במסגרת המסע השבוע שלנו בעקבות העובדות על החומרים משני התודעה שאנחנו או אתם צורכים, בטורים שהתפרסמו עד כה כמעט ולא הזכרנו בכלל את משפחת הסמים הכי מעניינת ומשונה: הפסיכדלים. ספציפית נתייחס הפעם רק לפסיכדלים הקלאסיים – LSD (אסיד), פסילוסיבין (החומר הפעיל בפטריות הזיה), DMT (אחד החומרים הפעילים במשקה האיוואסקה וחומר בפני עצמו). אלו כנראה החומרים הכי מוזרים ומשונים שהמין האנושי נתקל בהם וטיפח סביבם מגוון רחב של מיתוסים – שהם גורמים לאנשים להשתגע, שהם מרפאים דיכאון, שהם גורמים להזיות, שהם מייצרים חוויות רוחניות, שהם מגבירים יצירתיות – וכמו תמיד, שום דבר אינו כה פשוט וחד-משמעי. ננסה לעשות קצת סדר בעניינים – על הטוב, הרע והמורכב.

הטוב: אמנות, רוחניות, בטיחות

הם בטוחים גופנית.הפסיכדלים הקלאסיים נחשבים לחומרים בטוחים ביותר מבחינה פיזית. כלומר, מעולם לא הוכח נזק גופני כתוצאה משימוש ב-LSD, DMT, או פסילוסיבין, גם במינונים גבוהים במיוחד. דוגמה קיצונית למדי:ישנו תיעוד של שצונה אנשים משנות השבעיםשרצו לעשות קוקאין אבל התבלבלו ובטעות הסניפו שורות של LSD, מה שאומר שהם לקחו מינונים גבוהיםפי 1000 ויותרמהמנה הבסיסית לאדם. אמנם כל השמונה הגיעו לחדר מיון באותו היום עם תופעות לוואי פיזיות מאוד לא נעימות, אך רובם שוחררו מבית החולים תוך 12 שעות ללא כל נזקים ארוכי טווח. לשם השוואה, צריכה של אלכוהול או אפילו קפאין במינון של פי 1000 מהמנה הבסיסית יוביל למוות בטוח. אפילו רק במינון של פי 50. עד היום, אין תיעוד למוות או כל פגיעה גופנית כתוצאה ישירה משימוש בפסיכדלים הקלאסיים.

פוטנציאל רב עבור מטפלים.לפני שה-LSD ברח מהמעבדה וגרם להיווצרותן של אחת מהתנועות החברתיות הגדולות של המאה ה-20 (ועוד כמה דברים), הוא הסתובב בפיפטיז-סיקסטיז בין פסיכיאטרים ברחבי העולם שמצאו בחומר פוטנציאל טיפולי רב. הפסיכיאטר סטניסלב גרוף אמר כי הערך של פסיכדלים בפסיכיאטריה דומה לערך של המיקרוסוקופ בביולוגיה והטלסקופ באסטרונומיה. לפני שהמחקר הופסק בחדות עם הפאניקה של שנות ה-70', נעשה מחקר רב על פסיכותרפיה בשילוב פסיכדלים לטיפול בדיכאון, התמכרויות, חרדות מוות, טראומה, ועוד. אחד המטופלים המפורסמים מאותה תקופה הוא הסופר וניצול השואה ק. צטניק, שעבר טיפול ב-LSD וטען שזה שינה את חייו לטובה. אחרי עשרות שנים שבהם המחקר בטיפול באמצעות פסיכדלים פסק לחלוטין, בעשור האחרון ישנה התעוררות מחודשת של מחקרים בתחום עם תוצאות מרשימות מאוד בטיפול בהפרעות נפשיות שונות.

פוטנציאל רב עבור אמנים, יוצרים, ומדענים.קצרה היריעה מלפרט את כל המוזיקאים, הציירים, והאמנים האחרים שהיצירה שלהם הושפעה מ-LSD או מפסיכדלים בכלל.לא מעט סלבריטאים אחרים מעידיםשהם נתרמו רבות משימוש בפסיכדלים, כולל סטיב ג'ובס שאמר שחוויות ה-LSD שלו היו מהחשובות שהיו בחייו, והשפיעו רבות על האופן שבו הוא עיצב את המוצרים של אפל. זאת ועוד: ישנם גם זוכי פרס נובל שטוענים שלא היו יכולים לעשות זאת בלי LSD – כך למשל קארי מוליס, שזכה בפרס נובל בכימיה על המצאת תהליך ה-PCR (כן כן, אותו אחד שמשתמשים בו כיום גם לבדיקות קורונה). בשנת 2000 הוא פגש את אלברט הופמן, מגלה ה-LSD, והודה בפניו שלא היה ממציא את תהליך ה-PCR ללא ה-LSD.

פוטנציאל רב מבחינה רוחנית.ב-1962 נערך ניסוי באוניברסיטת הארוורד שמהלכו ניתן פסילוסיבין למספר מתנדבים שהשתתפו בדרשה בכנסיה לכבוד "יום שישי הטוב". כמעט כל המשתתפים בניסוי העידו כי חוו חוויה מיסטית-רוחנית משמעותית, וגם 25 שנים לאחר הניסוי כמעט כולם עדיין טוענים כי זו הייתה מהחוויות הרוחניות המשמעותיות בחייהם. לא מדובר בסיפור יוצא דופן, ואם בוחנים את הנושא לעומק רואים שלפסיכדלים הייתה השפעה עצומה על הרוחניות המערבית החדשה – רבים מהמתרגלים והמורים הבודהיסטיים במערב כיום, ג'ק קורנפילד למשל, הגיעו להתעניין בבודהיזם בעקבות חוויות LSD. ראם דאס, אחד המורים הרוחניים האמריקאים המפורסמים, החל להתעניין ברוחניות כתוצאה מחוויית פסילוסיבין. אלו רק דוגמאות בולטות. אנחנו חיים בחברה שמתוסכלת ועייפה מהדתות הממוסדות, אבל באותה מידה סובלת מחסך קשה במשמעות וחיבור בלתי אמצעי לעולם הרוח. לפסיכדלים יש פוטנציאל רב לשנות את המצב הזה לטובה.

הרע: שיגעון, דיכאון, התפלפות

התפלפויות?הפחד הכי גדול סביב פסיכדלים הוא, כמובן, להשתגע. כולנו שמענו סיפורים על אנשים שעשו פסיכדלים ומעולם לא חזרו מהטריפ שלהם, מה שנקרא בעגה המקצועית – נהיו פסיכוטיים. ישנם מחקרים שאומריםשאין קשר ישיר בין שימוש בפסיכדלים לפסיכוזה, אבל הקשר בין השניים עדיין לא לחלוטין ברור. כך למשל בכל המחקרים שנעשים כיום לטיפול באמצעות פסיכדלים לא מקבלים משתתפים שיש להם רקע משפחתי של מחלות נפש, מחשש שהפסיכדלים עשויים לגרום להתפרצות מוקדמת. הסיכוי "להשתגע" כתוצאה משימוש בפסיכדלים כנראה הרבה הרבה יותר נמוך ממה שניסו לשכנע אותנו, אבל הוא עדיין נמצא שם ואנחנו לא ממש מבינים את הגורמים שיכולים להגביר או לצמצם אותו. נקווה שככל שהמחקר ילך ויעמיק נוכל לקבל תשובות טובות יותר.

"טריפים רעים".עוד אחת מהסכנות המפורסמות עם פסיכדלים היא כמובן "הטריפ הרע", אותן חוויות קשות ומפחידות שאף אחד לא מייחל לאחרים. פסיכדלים יכולים להציף לתודעה טראומות מהעבר, לעורר את פחדינו העמוקים ביותר ולהפוך אותם למציאות בתוך החוויה הפסיכדלית, ולחילופין לעמת אותנו עם מקומות בתוכנו שאנחנו לא מוכנים להתעמת איתם. גם כאן חשוב להוסיף הסתייגות: חוויות קשות על פסיכדלים הן לא בהכרח חוויות רעות. החוויה יכולה בהחלט להרגיש כמו נפילה לשיגעון או לתהומות הגיהנום למשך שעות שמרגישות כמו נצח, אבל רבים מצרכני הפסיכדליה המנוסים מתייחסים דווקא לחוויות הקשות שהיו להם כמשמעותיות במיוחד עבורם בטווח הארוך. כמובן שהיכולת להפיק תועלת מחוויות כאלה אינה דבר מובן מאליו והיא תלויה במגוון גורמים כגון בגרות ואינטליגנציה רגשית, כלים מעולם הטיפול, מסגרת חברתית תומכת ומבינה ועוד.

אז להשתגע כנראה שלא, אבל…זה פחות מדובר, גם כי זה פחות מדיד וגם כי צרכני פסיכדליה לא אוהבים לדבר על השפעות שליליות של החומרים הללו, אבל בהחלט ישנן השפעות לא פשוטות על הנפש גם אם לא מתייחסים לשיגעון פסיכוטי כסכנה ריאלית. פסיכדלים הם משני תודעה עוצמתיים מאוד והחוויות הפסיכדליות יכולות לגרום לתופעות נפשיות בטווח הבינוני והארוך – ערעור של הזהות או של תפיסת המציאות, תקופות של מאניה או של דיכאון, חרדתיות מוגברת, יצירה של טראומות כתוצאה מחוויות קשות שלא עברו עיבוד מתאים. בדרך כלל מדובר בתופעות שחולפות לאורך זמן, אבל הן יכולות להיות מאוד לא נעימות ואפילו לפגוע בתפקוד, במיוחד אם הן לא מקבלות את העיבוד והטיפול שהן זקוקות לו.

לפעמים זה פשוט יותר מדי.חוויות פסיכדליות הן חוויות מאודמאודאינטנסיביות. תחת השפעה הן יכולות לפרק לחלוטין את תפיסת העצמי, לטשטש את הגבול בין הדימיון שלנו למציאות, לשלוח אותנו לגן עדן של עונג אינסופי או לגיהנום של סבל בלתי נתפס. עוד לפני כל המילים הגדולות על שיגעון והשפעות נפשיות, חוויות אינטנסיביות כאלה לא מתאימות לכולם. לא מעט אנשים הגיעו לפסיכדלים בחיפוש אחר סטלה קלילה ומצאו את עצמם בטריפ ששבר להם את כל מה שהם חשבו שהוא נכון. יש שיגידו שזה דבר טוב, יש שיגידו שזה דבר רע, אבל כך או כך זה משהו שחשוב לקחת בחשבון. לעשות טריפ זה לא כמו להוריד ראש של וויד ולא כמו לגמור בקבוק וודקה – זה משהו אחר לגמרי, לטוב ולרע.

המורכב: כתות, טעויות ותרבויות ילידיות

לא טלית שכולה תכלת:בזמן שפסיכיאטרים ברחבי העולם התפעלו מהפוטנציאל הרב שיש לפסיכדלים בהעמקת ההבנה של מעמקי הנפש האנושית וריפויה, אנשים אחרים בדקו שימושים אפשריים אחרים לפסיכדלים. ה-CIA למשל בחן את האפשרות להשתמש ב-LSD לשליטה מוחית או בעינויים. צבא ארה"ב חיפש דרכים להפוך פסיכדלים לסוג של נשק כימי בשדה הקרב. צ'רלס מנסון עשה שימוש ב-LSD כדי להקים כת ולשכנע את המאמינים שלו לצאת לרצוח אנשים חפים מפשע. פסיכדלים הם חומרים בעלי השפעה מורכבת ומרחיקת לכת, לטוב ולרע, שאנחנו עדיין לא ממש מבינים. אנחנו כמו ילדים שגילו צעצוע חדש ועדיין בודקים איך אפשר לשחק איתו. בדרך אנחנו כנראה עוד הולכים לטעות ולהפגע לא מעט.

סט וסטינג.סט וסטינג הם מונחים שהומצאו על ידי טימות'י לירי, המהפכן ונביא האסיד המפורסם, והם מתארים את שני הגורמים המשמעותיים ביותר שמשפיעים על אופיה של חוויה פסיכדלית – ה(מיינד)סט, כלומר הלך הרוח הפנימי של האדם שצורך את החומר, שכולל את מצב הרוח, הרגשות, דפוסי ההתנהגות והטראומות שלו; והסטינג, כלומר הסביבה הפיזית, החברתית, והתרבותית שבה הוא נמצא. משום שפסיכדלים הם חומרים שמגבירים את מה שכבר קיים בתודעה שלנו, תוכן החוויה יושפע מאינסוף גורמים בנפש שלנו ומהמפגש בינם לבין הסביבה החיצונית שלנו. לעשות טריפ אחרי שבוע מלא בסטרס יכול להפוך לסיוט שבו כל הסטרס מוגבר ואז מכה לפתע. לעשות טריפ כשיש טראומה לא מעובדת יכול להציף אותה לפני השטח, בין אם רוצים ובין אם לא. להיות בטריפ בסביבה שלא מרגישה לחלוטין בטוחה יכול להפוך את כל הטריפ לחוויה מאיימת ונטולת תחושת בטחון. הרגישות לסט והסטינג וההקפדה על סט וסטינג מתאימים היא אומנות עדינה שבדרך כלל משתמשים מגלים דרך ניסוי ובעיקר, למרבה הצער, הרבה טעייה.

פסיכדלים בתרבויות ילידיות.אמנם בתרבות שלנו הפסיכדלים נמצאים בתיבה שחורה של טאבו, אבל זה לא ככה בכל העולם. ישנן תרבויות בעלות מסורות ארוכות שנים של שימוש בפסיכדלים כמו איוואסקה, פטריות הזיה, סן פדרו ופיוטה. העובדה שפסיכדלים עדיין מהווים חלק מרכזי מחייהן הרוחניים של תרבויות שונות ברחבי העולם יכולה להגיד לנו משהו על תפקידם בחברה ועל בטיחות השימוש בהם, כמו גם לזמן עבורנו אפשרויות ללמוד מחכמתן של תרבויות שמצליחות לעשות בהם שימוש מטיב. עם זאת, אל לנו לשכוח את ההבדלים בינינו לבינם – הסט והסטינג שבו נצרכים פסיכדלים בתרבויות בעלות מסורות ארוכות שנים שונה לחלוטין משלנו. הם צורכים פסיכדלים בצורה טקסית ומקיימים מסורת בת אלפי שנים שהייתה שם לפניהם ותמשיך אחריהם, אנחנו עדיין ילדים שמשחקים בצעצוע חדש. אצלם מתקיימת מערכת יחסים ארוכת שנים עם החומר, בראש שלנו יש בעיקר הפחדות וסיפורי מעשיות שנועדו להרחיק אנשים מפסיכדלים. ההבדלים תהומיים.

זה לא משנה אם אתם בעדם או נגדם, הפופולריות של הפסיכדלים נמצאת בעליה מתמדת בעשורים האחרונים. הרנסנס במחקר הפסיכדלי המדעי עם כמות הולכת וגדלה של מחקרים בתחום, הדארקנט והטלגרם שהביאו לזמינות גבוהה מאי פעם של פסיכדלים וסמים בכלל, המון ספרים שמתפרסמים בנושא בשנים האחרונות, כמו "איך לשנות את דעתך" של מייקל פולן, וכמובן גם התקשורת מצמצמת את הפער דרך טורים כמו זה של עידו הרטוגזון בעיתון "הארץ" ועבדכם הנאמן כאן ב"טיים אאוט". ישנם כבר מקומות בארה"ב, כמו העיר דנוור, שאישרו מדיניות אי הפללה של חלק מהפסיכדלים. בעתיד הקרוב מאוד נצטרך לעשות החלטות מורכבות בתור חברה לגבי המקום של החומרים האלה בחיים שלנו – האם הם יהיו בגדר תרופות מרשם לאנשים שזקוקים להן? האם הם יהיו זמינים רק במסגרת ליווי מקצועי? האם יהיה צורך לעבור הכשרה ולהוציא רישיון כדי להשתמש בהם? הפסיכדלים הם חומרים עוצמתיים ובעלי פוטנציאל עצום להיטיב וגם לפגוע. חמישים השנים האחרונות הוכיחו שאין לנו שום סיכוי להלחם בהם. הגיע הזמן להבין אותם.

• משנה תודעה
• סמים
• סמים פסיכדליים
• LSD
• פטריות הזיה
• איוואסקה
• קקטוס הסן פדרו

• Facebook
• Twitter
• Email

על הכביש הפתלתל, בדרך לחלקה סודית ביער הכרמל, ראינו גופה של תן דרוס. אסף, מי שעתיד להעביר לנו את סדנת "נקודת החיבור – מסע שמאני ביער" (וגם דאג לפנות את הגופה מהכביש), טען שבתרבות השמאנית, הקויוטי הוא סימן לריפוי אך גם לתעתוע. רפואה בהפוך על הפוך. הגענו לשם כעשרה אנשים, זרים מוחלטים. בהודעה בבוקר נמסר לנו לבוא בבגדים חמים ונעליים נוחות, ושהגשם והרוחות יחלפו עד עשר בבוקר, אז יתבהר. לספיריט של הקויוטי היו כנראה תוכניות אחרות.

אני בכלל תכננתי להעביר כמה שעות ביער בסבבה. שמאניזם או לא, לאכול בורקסים בשמש חמימה של צהרי שישי, מדורה וקצת דיבורים על רוחניות נראו לי משימה ראויה למדי. העניינים התחילו להסתבך בזמן שישבנו על המחצלת, שותים תה ושורפים טבק בטקסיות. אט אט חלחלה בי ההכרה כי חמים לא הולך להיות. הגשם לא הפסיק לרדת, ובזמן שהאחרים שכבו על המחצלת ואסף הכה בתוף האינדיאני, אני נמלטתי למחסה תחת העצים. לא רציתי להירטב. התקווה להתקפל משם הפכה להבנה עצובה שזה לא הולך לקרות. ברקע שמעתי את מהלומות התוף, ואז זה הכה בי – הבורקסים, החץ וקשת שלי למסע הזה, כבר נרטבו כליל.

ספוג מגשם ובצעדים כבדים מבוץ, יצאתי לדרך השמאנית לחפש את החיבור שלי לאדמה ולרפואה. או כמו שהאדם שנראה כמו רס"פ בנח"ל, חמוש בתוף אינדיאני, הורה לנו: אתם תלכו ואני אקרא לספיריט. הרעיון היה שבמהלך השעות הקרובות נשהה ביער, ולאחר מכן, תוך שהרוח הגדולה מראה לנו את הכיוון, נתאחד עם שאר השבט מול המדורה לאחר השקיעה. בשלב מסוים, רטוב עד לשד עצמותיי ובבטן נפוחה מבורקסים רטובים, מצאתי את עצמי נאבק כדי לטפס אל נקודת הגובה מהוואדי שאיכשהו מצאתי את עצמי בתוכו, כשמאחוריי גדר של בסיס צבאי שנראה כמו הגרסה המקומית לאזור 51. כך, מבקש את חסדם של הענפים, הטחב, השורשים והסלעים שיעזרו לי להתרומם אל מעבר למדרון החלקלק והבוצי למכביר, שחלילה לא אחליק במדרון, אשבור עצם ואתבוסס בקור, בבוץ ובגשם, הפכתי בעל כורחי לשחקן הראשי במופע ויזואלי של התת מודע שלי, שבו דימויים מסביב לבשו צורה מופשטת בטבע ובמזג האוויר הסוער.

כשאחרון המשתתפים חבר אל האש לאחר רדת הלילה, הבנתי שגם לאנשים סביבי, כולם בני אדם מתפקדים וככל הנראה גם רציונליים, היו חוויות משמעותיות ביער. אולי זה היה צירוף מקרים, אולי זו הייתה הסביבה המכילה, אולי זה היה האפקט של האש מחממת כשאתה ספוג מגשם. כל איש ואישה חלקו בתורם בכנות את חוויית המסע שלהם. בשלב מסוים התחבקנו. ההבנה כי החוויה הייתה משמעותית ברובד הישרדותי עבורי – עירוני שתקופת שירותו הקרבי כבר עשור מאחוריו – שטפה את הכרתי, למרות אחוז הציניות הגבוה והסקפטיות שבה חימשתי את עצמי מול המיתוג הזר שנראה לי תחילה משונה. האם היה מדובר במקסם שמאני או שמא בחיים עצמם?

סווט לודג' במדינה של 37 מעלות

דמיון מודרך, תקשור, מדיטציה טרנסצנדנטלית, אנתרופוסופיה, קבלה – עכשיו הטרנד הנוכחי בשדה הרוחניות המתרחב תמידית הוא שמאניזם, הדרך הרוחנית העתיקה ביותר בהיסטוריה האנושית. כמעט כל הדרכה רוחנית המוצעת היום לקהל הרחב תשרבב לתוכה את השורש ש-מ-א-נ בצורה כזו או אחרת. חיפוש מהיר בפייסבוק או בגוגל יגלה מניפה רחבה של פעילויות שמאניות, מתקשור שמאני לטקסי ירח שמאניים, מסדנאות חיבור שמאניות לקריאה בקלפי טוטם שמאניים. הקו בין ישראל 2018 לעולם העתיק הצטמצם. כמו בכל שדה רוחני, על הצועדים בדרך לברור בין מה שנכון עבורם למה שהמיינד, בחוכמתו העקשנית, מסמן שלא. במהלך החודש האחרון ניסיתי לצעוד גם אני בדרך השמאנית. יצאתי למסעות והשתתפתי בטקסי ירח, הלכתי לשמוע מסרים מהצד האחר בערב תקשור שמאני ואפילו זכיתי להשתתף במפגש עם שמאנית בת 12 אלף שנים בנחל חילזון.

שמאניזם הוא לא תחום מוגדר. בהגדרתו הפשטנית הוא מתייחס לתרבויות ילידיות (אם באוסטרליה, באמריקות או בסיביר הקפואה) שבהן מתקיים קשר רוחני בין האדם לטבע. תפקידו של השמאן לשמר את ההרמוניה בשבט ובין השבט לכוחות הטבע. השמאן הוא "המהלך בין העולמות" – הוא ניחן ביכולת רוחנית מיסטית, הנקנית בדרך חניכה ארוכה ובניסיונות קשים, לצאת מן המציאות המוכרת ולהרחיק באמצעות טראנס אל מה שמעבר לקיום המוכר, אל עולם הרוחות, כדי לחזור משם עם תובנות – בין שזה נעשה באמצעות ריכוז, שימוש בחומרים שונים, שירה או ריקוד. כך, השמאן יכול לאבחן מחלות, להביט אל העתיד או העבר ולהיוועץ בישויות שונות. מירצ'ה אליאדה, גדול חוקרי הדתות במאה ה־20, הגדיר את השמאניזם בפשטות: "טכניקה של אקסטזה דתית".

עוד כתבות מעניינות:
הגרייטפול דד קמו לתחייה וסוחפים את הדור הדיגיטלי
טורפים את הקלפים: הטארוט חוזר למיינסטרים

השמאניזם, או נכון יותר הניאו שמאניזם הנפוץ בישראל כיום, שואב סממנים רבים מהתרבויות הילידיות בדרום אמריקה ובצפונה, אך לא רק מהן. סיבה אפשרית אחת לפופולריות ההולכת וגדלה של התחום בישראל היא התרמילאות בדרום אמריקה וההתפשטות של פרקטיקות רפואה ילידיות כמו טקסי האיוואסקה בעולם המערבי. יעיד כל מי שלקח בהם חלק שלא צריך להיות שמאן כדי להלך בין העולמות, אבל רצוי להיות תחת השגחתו של אחד כזה הבקיא בהלכות הלא נודע כאשר מחליטים לצעוד בדרך הזאת. אולי בזכות האיוואסקה, מערבים־חילוניים־עירוניים ולאו דווקא היפים מוצאים כיום עניין בפרקטיקות שמאניות שונות כגון טקסי חילופי עונות וסווט לודג'ים, והתחום עצמו מתמזג לא פעם עם פרקטיקות המיוחסות לעולם הניו אייג' כמו טיפול בקריסטלים ותקשור. חשוב לציין שחלק גדול מהניאו שמאניזם כלל לא מסתמך על שימוש בחומרים מרחיבי תודעה, וכפי שהאיוואסקה מתמזגת לתרבות המערב תוך ויתור על הקונטקסט השבטי הילידי שלה והופכת לא פעם לאלמנט צרכני בתמורה ל־150 דולר בקליניקה או דירה פשוטה, כך גם התחום עצמו נע ונד בין האותנטי למתיימר להיות אותנטי.

בדוח על ניאו שמאניזם שיצא ב־2016 מטעם מכון ון ליר ומרכז המידע הישראלי לדתות עכשוויות נכתב שהניאו שמאניזם החל עם פועלו של האנתרופולוג האמריקאי מייקל הארנר, שבשנות ה־80 ביקש לזקק מתוך מגוון פרקטיקות שמאניות טכניקות ריפוי שיתאימו לקהל מערבי. לישראל נכנסו הפרקטיקות הללו בשנות ה־90, והדוח מציין שבארץ פעילים שני מרכזים ניאו שמאניים בולטים בצפון הארץ, וכן יחידים שמציעים ברחבי הארץ טקסים, סדנאות וטיפול פרטני. בשנים האחרונות התרבו היחידים שמציעים טקסים וסדנאות, חלקם קשורים למרכזים הבולטים וחלקם פועלים באופן עצמאי לגמרי.

לפני עשור זו דווקא הייתה זו דווקא תורת סוד מקומית שסחפה את העולם ואת תל אביב – הקבלה, אותה מסורת יהודית עתיקה שחסידיה אומרים שדרך למידה בה אדם זוכה בצוהר לתוככי נפשו ולצפונות הבריאה כולה. בזמן שידוענים הוליוודיים כמו מדונה ואשטון קוצ'ר החלו לענוד חוט אדום על ידיהם ולדבר בשבחי תורת הסוד היהודית, בתי ספר ומרכזים ללימוד קבלה צצו להם כמו פטריות הזיה אחרי הגשם ביער סיבירי. נראה היה אז שחצי עולם כבר בדרך להיות מקובל, והחצי השני, מהרגע שייחשף לאורה הנוגה של התורה יצטרף גם הוא, והנה בא משיח. זה לא קרה. לפחות בינתיים. עכשיו נראה שזוהי שעתו הגדולה של השמאניזם. חסידיו, ולא מעט חוקרי דת ורוחניות, אומרים שמדובר בפרקטיקה הרוחנית העתיקה בעולם, שלמרות הכל הצליחה להשתמר לאורך אלפי שנים, ומתוקף טבעה גם מצליחה להתאים את עצמה לעולם המשתנה ולאתגרים שהוא מעמיד בפנינו. האם מדובר רק בצו השעה או אולי במשב קוסמי של הרוח הגדולה שבאה להטוות לנו את הדרך?

לדבריה של האנתרופולוגית ד"ר רחל ורצברגר מאוניברסיטת אריאל ומרכז המידע לדתות חדשות, התשובה אינה חד משמעית. "יש פה עניין של אופנות שמתחלפות. אנחנו מושפעים מטרנדים שמגיעים מחו"ל, לפעמים באיחור. ניאו שמאניזם מוכר בארצות הברית וגם באירופה כבר עשרות שנים ולארץ הגיע יותר מאוחר". לטענתה, מה שמקל את חבלי הקליטה של הניאו שמאניזם כאן אצלנו בווילה המזרח תיכונית הוא ש"בניגוד לקבלה שמתקשרת עם הזהות היהודית המקומית, הניאו שמאניזם מביא משהו אקזוטי יותר. הניאו שמאניזם הוא כל כך אחר, כל כך לא קשור לחיים בישראל – לדוגמה סווט לודג' במדינה של 37 מעלות ו־40 אחוז לחות. יש משהו מושך בתרבויות האחרות, הפשוטות יותר, האותנטיות".

סדנאות מיניות והלאה לדבר הבא

דירת הפרטר בצפון הישן שהוסבה לקליניקה טיפולית משרה הרגשה נעימה ומרגיעה. אמנם רצפת הדק המעוצבת והקירות הלבנים לא בדיוק הולמים את החוויה השמאנית העולה בדמיוני, הכוללת מדורה וטבע פראי, אבל זה מה יש. הגעתי לערב תקשור שמאני. על ההזמנה היה כתוב "הו מיטאקוי אויאסין", אמרה באחת השפות האמריקאיות הילידיות שמשמעותה "כולנו אחד" ושהפכה נפוצה מאוד בקרב חוגי הניו אייג' והרוחניות בארץ. הוזמנו להדליק נר ולזמן נשמה או הדרכה גבוהה. בחרתי באפשרות השנייה מתוך חשש להפריע את מנוחת יקיריי, יש גבול לכמה רחוק צריך ללכת עבור כתבה. בעוד ריח המרווה השרופה מתפשט בחדר קיבל איש איש בתורו את המסרים שנשלחו אליו מהעליונים. כנראה היו בחדר כאלה שקיבלו יותר מסרים מכפי שקיבלתי אני. מה שכן, עד שנשלח דרך המתקשרת מסר שנשמע מתאים במידה מסוימת עבורי, הייתי צריך להיאבק על זכאותי אליו.

בחורה נחמדה שקיבלה את המסר שלה ממש זה עתה, התעקשה שגם המסר שלי הוא בכלל מקרוב משפחתה. יכולתי לכעוס, אבל היא בסך הכל ייצגה את המצב האנושי. אנחנו צמאים להדרכה, שמאנית או לא, משהו להיאחז בו, שייתן משמעות לסבל שאנו חווים, שיראה לנו שמעבר לעולם היומיום יש קיום גבוה יותר עם חוקים משלו ותופעות משלו. לא משנה אם זה מגיע משמאן, מקובל, מתקשר או סתם אדם מן השורה שניחן ביתר אינטואיציה, מבלי לזלזל חלילה ביכולתה של האישה שהעבירה את הסדנה תוך שהיא מסבירה על הצורך שלנו לקיים אינטגרציה בין חלקי הנפש של הילד, הזקן והאני הנוכח. תהיתי אם לא שמעתי את הדברים האלה בעבר, אולי בגלגול קדום שלי, אז הייתי צ'יף אינדיאני זקן מעוטר במצנפת נוצות קונדור מפוארת, יושב מול מדורה במעבה היער עם בני השבט שלי.

"אנחנו מכניסים את הניאו שמאניזם במכלול של תרבות הניו אייג'", מסבירה ד"ר ורצברגר, "שזה מכלול עצום – רשת של פרקטיקות וצורות חשיבה שונות מזו מזו אבל עם דברים משותפים: המיקוד הוא בעצמי. זה לא על אלוהים, זה עליי, על הריפוי שלי, החוויה שלי. גם אם יש משהו אלוהי, או משהו נשגב כמו הרוח הגדולה, המקור יהיה אני ואיך זה משרת את הצרכים הטיפוליים שלי. אני יכול ללכת לתקשור, לטקס ניאו שמאני או ניאו פגאני, לעשות יוגה או טארוט, ובכולם המיקוד יהיה עליי".

עת התעוררתי מהרהורי הרוח במסע שלי, התפנו מחשבותיי לענייני יומיום כמו כסף. היכן מתקיימת האינטגרציה בין נשמתי לרוח העולם הקפיטליסטי? האם חיי רוח אפשריים בכלל בעולמנו זה? לדברי ד"ר ורצברגר, "המודל הכלכלי של פרקטיקות הניו אייג' הוא שאני משלם תמורת טיפול. זו מין מסחרה – אני קונה את המוצר הרוחני. ברגע שזה מנוסח במונחים האלה אני יכול לבחור – אני יכול להיות בעניין של שמאניזם ואחר כך קבלה. לפני רגע עשיתי ניאו טנטרה וסדנאות עירום ומיניות מקודשת וכשנמאס לי אני עובר לדבר הבא".

נתניהו ושמאנית בת 12 אלף שנה

בשנת 2008 התגלה במערת קבורה בנחל חילזון שבגליל שלד אישה, מכוסה בכנף עיט, ולידו 50 שריונות צבים. התגלית הארכיאולוגית, שמקורה בתרבות הנטופית לפני 12 אלף שנה, זכתה לכינוי "המכשפה מנחל חילזון". האישה בגובה מטר וחצי שנקברה שם בגיל 47 הייתה השמאנית של השבט ששכן שם. אני יושב עם אישה שטוענת שהספיריט של המכשפה מחילזון – השמאן צבים – נגלתה אליה והפכה אותה לתלמידתה (השם צבים, מתברר, מקורו בחיבתה הקולינרית לבשר צבים). היא טוענת שהעת שבה אנו נמצאים היא עת שבה האנשים מגלים מחדש את ההוד של אימא טבע. בזמן שהיא מנגנת בתוף אינדיאני ומלווה בתיפוף ובשירה ערבה מתחת לעץ חרוב עתיק בנחל, היא מספרת את סיפורה של השמאן צבים, והנוכחים מוזמנים לשאול שאלות. אני שואל את רוחה של השמאן צבים, בתיווכה של תלמידתה, אם נתניהו יהיה ראש הממשלה גם אחרי הבחירות הבאות. נמסר לי שהשמאן לא תשיב לשאלה מכיוון שמדובר בבחירות של בני אדם, אבל שכדי להביא את השינוי נצטרך לפתוח את לבנו, בכך יתאפשר לנו להביא את השינוי בעצמנו. לגיטימי. הנוכחים האחרים משתפים בחוויות אישיות יותר, לבטים, זיכרונות טובים וטובים פחות מהילדות, כר פורה לעבודה עם התת מודע. בשלב הזה אני קצת פחות מתחבר לשיתוף ומעסיק את עצמי בענפים ובעלים הפרוסים סביבי בערוץ הנחל היפה והמרגיע. לקראת סיום אנו מתבקשים לשכב והשמאן צבים מנצחת בתיווכה של תלמידתה על תהליך ריפוי עמוק הכולל נגינה בתוף, שירה ורשרושי רעשן.

ניאו שמאניזם תל אביבי

עם כל חוויית העצמה שמאנית שנכחתי בה כך התעצמו הרהורי הלב שלי. אחד המשפטים האהובים עליי, דווקא מהמסורת היהודית, הוא "לך דומייה תהילה", המבטא את חוסר היכולת שלנו להגדיר את החוויה הרוחנית במילים. הרחקתי לעיר נתיבות, מקום מושבם של מקובלים בעלי שם כמו הבבא סאלי, ופגשתי שם את דןדן בולוטין, גם לו זקן מפואר. הוא אמנם לא מקובל אלא מדריך טיולים, הרפתקן וביולוג, אבל על אף היותו חילוני גמור, הוא נחנך בשנות ה־90 באקוודור כשמאן, בזמן לימודי התואר השני שלו באתנו־בוטניקה כשטס לחקור שבטים באמזונס. "חקרתי צמחי רפואה אינדיאניים באמזונס ועבדתי עם שמאנים. העבודה שלי הייתה לשבת איתם ולראיין אותם על צמחים. חוץ מטקסים שמאניים רגילים יש קטע של צמחי הזיה, זה חלק מהמחקר", הוא אומר. כשסיים את ההכשרה שלו כעבור חמש וחצי שנים, ואף שלא היה לו כל עניין להתנסות בחומרים כאלה ("אני לא מאמין בנשמה ולא בנשמה של הצמח"), התבקש בולוטין על ידי השמאן שלו לעבור טקס חניכה באיוואסקה. מתוך כבוד הוא נענה לבקשת מורהו. הוא גם אחד הישראלים הראשונים שכתבו על החוויה אי שם באמצע שנות ה־90, הרבה לפני הפופולריות של האיוואסקה בימינו.

רציתי לשמוע מבולוטין, שמאן בעל כורחו, מה דעתו על הבום השמאני שאנו עדים אליו. הוא מספר על מורהו מאקוודור, שלמד 15 שנה עד שהוסמך. "נכון שזה לא לימודים מדעיים אבל במונחים שלהם הוא למד לטפל בצמחים, לתקשר עם רוחות ולהגיב נכון לאיוואסקה. דוד שלו ואבא שלו לימדו אותו, ואז הוא החליט שהוא צריך עוד שמאן והלך ללמוד אצל שמאן נוסף". כלל אצבע חשוב בכל פרקטיקה רוחנית הוא להבין מה טיב ההכשרה ומיהם המורים. מבט חטוף באתר של המרכז לנפגעי כתות יעיד שהשרלטנות, כמו הרוחניות, היא אוניברסלית ולא פוסחת על שום מסורת או אזור גיאוגרפי. לעתים השרלטנות מקורה אף בארץ המקור. "צריך להגיד את האמת, האינדיאנים בצפון אמריקה כבר מזמן איבדו את התרבות שלהם", אומר בולוטין, "כיסחו, חיסלו, נגמר השמאניזם, הם עושים טקסים אבל הכל בכסף. אתה בא, עובר טקס, נותנים לך בסוף בסודי סודות את השם הרוחני שלך והכל חארטה".

ביום חמישי האחרון בחודש, עת הלבנה בשמים הייתה בשיא תפארתה העגלגלה והצחורה, מצאתי את עצמי בחלל מעוצב בטוב טעם במרכז תל אביב. הגעתי לשם להשתתף בטקס ירח מוזהב, שמתקיים במקביל בנקודות שונות בארץ וכנראה גם בעולם. קרל גוסטב יונג טען שטקסים דתיים קשורים לחלקי נפש נסתרים שלנו, ארכיטיפים של תת מודע. הפרקטיקות אולי תלויות מקום וזמן אך המצע, הלוא הוא תת המודע האנושי, נשאר בעינו. טקסי הלבנה באים להאדיר את הנוכחות הנשית בעולם. במרכז המעגל מונחת קערת מים וסביבה קריסטלים שקופים שמקרינים טוהר ואמורים לספוח אנרגיה של התחדשות. את הטקס ליוותה נגינה על תוף פאנטם ותוף בופלו, מדי פעם התעוררה שירה ספונטנית בקרב המשתתפות – שהיו הרוב – והמשתתפים. האווירה בטקס הייתה טובה, אולי בזכות הפמיליאריות התל אביבית הלא מחייבת שהפכה את ההרגשה למקורקעת יותר ופחות מביכה.

בקפה יום טוב שבפאתי שוק הכרמל הסואן פגשתי את קרן שטרנפלד שהעבירה את הטקס. היא מגיעה בבגדים יומיומיים, תל אביבית מלידה שהולכת בדרך השמאנית. שמאנית אורבנית, אם תרצו. לשמאניזם, היא מספרת, היא הגיעה בעקבות משבר. "מתוך הכאב הרגשתי שזה מה שאני רוצה לעשות, ואז הבנתי שמצאתי בית. היו שנים לפני כן שלא מצאתי את עצמי בגוף הזה, במקום הזה, באדמה, ואז גיליתי שאני פתאום טובה במשהו. אני מכירה את העיר, מי שחי את העיר יש בו אור מאוד מיוחד, רצון לחיים, לתסיסה, לחיבור, לביחד. וזה לא מתורגם בגלל החברה שלנו והמטריקס, אני רוצה להביא בשורה של חיים". שאלתי את שטרנפלד מה לדעתה מוביל אנשים לחזור לאותן פרקטיקות של העולם העתיק. "שמאניזם זה להגיע למקור, לגלי האלפא, וזה מה שהמדע גם מגלה ומוצא היום. החיפוש אחר בריאות מוביל אנשים לשמאניזם. המדע מתנקז לשם, הפיזיקה של איינשטיין מתנקזת לשם".

זה זמן קסם

יעיד כל מי שהתנסה בחוויות פסיכדליות או מיסטיות אחרות שקיימים רבדים נוספים במציאות. אנחנו אולי מתקשים להסביר או לתאר אותם, אבל הם שם. שאלתי את בולוטין אם במשך התקופה שלו באמזונס הוא הצליח לחזות בנסים ונפלאות. "אני לא מאמין בנסים ונפלאות. אני חילוני לגמרי, במובן הרחב של המילה, לא מאמין בשום דבר לא טבעי, ביולוג בכל רמ"ח איבריי. ראיתי שמאנים שיש להם יכולות מאוד חזקות, שיכולים לזהות מחלות או לקלוט את האנשים, אבל אלה יכולות שיש לאנשים שהם רגישים". הוא מוסיף ומציין: "יש פה הרבה באבות בנתיבות, זה לא כוחות על טבעיים אלא פשוט לקלוט יותר טוב את האנשים". שאלתי גם את ד"ר ורצברגר אם במהלך מחקריה במשך השנים היא חזתה באנשים שמחזיקים בידע יוצא דופן ובעל ערך. "פגשתי אנשים שבתחומים שלהם יש להם ידע", היא אומרת. "כמה הידע הוא בעל ערך אני לא יכולה לקבוע, אבל היו אנשים שהתרשמתי מהם. מבחינתם הם עושים את הדבר האמיתי, אני לא בעמדה צינית כלפי זה. רובם ישרים כשלעצמם, הם מאמינים במה שהם עושים".

הגלובליזציה הצליחה לחבר בין תרבויות, להקטין את המרחק אל מקומות שבעבר יכולנו רק לחלום עליהם, והפכה ידע לנגיש יותר. אומרים שהמודרנה השכלתנית הוציאה את הקסם מהעולם. בעידן המסכים והדיגיטל המנוכר ניכר שהצורך המחודש בקסם הוא צורך אנושי עמוק. מספיק להביט במירוץ הקדחתני הבלתי פוסק בעיר גדולה־קטנה כמו תל אביב, שמאפשרת לך להרגיש בודד עם עוד אלפי אנשים, שמגשימה חלומות ומורידה לקרשים בנשימה אחת. בשלב מסוים תם האפקט של הסקס, האלכוהול, הסמים והבילויים, ואנשים צמאים ולו לטיפת קסם אחת שתאפשר להם להביט אל מעבר למבני הבטון הקשים והאפורים, מחילה קוסמית לחטאינו שתעזור לנו להמשיך במירוץ. האש של מדורות השבט שעליהן גדלנו נחלשת – מוסד המשפחה, הקהילתיות, הביטחון האישי. לא משנה כמה נהיה מרוכזים בהגשמה עצמית, הכמיהה לשבט משלנו ולמשמעות עדיין תנקר. אפשר להבין למה בכל הארץ – בצפון, בדרום וגם בתל אביב – אנשים מחפשים קצת קסם בחיים. רק צריך לזכור שתו התקן של רוחניות אינו מזכה אוטומטית את האדם בקדושה, ושבעולם צרכני מותר ואף רצוי להחליט מה טוב עבורנו מבלי לפגוע בזכותו של אדם אחר להחליט מה הוא ומי הוא רוצה להיות. תנו לרוח הגדולה והפרטית שלכם להוביל אתכם אל הדרך, בין שמוצאה בסיביר, באקוודור, בערבות אוסטרליה, בנחל חילזון או אפילו בבית הכנסת השכונתי. היכולת להקשיב לעצמנו היא לא מונופול של אף אחת מן הדרכים. זאת המתנה שלנו. הו מיטאקוי אויאסין.

• תל אביב
• רוחניות
• איוואסקה
• שמאניזם
• ניאו שמאניזם
• עירוני
• מיסטיקה

• Facebook
• Twitter
• Email

תארו לעצמכם שיום אחד הסשן שלכם אצל המטפל ייראה ככה: אתם תיכנסו לחדר, תקבלו תדריך קצר ותשכבו על הספה. שני מטפלים ירכיבו עליכם אוזניות עם מוזיקה מרגיעה וכיסוי עיניים. כך יתחיל סשן בן שש שעות תחת השפעתה של פטריית פסילוסיבין (שמן המדעי של פטריות ההזיה). זו לא אוטופיה היפית ביום אחרי הלגליזציה המוחלטת, אלא האפשרות שאליה חותר גל חדש של מחקרים מדעיים וטיפולים אלטרנטיביים, שמציעים פתרונות רדיקליים לבעיות שעולם הפסיכיאטריה המודרני נאבק בהן זה עשורים.

אם הדבר היה תלוי בריק דובלין, האיש שעומד בראש הארגון MAPS (ההתאחדות הרב תחומית למחקרים פסיכדליים), כבר בשנת 2021 היינו יכולים לראות את ה־MDMA מאושר רשמית כתרופה במרשם שפסיכיאטרים היו יכולים לתת במסגרת טיפולית. אחד המחקרים על אודות הסם, אשר נכנס עכשיו לשלב השלישי שלו בארצות הברית (השלב הלפני אחרון, המבוצע על קבוצות גדולות של 1,000 עד 3,000 איש, ובו נבדקים בעיקר יעילות הטיפול ותופעות הלוואי), עוסק ביישומיו של ה־MDMA בטיפול בפוסט טראומה. הטיפול החדשני הוכיח את עצמו עד עכשיו על קבוצה הולכת וגדלה של מטופלים, בהם חיילים ששבו משדה הקרב ואפילו שוטרים, שביום יום יכולים למצוא את עצמם רודפים אחר סוחרים ומשתמשים של אותו סם שהם נוטלים כדי להתמודד עם טראומות שונות שחוו במהלך השירות.

הטריפ הראשון שלי: מושגי יסוד בפסיכדליה

אחת השלוחות של המחקר הזה נעשית כאן, בישראל – מדינה שבה PTSD (הפרעת דחק פוסט טראומטית) והלם קרב הם בעיות לאומיות של ממש. דפנה בורשטיין, מטפלת ברפואה משלימה, היא מתאמת המחקר במרכז לבריאות הנפש בבאר יעקב. “חיפשנו נסיינים בריאים שכבר טופלו במשך שנה בשיטות הקונבנציונליות ללא הצלחה״, היא מספרת לראשונה. “בתחילת סדרת הניסויים, בסופה ושוב לאחר שנה הנבדק עובר אבחון מפורט של מדדי PTSD. התוצאות מרשימות ביותר ומקבילות לתוצאות בארצות הברית ובמקומות אחרים: ירידה חדה בעוצמת התסמינים ועלייה יפה ברמת התפקוד – שיפור ממוצע של 83 אחוז בירידה מרמת PTSD חמורה לרמה בינונית־קלה או להיעדר סימפטומים כלל. חלק מהנסיינים שלנו כבר עברו את בדיקת התוצאות שלאחר שנה, ואנו רואים שהשיפור החיובי שהושג נשמר גם לאחר שנה. אלו אנשים ששנים ארוכות סבלו מדיכאונות ומדחפים אובדניים, חרדה, התקפי זעם, תלות בכדורים פסיכיאטריים. הם התקשו לישון בלילה, לשמור על מערכות יחסים ומקומות עבודה. בתום השתתפותם במחקר אנו מבקשים מהם למלא שאלון על ההשתתפות, והתגובות נפלאות. הם מרגישים שקיבלו את חייהם חזרה, הם מחייכים, הם אסירי תודה. זה מאוד מרגש".

ובכל זאת, מה החסרונות?

“לא מדובר בחסרונות כמו בבעיות שנבדקות: ניואנסים בשיטת הטיפול, כמות ומינון הנטילות, תופעות לוואי. יש הרבה אנרגיה פיזית שתקועה בגוף ומשתחררת בסשן פסיכדלי. לעתים יש בכי, רעידות, צעקות, שחזור של הטראומה ואף עליית זיכרונות מודחקים. זה אינטנסיבי ומאוד מורגש – כמו כמה שנות תרפיה דחוסות בכמה שעות. זה טיפול חווייתי רב עוצמה שייתכן שאינו מתאים לכולם, אבל מרבית ההתנגדויות ששמעתי נבעו מדעות קדומות – אם זה בפקודת הסמים כנראה מדובר בסם מסוכן שיכול לגרום רק לנזק. יש חוסר ידע כללי בעניין ובפרט לגבי ההבדל מסם הרחוב אקסטזי, שזו תרכובת שמכילה שלל חומרים אחרים, רעילים״.

טבלת הביטחון לשילובי סמים מסוכנים

לטיול יצאנו

לא רק ה־MDMA בתמונה. גם פטריות פסילוסיבין, ה־LSD הוותיק, DMT (והמשקה המסורתי המפורסם איוואסקה, ששימש שמאנים פרואנים לטקסים דתיים במשך אלפי שנים ושבו ה־DMT מהווה את החומר הפעיל), מסקלין ואפילו איבוגן – כולם חווים רנסנס מחקרי והתעניינות גורפת מצד מטפלים, חוקרים ואפילו עיתונות המיינסטרים הצטרפה לחגיגה: “הוושינגטון פוסט״, עיתון הידוע בנטייתו השמרנית, פרסם לאחרונה מאמר תחת הכותרת, “LSD יכול לגרום לכם להיות שמחים יותר, חכמים יותר ובריאים יותר. האם כדאי שננסה אותו?״, וגם “הגרדיאן״ הבריטי פרסם לאחרונה רשומה שקראה להחזיר את ה־LSD אל השיח הציבורי. בד בבד, בזמן האחרון נראה שהתקשורת גילתה את המיקרודוסינג, מה שכונה ברולינג סטון “הטרנד החם בעמק הסיליקון״. בזמן שכולנו התמכרנו לריטלין כדי להתרכז בעבודה (או בשלוש עבודות בו זמנית), ההייטקיסטים מקליפורניה מצאו פתרון יצירתי להעניק לעצמם אדג׳ בעולם מאוד תחרותי – נטילת כמויות קטנות במיוחד של LSD מדי יום.

בעוד עבור טריפ “מלא״, הכולל הזיות ויזואליות, נדרשת מנה של בין 50 ל־100 מיקרוגרם, משתמשי המיקרודוסינג נוטלים בין 10 ל־20. המשתמשים לא יוצאים לטריפ, אבל מדווחים על הסגולות האחרות של החומר: האצת החשיבה היצירתית, הקלה בפתרון בעיות, יכולת להתרכז במשימות ופתיחות רגשית. שלא כמו בטריפ רגיל, המשתמש לוקח מנה ויוצא ליום העבודה שלו. המחקרים בנושא מעטים מאוד וכוללים בעיקר דיווחים של משתמשים ולא ניסויים בתנאי מעבדה, ובכל זאת ישנם סיפורים רבים על יכולת מוגברת לפתור בעיות. רבים מרגישים שהם אף נחמדים וסובלניים יותר כלפי הסביבה שלהם.

ובכל זאת, למה דווקא עכשיו, 78 שנים אחרי שה־LSD סונטז לראשונה, כולם פתאום מדברים על סמים פסיכדליים? למה המחקרים קורים כעת? האם כולנו היינו צריכים להקשיב קצת פחות להורים וקצת יותר לחבר ההיפי שלהם עם בקבוק המים המסתורי? מסע ההתחקות אחר התשובה לא מתחיל ב־1938, אז סינתז ד"ר אלברט הופמן את מנת ה־LSD הראשונה במעבדתו, וגם לא חמש שנים מאוחר יותר, ב־19 באפריל 1943, אז הוא צרך לראשונה את החומר וחווה את טריפ האסיד הראשון במהלך רכיבת אופניים (יום הנחגג עד היום בקהילה הפסיכדלית כ"יום האופניים"). הוא מתחיל אלפי שנים קודם לכן, כאשר הילידים של דרום אמריקה גילו, כאמור, את האיוואסקה, והילידים של צפון אמריקה את קקטוס הסן פדרו, כשבמערב אפריקה גילו את האיבוגן ובאירופה את הפטריות.

טרנס מק'קנה, אחת הדמויות החשובות בתולדות התרבות הפסיכדלית, הקדיש להיסטוריה העתיקה של הצמחים האלו את ספרו "מאכל האלים", וגם בישראל היה בהם עניין מחקרי: פרופ' בני שנון, לשעבר ראש החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, חקר את האיוואסקה (גפן הרוחות, בעברית) וטען שהסיפור על בני ישראל, שכזכור "ראו את הקולות" במעמד הר סיני, ככל הנראה התרחש כשהיו תחת השפעה פסיכדלית (סינסטזיה, ערבוב בין החושים, הוא תרחיש מוכר בטריפים).

הגילוי של ד"ר הופמן פתח דלת למחקר ענף, גם אם קצר יומין, של סגולות החומרים הללו: עד שהוצא מחוץ לחוק בסוף שנות ה־60 היה ה־LSD החומר הנחקר ביותר באקדמיה ובשנות ה־50 הוא היה התקווה הגדולה של הפסיכולוגיה (בין המטופלים הישראלים המפורסמים בו ניתן למנות את יונה וולך ואת ק. צטניק, שעבר טיפול בניסיון להתמודד עם טראומות השואה). אחד הניסויים המרתקים באותה תקופה נערך באוניברסיטת הארוורד על ידי מי שהיה כנראה גדול חוקרי הפסיכדליה, ד"ר טימות'י לירי. בניסוי המכונה "ניסוי יום שישי הטוב", ניתנה מנה של פסילוסיבין לעשרה תלמידי תיאולוגיה לפני כניסה לתפילת יום שישי, כאשר לעשרה אחרים ניתן פלסיבו. תשעה מתוך עשרה מהנבדקים שקיבלו את הפסילוסיבין דיווחו על חוויה רוחנית משנת חיים, ושנים לאחר מכן שמונה מתוכם הפכו לכמרים. מבין הנבדקים שקיבלו את הפלסיבו אף אחד לא הפך להיות כומר.

אך התרופה זלגה אל מחוץ למעבדה, והממשל האמריקאי מצא את עצמו ניצב בשנות ה־60 מול תרבות נגד שערערה על הלגיטימיות שלו – והנציגים של אותה תרבות אהבו מאוד LSD. התגובה של הממשל הייתה חדה: הם אסרו על השימוש בחומר גם במעבדות הניסויים. המחקרים הופסקו בן לילה, ודעת הקהל בנושא השתנתה כל כך עד שלקח עשורים עד שהמחקר התלקח מחדש. רשות הסמים והאלכוהול האמריקאית, גוף עם יכולות אכיפה מוגברות, היא זו שהייתה אחראית להקצאת החומר למחקר, והיא דאגה שלא לשחרר את השאלטר.

המגמה השתנתה רק בשנות ה־90. בניגוד לתוכניות הממשלה, ה־LSD כבר הוטמע היטב בתרבות שלנו, וכמוהו גם שאר החומרים ההזייתיים. הנביאים הרדיקליים של הסיקסטיז, כמו טימות׳י לירי וטרנס מק׳קנה, כבר מזמן הפכו שמות למביני עניין, בעוד שילדי תרבות הנגד שכל כך הלחיצה את הממשלה גדלו להיות אנשי העסקים והחוקרים של ימינו. סטיב ג׳ובס ציין שההתנסויות שלו עם אסיד כאדם צעיר היו מהחוויות החשובות בחייו, ונטען שפרנסיס קריק – האיש שפיצח את הגנום האנושי – היה בעיצומו של טריפ אסיד כאשר עשה את הגילוי הענקי (בכל מקרה הוא הודה שהתנסה בסם בשלב כזה או אחר בחייו). בהדרגה התחילו לצוץ יותר ויותר סיפורים על אנשים מצליחים, נורמטיביים, ששינו את העולם ולקחו אסיד בדרך לשם, והסם המסוכן והמפחיד הפך להיות יותר ויותר מקובל. גם הפתיחות ההולכת וגוברת במערב לשיטות חשיבה פחות מערביות – יוגה, מדיטציה, מיינדפולנס – כולן התאימו מאוד לתפיסה הפסיכדלית, שגורסת שבתוכנו יש הרבה יותר ממוח מתודלק בקפאין שקורא כל היום ספרים ומתבונן על העולם דרך אותה פריזמה צרה.

עידו הרטוגזון, דוקטור לתיאוריה של הטכנולוגיה ומומחה לתרבות פסיכדלית, מעורכי המגזין העצמאי “לפסיכונאט״ שלא מזמן יצא גיליונו השני, מספר כיצד אירע השינוי גם בתחום המדעי. “מאז אמצע שנות ה־80 הוקמו כמה ארגונים עצמאיים שתומכים במחקר פסיכדלי, בהם ההתאחדות הרב תחומית למחקר פסיכדלי (MAPS) ומכון הפטר (Heffter). הארגונים הללו ביקשו להימנע מהטעויות שנעשו בשנות ה־60 ולהחזיר את החומרים הפסיכדליים לשיח הציבורי, תוך שימוש בשיח מתון וקל יותר לעיכול – ללא רטוריקה משיחית ובלי לזהות את הפסיכדליה עם מהפכניות פוליטית או חברתית. כיוון שברור לארגונים שמובילים את הגל הנוכחי של המחקר הפסיכדלי שהגל הזה תלוי רבות בשינוי התודעה הציבורית לגבי החומרים הללו, הם נוקטים גם באסטרטגיית מדיה מתוחכמת שמטרתה להסיט את העיסוק בנושא מהשיח ממוקד הפתולוגיה של המלחמה בסמים, ששלט בדיון משך שנים רבות, ובמקום זאת לשתף פעולה עם המדיה ולספק לה את המידע על הפוטנציאל החיובי של החומרים הללו".

האגודה למלחמה במלחמה בסמים

המחקר האחרון שעשה רעש בנושא הגיע מהאימפריאל קולג' בלונדון, שבו החוקרים דיוויד נוט ורובין קרהארט־האריס הצליחו להראות כיצד נראה המוח האנושי תחת השפעה של LSD. הם הזמינו 20 אנשים בריאים להשתתף בסריקת MRI – פעם אחת כשהם נוטלים פלסיבו ופעם אחת כשהם על LSD. השינויים שהתרחשו במוח נראים גם למי שאינו יודע לקרוא פעילות מוח.

“כשמדברים על תפקוד המוח בדרך כלל מדברים על הרשתות, שזה אזורים שעובדים באותו הזמן״, מסביר ליאור רוזמן, דוקטורנט למדעי המוח שעבר ללונדון כדי להשתתף במחקר והיה אחד החוקרים שקרא את סריקות המוח. “לפעמים רשת 2 פועלת בשביל לבצע פעולה מסוימת, ולפעמים רשת 5 עובדת על פעולה אחרת. האזורים האלה יכולים להיות רחוקים אחד מהשני, אבל הם פועלים באותו זמן. כשהמוח נמצא תחת השפעת LSD, אנחנו רואים כיצד הרשתות האלה מתחילות לפתע לתקשר. נוצרת גמישות והמוח יכול לעבד את הדברים שהוא רגיל לעבד אחרת לגמרי. החלק במוח שעוסק בשמיעה יכול להתחבר לפתע לחלק שעוסק בראייה וכך הלאה. נוצרת תחושה של מוח שהוא אחד״.

נוסף על כך, מסביר רוזמן, החלק של המוח שאחראי לראייה שלנו כשהעיניים פתוחות לפתע היה פעיל מאוד, גם כשהמטופלים שכבו כל זמן הסריקה בעיניים עצומות – דבר שמסביר כיצד המטופלים רואים גם כשהעין אינה משדרת אליהם מידע. זה יכול להסביר מדוע אנשים רואים הזיות בעיניים עצומות בזמן החוויה הפסיכדלית. יש הקוראים לזה “העין השלישית״.

אותו צוות חוקרים, אגב, עובד על מחקר נוסף, טיפולי. במאמר העומד להתפרסם בעוד כמה שבועות, מתואר הניסוי הטיפולי הראשוני שלהם עם 12 נסיינים שעברו טיפול נגד דיכאון בעזרת פטריות פסילוסיבין. “אנחנו מטפלים במי שמוגדר כעמיד בפני טיפולים, זאת אומרת ניסה שתי תרופות שונות לטיפול בדיכאון שלא עבדו״. רוזמן מתאר את הטיפול הדומה לשאר הטיפולים הניתנים היום בעזרת חומרים פסיכדליים. “המפגש הראשון הוא בין המטופל לשני המטפלים שלו, ובמהלכו הם בונים אמון ראשוני. במפגש השני המטופל נוטל כמות קטנה של פסילוסיבין, שמרגילה אותו לחומר ומחזקת את הקשר בין המטפלים והמטופל.

"בפעם השלישית המטופל כבר מקבל כמות פסילוסיבין אמיתית, והפעם המטפלים יושבים בצד. המטופל מרכיב אוזניות, מכסה עיניים ויוצא לטפל בעצמו. הרעיון הוא שהמטופל הוא זה שעובר את החוויה בעצמו, שלו יש את הכוח לדעת במה הוא רוצה לגעת. המטפלים שם רק אם הוא צריך אותם. הרעיון בטיפול הפסיכדלי שונה מהטיפול בנוגדי דיכאון. מטרתן של תרופות SSRI היא לגרום למטופל להתמודד עם הדיכאון, להחליש אותו ולאלחש אותו. הטיפול הפסיכדלי הוא בדיוק הפוך – תחת ההשפעה המטופל מעלה מחדש את המקומות הקשים שאיתם הוא מנסה להתמודד, ובעזרת הכלי הזה הוא יכול לקבל פרספקטיבה חדשה ולהתמודד עם הקושי״.

ומה התוצאות?

“זה מחולק לשניים. שבוע אחרי הטיפול, שמונה מתוך ה־12 נבחנו כמי שאינם סובלים עוד מדיכאון, שאלו מספרים מדהימים ויהי מה. אחרי שלושה חודשים, חמישה אובחנו כמי שאינם סובלים עוד מדיכאון. זאת אומרת, חלק חזרו ולא הצליחו להטמיע את הטיפול, מה שיכול להצביע על כך שצריך יותר מטיפול אחד".

ובכל זאת מדובר במספרים מדהימים.

“המטרה שלנו היא שיוכלו לראות את הפוטנציאל שיש לחומרים האלה בטיפול. המחקר על המוח ו־LSD יכול לקבל הרבה מאוד סיקור תקשורתי, אבל מה שבאמת יכול לשנות את התודעה אלו מספרים של אנשים שעברו את הטיפול בהצלחה״.

ועדיין, למרות המחקרים, למרות ההתקדמות ולמרות הכמות הרבה של האנשים שיכולים להישבע בסגולות הרפואויות הנפשיות הגדולות של הסמים הפסיכדלים – הטיפול במחקרים האלה נעשה באופן שמרני ביותר. ממשלות לא ממהרות לשנות חוקים ולפתוח עוד מחקרים, והציבור ברובו עדיין יחשוש כשיציעו לו לגליזציה, אפילו מסוימת, של חומרים ששנים של איסור מוחלט בחוק לא רק שלא הביאו למחיקתם אלא דווקא העצימו את השימוש הבלתי מבוקר בהם.

האם שנים של מלחמה תודעתית מוצלחת בסמים עשו את שלהם? הרטוגזון אופטימי. “אנחנו רואים שינוי עולמי עצום ביחס לחומרים פסיכדליים, בראשם הקנאביס, שהוא סוג של חומר פסיכדלי מינורי. בארצות הברית עברנו בשנים האחרונות למצב שבו רוב הציבור תומך בלגליזציה, ואצל הצעירים הרוב הזה גדול עוד יותר. ‘המלחמה בסמים׳ הפכה שם נרדף למדיניות כושלת, וגם פוליטיקאים שהתחרו במשך שנים מי יהיה קשוח יותר בקריאות לענישת צרכני סמים, פתאום משנים את הדיבור שלהם משום שהם מבינים שתמיכה במלחמה בסמים הופכת מנכס פוליטי לנטל פוליטי. השינוי הוא הדרגתי וייקח עוד שנים רבות, אבל השיח הישן, שהיה מבוסס על הפחדות, סילופים ודה הומניזציה של המשתמשים הולך ונעשה מאוס. הגיע הזמן לשיח חדש שמבוסס על מידע וזהות מועצמת של צרכני חומרים משני תודעה״. כך או כך, קשה כבר לחכות ל־2021.

• אנשים
• איוואסקה
• קקטוס הסן פדרו
• קנאביס
• לגליזציה
• LSD
• אסיד
• MDMA
• דיכאון
• חרדה
• פסיכדליה
• סטיב ג'ובס
• DMT
• פטריות הזיה
• אופניים
• סמים