את אלון אבוטבול הכרתי דרך דורי סדובניק, חבר מאוד קרוב שלי. בדיוק חזרתי מלוס אנג׳לס ובבוקר דורי התקשר ואמר שהוא מגיע אליי עם חבר שהוא רוצה שאני אפגוש. אחרי כמה משפטים עם אלון הרגשתי שפגשתי חבר חדש, מישהו שדומה לי ושונה ממני מאוד.

כל היום עבדנו על שיר והם נשארו אצלי באולפן עד מאוחר בלילה. בבוקר שלמחרת קיבלתי הודעה מאלון – "בוקר טוב אהוב שלי, נסיך, בוא נשתה קפה ביחד!". באמת התאהבות ממבט ראשון. מאז עבדנו על אלבום, קצת יותר משנה וחצי. סיימנו שבועיים לפני שהוא נפטר! בעצם בלילה שלפני שלחתי לו את העטיפה של האלבום,שבדיוק קיבלתי מהמעצבת (ומי שעזרה לנו בקונספט לצילום העטיפה) הדר ברק, והוא כתב לי – "משגע! מדהים! יש את זה!".

החברות שלי עם אלון גדלה מפגישה לפגישה. מסשן מדיטציה עמוק, ארוך ומשמעותי לרגעי מוזיקה מלאים בהשראה, יצירתיות ותוכן. הוא הכיר לי את החברים והמשפחה המיוחדים שלו ואני הכרתי לו את שלי. זכיתי בחבר חדש, אמיתי ומשוגע. לפני כמה חודשים נסענו ביחד לסופ"ש במדבר ליד לוס אנג'לס, ג'ושוע טרי. מקום מיוחד מאוד, מלא באווירה חייזרית, בירח מלא. שנינו הרגשנו ודמיינו שאפשר פשוט להמשיך את המסע, לנסוע לאריזונה וללאס וגאס ואולי לחזור ללוס אנג׳לס אחר כך. אבל הייתה לשנינו עבודה חזרה בעיר והמסע הזה שדמיינו נשאר אפשרות ושיחה בינינו על העתיד.

את האלבום הקלטנו אצלי באולפן בשני סשנים מרוכזים, שבועיים כל אחד. אלון גם התגורר אצלי בתקופה הזאת, מה שעוד יותר חיבר בינינו. אחרי שעשינו סקיצות שנינו כדי להבין את המבנים של השירים, הטמפו שלהם והמילים, הזמנתי את החברים האהובים והקרובים שלי שיבואו להקליט – אבישי כהן על חצוצרה, ניתאי הרשקוביץ, מאיה דוניץ ונעם חבקין (אח שלי!) על קלידים ופסנתר, אביב כהן, אמיר ברסלר ותמיר ברזילי על תופים, אלכס משה, קרן ודנה דוניץ על קולות, תמוז דקל, גילברט ברויד ויונתן אלבלק על גיטרות. זה נשמע קלישאה, אבל באמת שלכל אחד ואחת מהם אלון התחבר, הוא החליף טלפונים וכתב ברכות, ביקש לשמוע סיפורים וסיפר סיפורים משלו ונהנה להכיר בן אדם חדש.

>> אלון אבוטבול ז"ל: פרידה מכוכב הקולנוע האמיתי הראשון בישראל
>> מאלון אבוטבל למדתי איך נראים, מתנהגים ומרגישים גברים אמיתיים

את השיר "מעבר לעיקול" כתבנו ביום מאוד חם בקיץ הקודם. ישבנו בחוץ על המרפסת, עשינו מדיטציה והזענו. משם גם הגיעה השורה הפותחת את השיר – "יושב פה מזיע". יום אחרי שהקלטנו אלון הרגיש שאפשר עוד לעבוד על המילים והצעתי שנדבר עם צרויה להב, אמא אהובה של חבר מאוד קרוב שלי, יונתן אלבלק. היא עזרה להשחיז עוד את המילים למקום יותר מעניין.

ליום ה-30 למותו החלטנו המשפחה ואני לשחרר את השיר "מעבר לעיקול" שעשינו אלון ואני בעברית (האלבום כולו באנגלית). את המוזיקה עשיתי מהר מסימפול של תקליט וסינטים. ביום שאחרי השבעה, אחרי הביקור בקבר, הגיעו לבית שלי חברים והמשפחה של אלון. היה צהריים נעים ואחרי דיבור עם מיכאל, בנו הבכור של אלון ומוזיקאי בחסד, החלטנו להחליף את הסינתים ב"נאי" (חליל טורקי) שמיכאל ינגן. יום אחרי זה, בתוך כל האבל והעצבות הגדולה, ישבתי עם גל תורן לסשן מוזיקה ושיחה. הוא הקשיב לסינגל ונתן הערות חכמות. הכפלנו את השירה של אלון לסוף – "עוד רגע היא תשוב".

ביום האחרון של השבעה הגיעה חברה טובה שלי יעל אבקסיס. היא הכירה את אלון הרבה מאוד שנים ואהבה אותו מאוד. היא הייתה מאוד מאוד עצובה. דיברנו המון ובכינו. לפני שהיא הלכה היא אמרה לי – "אתה יודע איזה עילוי אלון היה בתוך הגוף הזה, הכלא הארצי הזה. תחשוב איזה עילוי הוא יהיה עכשיו שהוא משוחרר מהפיזיות הזאת. כמה ניסים ונפלאות נראה ממנו". זה היה לי כמו קסם לשמוע את הדברים האלה ומיד הסכמתי. אני מרגיש בר מזל שזכיתי להכיר אותו כל כך מקרוב ולבלות שעות איתו בתוך חוויות עמוקות של חברות ויצירה. הוא תמיד יהיה בלב שלי.

• יוצרים כותבים
• טור אישי
• אלון אבוטבול
• אינדי אלקטרוני ישראלי
• אינדי ישראלי

• Facebook
• Twitter
• Email

לקואופרטיב של גואל רצון יש את כל המרכיבים של סיפורי כתות מורטי עצבים; אלה שמתארים משיכה מאגית לאיזשהו חופש בדוי תמורת – וזה לא מקרי – החופש. אפשר לפרק אותם יחסית בקלות: פוליגיניה בקהילה סגורה, מבודדת ופטריארכלית, גבר שמשח את עצמו, 21 נשים ו-50 ילדים המכונים "בני האלוהים". הסיפור הזה, מפעים ככל שהיה בישראל של שנת 2009, עובד לספר אוטוביוגרפי על ידי אחת מנשותיו ("נביעת אמת – חיי בצל גואל רצון"), סוקר מכל זווית והזכיר לא מעט התרחשויות שכבר נראו בעבר בטלוויזיה האמריקאית.

אין עוררין על כך שהפוליגמיה מרתקת, בטח כשבוחנים את תתי הסוגים בה (פוליגיניה, ביגמיה, טריגמיה, פוליאנדריה ופוליאמוריה) – אלא שהנטייה המידית היא להתעסק אך רק בצד האפל והמוכר שלה, שכולל לרוב ניצול ושיעבוד. בשאר הסוגים קשה יותר וסקסי פחות לגעת (וזה חבל – טלוויזיה על ריבוי אהבות יכולה להיות הרבה יותר מרק טלוויזיה היפית).

כמו מרבית היצירות שעוסקות בפוליגמיה, גם "הרמון" בחרה בפוליגיניה וכמעט ירתה לעצמה ברגל. מצד אחד, זה נושא שקשה לשבוע ממנו כי הוא נמצא במרחק שנות אור מהמונוגמיה ויש בו מטענים פסיכולוגיים שכיף לפרק. מצד שני, מה עוד נשאר להגיד על מנהיגי כתות נרקיסיסטים, בועלי נשים, נצלנים ומניפולטורים? יוצרי "הרמון" (ענת ברזילי, הדר גלרון וגדי טאוב) לקחו את הסיפור של רצון ועשו מהלך מעניין – פתחו במערכה שעוסקת במשפחה הננטשת: אמא, אבא ושתי בנות (אסי לוי, יורם טולדנו, חן אמסלם ונועם לוגסי) שנקלעים לחיי כת, מרצון או בכפייה. האחות הגדולה מושכת את האחות הקטנה לקומונה, האם חסרת אונים – מנסה להתקרב לבנותיה ונכשלת, האב מאבד את עשתונותיו ומסתבך עם החוק, ומכאן הסיוט רק מתחיל.

לצד הסאגה המשפחתית הזאת ישנה משפחה נוספת, מרובת נפשות. עשרים נשים, המוני ילדים, בן בכור שלא ברור אם מסתייג או מעריץ את אביו וראש הכת, שבתאי צדיק (אלון אבוטבול, באחד התפקידים המדויקים בקריירה שלו) – שלא רק מנצח על הטריטוריה, אלא ממציא שוב ושוב את המנגנון שמשאיר אותו בעל סמכות בלעדי. יש לו ארסנל עצות לחיים, הוא חביב, פילוסוף, אלוהים איתו וכל אלה מעניקים לו את המנדט להטיף לרוחניות על פי הפרשנות הייחודית שלו. התודעה האנושית, בשבילו, היא כלי שליטה.

הדמות של אבוטבול לא חדשנית, אבל המשחק המצוין נותן לה נפח ריאליסטי – הוא יגיד לכם לקפוץ, ואתם תקפצו. הכוחות של שבתאי מתבטאים בעיקר ביכולת שלו להכניס אנשים להיפנוזה, בזכות רטוריקה שנכתבה היטב ומבוצעת בקפדנות. המבנה הפטריארכלי מוצק ובלתי שביר – והוא מתקיים במקביל לעוד שלטון אב, נורמלי לכאורה, שטולדנו עומד בראשו. בשני הפרקים הראשונים, במקום להתרכז בנשים שמתייסרות ללא ידיעתן, הגברים נמצאים במרכז. האחד מולך, השני מאבד הכל ומגיע לסף דעתו – שניהם מנסים לשלוט בחיי הנשים הסובבות אותם, בהצלחה יתרה או בכישלון מייאש.

השאלה שבדרך כלל מרחפת מעל סיפורי כתות היא אם נשות הקומונה בחרו בדרך החיים הזאת בצלילות הדעת או שהן קורבנות של השיטה. הפעם היא נמצאת מחוץ ל"הרמון" מתוך ידיעה ברורה שאין לה תשובה קלה. הנשים של שבתאי שונות אחת מהשנייה, בדיוק כפי שהיו נשותיו של גואל רצון. המנגנון הוא מקולקל, בכך אין ספק, אבל הנשים מובלות על ידי טריגרים שונים, ונראה שרק בחלק מהמקרים הסיבה קשורה לחוסר היכולת להתמודד עם האי-הסדר של העולם החיצון. בנוסף, וזה חלק קריטי בתסריט, לא לכולן יש מעמד של פילגשות. בהמשך "הרמון" תצטרך להראות, ברגישות שכבר הוכיחה, טריגרים נוספים.

מעבר לתסריט, שמפרק מטענים פסיכולוגיים כמו מטעני נפץ בעדינות מופתית, ולצילום שאחראי לא מעט למלאכת ההיפנוזה של שבתאי, ניצבים השחקנים – בהם שני קליין, שירה האס, דוד שאול, רומי אבולעפיה (שב"שבתות וחגים" שיחקה את בתו של אבוטבול, ועכשיו מגלמת את אחת מנשותיו), אמסלם, לוגסי, לוי, טולדנו וכמובן אבוטבול עצמו – שתצוגת המשחק שלהם מרהיבה והופכת את העלילה לקשה לעיכול.

בשני הפרקים הראשונים התסבוכות המשפחתיות, שמתערבבות זו בזו לא מרצון, מתחילות לגלוש גם למוסדות הרווחה – וכאן "הרמון" מרוויחה לראשונה נקודות על חדשנות. הסיפור האנושי מוכר, אבל מה קורה כשהמדינה מתערבת ומתגלה לא רק כחסרת תועלת, אלא גם כשבויה במנגנון? אם "הרמון" תוסיף לרדת לבור העמוק-עמוק הזה, היא עשויה להתגלות לא רק כמצוינת, אלא כאחת הסדרות הטובות ביותר שנראו בטלוויזיה המסחרית בשנים האחרונות.

• המסך
• אלון אבוטבול
• הרמון
• תרבות