Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
אני מיכל ורשאי־ארלוק – אימא (41.5), תל אביבית מצויה ושוחרת תרבות הספה, ואלונה (9.5) היא בתי, הלומדת בכתה ד' בגבריאלי ומחפשת הרפתקאות. בכל שבוע נצא יחד לבילוי משותף ברחבי העיר ששתינו כל כך אוהבות, ונשתף בחוויות שלנו כדי שאתם תוכלו לדעת לאן כדאי ללכת ומאיפה שווה להתרחק.
פיקניק בגינת דובנוב:היא ארוחה הנאכלת בחיק הטבע או במקום פתוח (למשל פארק ציבורי) בקרב בני משפחה או חברים. ארוחה זו מוכנת מראש, ומובאת למקום עריכת הפיקניק בצידנית או בסל פיקניק. הארוחה נאכלת לרוב בישיבה על הקרקע על גבי מחצלת, שמיכה או מפה. בעוד שלא קיימת הסכמה באשר למקור המילה "פיקניק", ידוע כי צורת הבילוי הפכה נפוצה בסוף במאה ה־18, לאחר שהמהפכה הצרפתית אפשרה לאנשים מכל המעמדות להיכנס לפארקים המלכותיים במדינה. באותה העת היה נהוג לערוך הכנות לפיקניקים במשך ימים מראש.
מיכל:"היום עשינו פיקניק והתחלנו אותו בשוק האוכל בנמל. תוכלי לספר מה עשינו שם?".
אלונה:"קנינו בגט, גבינות, זיתים, פירות ותפוזים".
מיכל:"ואז?".
אלונה:"חזרנו הביתה וסחטנו מיץ תפוזים, לקחנו סל פיקניק ושמנו בו הכל וגם ספרים ומפה, והלכנו לגינת דובנוב, פרשנו את את המפה מתחת לעץ. שם הוצאנו את כל מה שבסלסלה ועשינו פיקניק".
מיכל:"ומה יש לך להגיד על הבילוי הזה שלנו? בבקשה בבקשה בבקשה אל תגידי 'כיף'".
אלונה:"מהנה".
מיכל:"מהנה… זו מילה חדשה. מה היה מהנה?".
סוחטת. צילום: מיכל ורשאי־ארלוק
אלונה:"שזה היה כמו פיקניק בסרטים".
מיכל:"מה זה אומר?".
אלונה:"שהייתה לנו סלסלת פיקניק כמו בסרטים שנפתחת ובגט וגבינות ופירות".
מיכל:"אבל מה היה שם מהנה?".
אלונה:"לאכול. היה לי טעים הבגט עם הגבינה שאני לא זוכרת איך קוראים לה".
מיכל:"ברי".
אלונה:"ברי".
מיכל:"מה עוד עשינו בפיקניק חוץ מלאכול?".
מלכות הסלים צילום: מיכל ורשאי־ארלוק
אלונה:"קראנו ספרים".
מיכל:"איזה ספר קראת?".
אלונה:"'סוד הגן הנעלם'. ספר מעולה".
מיכל:"על מה הוא מספר?".
אלונה:"על ילדה בשם מרי שנולדה בהודו, ויש שם מגפת כולרה וההורים שלה מתים, והיא מגיעה לאחוזה של דוד שלה ובהתחלה היא נורא בודדה עד שהיא מכירה את מרתה. אה, והדוד שלה – הייתה לו אישה שהיה לה גן סודי והיא מתה".
מיכל:"מה זה, רק מתים שם בספר הזה! אי אפשר ספר עם קצת פחות מוות?".
אלונה:"ואחרי שהיא מתה הוא קובר את המפתח של הגן הסודי ויום אחד מרי מוצאת את המפתח ונכנסת פנימה והיא מפריחה את החיים בגן הנעלם עם החברים שלה".
מיכל:"ממש כמו שאנחנו הפרחנו את גינת דובנוב עם הפיקניק שלנו".
אלונה:"ממש".
הכי חשוב: מפה משובצת. צילום: מיכל ורשאי־ארלוק
מיכל:"וגם למדנו על תולדות הפיקניק. איפה נולד הפיקניק?".
אלונה:"בצרפת ואחר כך האנגלים אימצו אותו ואחר כך כולם".
מיכל:"אז מה הציון שאת נותנת לבילוי?".
אלונה:"חמישה כוכבים".
מיכל:"גם אני, אף שהיה חסר לי דבר אחד".
אלונה:"אבא?".
מיכל:"יין".
אלונה:"איכס. אה, וגם הסתכלנו על הציור המפורסם הזה של הצייר הזה".
מיכל:"מאנה".
אלונה:"כן. ולציור קוראים 'פיקניק בחיק הטבע'".
מיכל:"קוראים לו 'ארוחת בוקר על הדשא'".
אלונה:"אוקיי, ויש בו אנשים שעושים פיקניק ולפחות אחת מהם עירומה".
מיכל:"אז אולי בפעם הבאה נעשה גם אנחנו פיקניק בעירום?".
אלונה:"אולי לא".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
כבר לא בשוליים: יותר ויותר הורים בוחרים בחינוך ביתי במקום בית ספר
מבחנים? שיעורי בית? עבודות? לא, לא, לא. יותר מאלף ילדים רשומים בחינוך ביתי, והתופעה רק מתרחבת. אם בכל בוקר כשאתם מורידים את הילד בבית הספר אתם צריכים להחליק איזה גוש בגרון, דעו שהאלטרנטיבה כבר לא כל כך בשוליים
עבור מרבית ההורים, המסגרת של בית הספר היא דבר מובן מאליו ואפילו הכרחי. ההליכה בתלם והרצון להיות כמו כולם בולטים בתחום החינוך אולי יותר מבכל תחום אחר. למרות זאת, בישראל 2019 יותר ויותר הורים בוחרים לא להפקיד את חינוך הילדים בידי מערכת החינוך הממלכתית אלא לקחת את האחריות הזו על עצמם. בשנים האחרונות זינק מספר התלמידים שקיבלו אישור ללמוד בחינוך ביתי, למרות קיומו של חוק חינוך חובה המחייב את כל התלמידים ללמוד במערכת החינוך מגיל 3 ועד כיתה י"ב. לפי החוק, "עמדת מערכת החינוך בישראל היא שמקומם של תלמידים בגיל לימוד חובה הוא במסגרת מוסדות החינוך. עם זאת תאושרנה בקשות לחינוך ביתי במקרים שבהם ההורים מציגים השקפת עולם מגובשת ביותר השוללת חינוך במסגרת בית ספר… בתנאי שנמצא שהילד מקבל חינוך שיטתי המניח את הדעת בביתו".
הנתונים מראים שמספר ההורים שמציגים השקפת עולם כזו רק גדל. לפי נתוני משרד החינוך, השנה לומדים במסגרת החינוך הביתי 1,150 תלמידים. בתשע"ח למדו במסגרת כזו כ־908 ילדים, מהם 180 בתל אביב, לעומת 779 (מהם 146 בתל אביב) בשנה"ל תשע"ז ו־576 (מהם 92 בתל אביב) בתשע"ו. לשם השוואה, לפני עשור נמצאו בחינוך הביתי רק כ־100 ילדים בכל הארץ. על פי ההערכות המספרים האמיתיים גבוהים יותר, שכן אלה רק הילדים שהוריהם קיבלו אישור ממשרד החינוך.
"אני מנסה לחשוב מה היתרונות בחינוך הרגיל ולא יודעת מה התשובה", אומרת רעות יפעת עוזיאל, עיתונאית ואם לשלושה המחנכת את ילדיה בבית. "אני חושבת שאולי 'המוכר והידוע' זה היתרון של המערכת. אנשים מכירים אותה, יודעים מה היא וכבר רגילים אליה. אני חושבת שהיא טובה לאנשים שמעדיפים חיים ידועים מראש, צפויים. כמישהי שלמדה תואר ראשון בניהול בחינוך באוניברסיטת תל אביב והייתה מורה חיילת, שאימא שלה הייתה ראש תחום במשרד החינוך, אני חושבת שהמערכת הזו מתאימה לשנות ה־80 או ה־90, אבל אנחנו עוד שנייה כבר בשנת 2020. להגיד מה עבד לפני 40 שנה זה מעולה אבל כנראה זה גם התאים לחיים של לפני 40 שנה".
עינב יהודה, מעצבת פנים ואם לשלושה, הוציאה את בנה הבכור סער מבית הספר בשנה שעברה, כשהיה בכיתה ג'. לתהיות שעולות כלפי צורת הלימוד הזו יש לה תשובות ברורות. "זה פשוט נפלא, הוא פורח. הוא ילד מאוד יצירתי ולכן הרגשתי שהמקום הזה מתאים לו, פחות שבלונה של בית ספר וכיתה. לא משעמם במהלך השבוע, יש מפגשים קבועים וסיורים. יש קהילה גדולה של ילדים בחינוך הביתי בגיל שלו. כל שנה יש ילדים חדשים שיוצאים לחינוך ביתי, נוצרות חברויות מאוד משמעותיות, אפילו יותר מאשר בבית הספר. אנחנו לומדים כל בוקר בסביבות שעתיים כמעט את כל המקצועות, ממש כמו בבית ספר, מחוברות של בית הספר, ומתקדמים בלימודים בצורה יצירתית דרך משחקים ובאמצעות המחשב. בחינוך הביתי השמים הם הגבול, אפשר ללמד כמה שאתה רוצה, כל כך הרבה מעבר לספרי הלימוד".
הום סקולינג או אנסקולינג
"דעתי על בית הספר הרגיל היא שהוא צריך להשתנות, אין היום ויכוח על זה", אומרת ד"ר ענת שפירא־לביא, בעלת הבלוג די לחינוך העוסק בחינוך, הורות וספרות. "כשהתחלתי לכתוב את הבלוג שלי לפני שבע שנים היה צריך לשכנע אנשים שהחינוך צריך להשתנות, זו לא הייתה הדעה הרווחת במיינסטרים. עדיין הסתכלו על קהילות של הורים שמעדיפים חינוך אחר כעוף מוזר".
לדברי ד"ר שפירא־לביא, קיימות שתי גישות שונות בחינוך הביתי. "מבחינה חברתית זו אותה הקהילה, אבל שתי הגישות הרווחות מנוגדות. הגישה הראשונה נקראת הום סקולינג ובה בוחרים מי שלא רוצים את החינוך הבית ספרי אך כן מעוניינים ב'בית ספריות'. הורים שמאמינים בגישה זו לוקחים את הכלים החינוכיים של בית הספר ומלמדים את הילדים בבית באמצעות חוברות ותוכניות מקוונות. החשיבה שלהם היא בית ספרית – חלקם יבדקו מה תוכנית הלימודים באתר משרד החינוך וידאגו שהילד יעמוד בדרישות האלה. מדובר בהורים שהתאכזבו מהמערכת הרגילה ומעדיפים ללמד את הילדים בבית. הרבה פעמים אלה הורים מאוד משכילים שמרגישים שהם יכולים להיות מורים בעצמם וללמד את הילד יותר טוב ממה שילמד בבית הספר. הגישה השנייה, שאני יותר מתחברת אליה, נקראת אנסקולינג (Unschooling), וזה אומר שאנחנו דוחים את עצם ה'בית ספריות' – לא את העובדה שילדים הולכים ולומדים עם ילדים אחרים, אלא את כל התפיסה של בית הספר לפיה תחומי הידע מחולקים לפי דיסציפלינות והכל נלמד במנותק אחד מהשני. בדרך כלל מי שתומך בגישה מאמין בלמידה טבעית של הילד. הילד חי את חייו וכשהוא מתעניין בכל מיני דברים המבוגר מתווך לו מקורות ידע, לא בצורה של הוראה פורמלית. בדרך כלל מדובר באנשים שימשיכו בחייהם והילד פשוט יהיה חלק מזה, הם לא עושים דברים מיוחדים בשביל שהילד ילמד איקס או וואי".
עינב וסער יהודה (צילום: שלומי יוסף)
נעים ואנה בן יחזקאל, מבעלי בית הקפה וחנות הספרים הנסיך הקטן, מגדלים ארבעה ילדים, שניים מהם בגיל חינוך חובה. נעים, שנסחף אחר בת זוגו אל הבחירה בחינוך ביתי, מספר: "ההחלטה על חינוך ביתי התחילה מזה שלא רצינו לשים את הילדה הראשונה בפעוטון כל כך מהר, אשתי מאוד רצתה להישאר איתה בבית. גם לא היה נראה לנו הגיוני לשלם 3,000 ש"ח ומעלה לגן בשביל ללכת ולעבוד בשביל אותו הכסף. מאז נחשפנו לקהילה גדולה מאוד של אנשים שדוגלים בחינוך ביתי. כיום מגיעים למפגשים לפחות 10־15 ילדים. אנחנו הולכים לחוגים משותפים כמו חוג אמנות וחוג טבע ובימי ראשון קוראים ומשתתפים בפעילויות בבית אריאלה. את הדברים היותר עיוניים אנחנו מלמדים בבית, בעיקר קריאה וכתיבה ומתמטיקה בסיסית לשני הגדולים. אנחנו פחות עוקבים אחרי התוכנית של בית הספר, אני כבר לא יודע מה לומדים בבתי הספר בגילים האלה".
הסיבות להחלטה לא לשלוח את הילדים למערכת החינוך הרגילה הן לרוב אידיאולוגיות. לפי מחקרה של ד"ר חיה הלר־דגני מאוניברסיטת תל אביב, ההחלטה נובעת מתפיסה אקזיסטנציאליסטית – לתפיסתם של ההורים, האדם הוא מה שהוא עושה מעצמו, ועל כל אחד לקחת אחריות על חייו ועל חיי משפחתו בעצמו. עבור מרבית ההורים שבוחרים בחינוך הביתי ומאמינים שזו אכן האפשרות הטובה ביותר עבור ילדיהם, החינוך אינו מסתכם בהעברת ידע לתלמיד, אלא מתבטא בעיקר בהקניית ערכים ובעיצוב דמותו וחייו של הילד. "הרבה יותר חשוב לי ללמד אותם ערכים ואיך לחשוב ולדבר, ללמד פילוסופיה ותפיסות עולם שונות", מצהירה קרן הבר, בעלת בלוג בעיתון הארץ וכותבת פרילנסרית, אם לשלושה ילדים שלמדו כמה שנים בחינוך ביתי. "אני רואה את ההבדל בתפיסה שלהם של שוויון, באיך שהם מקבלים את האחר, איך הם תופסים מגדר. קל להשיג את זה עם ילדים. אני באמת חושבת שבבית הספר שמים דגש במקומות הלא נכונים – שיעורי בית במקום לשחק וללמד דרך המשחק. זו לא צריכה להיות רק נחלת החינוך הביתי. אם הולכים לים אפשר לדבר על למה הים והשמים כחולים, אבל אפשר גם לקחת שקית זבל ולאסוף את הלכלוך בחוף ולהבין איך אפשר לתרום לסביבה.
"בחינוך ביתי יש כל מיני קבוצות, הייתה מישהי שנחשבה מוסד שכל יום רביעי ארגנה סיורים לימודיים, לפעמים סדנאות במתנ"ס קרוב ולפעמים סיור במוזיאון. אנחנו ארגנו חוג שחמט לילדי החינוך הביתי ובמשך כמה שנים היו הורים שהתארגנו על חוג מדע במכון ויצמן לילדי החינוך הביתי. הגעתי למצב שהילדים שלי דרשו ממני יום אחד שלא נצא בבוקר מהבית. לא תמיד היה כוח שחברים יבואו מרוב שהם כבר היו מוצפים ברמה החברתית. ההורים מתארגנים כי זה מאוד מאוד חשוב. כל החוגים הועברו על בסיס חווייתי ולא כהוראה פרונטלית. זה הרבה יותר ממה שיכולים ללמוד בבית הספר. יש המון שיטות חינוך, אבל בית הספר כמו שהוא היום, אבד עליו הכלח. בית הספר רק מכין לשוק העבודה. איזו צידה רוחנית אנחנו נותנים לדור הזה?".
הבר אינה מעבירה ביקורת רק על תפקודה של מערכת החינוך, אלא גם על הדרך שבה הורים תופסים את תפקידם כאחראים על חינוך ילדיהם. "היום לא כל כך אכפת לנו מהתפקיד שלנו כהורים ומהתפקיד של מערכת החינוך כמערכת מחנכת. אנחנו מאבדים את זה. אין סיבה להיאבק עם הילדים שלא יוציאו סמארטפון במהלך השיעור כאשר תופסים אותם מחשבתית. ברגע שזה יקרה הם יקשיבו, לא קשה לייצר אצלם עניין". עוזיאל שותפה לדעה זו: "הכי חשוב לא להיות בייביסיטר לילדים, אלא ממש לשבת ולחשוב איך לקדם אותם. אני רואה ילדים בגן בגיל של הבן הגדול שלי. אני חושבת שהוא הרבה יותר מתקדם מילדים אחרים בגילו. הוא עוד לא בן 4 וכבר כותב את השם שלו, יש לו כבר ידע באנגלית. בבית רואים את הילד, מתקדמים איתו וההספק הרבה יותר גדול. חבל לי שאימא שלי לא הייתה יכולה להיות איתי כמו שאני עם הילדים. האפשרויות שלא במסגרת בית הספר הן אחרות לדעתי".
הגידול המואץ בשנים האחרונות במספר ההורים שמעדיפים לחנך את ילדיהם בבית נובע מהאכזבה של הורים ממערכת החינוך המסורתית שנתפסת כמיושנת ומהיתרונות הרבים שהם רואים בחינוך הביתי לעומת החינוך הרגיל. לפי יהודה, "בשנה שאנחנו בחינוך ביתי אני רואה רק יתרונות. יש חברה, הילדים לא מבודדים, יש צופים ויש חוגים אחר הצהריים. באמת שזה אחלה ואני רואה רק דברים חיוביים. אין את התחרותיות והלחץ שיש בבית הספר, עם מבחנים וציונים. הלמידה הרבה יותר טובה, זו למידה מסקרנות ולא כמו בכיתה שכופים עליך".
הבעיה האליטיסטית
חינוך ביתי, כמובן, עדיין נתפס כחינוך אליטיסטי. לא כל הורה יכול להישאר בבית עם הילד ומדובר באתגר לא פשוט עבור משפחה. הורים רבים רואים בו חינוך שמנוכר לחברה הישראלית, שבה מערכת החינוך הציבורית (וגם "השלב הבא" – המערכת הצבאית) היא המקום שבו מעוצב האזרח הישראלי לפי תפיסת הממסד. "אני חושבת שנראה לאנשים שיש המון קשיים במעבר לחינוך ביתי, אבל תכלס זה עניין של סדר עדיפויות ואפשר לעשות את זה בקלות", אומרת הבר. "יש יתרונות מדהימים ברמת הקשר בין הורה וילד, רמת ההיכרות ורמת האחווה. הקשרים בין האחים הם אחרים, הרבה יותר הדוקים. אני חושבת שבזה מתבטאים היתרונות, וגם ביכולת שלך כהורה להשפיע, לתת, להקשיב ולחוות את הילדות של הילדים שלך. החיסרון הגדול ביותר הוא הנושא של חברה, אבל אם אתה הורה מודע אז אתה פותר את זה. לילד שלי היו שמונה חברים קרובים מאוד במשך שמונה השנים שבהן הוא למד בבית. אפילו ילד בבית ספר רגיל לא תמיד יכול להגיד את זה. ברגע שהדברים הם באחריות של ההורה, הוא צריך להיות עירני ומודע לכל מה שקורה. גם ברמה הכלכלית ומבחינת הקריירה יש חסרונות. היו שנים שבהן לא עבדתי, אבל הכל שאלה של איך אתה תופס את עצמך, אני לא חושבת שאיבדתי כלום בשנים שהתמסרתי לחינוך הביתי. להפך, אני אדם הרבה יותר מאושר ומוצלח ממה שהייתי לפני כן".
לדברי עוזיאל, שנמצאת בתחילת דרכה בתחום החינוך הביתי, "החינוך הביתי הוא טוב ולא טוב. הוא לא תמיד קל. אנחנו אנשים, יצורים חברתיים וקשה לפעמים להיות מבודדים. לדבר עם ילד בן 3 זה לא כמו לשוחח עם מבוגר. אם שואלים אותי מה הקושי המרכזי זה הבידוד. לא יודעת אם זה ישראל 2019, אבל אנשים רוצים לחזור לעבוד מהר אחרי הלידה. גם אני חזרתי לעבודה אחרי חודש וחצי, אבל העבודה שלי שונה, היא מהבית בתחום הכתיבה. זה משהו שאני יכולה להרשות לעצמי, לחזור מהר לעבודה וגם להיות עם הילדים כל יום".
"אני מרוצה מהבחירה שלנו, אבל מובן שיש חסרונות", אומר בן יחזקאל. "חיסרון אחד זה שרוב הילדים והמשפחות יחסית דומים, החברה יותר הומוגנית בניגוד לבתי הספר שאליהם מגיעים חבר'ה מכל מיני מקומות בעיר. מצד שני הילדים כן מתמודדים מבחינה חברתית עם דברים שקורים גם בבית הספר כמו ריבים". בת זוגו, אנה, מוסיפה: "זו לא בחירה מושלמת, יש קשיים ואין כמעט אוויר לנשימה. יש לנו מזל שאנחנו בקהילה ולכן זה גם מחזיק כל כך טוב. זו קהילה של אנשים שנפגשים על בסיס קבוע. הקשרים בין ההורים והילדים הדוקים ולכן זה עובד, אפילו שלא פשוט לצאת כל הזמן לחפש פעילויות. המינוס הוא שהכל עליך ההורה וכמעט אין לך זמן לעצמך. לא לכולם זה מתאים. לי זה מתאים, מה גם שאני בן אדם שקשה לו להתמודד עם מסגרות, מעולם לא אהבתי את זה ואני גם לא חושבת שזה תרם כל כך לחינוך ולידע שלי. לכן לא עקרוני לי העניין של בית ספר". נעים מסכם: "חשוב לי להגיד שאני כמעט בטוח שבשלב מסוים הילדים כן יעברו בבתי ספר, אולי זאת תהיה בחירה שלהם בגיל מסוים. ראינו את בית ספר קהילה ביפו שנראה מקסים, אבל בינתיים החלטנו שטוב לנו להשאיר את הילדים בבית".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
