אחרי שני ביקורי עבר מוצלחים בישראל, קלידן להקת Alt-J, גאס המילטון יודע בדיוק למה לצפות מהקיץ הישראלי – יהיה חם, יהיה לח, יהיה חומוס מטמטם. "אני מת על חומוס, אז אני נרגש לקראת זה", המילטון מספר בשיחת טלפון מלונדון, פוסט גלי החום הקיצוניים. "בביקור הראשון שלי בישראל הלכתי לאכול חומוס עם המארח שלנו. אני אוהב להכין חומוס בבית אז אמרתי לו 'בטח יש לך מתכון מצוין'. הוא הסתכל עליי כאילו השתגעתי ואמר 'אין לי את הבגרות הרגשית בשביל להכין חומוס בעצמי'. וחשבתי, וואו, הם לוקחים את הנושא הזה ממש ברצינות. אני אוהב את זה. בבריטניה חומוס הוא מאוד פופולרי אבל רוב החומוס שיש פה די דוחה".

לפחות זה לא חומוס אמריקאי עם שוקולד ותוספות מוזרות.
"זוועה. חומוס עם פמפקין ספייס".

>>הכל סוכר: מה עוד רואים בפסטיבל SHUGA?

ב-17 לאוגוסט יחזרו אלט-ג'יי לחלל שאירח אותם כאן בביקורם הראשון בישראל ב-2015 –הלייב פארק בראשון לציון, שהיה אז לוקיישן חדש מהניילונים. 7 שנים וקפיצה נוספת לתל אביב אחר כך, סנסציית האינדי הבריטיתתיקח חלק בפסטיבל SHUGAלצד ג'אנגל, פרדי גיבס, מילקי צ'אנס ואמנים מקומיים כמו יסמין מועלם, אקו וג'יי למוטה. הביקור השלישי בישראל תופס את הלהקה בזמן טוב – חצי שנה אחרי יציאת אלבומה הרביעי, "The Dream", ובסיבוב הופעות ראשון מאז נו, אתם יודעים מה. "אנחנו מתרגשים לחזור. הייתה לנו הפסקה ארוכה בהופעות בגלל הקורונה אז לפגוש את המעריצים שוב זה מדהים. אנחנו מצפים להביא את כל האנרגיה הזאת לבמה".

בטח לא קל להקליט אלבום בזמנים כאלה.
"האמת שבשבילנו זה היה טוב! הרגשנו שאין לנו דדליין, הרי כל העולם עצר אז לא היה לחץ. תעשיית המוזיקה יכולה להרגיש כמו מירוץ עכברים, בטח כשמקליטים. אז בזמן המגפה לא הרגשנו שאנחנו צריכים לעשות הכל מהר, אפשר להנות מהתהליך וכשנוכל להוציא את השירים נעשה את זה. ביחס לכל הבלאגן בחוץ, בסטודיו הייתה אווירה מאוד רגועה. זה איפשר לנו ליצור ולהקליט יותר שירים, ושאלה יהיו שירים טובים יותר. בהקלטות של האלבום השלישי שלנו, 'Relaxer', היה לנו דדליין הרבה יותר מלחיץ ולא ריאליסטי, אז היינו צריכים לזרז את התהליך. זאת לא תחושה נעימה, והפעם היינו נחושים לא לתת לזה לקרות, ולמזלנו הייתה לנו את האפשרות".

איך היה הביקור הקודם בישראל מבחינתכם?
"היה מעולה! בפעם הקודמת שהיינו בישראל ניגנו יחד עם Warpaint, אחת הלהקות האהובות עליי. קיבלנו את אותה קבלת פנים נהדרת שקיבלנו בפעם הראשונה שלנו, יש לנו פה הרבה מעריצים וגם תמיד דאגו לארח אותנו יפה, תל אביב היא עיר עם אוכל נהדר ואנשים שאוהבים מוזיקה טובה. אין תלונות".

בטח נתקלתם בקריאות של פעילי חרם להפסיק להופיע בישראל.
"כן, אבל זה לא שינה את דעתנו. אם לא היינו מופיעים בשום מקום שאנחנו לא מסכימים עם המדיניות או הפעולות של הממשלה בו היו המון מקומות שלא יכולנו להופיע בהם וכנראה שגם לא היינו מופיעים באמריקה או באנגליה. אנחנו מופיעים בשביל המעריצים שלנו, ואנחנו חושבים שיש דרכים טובות יותר לפעול ולעזור מאשר למנוע מוזיקה ואמנות מאנשים.

בביקור הקודם יצא לנו לבקר גם ברשות הפלשתינית, היינו בביקור אצל חבר שלי משכם וגם היינו ברמאללה. זה היה מאוד מעניין ופוקח עיניים. הרבה אנשים מדברים על המצב באזור למרות שהם אף פעם לא היו כאן והיה חשוב לנו לראות מה קורה ולשמוע אנשים, ישראלים ופלשתינים. בסוף כולנו בני אדם ובשני הצדדים יש אנשים טובים שרק רוצים לחיות את החיים שלהם בצורה הכי נורמלית שאפשר".

מה מצפה למעריצים שיגיעו להופעה?
"יהיו הרבה שירים מהאלבום החדש שלנו, אבל אנחנו גם מציינים בימים אלה עשור לאלבום הבכורה שלנו, 'An Awesome Wave', אז אנחנו מנגנים את רוב השירים מתוכו. וכמובן גם כמה שירים טובים מכל שאר האלבומים. מעין 'המיטב של אלט ג'יי' שכזה. זה נחמד להסתכל אחורה ולחזור לשירים שלא ניגנו הרבה זמן, בטח אחרי הפסקת ההופעות של מגפת הקורונה. יש כמה שירים בליינאפ שלא ניגנו מאז 2013, וכיף לחזור אליהם ולהכניס אותם לסט שוב. אני לא מקשיב יותר מדי למוזיקה של עצמי, אז יש שירים מסוימים שקצת נשכחו לי. כיף פתאום לחזור למה שהרגשת שכתבת אותם ולגלות מחדש כמה טובים הם".

• ❤ תרבות
• אלט ג'יי בישראל
• אלט-ג'יי
• shuga
• הופעות בישראל
• פסטיבל

• Facebook
• Twitter
• Email

יש דיסוננס ניכר בהופעה של הרכב כמואלט ג'ייבישראל. הקור, המכָניוּת, הריחוק והמתודיות מנוגדים לחום האימים, לכפכפים שעל הדשא ולנקניקיות עם החמוצים שנבלסות בבולמוס. זה לא רק עניין אורגני של מיקום גיאוגרפי, אירופה-מזרח תיכון, כמו שג'ון ניומן וחברי הלהקה פשוט אימצו לעצמם מאפיינים אישיותיים שאמורים להסתנכרן עם האווירה הנורדית של המוזיקה. איכשהו הדיסוננס הזה לא פוגע בחיבה המופגנת של הקהל הישראלי ללהקה מלידס, שהעלייה שלה לבמה אחרי וורפיינט – שזכו ליחס אדיש גם כשהפליאו בביצוע (“Billie Holiday”) – הראתה שיש הרבה דברים יפים בין אמן לקהלו, אבל מסירות היא באמת תכונה יוצאת דופן.

עם זאת ועל אף המסירות, ההופעה שהתרחשה אמש בגני התערוכה לא הגיעה לסולד אאוט של ההופעה ב-2015 בלייב פארק ראשון לציון. הסיבה העיקרית לכך היא האלבום האחרון של הלהקה – “Relaxer” – שלא זכה להצלחה מסחרית או אמנותית. אין זה אומר אגב שהטור הבינלאומי הנוכחי, שהתפרש על חצי כדור הארץ, הוא כישלון חרוץ. להיפך, יש קהל רב שמגיע לראות אותם בפארקים גדולים, בפסטיבלים ובאולמות בינוניים. במרכז הירידים לדוגמה הנוכחות הישראלית אמנם לא ממלאה את כל קצוות המתחם, אבל היא בהחלט מרשימה ורחוקה מלהיות דלילה – ומייצגת ככל הנראה את שאר המפגשים של הלהקה עם קהלים ברחבי העולם.

עוד כתבות מעניינות:
מדריך ההופעות המלא לקיץ 2018
פסטיבל יערות מנשה: ההופעות שאסור לפספס
המופע החדש של אלט ג'יי מפצה מכיוון מפתיע

בעיה נוספת, מלבד האלבום, היא שאלט ג'יי היא לא להקת לייב. גם כשזה מגיע ללהיטים הגדולים שלה, “Hunger of the Pine” או “Matilda”, הקהל הוא זה שעושה את רוב העבודה ומהווה מקור לריגוש. ניומן נשמע בהיר ועמוק ובהמנונים הקול שלו מגיע לגובה של העצים, אלא שרוב הזמן זה לא מספיק והנוכחות הבימתית של הלהקה נושקת לנקודת האפס. לא משנה כמה המוזיקה צלולה ויש בה פונטציאל לרומם את הנפש, הלייב של אלט ג'יי לא מגיע למימוש והשירים מתנגנים כמו בלחיצה על Play בנגן.

הבמה שנבנתה לטור כוללת עמודי מתכת שחוצצים בין חברי הלהקה ואחראים לחלק המפעים בהופעה, אולי היחיד – והוא התאורה. האורות – ירוקים, ורודים, אדומים – פוגעים במתכת ואז באישונים, מסנוורים ומערפלים. זה ספקטקל של תאורה שרק כמעט מצליח להסתיר את היעדרם של הסקס אפיל והתקשורת של הנגנים זה עם זה. כל אחד מחברי ההרכב ניצב בעמדתו, עומד סטטי, נשען על הטריפ האפילפטי שככל כנראה חווה הקהל.

במקרה הזה, שלא כמו ב-2015 – אז ניומן פישל לא מעט בנגינת גיטרה ואולי לטובה, הדיוק הוא ערך עליון. כל תו נמצא במקומו, אין פגמים, קיצורי דרך או תקלות. המוזיקה של אלט ג'יי מתכסה בהיפר-אסתטיות ולא זזה מילימטר החוצה משם. גם כשיש אפשרות להתלכלך בסאונד בוצי, כמו ב-"Left Hand Free", הכל נשאר מוצק כמו בטון, עם מרווחים מוזיקליים ופעימות שחושבו כמו במשוואה מתמטית. זה יפה וזה מרגיז, והקהל מגיב בהתאם – חלקו מתמסר וחלקו אפאתי לחלוטין.

ספק רב אם אלט ג'יי יוחזרו להופעה שלישית בישראל, לפחות לא בחמש השנים הקרובות – אלא כמובן אם יהיה להם אלבום ג'וקר ביד שיחשוף אותם במערומיהם, שיוסיף להם אפיל ושינער אותם מהתחכום. קהל שמגיע להופעות זה קהל ששואף להיטען באנרגיה – ובתצורתם הנוכחית, אלט ג'יי מספקים את הסחורה בקושי. שינוי פאזה, בשלב הזה, הוא הכרחי – כי גם למסירות יש תוקף.

• מוזיקה
• הופעות
• אלט-ג'יי
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

מינוס 8 מעלות. מחלון המטוס וילנה נראית כמי שהתכסתה בשמיכה לבנה עם קרעים, מהם מבצבצים ראשי עצים וגגות מזרח אירופאיים. הנחיתה קרובה ולפי הקפטן צריך להתכונן לסופת שלגים וטראנס של רחמים עצמיים. בפועל, הפתיתים של ליטא רחוקים מפורענות. הם חסרי משקל, יורדים בהססנות, מתפזרים בצורה רנדומלית על פני אופק רחב של נמל תעופה. גם החבטה של הקור בפרצוף ביציאה החוצה לא באמת מתרחשת. חמש שכבות של בגדים הם בידוד מספיק אפילו בשביל הגוף הישראלי המתגונן. בשלב מסוים זה מתבהר; מזג האוויר בווילנה, שמשקף את נשיפות האוויר של בני האדם כמו מכונת רנטגן, הוא המשלים האידיאלי לפסקול האינדי-אלקטרו-פולק של אלט ג'יי. גם באלבום האחרון והכי פחות מצליח של הלהקה מלידס, "Relaxer", מרבית השירים נשמעים כמו אינטרו לסדרות מתח נורדיות. יחד עם התנאים הליטאיים, זה נראה כאילו ידו של במאי מעורבת בכל העניין.

אבל האמת היא שאלט ג'יי נמצאים בטור בינלאומי דחוס ועוברים בין מזגי אוויר שונים: מהמערב הרותח של בוקרים ואינדיאנים עד המזרח הקפוא של המדינות הבלטיות. יום־יום ג'ו ניומן, תום גרין וגאס המילטון חולפים על פני ארצות וספק אם הם משקיעים מחשבה נוספת בתנאי השטח, שהם ספורדיים לחלוטין. הזמן והמרחב לא מהווים מעצור או בוסטר, אלא שלפעמים ההתרחשויות הטבעיות והאנושיות מסתדרות בצורה קוסמית, והופעה שהטמפרטורה בה נמצאת מתחת לאפס מסתנכרנת עם חורף מושלג ועדין.

המופע מתרחש בפאתי העיר, באולם Compensa שמכיל בערך 3,000 ליטאים שנעים על הספקטרום של ילדים רגישים רודפי זהות וסמי-מבוגרים המקפידים על אסתטיקה. דור ועוד דור שאיתר מוזיקה נגישה אבל מכונסת, שיכולה להתאים לפסקולים של סדרות בינג' אך להיחשב אקלקטית בחוגים מסוימים. אלט ג'יי ממלאים תפקידים שונים ובעיקר מהווים שגרירים פר-אקסלנס של תרבות המשחקת על הפער הדיכוטומי שבין קור וחום, ריחוק וקרבה, תחכום ופשטות, שעמום ואקסטזה. בכניסה לאולם יש רחבה גדולה של מתלי מעילים וכל האלפים מניחים שם את השכבות התרמיות, בסדר אירופאי מופתי. עכשיו זה זמן חום. או קור. או משהו באמצע. אין צורך במבודדים ואפשר לגעת בעצב ההיפסטר-סחי, הוא חשוף לכל.

ברקע כבר נשמע קולה של מריקה האקמן האנגלית, המחממת את אלט ג'יי בפעם האחרונה לפני שוורפיינט האמריקאיות ייכנסו לנעליה ויחממו את הלהקה גם בהופעה בישראל. האקמן לא מעוררת עניין רב בקרב הליטאים, שהגיעו לקבל את מנת הג'ו ניומן שלהם ותו לא. זה קצת מצער (ומצביע על הצד הבעייתי של הקהל השבוי) – אבל לא מבטל את הקול הרך והגדול של האקמן, שמהדהד זמן רב אחרי שהיא יורדת מהבמה. גם אם החימום הרגיש יותר כמו קירור, זאת הייתה ללא ספק בחירה נהדרת של ההפקה (וזה נכון גם לוורפיינט, שעשויות להיתקל במכשולים דומים ולהיות מצוינות אף על פי כן).

כשהטריו, הדלתא, עולה לבמה, הליטאים לא רואים בעיניים. מהר מאוד "Deadcrush" מתנגן. ניומן, כמו ניומן, נשאר סטטי לאורך השיר כולו, כמו גם לאורך המופע, אבל הקול שלו עולה על הכל וזוחל עד לאודיטוריום הרחוק, פוגע בקירות בזכות אקוסטיקה מטמטמת וחוזר אל מקומו. הליווי שלו על הגיטרה את עצמו השתפר פלאים. ב-2015, בלייב פארק ראשון לציון, הוא פישל לא מעט בנגינה. הפעם הדיוק הוא ערך עליון. כל צליל נמצא במקומו, אין עיקומים, קיצורים או תקלות. המוזיקה ההיפר-אסתטית של אלט ג'יי נשמעת כמו תקליט שהופק ועבר מאות אוזניים והצלפות. הנוכחות החיה שלהם נפגעת כמעט אנושות בגלל זה (ומפוצה בצורה לא צפויה, עוד נגיע לשם), אבל קשה שלא להתפעל מהפעימות והמרווחים שחושבו כמו במשוואה מתמטית.

הסטליסט כולל שירים מהאלבום החדש וברגעיו המלהיבים יותר שירים משני האלבומים הקודמים. ב-"(Intro (This Is All Yours" הלא רקיד, הליטאים המרוכזים לא מפסיקים לזוז במקומם. ב-"Hunger of the Pine" נוצרת המולה של אושר והפידבק של הלהקה הוא בהפגזה של אינסטרומנטלים, עוד ועוד שכבות של ערוצי סאונד. כשמתחיל “Matilda” נוצרת מקהלה של אלפי בני אדם – זוגות מצטופפים, בודדים מתקרבים לבודדים – ואפילו ניומן יוצא מעורו. זה רגע יפה השמור רק ללהיטי אהבה שבוצעו בכבוד. בהמשך גם "Pleader" החדש עומד על נוכחותו בזכות המאפיינים המקהלתיים-עממיים שלו. ב-"Left Hand Free" יש שינוי פאזה, המחשבים נחים והגיטרות תופסות פיקוד. הסאונד הבלאק קיזי הולם את ניומן וחבריו, שנשמעים חשופים יותר, סמי פרועים.

להפקה הזאת, שמתעלה על קודמתה, יש כמה אחראים – כשהבולטת בהם היא התאורה. הבמה מכילה בסך הכל שלושה מוזיקאים, אבל ביניהם יש עמודי מתכת חוצצים, שנמצאים שם כדי להחזיר אור, לפגוע באישונים, לא להשאיר פתח לחוסר עניין. האור שצבעיו מתחלפים – ירוקים, ורודים, אדומים – נוגע בעמודי המתכת וקורא תיגר על רבבות של עיניים מסונוורות. בריצוד או בהישארות, הטכניקה האור־קולית שפוצחה ופותחה שם מהווה 80% מהיופי המרהיב שנראה על הבמה. אם נפלתם לטריפ אפילפטי, זאת לא הייתה טעות – אלא יד מכוונת. התאורה, על כל משקלה הכבד, נמצאת בדיאלוג מרשים עם המוזיקה, אך לעתים קרובות נדמה שהיא מהווה גלגל הצלה לסטטיות שעלולה להיות מחרפנת עבור מי שלא נמנה עם מעריצי אלט ג'יי.

בסיום הכל וסגירת 19 השירים שכבר בוצעו, כולל ההדרן, אלט ג'יי תופסים את הקהל ביד ומושכים אותו אל סף האושר עם "Breezeblocks”, השיר שהעלה את הטמפרטורה ב-10 מעלות צלזיוס, וגם ביציאה אל הכפור, לחצי סיגריה מגולגלת, הליטאים לא הרגישו צורך לסחוב איתם את המעילים. ככה, מתברר, הופכים מזג אוויר דומיננטי לשחקן משנה.

הכותבת הייתה אורחת ההפקה

• מוזיקה
• אלט-ג'יי
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

[tmwdfpad]

• מוזיקה
• אלט-ג'יי
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

להקת אלט ג'יי חוזרת לישראל. אחרי המופעים המדוברים בלייב פארק בראשון לציון בקיץ 2015, אחת מלהקות האינדי הכי פופולריות בישראל תגיע להופעה נוספת בגני התערוכה בחודש מאי הקרוב.

>>זה מה שחשבנו על ההופעה שלהם ב-2015

אלט ג'יי הוקמה ב-2007 על ידי ארבעה סטודנטים לספרות ואמנות באוניברסיטת לידס, וכיום הם פועלים כשלישייה. הסגנון של הלהקה מושפע מהסאונד האלקטרוני של האלבומים המאוחרים של רדיוהד, עם נטייה פופית, מלודית מאוד, שהביאה להם עד כה הצלחה גדולה. אלבומם הראשון, "An Awesome Wave" מ-2012, זכה בפרס מרקורי הבריטי, וגם שני אלבומיהם האחרים, " This Is All Yours" מ-2014 ו-"Relaxer" שיצא השנה, זכו להצלחה מסחררת בקרב הקהל.

הפעם הם מגיעים לישראל במסגרת סיבוב ההופעות לקידום אלבומם האחרון, שמתאפיין גם הוא בסאונד אלקטרוני חולמני, ואת ההופעה תחמם להקת האינדי Warpaint מלוס אנג'לס, שמנגנת רוק גיטרות מדיטטיבי על התפר שבין פסיכדליה לדרים פופ אמורפי.

גני התערוכה תל אביב, שלישי (29.5) 2018,כרטיסים: 289-329ש"ח (המכירה נפתחת בשני ב-18:00)

• מוזיקה
• אלט-ג'יי
• תרבות