המופע של אלט ג'יי היה מוקפד ומדויק, אבל מה מרגש בזה?

קהל של הופעות רוצה להיטען באנרגיה, אבל אלט ג'יי היא לא להקה של לייב. כוכבת הערב הייתה דווקא התאורה המהפנטת, אבל כדי שנמשיך להתמסר דרוש שינוי של ממש

אלט ג'יי בגני התערוכה בתל אביב (צילום: דין אהרוני רולנד)
אלט ג'יי בגני התערוכה בתל אביב (צילום: דין אהרוני רולנד)
30 במאי 2018

יש דיסוננס ניכר בהופעה של הרכב כמו אלט ג'יי בישראל. הקור, המכָניוּת, הריחוק והמתודיות מנוגדים לחום האימים, לכפכפים שעל הדשא ולנקניקיות עם החמוצים שנבלסות בבולמוס. זה לא רק עניין אורגני של מיקום גיאוגרפי, אירופה-מזרח תיכון, כמו שג'ון ניומן וחברי הלהקה פשוט אימצו לעצמם מאפיינים אישיותיים שאמורים להסתנכרן עם האווירה הנורדית של המוזיקה. איכשהו הדיסוננס הזה לא פוגע בחיבה המופגנת של הקהל הישראלי ללהקה מלידס, שהעלייה שלה לבמה אחרי וורפיינט – שזכו ליחס אדיש גם כשהפליאו בביצוע (“Billie Holiday”) – הראתה שיש הרבה דברים יפים בין אמן לקהלו, אבל מסירות היא באמת תכונה יוצאת דופן.

עם זאת ועל אף המסירות, ההופעה שהתרחשה אמש בגני התערוכה לא הגיעה לסולד אאוט של ההופעה ב-2015 בלייב פארק ראשון לציון. הסיבה העיקרית לכך היא האלבום האחרון של הלהקה – “Relaxer” – שלא זכה להצלחה מסחרית או אמנותית. אין זה אומר אגב שהטור הבינלאומי הנוכחי, שהתפרש על חצי כדור הארץ, הוא כישלון חרוץ. להיפך, יש קהל רב שמגיע לראות אותם בפארקים גדולים, בפסטיבלים ובאולמות בינוניים. במרכז הירידים לדוגמה הנוכחות הישראלית אמנם לא ממלאה את כל קצוות המתחם, אבל היא בהחלט מרשימה ורחוקה מלהיות דלילה – ומייצגת ככל הנראה את שאר המפגשים של הלהקה עם קהלים ברחבי העולם.

הקהל בהופעה של אלט ג'יי בגני התערוכה בתל אביב (צילום: דין אהרוני רולנד)
הקהל בהופעה של אלט ג'יי בגני התערוכה בתל אביב (צילום: דין אהרוני רולנד)

עוד כתבות מעניינות:
מדריך ההופעות המלא לקיץ 2018
פסטיבל יערות מנשה: ההופעות שאסור לפספס
המופע החדש של אלט ג'יי מפצה מכיוון מפתיע

בעיה נוספת, מלבד האלבום, היא שאלט ג'יי היא לא להקת לייב. גם כשזה מגיע ללהיטים הגדולים שלה, “Hunger of the Pine” או “Matilda”, הקהל הוא זה שעושה את רוב העבודה ומהווה מקור לריגוש. ניומן נשמע בהיר ועמוק ובהמנונים הקול שלו מגיע לגובה של העצים, אלא שרוב הזמן זה לא מספיק והנוכחות הבימתית של הלהקה נושקת לנקודת האפס. לא משנה כמה המוזיקה צלולה ויש בה פונטציאל לרומם את הנפש, הלייב של אלט ג'יי לא מגיע למימוש והשירים מתנגנים כמו בלחיצה על Play בנגן.

הבמה שנבנתה לטור כוללת עמודי מתכת שחוצצים בין חברי הלהקה ואחראים לחלק המפעים בהופעה, אולי היחיד – והוא התאורה. האורות – ירוקים, ורודים, אדומים – פוגעים במתכת ואז באישונים, מסנוורים ומערפלים. זה ספקטקל של תאורה שרק כמעט מצליח להסתיר את היעדרם של הסקס אפיל והתקשורת של הנגנים זה עם זה. כל אחד מחברי ההרכב ניצב בעמדתו, עומד סטטי, נשען על הטריפ האפילפטי שככל כנראה חווה הקהל.

אלט ג'יי בגני התערוכה בתל אביב (צילום: דין אהרוני רולנד)
אלט ג'יי בגני התערוכה בתל אביב (צילום: דין אהרוני רולנד)
אלט ג'יי בגני התערוכה בתל אביב (צילום: דין אהרוני רולנד)
אלט ג'יי בגני התערוכה בתל אביב (צילום: דין אהרוני רולנד)

במקרה הזה, שלא כמו ב-2015 – אז ניומן פישל לא מעט בנגינת גיטרה ואולי לטובה, הדיוק הוא ערך עליון. כל תו נמצא במקומו, אין פגמים, קיצורי דרך או תקלות. המוזיקה של אלט ג'יי מתכסה בהיפר-אסתטיות ולא זזה מילימטר החוצה משם. גם כשיש אפשרות להתלכלך בסאונד בוצי, כמו ב-"Left Hand Free", הכל נשאר מוצק כמו בטון, עם מרווחים מוזיקליים ופעימות שחושבו כמו במשוואה מתמטית. זה יפה וזה מרגיז, והקהל מגיב בהתאם – חלקו מתמסר וחלקו אפאתי לחלוטין.

אלט ג'יי בגני התערוכה בתל אביב (צילום: דין אהרוני רולנד)
אלט ג'יי בגני התערוכה בתל אביב (צילום: דין אהרוני רולנד)

ספק רב אם אלט ג'יי יוחזרו להופעה שלישית בישראל, לפחות לא בחמש השנים הקרובות – אלא כמובן אם יהיה להם אלבום ג'וקר ביד שיחשוף אותם במערומיהם, שיוסיף להם אפיל ושינער אותם מהתחכום. קהל שמגיע להופעות זה קהל ששואף להיטען באנרגיה – ובתצורתם הנוכחית, אלט ג'יי מספקים את הסחורה בקושי. שינוי פאזה, בשלב הזה, הוא הכרחי – כי גם למסירות יש תוקף.