• Facebook
• Twitter
• Email

למרות שמו של הרחוב, לא הייתם מצפים למצוא חברת השמה במרכז בעלי מלאכה. אולי בוטיק חדש, אולי מספרה, אבל New Work, שנפתחה שם לאחרונה, מנסה בכל כוחה לא להיות חברת השמה רגילה. במקום משרדים אפרוריים ומחניקים באזורי תעשייה מרוחקים החליט היזם והבעלים, רון פאר (28), צעיר תל אביבי בורן אנד רייזד, ליצור חלל עם מודעות אסתטית, שמשדר דינמיות ורעננות ונעוץ בלב העניינים. "בניו יורק וגם בערים הגדולות באירופה", הוא מסביר, "יש מרכזי עבודה על הרחוב שאפשר להיכנס אליהם על הדרך, בלי לקבוע פגישה, ולחפש עבודה. בארץ רוב חברות ההשמה נמצאות באזורים שהנדל"ן בהם זול ולכן הן לא נגישות".

גם שיטת העבודה שהחברה שלו מנסה ליישם אינה שגרתית. בעוד מתחריו מבקשים להצליב בין שאיפותיו של מחפש העבודה לבין משרות פנויות בתחום, בניו וורק קודם כל מעבירים אותו אבחון ומאפיינים את סגנון העבודה המתאים לו. רוב חברות ההשמה מתמקצעות בתחום אחד או שניים – ניקיון וסיעוד, היי־טק או חשבונאות – אך ניו וורק לא מתמקדת בנישה ספציפית אלא פונה לכל צבעי הצווארונים.

שיטת האבחון של ניו וורק היא DISCי(Dominance, Influence, Steadiness
and Compliance) והיא נועדה לבחון את התנהגות האדם בסביבת העבודה. הלקוחות ממלאים שאלון הערכה אמריקאי ובאמצעותו מסווגים לפי סוגי טיפוסים: D הם דומיננטיים ומשימתיים, C דקדקנים ויורדים לפרטים, S מופנמים ועצמאיים אך פחות יזמיים. לתחום המכירות למשל יתאים טיפוס I, ובתחומי השירות נחוץ S – טיפוס נינוח שיודע להקשיב.

"אנחנו עובדים כמו מכון אבחון ומתאימים את העבודה לפי הבדיקה הזאת ולא רק לפי ניסיונו המקצועי של האדם. המצב הקיים היום בתחום הוא שאין מולך אדם, אתה נהיה נתח בשר בשוק התעסוקה" אומר פאר.

אבל האם גם המבחן הזה לא הופך את האדם למספר, או לאות?

"להפך, ככה אתה בודק איך אתה מתאים את הסיר למכסה בצורה הכי טובה".

כנהוג בתחום, השירות בניו וורק הוא חינם למחפש העבודה, ואת העמלות משלמות החברות שמחפשות עובדים. ניו וורק גם מכינה את העובדים הפוטנציאליים לראיונות, מסייעת בכתיבת קורות החיים ומבצעת הכשרות והשתלמויות לעובדים חדשים של חברות, כגון סדנאות שיווק ומכירות, ניו מדיה ושוק ההון, כדי שהמועמדים יגיעו קצת יותר מפוקסים לעבודה וילמדו אם העבודה בכלל מוצאת חן בעיניהם לפני שהם מתחילים בה. החברה מציעה גם קורסים ללימוד שפות – סינית, רוסית, ספרדית, אנגלית עסקית, עברית למתחילים – ב־1,500 ש"ח ל־12 מפגשים של שעה וחצי בקבוצות של 10־15 איש. יש גם ממונה על תחום העולים החדשים, שמסביר להם על שוק העבודה בישראל, על חוקי העבודה בישראל ועל הזכויות שלהם.

"אנחנו בעצם חברה שרוצה להיות עסק חברתי. כשהתחלתי לעבוד על המיזם במעבדה החברתית במזא"ה 9 רציתי לפתוח אותו כעמותה, אבל הדבר לא התאפשר לי חוקית אז פתחנו חברה שמשתייכת ל'מגזר הרביעי' – עסקים בעלי ערכים חברתיים", מסכם פאר, "אנשים מתרגשים שסוף סוף פוגשים אותם ומנסים להבין את הצרכים שלהם, ולא רק מגלגלים את קורות החיים שלהם הלאה".

• מיוחדים
• אלוהים עבודה
• רון פאר
• דור ה-Y

• Facebook
• Twitter
• Email

ציבות, ביטחון, שקט נפשי – אלה הערכים שלמדנו לקשור לעבודה האידיאלית כשהיינו צעירים יותר. למדנו מההורים שלנו שמי שמשקיע עוד מגיל צעיר, מרוויח את המקום הנכסף בשוק העבודה. הכל כוון לשם – הבחירה במקצועות המוגברים בתיכון, התואר האקדמי ותכנון הלו"ז לשנים קדימה. המון יעדים קטנים והומוגניים שכולם צריכים לתקוע בהם דגל כדי לקחת חלק במעמד הביניים, עם משכנתה ושני רכבים בחניה. אבל אז הגיעו התהפוכות הכלכליות העולמיות וטרפו את הקלפים, וכשביטחון כלכלי הוא כבר לא דבר שמובטח למי שעובד קשה, דברים אחרים החלו לתפוס מקום גבוה יותר בסדר העדיפויות. עם העלייה ההדרגתית של גיל הנישואים הממוצע, למדנו שאנחנו לא חייבים להשתקע במקום עבודה אחד – או אפילו בקריירה אחת – בגיל צעיר, ויש לנו זמן להתרכז בלמצוא את מה שאנחנו חולמים עליו. ועל מה אנחנו חולמים? על עבודה שתספק אותנו, אבל באמת. שהשעות בה לא ייראו כמו זמן שנמתח עד שנרוץ הביתה לכורסת הטלוויזיה, שהלו"ז שלה יהיה גמיש מספיק כדי להתאים לאורח החיים שלנו, בין שאנחנו אנשי תשע עד חמש או לא, והעיקר – שלא תהיה זרה לחלוטין למה שאנחנו עושים בשעות הפנאי שלנו.

לאנשים שבחרנו לפרויקט הזה יש תשוקה אמיתית לעבודה שלהם, והם מחשיבים אותה כתחביב. זו אולי קלישאה, אבל כזו שכיום היא חשובה יותר מאי פעם. הגבולות בין החיים הפרטיים לעבודה היטשטשו כבר מזמן, בעיקר כשכל חיינו – החברתיים והמקצועיים – מנוהלים מתוך הסמארטפון, ולך תתעלם מהבוסית בווטסאפ כשהיא רואה שאתה אונליין ב־11 בלילה. החיבור לעבודה מסביב לשעון הפך את ההנאה ממנה לערך עליון, חשוב יותר אפילו מהתגמול הכלכלי. לשמחתנו התחביבים שלנו גם הפכו להזדמנויות של ממש בשוק העבודה. כשאנשי המשרדים האפורים בורחים משגרת היום שלהם לשיטוט באינסטגרם או חוזרים בסוף היום לצפיית בינג' טלוויזיונית, מישהו צריך לדאוג שיהיו להם את כל הפינוקים האלה מסביב – לייפות את העולם, לבחור תכנים איכותיים, לחטב ישבנים מפורסמים, להרים לנו במסיבות, לעזור לנו לבחור אמנות לקירות, לפתח משחקי מחשב או להלביש את בר רפאלי. ייתכן שתלושי השכר שלהם לא ממקמים אותם בדירת גג בשדרות רוטשילד שתשקיף לאוהלים של המחאה הבאה, אבל בעידן שבו התעשרות ממשלח היד היא פריבילגיה של מעטים בלבד, הדרך היחידה להשיב מלחמה היא ליהנות בטירוף.

קובי רומנו, 31

גיים דיזיינר בחברת דייס מרקטינג

ותק: שנתיים

הפלוס:אם כל ילד שמתמכר למשחקי מחשב רוצה לשחק לנצח, קובי רומנו הוא הפיטר פן של עולם הגיימינג. עם תואר שני בגנטיקה מאוניברסיטת קיימברידג' באנגליה, רומנו כבר היה עמוק בתוך קריירה בטוחה ומשעממת, אבל דווקא פיטורים כואבים מחברת ביוטכנולוגיה גרמו לו להבין שעם כל הכבוד למדע, בא לו בעיקר לכייף. היום הוא חוצה את הכביש מהבית שלו למשרד, מתיישב לענות על מיילים ועובר לשלוש־ארבע שעות בעולם שכולו טוב. כלומר, משחק במחשב. בשאר הזמן הוא מוציא את הרעיונות המגניבים שלו אל הפועל בעזרת ארט דירקטורים ומתכנתים מוכשרים וכותב מסמכי אפיון. נשמע כיף? אז גם השכר על הכיפאק. מעצב משחקים מתחיל יכול להרוויח 8,000 ש"ח בחודש ולהגיע עד 25,000 ש"ח אם, למשל, יתמקד בתחום משחקי הימורים.
המינוס:שעות העבודה ארוכות והלחץ של דד־ליינים יכול להיות היסטרי. זה פרויקט אינטנסיבי מאוד שממשיך איתי לחלומות בלילה".

שקמה שרון, 34

מנהלת המותג יגרמייסטר

ותק: שנתיים

הפלוס:כשההגדרה הראשונה בתפקיד שלך היא לאהוב את חיי הלילה ולדעת לשתות הרבה אלכוהול, את יודעת שעשית משהו נכון, וזה עוד לפני הדרישה לזמינות לטיסות תכופות. העובדה שזכית בחופש פעולה מלא לבניית אסטרטגיות שיווקיות יצירתיות למותג האלכוהול שנמצא במקום השביעי במכירות בעולם היא רק אקסטרה. יתרונות נוספים: שכר גבוה, כנסי ברים בינלאומיים וסיבובי מועדונים חווייתיים ברחבי העולם עם התמחות רב שנתית במועדון הברגהיין בברלין. "האופי של העבודה קליל ונינוח", מספרת שרון ערב לפני טיסה נוספת לברלין. "יש המון אתגר ויצירתיות מתוך המסגרת הזו שנקראת 'משרה', וכן, צריך לטוס המון ולשתות לא מעט אלכוהול. זה חלק מהג'וב דסקריפשן". חוץ מיגרמייסטר שזורם כמו מים, שרון יודעת להעריך את העובדה שבזכות הג'וב, על נסיעותיו הרבות, היא זכתה בחברים קרובים ממחוזות כמו דובאי ולבנון ואף בבן זוג.
המינוס:משרדי החברה ממוקמים בשהם.

אייל דה ליאו, 41

ייעוץ קריאייטיב ותוכן

ותק: 20 שנה

הפלוס:התמחות בסטייל גברי, כישרון להוציא רעיונות אל הפועל וידע תרבותי מעמיק הפכו את דה ליאו למותג בפני עצמו ולעסק של אדם אחד המזוהה עם טעם משובח ועם איכות גבוהה. לאחר שנים שעסק בכתיבה וניהל יוזמות כדוגמת שבוע האופנה חולון, בכובעו הנוכחי דה ליאו מייעץ ומרכיב קונספטים למותגי לייף סטייל נחשקים כמו מלון נורמן, רשת סטורי, הסטארט־אפ Popin, וגם ללקוחות פרטיים עם חזונות עסקיים. במסגרת עבודתו הוא מבלה שעות ארוכות בלוקיישנים יוקרתיים עם אנשי מפתח בתעשייה ויוצק אל מותגים מסחריים נופך אינטלקטואלי באמצעות יצירת תוכן בנושאי תרבות, דיפלומטיה, כלכלה, אמנות ומוזיקה. "בדיוק במרץ שנה שעברה עזבתי את תפקידי כמנהל קשרי החוץ במוזיאון העיצוב חולון ונכנסתי אל שלב עצמאי מהנה עם שלל אפשרויות, במרכזן החיבור בין המסחרי לאמנותי", הוא מספר. והמשכורת? "אני מרוויח טוב, אין תלונות".
המינוס:"חיפוש מתמיד של השראה זה מאתגר, לטוב ולרע".

רוזה סינייסקי, 32

מנהלת הרשתות החברתיות של בוטיק הלגה עיצובים

ותק: 5 שנים

הפלוס:מכירים את הבחורות עם הטעם האופנתי המצוין שמסתובבות בערים הכי זוהרות בעולם ומצטלמות במותגי על? לסינייסקי אשכרה משלמים על העבודה הזאת. "גרתי בלונדון עשר שנים ועבדתי במגזינים הכי גדולים בעולם, מ'Dazed and Confused' עד 'אל' ו'ווג' הבריטיים", היא מספרת. "כשחזרתי לארץ פגשתי את הלגה גוטסדינדר, מייסדת הלגה עיצובים, והיא הציעה לי לשדרג את האתר שלה. משם התגלגלנו לניהול פייסבוק ואינסטגרם". אם כבר יצאו לכם העיניים, כדאי לדעת שלא כל אחד זוכה לעבוד עם מותגי היוקרה שסינייסקי עובדת איתם, שהריטיינרים החודשיים שלהם לניהול רשתות חברתיות יכול להגיע לעשרות אלפי שקלים בחודש. בשביל זה, היא אומרת, צריך להיות יצירתיים מאוד ולדעת לייצר תוכן איכותי. "חשוב גם להכיר את האנשים הנכונים מחוץ למתחם הווירטואלי".
המינוס:"אני צריכה להיות עם היד על הדופק וה־wifi בכל רגע נתון, להמציא אינסוף רעיונות לתכנים מעניינים ולהיות מחוברת לסמארטפון 24/7, מה שיוצר לפעמים כאבי ראש ועיניים לא קטנים. זו עבודה שחיים ונושמים אותה, כי אחרת זה פשוט לא עובד".

לחצו להמשך הכתבה

• מיוחדים
• עבודה
• אלוהים עבודה

• Facebook
• Twitter
• Email

כבר הרבה זמן אני חושד שהמקצוע שלי גרוע. השכר הממוצע במשק לועג לי מתוך הטלפרומפטר של תוכניות הכלכלה הליליות, ההורים מטפטפים על הצורך באנשי תוכן בחברות היי־טק ועל היצע כרטיסי תן ביס המצויים במסדרונותיהן, ובכל סמסטר עוד קולגה נודדת לטובת קריירה אקדמית בפקולטות למדעי הרוח, שם כידוע הביטחון התעסוקתי יציב כהפסקות האש בסוריה. דירוג המקצועות הגרועים של מגזין "פורבס", שמיקם את כתב העיתונות במקום הראשון שלו, לא מפתיע, אך לכל הפחות סיפק תירוץ טוב לסחוט את רחמי הסביבה.

מתברר שאני לא עוד קלישאה חבוטה על דור ה־Y – המפונק, העצלן והילדותי – שנפלטה מתוך המחקר הגילני של בני הזוג אלמוג. את זכותי להתבכיין הרווחתי בעבודה קשה. בינתיים, רק לפני שבוע דווח בוואלה! ברנז׳ה על כוונתו של ניק קוליוחין, לשעבר כתב איכות הסביבה של חדשות 10, לתבוע את חברת החדשות לאחר פיטוריו ממנה. הסיבה לכך, לפי הכתבה, היא: ״במשך שלוש וחצי שנים של עבודה אינטנסיבית, זמינות לאורך כל שעות היממה, כולל שבתות וחגים וביצוע משמרות של יותר מ־12 שעות, הגיע שכרו החודשי ל־7,000 ש"ח בלבד״.

עוד נכתב שם כי גורמים במערכת חדשות 10 סיפרו: "קוליוחין נמנע מלהעלות את נושא השכר משום שחשש והאמין שאם ינצל את ההזדמנות שניתנה לו על המסך, השכר ישתנה בהתאם״. המקרה של קוליוחין בפרט והשינויים שחלו בשני העשורים האחרונים במעמד העיתונאי בכלל הם מקרה בוחן מדויק להתנהלות המתעתעת של שוק העבודה בעידן הפוסט תעשייתי.

פעם, בימי הזוהר של ועדי העובדים וההסתדרות, היה קשה יותר לנצל עובדים; במקביל שוק העבודה הורכב ממשרות בעלות אופי פיזי, מכני או פקידותי (בקיצור, קשות או משעממות), והעובדים היו מנוכרים יותר לעבודתם. שוק העבודה בימינו, כפי שמסביר הסוציולוג ערן פישר בספרו ״קפיטליזם בעידן התקשורת הדיגיטלית״, מבטיח למתן את הניכור על חשבון החסינות שהוענקה לנו בגזרת הניצול. כך נוצרה שכבה של עיתונאים, עורכי תוכן ומנהלי רשתות חברתיות המסופקים מעבודתם, מזדהים עמה ומחויבים לה, אך בדיוק מסיבה זו הם פגיעים יותר בכל הקשור לתנאי ההעסקה. עיתונאי מסור לא יוותר על ידיעה שהגיעה ב־10 בלילה, אך אם יעז לדרוש על כך שעות נוספות, מישהו עלול להפנות אותו בחזרה לשנות ה־50 או להראות לו את הדרך החוצה.

אם עץ נופל בעיר

משנודע לי שבחרתי בעיסוק מקופח, הבנתי שרק דבר אחד יגרום לי להרגיש טוב יותר עם עצמי: לדעת שמישהו מקופח יותר ממני. משלח היד המדורג שני ברשימת המקצועות הגרועים של "פורבס" הוא חטיבת עצים. כשהתקשרתי לרונן כהן, בעל העסק התל אביבי רונן הגוזם, הבנתי שיש דברים בגו. ״מה, אתה מתכוון לשאול אותי עכשיו שאלות וכאלה?״, הוא התגונן. ״אין לי זמן לזה, אחי, אני ביום עבודה. אני פה מול לקוחות״. ביום שישי, אז היו לו כמה דקות לפרגן לי, חשף כהן את הנאתו הפרוורטית מייסורים. ״זה מקצוע קשה, מעייף ומסוכן, אבל אני אוהב לעבוד קשה, כי אחרת אני לא נרדם בלילה כמו שצריך. היד שלי נראית כמו יד של נרקומן מרוב שנחתכתי. יש ימים שאני חוזר הביתה עם שפשפת ומבקש מאשתי למרוח לי את המשחה של התינוק״.

כמה מרוויחים בעבודה כזאת בממוצע?

״בממוצע אני נע סביב 20 אלף ש"ח, אבל אני לא גובה מהלקוח עוד כסף על זה שהוא שוכר ממני את המנוף. מישהו שבא למקצוע הזה ורוצה להתפרנס יכול להגיע גם ל־40 אלף ש"ח בחודש״.

למי העבודה הזאת לא מתאימה?

״לאשכנזים״.

קרב סכינים

אינני אשכנזי, אך אני גם לא שותף לאתיקה הפרוטסטנטית המוזרה של רונן כהן הגוזם. כדי לישון כראוי, אני מעדיף פשוט לקרוא ספר. ההכרה בכך שלא אוכל להיות חוטב עצים וליהנות ממשכורות העתק שלהם (מתברר), החזירה אותי לרשימה של "פורבס". במקום השלישי מדורג חייל בצבא, שבארצות הברית זוכה למעמד המפוקפק של עובד שכיר בשירות המדינה (בישראל המשכורת משתנה בהתאם לדרגה בשירות הקבע, ומי שמגיע לגיל פרישה – מרוויח). הבא בתור – מנהל מטבח. פניתי לטבחית תמר מרגלית ממסעדה משייה, שכפי שהתברר די במהרה, הייתה יכולה להיות חוטבת עצים נהדרת.

״מההתחלה אהבתי את הפיזיות שבעבודה הזאת״, אמרה לי מרגלית. ״בסוף היום אתה מרגיש את הרגליים, וזה כיף. עבדתי בהרבה מטבחים פתוחים, והרגע הכי מספק הוא כשאתה רואה מישהו מקבל את הצלחת, מצלם אותה, מחייך ואומר שטעים לו. חוץ מזה אני אוהבת לעבוד עם אנשים ולא להיות תקועה לבד בקופסה״.

מדובר בסביבה די גברית. איך זה להיות טבחית?

״נראה לי שזה תלוי אישיות, אבל אני מעולם לא הרגשתי שמפלים אותי או שמנסים לבחון אותי כי אני בחורה. תמיד נתנו לי את המקום לבטא את היצירתיות, הידע והניסיון שלי. יצא לי גם לנהל מטבחים״.

אפשר להגיד שיש לזה גם יתרונות?

״בהכללה מסוימת אני יכולה להגיד שהטאץ׳ הנשי בא לידי ביטוי בצִלחותים של המנות״.

הקול או כלום

המקום החמישי ברשימת "פורבס" מאויש על ידי מקצוע נוסף בתחום התקשורת – שדרן חדשות. המקבילה הישראלית איננה הטאלנטים של חברות החדשות הגדולות, אלא בוגרי גל״צ טריים המשמשים כעובדים השחורים של תעשיית הרדיו. חן זאוסמר החלה את דרכה כקריינית בגל"צ לפני 13 שנה, וכיום היא מנהלת את חדשות ynet ברדיו האזורי. הדרך הארוכה שעברה בתעשייה הותירה בה רושם קודר, בלשון המעטה: ״התחום קשה עד כדי כך״, היא מתוודה. ״שכשמישהי שואלת אותי על אפשרות להתקרב אליו, אני משנה את נושא השיחה״.

״הטאלנטים הם כמעט היחידים שזוכים לפתחון פה ולמשכורות מכובדות, ובתחנות המסחריות צינור החיים הפך להיות הפרסומות״, מוסיפה זאוסמר. ״בניגוד לפעם, היום פשוט לא קיימות כמעט אפשרויות להתקדם בתחום. זה לא עניין ניהולי בלבד, אלא גם רגולטורי וחקיקתי, בעיקר כי קהל היעד הולך ומצטמצם והתחרות עליו אכזרית. אני מכירה המון חיילים משוחררים וסטודנטים שעובדים בתחנות השונות בהתנדבות מוחלטת או תמורת שכר נמוך מאוד, לא משהו שאפשר להתקיים ממנו. בפועל מי שעובד מאחורי הקלעים הם אנשים מסורים שאוהבים רדיו בטירוף, וחרדים לעתידו של השידור".

״השינויים המבניים בתחנות המסחריות, שבמסגרתם המחלקות המסחריות גדלות על חשבון מחלקות התוכן, וההשפעות הפוליטיות על התחנות הממוסדות משפיעים דרמטית על התוצר הסופי שמגיע לידי המאזין. זו אחת הסיבות שאנחנו רואים יותר ויותר אנשים שצמאים להאזנה איכותית פונים לפודקאסטים, שמעניקים להם תוכן מגוון ועשיר יותר, והקהל מוכן לשלם – אם בתשלום ישיר, אם בתרומות ואם במחיר של פרסומת אחת לפרק במקום מקבץ ארוך וצווחני״.

עם כל הצער שבדבר, לרשימת "פורבס" הצליח איכשהו להידחק מקצוע עיתונאי נוסף – צילום עיתונות. שלומי יוסף, עובד עצמאי שחווה במהלך הקריירה שלו סגירה של שלושה מגזיני פרינט (האחרון שבהם הוא ״פירמה״ מבית גלובס), נשאר בתחום בשביל האדרנלין. ״אני מרגיש כמו צייד שבא לצוד את הטרף היומי להזלת הריר של האנשים שיקבלו את העיתון למחרת. זו לא עבודה שבה אתה מחתים כרטיס והולך. מצד אחד מצופה ממך להיות חד ומהיר, ומצד שני אתה צריך להביא צילום מקורי, אולי אפילו אמנותי״.

רוב היום אתה מסתובב לבד?

״כשאתה מגיע לצלם אירוע חדשותי, אתה פוגש שם עוד הרבה צלמים אחרים. לפני שהאובייקט יוצא מהדלת, כולם סחבקים. ברגע שמתחילים לצלם וצריך להביא תמונה טובה, אדם לאדם זאב״.

ניפגש בסיבוב

במקומות הבאים ברשימת "פורבס" תמצאו מקצועות פיזיים בעלי אוריינטציה גברית מובהקת כגון סוהר, נהג מונית, כבאי ודוור. מאיר גינת, דוור ותיק באזור שיכון דן, אמר לי שהוא נהנה ללכת, "אבל לא נהנה מהעבודה״. לפני שניתק את השיחה, הוסיף כי לפני החגים יש לו הרבה דואר לחלק. לגיטימי. חיים פלח, נהג המונית שהקפיץ אותי משיכון דן העירה, סיפר לי שעד לפני שנתיים שימש כנהג אוטובוס, ומאז שעבר למונית הוא עף על החיים. ״הדבר הכי קשה באוטובוס הוא לעבוד מול אנשים. כל הזמן שואלים אותך את אותן שאלות, כל יום עולים כמעט אותם נוסעים. אתה עובד מהבוקר עד הלילה, עם ארבע שעות של הפסקה באמצע. עכשיו אני עצמאי, ואף אחד לא אומר לי מה לעשות. אם בא לי למשוך עוד שעה אני אמשוך, ואם לא אז לא. אבל גם פה, לפעמים אנשים שעולים חושבים שאני פסיכולוג שלהם. בגלל שאתה הנהג, ישר פותחים מולך. תגיד לי, מה זה מעניין אותי בכלל?״.

מה יהיה עם כניסת שירות הפרייבט של Uber לארץ?

״אוי ואבוי אם יהיו פה פרייבטים. בשביל להוציא רישיון של נהג מונית, אתה צריך לפחות שנה עד שאתה מקבל את כל האישורים. עכשיו כל זה ילך לפח?״.
המקצוע הגרוע הנחשק ביותר, מתברר, הוא דווקא כיבוי אש. מאיה אלוני היא אחת מ־15 לוחמות האש היחידות בישראל, לצד יותר מ־2,000 גברים. בתור אימא, העבודה במשמרות של 24 שעות בתחנה, וביניהן חלל פנוי של 48 שעות, לא הייתה יכולה להתאים יותר. ״ביומיים הרצופים האלה הילדים נהנים ממני לאורך כל היום, ולא כמו עם אימא שחוזרת רק בחמש או שש״, היא אומרת. ״אבל ב־24 השעות של המשמרת האקשן הוא מטורף. אתה עובר ממצב של 0 ל־100 בשנייה – לפעמים הפעמון מצלצל כשאתה אוכל או ישן, ודקה אחר כך אתה בדרך לאירוע עם סירנות. המשמרות הכיפיות יותר הן אלה שיש בהן יותר אירועים. אם 24 שעות לא יצא לי להיות באירוע, אני ממש לא מרגישה שהרווחתי".

״חוץ מזה זו עבודה מספקת מאוד״, היא ממשיכה. ״מדובר בהצלת חיי אדם, ולוחם אש מתחיל מקבל 8,000־9,000 ש"ח בחודש, דבר שנראה לי די נדיר היום. הפן הפיזי של העבודה, בניגוד למה שחושבים, פחות משמעותי ברמה היומיומית. הקושי העיקרי הוא גם מנטלי וגם טכני, לפעמים צריך להיות יצירתיים מאוד״.

למי העבודה הזאת לא תתאים?

״כשאתה בתחנה 24 שעות, אתה צריך להסתדר עם הצוות כמו שאתה צריך להסתדר עם שותף או בן זוג. למי שיש לו קשיים עם יחסי אנוש, זה לא מתאים״.

בתום מספר רב של שיחות עם אנשים המחזיקים במקצועות גרועים, אמור להגיע רגע קתרטי שבו אתוודה על ההנאה שהפקתי מתהליך העבודה ועל איך שאחרי הכל, נראה לי שעיתונות היא המקום המושלם עבורי. אבל למעשה הבנתי רק כמה בא לי להרוויח כמו רונן הגוזם, להיות שליט בממלכתי כמו חיים הנהג, לקחת הפסקות קפה של 48 שעות כמו לוחמת האש מאיה ולשרוף קלוריות בהליכה ברחובות שיכון דן כפי שמאיר הדוור עושה כבר שנים. בקיצור, אני רוצה להיות שר התרבות והספורט. לאן שולחים קורות חיים?

• מיוחדים
• עיתונאים
• עיתונות
• אלוהים עבודה
• עבודות גרועות

• Facebook
• Twitter
• Email

ריאיונות עבודה

השתדל להימנע מלהכפיש את מקום העבודה הקודם שלך (אלא אם הם הכפישו אותך קודם). גם אם המראיין מנסה לדחוק אותך לפינה כדי להוציא מידע עסיסי, נסה להתגבר על הפיתוי ולא לשתף פעולה. ("כן אני מכיר את השמועות על זה שהוא בארון. לצערי אין לי מידע חדש שאני יכול לספק בנושא").

בראיונות עבודה (בדומה לקורות חיים) מושג האמת נזיל למדי. אם המראיין שואל אותך כמה הרווחת במקום העבודה הקודם שלך, תמיד תן לו מספר שגבוה ב-25 אחוז ממה שהרווחת (ברוטו). גם אם נראה לך שיש לו קשרים בענף והוא יכול לבדוק אם שיקרת אל תחשוש. פשוט תאמין בשקר שלך והכול יסתדר מעצמו.

אם מראיינים אותך כמה אנשים, נסה להביט בכל אחד מהם באופן שווה ולהנהן בראש למה שהם אומרים מבלי להפלות אף אחד מהם. מי שתקדיש לו הכי פחות תשומת לב יהיה כנראה מי שיתנגד להעסיק אותך ו/או הנמסיס שלך בעתיד במקום העבודה החדש. נסה לזהות מי הדמות הדומיננטית בחבורה ופנק אותו בחיוכים ובהנהונים כפולים.

עבודה חדשה

גם אם היה ביניכם חיבור נפלא ביומכם הראשון במקום העבודה החדש, חכו קצת עם הצעת החברות בפייסבוק לעמיתכם החדשים. אל תראו נלהבים מדי ואל תציעו לכמה אנשים חברות בו זמנית.

אפילו אם מדובר בג'וב חלומותיכם, אל תמהרו לאמץ את שפת התאגיד ולהשתמש בגוף ראשון רבים כדי לתאר את מקום העבודה החדש שלכם. ("אנחנו מתעסקים בקונספטים ובפתרונות תוכן יצירתיים"). חכו להעלאה הראשונה במשכורת.

אם הגעתם לג'וב החדש דרך אדם שכבר עובד בחברה (כלומר הוא הביא אתכם לעבודה), אתם מחויבים לשמור לו אמונים לתקופה של לפחות שלושה חודשים, לצאת איתו להפסקות צהריים ולהלשין לו במידה ואתם נחשפים למידע הנוגע לתפקודו בתאגיד.

גיליתם שאחד מעמיתכם החדשים מתגורר בסמוך אליכם ומגיע לעבודה עם רכב? חכו כמה ימים לפני שאתם נופלים עליו ומתחילים לנסוע איתו הלוך חזור. ליתר ביטחון, אתם רשאים לפתוח בתחקיר שיבדוק האם יש לו דלקן או לא. זה יהיה קריטי להמשך היחסים ביניכם.

• מיוחדים
• טיפים
• אלוהים עבודה
• עבודה

• Facebook
• Twitter
• Email

1.

אתם לבושים בסרבל כרגע וגם כובע מצחייה או פאוץ' לא זרים לכם.

2.

אתם מתעוררים באמצע הלילה וצועקים לתוך הכרית "תרצו לשמוע על המבצעים שלנו?", "אפשר לעזור?" או "תודה שקניתם סופר פארם!".

3.

הבוס שלכם צעיר מכם בחמש שנים לכל הפחות ועדיין רואה עצמו כ"דמות אב".

4.

התזונה שלכם מורכבת מקפה דלוח, ביסים גנובים מהמקרר המשרדי ופריכיות בטעם דמעות.

5.

הבונוס שלכם תלוי במדדים כמו זמן שיחה, מכירת "שדרוגים" או אחוז לקוחות חוזרים, אבל מתנות החגים מורכבות מסירים.

6.

הרגע המרגש של השנה היה פתיחה של סניף קופיקס במרחק שני רחובות מהמשרד.

7.

שלוש קולגות מתכוונות להתחתן הקיץ. סיכוי גבוה שתוזמנו.

8.

עברה שנה והבוס עדיין לא בטוח איך קוראים לך.

9.

חבריך לשולחן פתחו קבוצת ווטסאפ בלעדיך.

10.

קיבלת גיפט קארד לסטוצ'י כמתנת חג.

11.

אתם עובדים ברמת החייל. רמת החייל. סיי נו מור.

• מיוחדים
• עבודה
• פיטורים
• אלוהים עבודה
• עבודות גרועות