מאז ש"ברידג'רטון" הגיעה לנטפליקס ב-2020, מוסד הדרמות התקופתיות השתנה. מה שפעם היה נחלת הבריטים המאופקים שנרגשים ממראה של בת אצולה מסירה כפפה, הפך בזכות היצירה של שונדה ריימס לקלחת לוהטת של חתיכים וחתיכות שרק רוצים לקלף מעצמם את 7 שכבות המלתחה שעליהם, ולהפוך את השיחזור ההיסטורי הזה למשחק תפקידים שאנחנו לא בטוחים שאנחנו אמורים לראות. זה די הוליד מחדש את הז'אנר, אבל לא אומר שכל דרמה היסטורית שיצאה מאז היא "ברידג'רטון" – כי מאחורי כל החתיכים ש"הברדלס" מציג (והוא בהחלט מציג), יש חתיכת סיפור.

>> תנו להן סיטקום: נשים ישראליות שכבר מזמן מגיע להן להוביל סדרה

הפקת הענק המושקעת הזו מגיעה מאיטליה, ומבוססת על ספרו האיקוני של דון ג'וזפה טומאסי שנושא את אותו שם ("Il Gattopardo"). בפעם הקודמת שהספר הזה עובד למסך, זה היה באפוס היסטורי קולנועי של הבימאי לוקינו ויסקונטי ובכיכובם של ברט לנקסטר ואלן דלון, אבל הפעם נטפליקס מתחו את הסיפור למיני-סדרה בת 6 שעות, כך שסיפור שבבסיסו מקבל טיפול הרבה יותר יסודי (ולפי הביקורות בחו"ל, גם מאוד נאמן למקור) שחוקר את הנושא העדיין כל כך רלוונטי – מלחמת מעמדות, ומה אנשים יעשו כדי להישאר במוקדי הכוח.

במוקד הסיפור נמצא הנסיך דון פבריציו קורברה, נסיך סאלינה בסיציליה, שבאמצע המאה ה-19 עמד בפני אתגר לא קטן – לאיטלקים נמאס ממשפחות המלוכה והם החליטו לאחד את כל הנסיכויות תחת דגל אחד. שזה די רע אם אתה נסיך סיציליאני, אבל "הברדלס" (כפי שמכונה הנסיך) לא מתכוון להיעלם בשקט, אלא מחפש כל דרך לשמור על כוחו ומעמדו. וכן, יש גם משולש אהבה במרכז, אז הולך להיות גם קצת אקשן מהסוג של ברידג'רטון, אבל מאחורי כל זה עומד סיפור יציב שלא הולך לקשקש לכם בראש 4 עונות, אלא יסיים את עצמו בבינג' ראוי בן 6 שעות, ודי.
"הברדלס", 6 פרקים, עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• נטפליקס
• איטלקים

זה לא מחזה נפוץ ששני סרטים איטלקיים עולים למסכים בישראל שבוע אחר שבוע. יתרה מכך, שני הסרטים, שהיו ללהיטים גדולים במולדתם, נכתבו ובוימו, כל אחד לחוד, על ידי בני זוג. "מחר יום חדש", שיצא בשבוע שעבר, הוא סרט הביכורים כבמאית של השחקנית פאולה קורטלזי, שגם מככבת בתפקיד הראשי. קורטלזי נשואה לריקרדו מילאני, שהוא הבמאי של "עולם מפריד בינינו" שיוצא השבוע. קורטלזי כיכבה בכמה מסרטיו המצליחים ביותר של בעלה, ובאחד מהם אף גילמה את אשתו של אנטוניו אלבנזה, שהוא כוכב סרטו החדש. מבולבלים? תמשיכו לקרוא.

>>שפגאט אחרון ודי: הבר הכי להטב"קי בעיר סוגר את שעריו

"מחר יום חדש" של קורטלזי, המספר על אישה מוכה באיטליה אחרי מלחמת העולם השנייה, הוא השאפתני מבין שני הסרטים – הוא זכה בשלל פרסי האקדמיה האיטלקית ובאהדת הקהל, אבל בעיני הוא מקרטע בין ניסיונות צורניים, מדלג על מהמורות עלילתיות בקלילות לא משכנעת, ולא מתגבש ליצירה שלמה. לכן בחרתי לכתוב דווקא על "עולם מפריד בינינו" של מילאני, שהוא בעיקרון עוד סרט על מורה מתוסכל שיוצא ללמד באזור מרוחק, אבל יש בו לא מעט רגעים שובי לב.

השחקן הקומי הנהדר אנטוניו אלבנזה מעורר חיבה מיידית בניסיונותיו הגמלוניים להתאים את עצמו לסביבתו החדשה, ונוכחותו עוזרת להחליק את המעברים הקצת צולעים בין קומדיה עממית לבין דרמה קומית עם אמירה חברתית. אלבנזה מגלם את מישל, מורה בבית ספר יסודי, שאחרי ארבעים שנות הוראה מתסכלות ברומא מבקש לעבור ללמד בכפר בחבל אברוצו. סצנת הפתיחה מבהירה באופן מצחיק ומבהיל גם יחד ממה הוא בורח. ילד בכיתה שקוע בסמארטפון ומתעלם מהמורה שאומר לו להניח אותו בצד. מישל מתעצבן, ניגש אל הילד ולוקח מידיו את המכשיר. בתגובה הילד אומר שיקרא לאביו שירביץ למורה, ואנחנו מאמינים לו. נראה שבעידן הנוכחי מורים הם בתחתית ההירארכיה התעסוקתית והחברתית לא רק בישראל.

בהגיעו לכפר – משימה לא פשוטה בסביבה ההררית המושלגת – מישל מובהל הישר לבית הספר. רק בחלקו השני של הסרט נבין את הדחיפות. חלקו הראשון הוא מסוג קומדיות דג מחוץ למים, והוא מוקדש לתהליכי הקליטה הלא קלים של מישל בפרובינציה, כשהוא מנסה ללמוד את מנהגי הילידים. שבעת הילדים בכיתה, שהיא בית הספר כולו, חמודים מאוד. ההורים פחות. גם יללות הזאבים לא ידידותיות במיוחד, אבל הנוף יפה וההומור חביב.

בהדרגה מתגלה הנושא האמיתי של הסרט – כפרים באזורים מרוחקים, שפעם התבססו על חקלאות, ננטשים על ידי יושביהם ודרך חיים שלמה נמחקת. בהקשר הזה, בית הספר הופך למעוז האחרון שיש לגונן עליו בכל מחיר. כשמגיעה הידיעה שהוא ייסגר בתום השנה אם לא יעמוד בדרישת המינימום של עשרה תלמידים, מישל וסגנית המנהל הנאווה אנייסה (וירג'יניה רפאלה) חושבים על רעיון איך להציל את המקום ולבדר את הצופים גם יחד.

המזימה נושאת בחובה תוכן חברתי עדכני, אך הטיפול בה מזכיר את הקומדיות המטורללות שנוצרו באנגליה אחרי מלחמת העולם השנייה, ובאופן ספציפי את "The Happiest Days of Your Life" עם אלסטר סים ומרגרט רת'רפורד כמנהלים של שני בתי ספר (חפשו אותה – מומלצת). ההבדל הוא שאותן קומדיות אנגליות היו חצופות וחתרניות, בעוד "עולם מפריד בינינו" מנסה קצת יותר מדי להיות חביב הקהל, וחביבות היתר פוגמת בעוקצו.

סצנה צורמת ממש מכניסה את מישל ואנייסה למיטה. אמנם הסרט בונה בהדרגה את היחסים בין המורה האורח לסגנית המנהל (הנשואה לבעל מזניח שאינו נראה בתמונה), אבל הקפיצה מידידות אפלטונית לסקס סוער עשויה רע. וזה לא שהסרט זקוק לסצנה הזו – היא שם רק כדי להתאים לתבנית העלילתית המקובלת ("נשארים לחג", לדוגמה, שיחק עם התבנית בלי להיכנע לה).

ריקרדו מילאני היה עוזר במאי של מריו מוניצ'לי, נני מורטי ודניאלה לוקטי לפני שהחל לביים בעצמו. סרטו הנוכחי, שהוא שיתוף הפעולה החמישי שלו עם אלבנזה, אינו משתווה למיטב יצירתם של הבמאים האלה, אך רוב הזמן הוא מבדר, והמסר החברתי רלוונטי ונוגע.
3.5
Un mondo a parte בימוי: ריקרדו מילאני. עם אנטוניו אלבנזה, וירג'יניה רפאלה. איטליה 2024, 113 דק'

• ביקורת סרטים
• איטלקים
• המסך

ג'סטין בלדוני נראה כמו הגברים המופיעים על הכריכות של רומנים רומנטיים, והוא יודע את זה. המראה האקזוטי של יפיוף שחום עם עיניים מצועפות התאים באופן מושלם לסדרה המלבבת "ג'יין הבתולה", שהשתעשעה בחן עם התבנית של טלנובלה דרום אמריקאית. גם ב"איתנו זה נגמר" בלדוני (שהפיק וביים) ליהק את עצמו לתפקיד הגיבור של רומן רומנטי, אבל הפעם ברצינות גמורה. הוא מגלם את רייל קינקייד שהוא הגבר מהחלומות לא רק במובן זה שהוא נוירוכירורג עשיר, סקסי ושרמנטי עם חזה מפוסל, אלא בעיקר משום שהוא מאופיין כפלייבוי שמסרב להתחייב לאישה אחת, עד שהוא פוגש את האישה האחת שגורמת לו לשנות את דרכו – וזאת הרי הפנטזיה הרומנטית בהתגלמותה.

>>זאת לא רק סדרה כיפית, מצחיקה, שנונה, צבעונית וכתובה חכם

אותה אישה פורחת, לילי בלוסום בלום (בלייק לייבלי), שגם השם שלה נשמע כמו פרודיה על רומנים רומנטיים (הסרט מתייחס לכך), מתקשה להאמין שהגבר שפרץ לחייה על גג בבוסטון הוא אמיתי. אך הוא מוכיח לה שהוא אכן כזה (ולא נוכל אינטרנטי, לדוגמה). הטוויסט הצפוי בעלילה הוא שהגבר המושלם מתגלה כבעל מכה. אבל הטוויסט הזה אינו הופך את "איתנו זה נגמר" למציאותי יותר, משום שמי שעוזר ללילי להבין שהיא נמצאת במערכת יחסים רעילה הוא גבר חלומי אחר (ברנדון סקלנר), ועוד אחד כזה שחיכה לה כל חייו.

לגבר הזה קוראים אטלס – כמו הטיטן המיתולוגי שנושא את העולם על כתפיו – וגם הוא יפיוף בסגנון אופרות סבון. סיפור הרקע של אטלס דומה מאוד לזה של הית'קליף מ"אנקת גבהים" – כנער חסר בית שמתאהב בנערה ממעמד גבוה משלו, ולכן הוא עוזב אותה ויוצא לעולם לבנות את עצמו כגבר, וחוזר אחרי שנים כאיש אמיד, עדיין מאוהב עד כלות באהבת נעוריו שנישאה לאחר. רק שלא כמו האייקון הרומנטי הרדוף והסוער מספרה של אמילי ברונטה, אטלס גדל להיות בחור טוב. יש לציין שכמו בלדוני, גם סקלנר הלך על המראה הגברי של זיפים בני שלושה ימים, והוא נראה כמו יצא הישר מסרט של הולמרק.

"איתנו זה נגמר" מבוסס על ספר עתיר צירופי מקרים מסוגת הרומן הרומנטי מאת קולין הובר, שהפך לרב מכר עולמי. לכן זה אך מתאים שגם הסרט מלוהק ומבוים כמו רומן רומנטי, עם הילוכים איטיים, רוח בשיער ושאר קלישאות. ההפתעה היא שמאז שעלה למסכים לפני שבוע, הסרט שנוצר בתקציב צנוע יחסית של 25 מיליון דולר, הפך לסנסציה קופתית והכניס 86 מיליון דולר – הרבה מעבר לציפיות.

ההצלחה בולטת במיוחד על רקע כישלונם היחסי של שאר הסרטים הרומנטיים מהעת האחרונה, שנישאו על כתפיהם של מי שנראו על הנייר ככוכבים יותר גדולים. "המתחרים" עם זנדאיה, "הכפיל" עם ראיין גוסלינג ו"קח אותי לירח" עם סקרלט ג'והנסון עלו הרבה יותר והצליחו הרבה פחות. אולי ההצלחה נובעת מכך שכמו הספר, גם הסרט פונה ישירות לנשים, בלי לנסות לקלוע לכל הקהלים. מובן שאינו לטעמן של כל הנשים, אבל מתברר שרבות אוהבות את הרומן הרומנטי שלהן מתובל במסר מעצים על אישה שמשחררת את עצמה מנישואים לגבר מכה.

למען האמת, מבחינת הטיפול בנושא הנ"ל, הסרט עושה עבודה לא רעה, ובמובן זה מתעלה על "מחר יום חדש" האיטלקי שעולה השבוע, ומספר גם הוא על אישה מוכה (ברומא אחרי מלחמת העולם השנייה). פלשבקים מגלים שלילי היא בת לאישה מוכה (קווין מק'קיד מ"האנטומיה של גריי" מבליח לרגע בתפקיד האב), והקשר הראשוני בינה לבין אטלס נוצר על רקע היותו בן לאימא מוכה. שם הסרט מתייחס להתחייבות של לילי לבתה לעצור את המסורת האיומה שעוברת מדור לדור – עניין שעולה גם בסרט האיטלקי, שם האלימות היא חלק מהתרבות הפטריארכלית.

מבחינה קולנועית, כאמור, מדובר בסרט רדוד ונטול ערכים אומנותיים, שנמתח ללא צורך על פני יותר משעתיים. היחידה בצוות השחקנים שחורגת מהקיטש היא הקומיקאית ג'ני סלייט בתפקיד אליסה, אחותו של רייל, שגם היא מתפרצת בסערה לחייה של לילי והופכת מיד לחברתה הטובה ביותר. סלייט זורה על דמותה קצת פלפל, שחסר בהופעותיהם של כל השאר.
3 כוכבים
It Ends with Us בימוי: ג'סטין בלדוני. עם בלדוני, בלייק לייבלי, ג'ני סלייט. ארה"ב 2024, 130 דק'

• ביקורת סרטים
• איטלקים
• רומנטי
• אב מכה

"דקאמרון" היא חתיכת יצירה שנושאת איתה משקל. כשיצא בימי הביניים, אי שם בסביבות 1350, היא החלה כאסופת כתבים של ג'ובאני בוקאצ'ו, שהשתמש בה כדי ללעוג ולנגח את הכנסייה, וכדרך להתמודד עם זוועות המגיפה השחורה שפשטה דאז באירופה. מעמדה המיתולוגי כהזדמנות לזעזע נמשך גם בעיבוד הקולנועי של פייר פאולו פאזוליני מ-1971, שהתפלש בדקדנס הימי-ביניימי, וצילם כמה מסצינות הסקס הבוטות ביותר שצולמו לאותם השנים, באקט שהיה להשפעה אף על תעשיית הפורנו של אותם השנים. אז עם כל כך הרבה סקס, תככים ומוות שחור, זה פתאום לא כל כך מפתיע שנטפליקס שמו עין על יצירה של סופר איטלקי מהמאה ה-14.

>>"דדפול & וולברין" מבדר, אפילו מאוד. אבל זה לא בזכות יו ג'קמן

ואם אתם חושבים שאתם יודעים איך גרסת נטפליקס לחגיגות הסקס האלו נראית, אז אתם כנראה טועים, כי ב"דקמרון" של נטפליקס (הם כותבים בלי א') אולי יש את הסליז והתככים של המקור, אבל המוד הרבה יותר קומי ומתוחכם מסתם בוטה. ואם אתם רוצים להבין את המוד, אז אולי לא תכירו את היוצרת של הסדרה קת'לין ג'ורדן, אבל מי שמפיקה אותה אמורה לסדר לכם את הראש – ג'נג'י כהן, האישה המבריקה והמצחיקה שעומדת מאחורי להיטים כמו "העשב של השכן" ו-"כתום זה השחור החדש". צפייה בפרק הראשון מעידה שהטון הקומי-דרמטי המתחכם של כהן מצוי גם כאן, רק במבטא מוזר ואנגלית קצת ישנה. סך הכל כיף.

הסדרה מאמצת למעשה את סיפור המסגרת של בוקאצ'ו, במסגרתו חבורת אצילים בורחת מהעיר במהלך ימי המגיפה השחורה כדי להתחבא בוילה יוקרתית, ולתת לכל תאבתם להתפרע חופשי. המתחים הפנימיים בין המשתתפים, לצד אימת המגיפה שבחוץ, הופכים את חלל הוילה לחממה עבור דרמה אופרה-סבונית, רק עם דמויות שבמהותן ובאופיין הן קומיות. בינג' כיף וקצת דוחה וקצת מצחיק, וחבורת שחקניות קורעות שלא תצליחו לזהות בדיוק מאיפה הן, אז בואו נחסוך לכם את הכניסה ל-IMDB – פמפינאה היתה ב"בנות", מיסייה היתה ב"בנות דרי" ויצ'יסקה מ"חינוך מיני". על לא דבר.
דקמרון, 8 פרקים,עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• קומדיה
• נטפליקס
• איטלקים

• Facebook
• Twitter
• Email

לה דולצ'ה פיתה:אוזן מזוינת דיה שנקלעה באחרונה לאזור בן יהודה יכולה הייתה להבחין בנקל בהסתננותם של ניבים איטלקיים, המאיימים על דומיננטיות השפה הצרפתית באקס טריטוריה התל אביבית. במקביל לקהילה הצרפתית המשגשגת, יותר ויותר עולים חדשים מאיטליה – רובם צעירים יהודים שמאסו בחיפוש אחר עבודה בארץ מוצאם – משתכנים בשנים האחרונות בתל אביב בקרבת הים. על פי נתוני העירייה, בשנים 2014־2015 השתכנו בתל אביב 270 עולים חדשים מאיטליה, בהשוואה ל־92 עולים בלבד בשנתיים שקדמו להן. כעת, עם התאקלמות גלי העלייה האחרונים, מתגבשת הקהילה וקונה לה אחיזה במקומות המזוהים עמה ומופעלים על ידי איטלקים, מהמסעדות פנקינה ונונו אנג'לו, דרך גלידה ארטה ועד המניין האיטלקי בבית הכנסת איחוד עולם (כולם, אגב, באזור בן יהודה).

"בהתחלה היינו בקושי עשרה אנשים, המינימום למניין", אומר אריק בנדאוד (37), ממייסדי המניין האיטלקי שעלה ארצה בשנת 2008 וכיום משמש כיו"ר עמותת מרכז עולי איטליה בתל אביב. "עם הזמן, גם בגלל המשבר הכלכלי באיטליה, הקהילה גדלה והיום אנו מונים כמה מאות. יש בעיקר צעירים המגיעים לכאן בגלל קשיים במציאת עבודה, ובשלוש השנים האחרונות גם משפחות. היהודים באיטליה עוסקים בעיקר במסחר, ומשפחות נאלצו לסגור את בתי העסק שלהם ולאחר מכן החליטו לעבור לפה. כיהודי באיטליה אתה מרגיש שאתה כמו בגטו, בין יהודים, וכשאתה מגיע לפה אתה מרגיש חופשי".

גיל ריינך, פרויקטורית קליטת עלייה בעירייה, מאשרת שזו לא רק תחושה – האיטלקים באמת כאן. "בהחלט מרגישים שיש מגמה מתגברת של עולים חדשים מאיטליה בעיר", היא קובעת. "היא מורכבת גם מעולים צעירים וגם מיוצאי פנסיה. הם בדרך כלל אמידים ואקדמאים, ויש להם שאיפות מקצועיות – אם בהקמת בתי עסק בתל אביב ואם בהשתלבות בהייטק, ב'סטארטאפ ניישן'. מבחינה זו אפשר למצוא כמה קווים מקבילים לאופי של העולים מצרפת, אף שמדובר במספרים קטנים יותר".

היא אמנם נמצאת רק בראשית צמיחתה, אך הקהילה האיטלקית מגוונת ומכילה עולים מרקעים שונים בעלי ומוטיבציות שונות. רובן ויונטי (28) גדל ברומא וכנער יהודי השתלב בתנועת השומר הצעיר. אחרי שעשה בישראל שנת שירות ושירות צבאי מבחירה, השתקע בתל אביב והחל לעבוד בענקית ההייטק המקומית WIX (סטארטאפ ניישן כבר אמרנו). "הכרתי את הקהילה האיטלקית כאן דרך מכרים. כשהגעתי לעיר, מפה לאוזן, מצאתי שותף איטלקי".

אולי זו היהדות, אולי זה המזג המקומי או האווירה, אך האיטלקים נטמעו מהר מאוד בווייב התל אביבי. "גם כשומר מצוות אני וחבריי השתלבנו גם בסצנת המסיבות המקומית כאן, כיחצנים בקלרה או בגלינה", מעיד בנדאוד. "בשנים האחרונות אני עובד בחברה גדולה ויש לי חברים ישראלים, ואני מרגיש תל אביבי לכל דבר", הוא מעיד. גם ויונטי מרגיש מקומי לכל דבר, אצלו זה דרך הכדורגל השבועי עם החברים. "כיהודי צעיר אתה כבר מראש מגיע עם תחושה של שייכות, מאחר שרובנו בילינו פה חופשות ארוכות עם המשפחה במהלך החיים, וגם כי המצב סבבה", הוא אומר. "אפשר למצוא פה עבודה והאיטלקית היא יתרון – יש חברות שמחפשות עבודות תרגום או שיווק בשפות שונות. בגלל שתל אביב עיר קטנה האיכות של הצעירים פה גבוהה מאוד. ברומא חיים כחמישה מיליון אנשים, והגיל הממוצע מבוגר בהרבה. כאן הווייב חיובי, לא משנה באיזה יום תצא הברים יהיו מלאים והמרחקים קטנים. באיטליה המחירים זולים יותר, במיוחד בשכר הדירה, אבל כל זה לא משנה אם בסופו של דבר אתה לא מצליח למצוא עבודה".

ביאנקה אמברוזיו (27) גדלה גם היא בכרך עם קהילה יהודית גדולה – מילאנו – ועלתה לישראל בעקבות פעילותה בשומר הצעיר. לאחר גיחה לניו יורק והרהורים לא מעטים הבינה כי תל אביב היא המקום עבורה. "כשהייתי בניו יורק התגעגעתי לתל אביב מאוד. לאינטימיות של העיר, ליכולת לקפוץ לים או לחברים ברבע שעה על האופניים", היא מספרת. "בחיים בתל אביב אני עדיין מרגישה איטלקייה ומנסה לתת לזה ביטוי. אני כותבת על החוויות שלי כאן באיטלקית, חשוב לי לדבר את השפה, ובעבר גם תקלטתי באנה לולו בערב שהוקדש כולו למוזיקה איטלקית". בניגוד לסטריאוטיפ על העולה החדש, זה שתומך באופן בלתי מסויג בצבא ובממשלה הישראלית, אמברוזיו נחשפה במהלך שנת השירות שעשתה ללב הסכסוך עם הפלסטינים, ובמרוצת השנים הפכה ביקורתית יותר ועבדה גם בשורות שוברים שתיקה. "ברמה הפוליטית לא אכפת לי ממה שקורה מאיטליה, אבל כל מה שקורה פה נוגע בי. עם כל המורכבות, אני קשורה למקום הזה".

מי שתקלט לצד אמברוזיו באותו ערב באנה לולו היה איזק קוהלי (28), שעל חוויית ההגירה לתל אביב יצר את הסרט "איזק וחג המולד הטוב ביותר אי פעם" (הוא שודר ב־HOT כחלק מסדרת "מהגרים"). קוהלי גדל בפדובה כחילוני כמעט גמור, אך התייאש מהמצב החברתי והכלכלי באיטליה ועלה ארצה כדי ללמוד קולנוע באוניברסיטת תל אביב וליהנות משכר לימוד מוזל, כחלק מן ההטבות של סל הקליטה. "רוב היהודים שאני מכיר עלו בעקבות מוטיבציה ציונית. אני לא הייתי מהעולים שמגיעים לארץ וחושבים שהיא מושלמת, וכך או כך כיהודי, איטלקי וגיי תמיד הסתמנתי כשונה. אבל כשהגעתי ראיתי שאמנם יש פה איטלקים שנופלים לקלישאה, כאלה שגרו ברומא או מילאנו, גדלו כדתיים, כותבים פוסטים בפייסבוק על זה שהם בצבא, אבל מנגד יש אנשים שגם הצלחתי להתחבר אליהם".

מובן כי לא כל העולים מצאו בתל אביב את הנחלה המובטחת. בנדאוד מודה כי צעירים רבים שקיוו להשתלב בתחומים מפוקפקים ממילא, למשל אופציות בינאריות או הימורים באינטרנט, נתקלו בקשיים ומצאו עצמם ללא עבודה. זה לא האתגר היחיד שעומד בפני העולים כאן בלבנט. "באיטליה אין כזה דבר ללכת עם כפכפים לעבודה", אומר וינטי, כמשתף פעולה עם הקלישאה המתבקשת. "אפילו לא מכנסיים קצרים. בהתחלה אתה מקבל קצת שוק", הוא אומר. קוהלי מוסיף: "בשביל לשרוד צריך לאמץ קצת את החוצפה הישראלית, את צורת הדיבור הישירה. אנחנו צוחקים על זה בינינו, ואוהבים את זה באיזשהו מקום". ובכל זאת, האיטלקים נשארים איטלקים, ויש קושי אחד שמטריד אותם כמעט כמו הכפכפים במשרד, שממנו הם מוצאים מחסה במסעדות שלהם. "במסעדות האיטלקיות אתה יודע שמדברים באותה השפה. מגישים שם פסטה אל דנטה שישראלי ממוצע היה אומר עליה שהיא לא מבושלת". טוב שבאתם.

• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• איטלקים
• העלייה האיטלקית
• עירוני