בין אם נישאר משק ספרטני או נפרוץ החוצה, אפשר להיות גאים בקולנוע המקומי ויצירותיו. גם בנטפליקס כבר הבינו שיש מי שרוצה לצפות בקצת קולנוע ישראלי טוב, ומתחזקים רשימה קטנה-אך-נאה של סרטים ישראלים. ביקשנו ממבקרת הקולנוע שלנו יעל שוב וחברי מערכת לנבור בארכיון, והם חזרו תשעה סרטים מקומיים נהדרים שתוכלו לשים ממש עכשיו בנטפליקס, ולהעביר קצת זמן עם תחושת גאווה מקומית. כולנו צריכים קצת מזה עכשיו.
>>טודו בום: הסדרה הבאה של יוצרי "אופוריה" תופק בברזיל, ובפורטוגזית

1. אפס ביחסי אנוש (2014)

קומדיית הצבא של טליה לביא כבר הפכה להרבה יותר מרק סרט, וכמעט בן רגע הפכה לקלאסיקה של קומדיה צבאית ישראלית. ההצגה המצליחה רק ביססה עוד יותר את המעמד האייקוני, וגם קומדיות טלוויזיוניות חבות לה בגדול על הסאטירה הצבאית המדויקת, לפחות של צה"ל מלפני עשרים שנה. מחנה שיזפון מעולם לא נראה יותר מייאש, והאבטלה הצבאית מעולם לא הרגישה מוחשית כל כך. 6 פרסי אופיר הציבו אותו בתור הקומדיה המדויקת לתקופתו, וגם בראי התקופה שלנו הביקורת הצהלית עדיין פוגעת.

מחולק לשלושה סיפורים המתרחשים במשרד השלישות הבסיסי, בו מכונת הגריסה היא הנשק הכי חשוב, הסרט מציג סיפור של חיילת שבוזה שרק חולמת על יומיות בקרייה (נלי תגר בתפקיד הפריצה האמיתי שלה), חיילת שבוזה ושחוקה שמוצאת את עצמה בסכנה (דאנה איבגי) והקצינה המורעלת שלהן שמתקשה להתמודד עם האחריות (שני קליין), בסרט שמציג נקודת מבט נשית על צה"ל, ושובר יותר מפרה קדושה אחת. כנראה הקומדיה הישראלית הכי משפיעה של שנות ה-2000.
לצפייה

2.קריוקי (2022)

סרטו הנוגע של משה רוזנטל הוא גרסה ייחודית ומעניינת לז'אנר סרטי השכנים, המספרים על זוגות בורגניים שחייהם נכנסו לשגרה נוחה אך עקרה, ומתוודעים לשכנים חדשים עם חיים סוערים שמוציאים אותם מהקיבעון, לטוב ולרע. בני הזוג מאיר (גבאי) וטובה (ריטה שוקרון, "אנשים כתומים") מתגוררים במגדל דירות בחולון. הוא מורה בשנת שבתון, לה יש בוטיק אופנה בקניון שלמרגלות הבניין, ונראה שפרט לפעם בשנה שהם נוסעים לרודוס הם לא יוצאים מהרדיוס המצומצם שלהם. מפגש עם איציק מרציאנו (ליאור אשכנזי), סוכן דוגמניות ממיאמי שזה עתה עבר להתגורר בפנטהאוז בבניין, טורף עבורם את הקלפים.

מעבר למפגש צמרת בין שני גדולי השחקנים, סרטו של רוזנטל גרף ארבעה פרסי אופיר (כאשר שניים הוענקו לבני הזוג על המסך) וחושף את הרגישות של הדמויות באותה המידה בה הוא משקיע בבחירות הבימוי. ההתפתחות בזוג ובנפרד עומדת במרכז, הסצנה בה גבאי מגיש גרסת קריוקי של "מה חשוב היום" של אבי טולדנו הפכה כמעט בן רגע לקלאסיקה מיידית של הקולנוע הישראלי.
לצפייה

3. המשגיחים (2012)

סרטו הקצבי והמבדר של מני יעיש (שגדל על סרטי אקשן של ואן-דאם) הוא אחד הדיוקנאות היותר מורכבים, משכנעים ומאתגרים של ישראליות שאיבדה את דרכה. יעיש מצא את האיזון הנכון ואת הטון המדויק (לפרקים קומי, לעתים דרמתי) לסיפור על שלושה חוזרים בתשובה מבת ים, שמינו את עצמם לשומרי ראשו של אלוהים. אבי (רועי אסף), קובי (גל פרידמן) ויניב (איציק גולן) מכריזים על עצמם כבר בסצנה הראשונה, כשהם מתנפלים על כמה צעירים שמשמיעים ברחוב מוזיקה רוסית בווליום אגרסיבי. ההתקפה מונעת גם על ידי שנאת זרים משולהבת ורוויית התלהבות קדמונית מהפגנת כוח אלימה.

אחרי שסגרו חשבון עם הרוסים הרעשניים, שלושת הבריונים הברסלבים גורמים נזק ל"חוטאים" נוספים, ומאיימים גם על מירי החילונית (רותם זיסמן כהן) שלבושה אינו תואם את הנורמות שלהם. נוכחותה המתריסה מבלבלת את חושיו של אבי, וגורמת לו לבחון את עצמו ואת מעשיו. מכאן מתפתחת דרמה זהירה ויפה של תיקון נפש, שבה משתתפים גם שני רבנים שמייצגים פנים פייסניות ומאוזנות יותר של היהדות. "המשגיחים" ניחן בתחושת אותנטיות חיונית וזורמת שעולה משפת הרחוב הציורית, מהדיאלוגים המדויקים, מההווי, ומהמשחק המשובח של כולם.
לצפייה

4. נודל (2007)

חוץ מגורי דובים, אין דבר מתוק יותר מילד סיני קטן. פועל יוצא מכך הוא שאין דבר יותר נוגע ללב מאשר ילד סיני קטן ועצוב. נודל הוא ילד שכזה, שאמו השאירה אותו לשעה אצל הדיילת מירי (מילי אביטל הנהדרת), ונעלמה. נוכחותו של הילד העזוב, שמזדקף בתקווה כל אימת שהטלפון מצלצל או שנשמעת דפיקה בדלת, מאלצת את מירי הכבויה (פעמיים אלמנת מלחמה) לעשות מעשה. היא, אחותה גילה (ענת וקסמן), חברותיהן וגם שני גברים שרמנטיים (אלון אבוטבול ויפתח קליין) מחפשים דרך להשיב את הבן לאמו האבודה. אה, ויש גם כלבלב חמוד שמתיידד עם נודל באופן מיידי, כמו שכלבים עושים.

התסריט מבקש מאיתנו לקבל סדרה של צירופי מקרים והנחות יסוד לא ממש משכנעות, כמו דמותו של מתי (קליין) שצץ מהשמיים, פשוטו כמשמעו, ומשמש ככלבויניק עלילתי שעוזר לפתור שלל בעיות. זאת גם לא הדרמה הקומית הראשונה על אישה שוויתרה על החיים עד שנפל עליה ילד שעורר בה רגשות רדומים, אבל איילת מנחמי ("שבע ברכות") היא במאית מצוינת. הזרימה של הסרט, הדינמיקה החיה בין השחקנים, והילד ממיס הלבבות משדרגים את התסריט, והתוצאה חמוצה מתוקה כמו שצריך.
לצפייה

5. ביקור התזמורת (2007)

סרטו של ערן קולירין, שזכה בשמונה פרסי אופיר ואף עובד למחזמר בברודוויי, מגולל מעשייה על תזמורת מצרית קטנה שמגיעה להופיע בישראל (גם אז זה לא היה מציאותי). עקב אי-הבנה בשדה התעופה, התזמורת מגיעה בטעות לעיירה בודדה בנגב וחבריה נאלצים להישאר שם עד למחרת היום. לא הרבה קורה במהלך הלילה, כשחברי התזמורת מתפזרים בין בתי התושבים – חלקם נופלים על ארוחת יום הולדת משפחתית, אחד מצטרף כגלגל חמישי לדייט כפול, ואחר נצמד לטלפון הציבורי, מחכה לשיחה מהשגרירות המצרית.

מדי התכלת מחדדים את זרותם של האורחים לעיירה המדברית. זה סרט קטן, אנושי וטבול בהומור דק, שמזכיר את הקומדיות הצ'כיות של שנות השישים. דמותו של תאופיק, מפקד התזמורת המסור והסגור, המודע בכל נימי נפשו לתפקידו הייצוגי ותמיד מיישר את מדיו בלי משים, מגולמת להפליא על ידי ששון גבאי. מולו, רונית אלקבץ מגישה הופעה חמה, אגרסיבית משהו אך פגיעה כדיווה המקומית. הסצנות של השניים, כשהיא משליכה עצמה עליו והוא באיפוקו הזהיר פותח רק חרך קטן לעולמו, מאוד נוגעות ללב.
לצפייה

6. למלא את החלל (2012)

סרטה הראשון של רמה בורשטיין, שזכה בשבעה פרסי אופיר (בהם לסרט הטוב ביותר), נוצר מתוך העולם החרדי שהוא מתאר, והוא מקבל בהבנה את הכללים והחוקים שמסמנים את גבולותיו. במוקד הסרט סיפורה של שירה בת ה-18 (הדס ירון), המתגוררת עם משפחתה בלב תל אביב. שירה רוצה להיות בת טובה ולספק את רצונה של אמה (עירית שלג) שהיא תינשא ליוחאי (יפתח קליין) שהתאלמן מאחותה הבכורה אסתר. אבל היא רוצה גם לבחור לעצמה בעל כרצונה. כשאמה הוגה לראשונה את הרעיון למלא את החלל שהותירה אסתר באחותה הצעירה, גם יוחאי וגם שירה מגיבים בשלילה נחרצת.

מכאן והלאה הסרט מתאר היטב את ההתחבטויות והתהליכים הנפשיים הרגשיים שחווה שירה, ובהדרגה החלל מתמלא בערגה. הקונפליקט הקלאסי בין חובה לאהבה מקבל כאן טוויסט מעניין, האיפוק התרבותי מוסיף תבלין אפקטיבי של אהבה אסורה, והסרט מציף את החושים (גם באמצעות הצילום והתאורה המוקפדים). ירון מעצבת יפה את דמותה של שירה האמיצה, שנבהלת בעיקר מעצמה ומרצונותיה, ועל כך זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ונציה.
לצפייה

7. כנפיים שבורות (2002)

סרטו הראשון של ניר ברגמן הגיע בזמן אמת לקהל צופים רבים בישראל ובעולם למרות היותו דרמה קטנה וממש אינטימית על אובדן ומשפחה, והאימפקט הרגשי שלה נשאר כשהיה לפני כמעט שניים וחצי עשורים. בישראל של אחרי רצח רבין, המשפחה השבורה ונעדרת דמות האב שרק מנסה לעמוד על הרגליים הרגיש כמו מטאפורה מדויק למצבנו דאז, ובמידה מסוימת, מאוד רלוונטי גם כיום.

דפנה (אורלי זילברשץ, שזכתה בפרס אופיר על התפקיד) מנסה להחזיק את הראש מעל המים עם ארבעה ילדים לאחר מותו המפתיע של האב. תוך כדי משמרות ארוכות כאחות מיילדת, היא מתמודדת עם ילדה שמסרבת לחזור לגן, בן שבודק גבולות, מתבגר שצולל לניהליזם ובת בכורה שמתקשה לנהל את הליהטוט בין חייה האישיים ושאיפותיה למשקל המשפחה. כשאחד מבני המשפחה נקלע לסכנה, מתגלה דווקא החיבור המיוחד בין כל השאר. יצירת ביכורים מחייבת, ואחת שנכנסה מיד למעמד סרט חובה לישראלים.
לצפייה

8. עג'מי (2009)

כמה סיפורים מסתבכים זה בזה בשכונה היפואית בסרטם של ירון שני וסכנדר קובטי, שהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר. בגלל משהו שעשה בן דודו, חייו של עומאר המוסלמי מאוימים על ידי חמולה מבאר שבע. טעות בזיהוי, שגורמת לרציחתו של צעיר אחר, מספקת לו הארכת זמן, אך כדי לקבל פטור ממוות עליו לשלם כופר בסכום מופקע. הנער מאלק מגיע משכם לעבוד במסעדה של אבו אליאס הנוצרי. גם הוא זקוק לבוכטה כדי לממן לאימו החולה טיפול רפואי בישראל. שניהם מסתבכים עם השוטר היהודי דנדו (ערן נעים מ"עיניים שלי"), איש משפחה חם שאחיו החייל נעדר זה זמן רב.

הפרקים הראשונים מתארים את סיפוריהם של שלושה מהגיבורים באופן פחות או יותר כרונולוגי אך מלא פערים, שמייצרים רשמים מסוימים, לפעמים מטעים, לגבי הדמויות והאירועים. הפרקים האחרונים חוזרים לנקודות זמן מוקדמות יותר, מספקים תשובות מטלטלות לשאלות מטרידות, ומשנים רשמים – לעתים עד כדי היפוך מלא. יש כאן שילוב יוצא דופן של חומרים ריאליסטיים קשים שנשאלו מהמציאות, ומבנה פורמליסטי של פסיפס זמנים עתיר פערים, שמשחק עם הציפיות של הצופים ומייצר רצף של תגובות משתנות. זה סרט אלים ומסעיר, המאייר מטאפורה נוקבת של סיר הלחץ החברתי-פוליטי בישראל.
לצפייה

9. לעבור את הקיר (2016)

מיכל (נועה קולר הנפלאה עד מאוד) חזרה בתשובה והתקרבה לחסידות ברסלב. חודש לפני מועד נישואיה, בעודם בוחנים את המנות באולם השמחות של שימי (עמוס תמם), החתן המיועד חוזר בו. מיכל מחליטה להשליך את יהבה על אלוהים שימצא לה חתן עד המועד שכבר נקבע, ולא מבטלת את הזמנת האולם. הקומדיה הרומנטית היא במהותה ז'אנר אמוני, שמעודד אותנו להאמין שישנו "האחד" שהשגחה עליונה כלשהי תדאג להביאו אל פתחה של הגיבורה. בהכניסה את האמונה באלוהים למשוואה, רמה בורשטיין ("למלא את החלל") בעצם חושפת את שורשי הז'אנר ותוך כדי כך ממציאה אותו מחדש.

כמו באינספור קומדיות רומנטיות מטופשות, היא רקחה תבנית עלילתית בלתי מסתברת אך מילאה אותה בתוכן אנושי עשיר ובכמיהה רוטטת לאהבה. התסריט הוא מלאכת מחשבת של אפיונים מדויקים, דיאלוגים זוהרים ובנייה נבונה של מהלכים דרמתיים וקומיים מפתיעים. בתוך המסגרת של פנטזיה רומנטית, בורשטיין מייצרת דרגות שונות של פנטזיה, ובאמצעותן בוחנת את אמונתה של הגיבורה באופן שנון ונוגע ללב. זה מעשה קסמים קולנועי שמצליח לבלבל אותנו בדרך אל הסוף המושלם, והוא מרחיב לבבות – גם את האתאיסטים שבהם. בבית ליסין עיבדו את הסרט למחזמר מצליח. המקור הרבה יותר טוב.
לצפייה

• המסך
• נטפליקס
• קולנוע ישראלי
• סרטים מומלצים

כל הסרטים של מארוול, כל הסרטים של פיקסאר, וכמובן גם של דיסני, החדשים והישנים, מרוכזים עכשיו במקום אחד. מאיפה מתחילים? אפשר לצפות בסרטים של מארוול לפי הסדר, לראות איך היקום התפתח ולחפש פערים. אפשר לצאת למסעות ימיים עם הפיראט ג'ק ספארו ועם הדגה דורי. עם זאת, הרכבתי עבורכם רשימה של כמה סרטים נהדרים, שאת חלקם אולי פספסתם, או מזמן לא ראיתם. וגם אם ראיתם אותם כמה פעמים, תמיד כדאי לחזור אליהם.

במבי

"זהב טהור" אמר וולט דיסני אחרי שצפה בשתי הסצנות הראשונות שנוצרו בשביל "במבי". אכן זהב טהור. אולי הסרט היפה ביותר שנוצר באולפני דיסני מעולם. הסיפור הפשוט והפיוטי והכל כך מרגש עוקב אחר מעגל חיים של עופר במקביל לחילופי העונות. היוצרים השתמשו במילים "סימפוניה" ו"אימפרסיוניסטי" כדי לתאר את מה שניסו והצליחו להשיג. את המראה החלומי של מעבה היער יצר אמן סיני, שנשען על מסורת של ציור סיני מופשט והפך את ציורי הרקע ליצירות אמנות. החיות עצמן הן הברקה מתוקה – שילוב של מחוות גוף והבעות פנים של תינוקות עם תנועה ואנטומיה מדויקת של חיות, שנות אור לפני המצאת המחשב. מינימום של דיאלוג מבדיל את הסרט מכל סרטי הילדים הקשקשניים של היום.

>> גם בנטפליקס יש לא מעט סרטים איכותיים
>> אמרנו לא מעט, לא? הנה עוד סרטי איכות בנטפליקס

מת לחיות

ביקורות מעורבות, שחקן ראשי שהגיע מהטלוויזיה (אחרי שכוכבים גדולים כמו סטלון ושוורצנגר דחו את ההצעה), הכנסות נאות אך לא היסטריות – קבלת הפנים שסרט חג המולד הזה זכה לה בזמנו לא העידה על האימפקט התרבותי האדיר שיהיה לו בעתיד. אחר כך באו ארבעה סרטי המשך, שלל חיקויים (על צוללת, על אוטובוס), והמון ציטוטים. "מת לחיות" הוא מהסרטים האלה, כמו "צלילי המוזיקה", שאם כבר ראיתם אותם כמה פעמים ואתם נופלים עליהם במקרה בטלוויזיה, אתם נשארים לצפות בהם שוב. ועכשיו כשהקריירה של ברוס וויליס הגיעה לסופה העצוב, כדאי לחזור ולצפות בו בשיאו. השוטר הניו יורקי ג'ון מקליין טס ללוס אנג'לס להתאחד עם אשתו במקום עבודתה בגורד שחקים, ונתקל בחבורת טרוריסטים גרמנים, בהנהגתו של אלן ריקמן המנוח בהופעה בלתי נשכחת. כל מה שיש למקליין זה אקדח, תושייה, והמון חוצפה. בדיסני פלוס נמצאים גם שני הסרטים הבאים בסדרה. "מת לחיות 3", גם הוא בבימויו של ג'ון מקטירנן, הוא המבדר שבהם. הוא מתוגבר בהופעות נהדרות של סמואל ל. ג'קסון וג'רמי איירונס (כמה שהוא סקסי כאן) כאחיו של הנס גרובר מהסרט הראשון.

חברי הדרקון אליוט

סרט דיסני צנוע בטעם של פעם, ללא התחכמויות מיותרות ועם לב פועם. הוא משתייך לגל הרימייקים בלייב אקשן למותגי האנימציה של דיסני, אבל הפעם הקשר העלילתי לסרט המוזיקלי על הדרקון המצויר מ-1977 הוא מינימלי, וטוב שכך. "חברי הדרקון אליוט" מספר על יתום בן חמש שניצל מתאונה ומוצא עצמו לבד ביער מול דרקון שעיר וחמוד שניחן ביכולת להפוך לבלתי נראה – חבר דמיוני (אמיתי) שצץ בדיוק מתי שצריך. שש שנים אחרי כן פיט והדרקון נתקלים בחוטבי עצים שלוקחים את הילד אל חברת בני האדם ומנסים לצוד את הדרקון. מתחת לחזות העולצת ניבטים העצב על אובדן המשפחה והערגה למצוא משפחה חדשה, ואף שהדרקון אינו מדבר, הוא מגלה אמפתיה ובגרות רגשית ועוזר לבני האנוש להבין את עצמם יותר טוב. הבמאי דיוויד לאורי נוטע בסיפור הפשוט רגעים של התפעמות ילדותית ושל גילוי לב, ומוביל אותנו בבטחה אל סצנת השיא המותחת והמרגשת באמת ובתמים.

500 ימים עם סאמר

לפתע פתאום, אחרי תקופה ארוכה של גישושים מתסכלים, טום המאוהב (ג'וזף גורדון לוויט) זוכה בחפצו. מוצף אושר הוא רוקד לו ברחוב לצלילי "You Make My Dreams" של דאריל הול וג'ון אוטס והולכי הרגל מסביבו מצטרפים אליו לכוריאוגרפיה המונית, שבה משתלבות גם המזרקות וציפור מצוירת שברחה מסרט של דיסני. זה אינו מיוזיקל אלא קומדיה רומנטית חיננית שגם עושה קצת עצוב בלב, וקשה שלא להתאהב בה. זואי דשנל היא מושא האהבה סאמר, שאינה מאמינה באהבה ומסרבת להתמסר עד הסוף. הסרט מתרוצץ קדימה ואחורה בזמן (על פני 500 ימים) ומקפץ במחי חיתוך מאושר עילאי לעצב עמוק. הבמאי מרק ווב מתזמר את שינויי הטון התדירים האלה באופן שמחזיק אותנו מסוקרנים ומרוגשים, חווים יחד עם טום את הפסגות והתהומות של האהבה.

בולט

זה מתחיל כמו "המופע של טרומן – גרסת הכלב", וממשיך כמו שילוב של "לאסי שובי הביתה", "הקוסם מארץ עוץ", "צעצוע של סיפור" ו"מדגסקר". אבל אף שהעלילה מוכרת, והמסרים גם (חיפוש הזהות, חשיבותה של ידידות) "בולט" מצליח לפתח חיים משל עצמו – העלילה מרתקת, הדמויות מקסימות, והסרט מצחיק ומרגש ושובה את הלב. הבמאי ביירון האוורד, שזה סרטו הראשון (בשיתוף עם כריס וויליאמס), המשיך משם ל"פלונטר", "זוטופיה" ו"אנקנטו". הכלב בולט הוא כוכב של סדרת אקשן המצטלמת בהוליווד, שבה הוא ניחן בכוחות-על ותמיד מציל את הנערה פני. בולט מאמין שהוא אכן גיבור-על, עד שצירוף מקרים מנחית אותו בניו יורק, והמציאות טופחת על פניו. במסעו הביתה דרך נופיה המשתנים של אמריקה מצטרפים אליו אוגר גרופי וחתולת רחוב צינית אך פגיעה, המלמדת אותו להיות כלב. כל החיות מאוירות להפליא באופן ששומר על המאפיינים החייתיים שלהן. מותק של סרט.

28 ימים אחרי

זה כמובן סרט למצב רוח שונה לחלוטין מכל ההמלצות שמעל. התסריטאי המבריק אלכס גרלנד (שבינתיים הפך לבמאי מוערך בעצמו) והבמאי המחונן דני בויל יצרו סרט אימה פוסט אפוקליפטי בכיכובו של השחקן האלמוני קיליאן מרפי (שהיום כולם מכירים אותו כתומס שלבי מ"כנופיית ברמינגהם"). ארבעה שבועות אחרי שווירוס המכונה "זעם" מתפשט ברחבי בריטניה והופך את רוב תושביה לזומבים רצחניים ומהירי תנועה, שליח על אופניים מתעורר מתרדמת בבית חולים נטוש בלונדון ויוצא לעיר הריקה מאדם (סדרה של דימויים מהממים, שדומים להם ראינו שוב שנים אחרי כן בהסגר הקורונה). הוא נתקל בעוד כמה שורדים כמותו, ויחד הם מנסים למצוא מקלט. סרט מותח ומקפיא דם שניחן בעלילה מפתיעה ומטרידה וברובד מטאפורי עז. בדיסני פלוס נמצא גם סרט ההמשך, "28 שבועות אחרי", שהוא מוצלח לא פחות.

ללכת שבי אחריו

רובין וויליאמס הוא המורה מעורר ההשראה בסרט האהוב והכה מרגש הזה, המתרחש בפנימיית בנים יוקרתית בניו אינגלנד בסוף שנות החמישים. הוא מוקף בשחקנים בני עשרה שיהפכו לכוכבים, בהם אית'ן הוק, ג'וש צ'רלס ("האישה הטובה") ורוברט שון לאונרד ("האוס"). המורה הלא אורתודוקסי רוכש את ליבם של תלמידיו בחיקויים של ג'ון וויין עושה שייקספיר, מעשיר את רוחם והופך למורה לחיים, תוך כדי שהוא מערער את כללי הפנימיה השמרנית. מה שהיה יכול להיות מלודרמת התבגרות טיפוסית הדומה לאינספור סרטי בית ספר אחרים, הפך לקלאסיקה מיידית תחת ניצוחו של הבמאי הנפלא פיטר וויר ("המופע של טרומן").

• המסך
• המלצות צפייה
• דיסני
• דיסני+
• איכות
• סרטים מומלצים
• סטרימינג

• Facebook
• Twitter
• Email

כבר 15 שנה שהמסעדה של ויקטור גלוגר ניצבת איתנה בשיפולי רמת גן בואכה תל אביב, ונראה שהיא לא מתכוונת לזוז משם בקרוב. גלוגר נולד בארגנטינה ועלה לארץ בגיל 19, אבל רק כשנסע לצרפת ללמוד וטרינריה מצא את אהבתו האמיתית למטבח והסב את לימודיו לקולינריה. את קלואליס, הנקראת על שם בנותיו, הקים ב-2001.

מה הופך את העבודה שלך ליוצאת דופן בתחומה?
יציבות ונאמנות למוצר וללקוח. אני שף כבר מעל ל-35 שנים. העובדה שקלואליס קיימת כבר 15 שנה ושומרת על מעמדה מעידה על כך. בתחום שלי, חומר גלם, מנה או חוויה, חייבת מעבר להנאה הרגעית, לשמור על רמה גבוהה ואחידה. זו אחת הסיבות שהקשר עם הלקוח חשוב לי; אני יוצא מהמטבח, מדבר עם הלקוחות ומתעניין. אולי זו אחת הסיבות שבגללן לא מעט סועדים הפכו במרוצת השנים לחברים שלי.

איך הופכים מנה מבנאלית למושלמת?
בבישול אין דבר כזה שלמות. הוא מושפע באופן ישיר מרגש, אהבה וכמובן טכניקה, שהיא תוצאה של לימוד וניסיון.

אתה לא מתפשר ביצירה שלך?
על הטעם שלי.

כמו ויקטור, כך גם בקרלסברג לא מתפשרים על איכות. 120 שנה לאחר מותו של מייסד קרלסברג, ג’י סי ג’יקובסןהקימה ב-2005 המבשלה את מבשלת הבוטיק ג’יקובסן, המנציחה את מורשתו, של איכות ללא פשרות.

קלואליס,אבאהלל16,רמתגן

• קרלסברג
• איכות
• יוקרה
• קלואליס
• ויקטור גלוגר
• אוכלים שותים
• מסעדות פתוחות

• Facebook
• Twitter
• Email

למראה פניהם המאוכזבות של עשרות האנשים שהתגודדו בשנקר בשבוע שעבר מחוץ להרצאה של סאטושי יאסוי (71), ארט דירקטור בכיר במוג׳י, היה אפשר לחשוב שמדובר בכוכב רוק. מה יש בו, במותג היפני הזה, שמדבר כל כך אל קהל המעצבים המקומיים? האם אין בכך שמץ של פרובינציאליות? מדוע אנשים רבים הקונים את המוצרים של הרשת משאירים עליהם את מדבקת המחיר, כדי שכולם יידעו שהמחברת או העיפרון או הקלמר נקנו במוג׳י? למרבית האירוניה, שם המותג הוא קיצור של המילים היפניותMujirushi Ryohin, שפירושן מוצרים איכותיים לא ממותגים. יאסוי מראה בהרצאה תמונות ממקומות שונים בעולם: תערוכה של מוג׳י בסין שבה השתתפו יותר מ־200 אלף איש, פתיחה של עוד חנות חדשה ביפן, עוד ביקור אקראי באחת מחנויות הרשת בניו יורק, בפריז או במילאנו. בזאת המחשבה על פרובינציאליות נעלמת – אנחנו לא לבד.

יש משהו בעיצובם של מוצרי מוג׳י שמצליח לעורר את האמוציות האלו, אף שלכאורה המוצרים פונקציונליים, עשויים מחומרים פשוטים, בעלי צבעוניות מינורית (בגוני לבן, בז', אפור ושחור) ומשדרים צניעות. יום לאחר ההרצאה נערכה בביתו של שגריר יפן בישראל קבלת פנים ליאסוי. באירוע סיפר המעצב שגם הוא הופתע ממספר האנשים הרב שהגיע להרצאתו ומהעובדה שישראלים רבים כל כך מכירים את מוג׳י אף שאין לרשת נציגות בארץ. זו לא הייתה ההפתעה היחידה. הוא גם סיפר שלאחר שקיבל את הבקשה לבקר בארץ ולהעביר סדנה לתלמידי המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר, ביקשו ממנו אשתו וילדיו שלא יבוא כי זה נראה להם מסוכן, אבל לאחר שהכיר את האנשים, את האוכל ואת האווירה, הבטיח: ״בפעם הבאה שאגיע לישראל זה כבר יהיה עם אשתי״.

ההצהרה הזאת הייתה הכי קרובה להתייחסות כלשהי להיעדרה של מוג׳י בישראל. ב־2008 פורסם שהחברה מצאה זכיינית מקומית שתפתח נציגות בישראל. הסניף הראשון היה אמור להיפתח ב־2009, אולם שנתיים לאחר מכן נסוגה החברה מהמהלך, והיו שסברו שהדבר נבע משיקולים פוליטיים. הגילוי המעניין ביותר בדבריו של יאסוי היה שאף על פי שהמותג נתפס כהכי יפני שאפשר, ההשפעות הבינלאומית שלו גדולות בהרבה ממה שנדמה.

תגובת נגד למסחריות ולתרבות הצריכה

״אין לנו מפעל ולא מהנדסים, יש לנו רק חנויות ומעצבים. בסך הכל עובדים בחברה רק 21 מעצבים שאחראים ל־7,000 מוצרים שלה״, הוא מספר בעודו מציג מגוון של פרויקטים שיזמה החברה ברחבי העולם, כגון פרויקט רקמה עם קורבנות האסון הגרעיני ביפן, צביעה טבעית של עץ בקמבודיה, פרויקט בקירגיסטן שמטרתו השגת פרנסה ועצמאות כלכלית לנשים שעובדות בצמר, מחקר שנעשה בהונג קונג שבמסגרתו בחנה מוג׳י פתרונות שונים לדירות קטנות הנמצאות בבניינים גבוהים. הראייה הגלובלית היא עדות לדרך שעברה מוג׳י מאז הוקמה לפני 35 שנה, ב־1980, כתגובת נגד למסחריות ולתרבות הצריכה שהולידו מוצרים באיכות נמוכה. כעדות לכך הציג יאסוי צילום של הסניף הראשון של מוג׳י, שנראה כמו מכולת שכונתית בתקופה שלחברה היו 40 מוצרים בסך הכל – מרחק שנות אור מהסניפים הרבים כיום ומחוויית הקנייה שמציעה הרשת בימינו.

כיום הרשת כוללת כ־400 חנויות ביפן בלבד, ולדבריו של יאסוי אתר האינטרנט שלה הוא הפופולרי ביותר במדינה. בשנת 2016 תכלול מוג'י יותר מ־800 סניפים ברחבי העולם, שבהם יימכרו אביזרים למשרד ולאמבטיה, בגדים ורהיטים ואף בתים שלמים מעץ, ״אף שאנחנו מעודדים לא לבנות בית חדש אלא לשפץ מבנים קיימים״, הוא אומר ומוסיף, ״מוקדם יותר השנה נכנסו לראשונה לתחום הריהוט למוסדות ציבור והתקנו מערכות ישיבה בשדה התעופה נריטה בטוקיו״.

לא העדפה – הסתפקות

את סוד ההצלחה של מוג׳י תולה יאסוי בסדרת הערכים שמכתיבה את פיתוח המוצרים: ״בחירת חומרי גלם ידידותיים לסביבה, אריזה קטנה ככל האפשר, קוד אסתטי מינימלי, צבעים פשוטים – הכל בניסיון לשמור על מהות של עיצוב, איכות ומחירים נמוכים, ובלי להוציא כסף על פרסומות. אנחנו מאמינים שהמוצרים שלנו מדברים בעד עצמם. בסופו של דבר מה שמכתיב את פיתוח המוצרים החדשים במוג׳י הוא לא העדפה אלא הסתפקות. אנחנו לא מחפשים ייחודיות באמצעות חיבה, אהבה או תשוקה, אלא באמצעות סיפוק רציונלי: אנחנו מעצבים מה שצריך, לא מה שרוצים, ובכל מדינה אנחנו מחפשים את המקומי, מנסים למצוא את הייחודיות ולהתאים אותה לצרכים שלנו״.

דוגמה מעניינת לכך אפשר למצוא בקונספטFound Mujiשהחנות הראשונה ברוחו נפתחה ב־2011 ושייעודו למצוא ערך בדברים הקטנים שאנחנו משתמשים בהם ביומיום. "יצאנו למחקר ב־26 מדינות בהם סין, קוריאה, דנמרק וצרפת, וחיפשנו מאפיינים מקומיים, כמו כיסא מסורתי שמצאנו בסין או תיק מנייר שמשתמשים בו בדואר בצרפת״, מספר יאסוי בעודו מציג צילום שבו נראה נאוטו פוקסוואה, אחד המעצבים המפורסמים שמוג׳י עובדת איתם, עומד על סולם ונובר בערמות במקום שנראה כמו חנות בשוק פשפשים בסין. ״חלק מהמוצרים שאנחנו מוצאים נמכרים כמו שהם, ואחרים אנחנו משנים כדי שיתאימו לכושר הייצור של הרשת״.

להשאיר את תהליך הייצור נאמן לעצמו

העבודה ב־Foundמאפשרת למוג׳י לעבוד עם מעצבים מקומיים שמייצרים בכמויות קטנות יותר, ולמכור את התוצרים במחירים גבוהים יותר, במה שאפשר לראות כגרסת המהדורה המוגבלת של מוג׳י. ״אנחנו צריכים להיות זהירים בכמויות, כי אם יהיו יותר מדי הזמנות, בעלי המקצוע לא יעמדו בעומס. אנחנו רוצים להשאיר את תהליך הייצור נאמן לעצמו״, הוא מסביר ומגלה טפח מהאחריות החברתית של הרשת. ״ככלל אנחנו מאמינים בפיתוח מוצרים תוך כדי התבוננות במקום שבו האנשים משתמשים במוצרים. אנחנו מקשיבים לדרישות של הלקוחות אבל חשוב לנו לייצר מוצרים שאנחנו נרצה להשתמש בהם. בסופו של דבר אנחנו מאמינים שבשביל לבנות חברה טובה אנחנו צריכים מוצרים טובים״.

אם כן, מה צופן העתיד למוג׳י? ״אנחנו לא מנסים לייצר יותר ממה שאנחנו צריכים בחיי היומיום, מסכם יאסוי. ״כשמדובר בפריטים קטנים יחסית זו לא בעיה. הקשיים מתחילים בפריטים גדולים שהעברתם לחו"ל עולה הרבה כסף, ולכן אנחנו שוקלים לעבוד בעתיד עם מעצבים מקומיים ברחבי העולם ולהשתמש בחומרים מקומיים. המוצרים של מוג׳י זולים מאוד ביפן, אבל לצערי בחו״ל הם יקרים פי שניים בגלל עלויות היצוא. כדי לפתור את זה אנחנו רוצים לייצר דברים במקום שבו הם עוצבו וככה כולם ירוויחו״.

ומה יש במוג׳י שמעורר אצלנו את האמוציות האלו? ליאסוי לא הייתה תשובה מספקת לשאלה, אך יואב זיו, ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר, נתן הסבר משלו כשבירך את יאסוי בבית השגריר: ״עולם הגוונים המונוכרומטיים או הקפדנות באיכות הם תכונה שבתור מעצבים אנחנו סוגדים לה, אבל בתור ישראלים זו משיכה בין הפכים. כולנו רוצים להיות מוג׳י כי היא ההפך המוחלט ממה שאנחנו. יש במוג׳י משהו רוחני, במיוחד לנו הישראלים, שכל הזמן חיים בטירוף הזה״.

• MUJI
• סאטושי יאסוי
• מוג'י
• איכות
• כלי כתיבה
• Found Muji
• מיתוג
• מותג
• משרד
• מונוכרומטי
• עיצוב תעשייתי
• עיצוב ואדריכלות
• אופנה
• שנקר
• כלי בית
• רהיטים
• מעצבים
• החיים היפים
• עיצוב