המופע החדש של אלט ג'יי לא מושלם, אבל מפצה מכיוון מפתיע
רגע לפני שאלט ג'יי מגיעים לישראל, נסענו לליטא כדי לראות מה מחכה לנו: שירים מהאלבום החדש, נגינה מהוקצעת (מדי) – ותאורה שיוצרת יופי מרהיב על הבמה
מינוס 8 מעלות. מחלון המטוס וילנה נראית כמי שהתכסתה בשמיכה לבנה עם קרעים, מהם מבצבצים ראשי עצים וגגות מזרח אירופאיים. הנחיתה קרובה ולפי הקפטן צריך להתכונן לסופת שלגים וטראנס של רחמים עצמיים. בפועל, הפתיתים של ליטא רחוקים מפורענות. הם חסרי משקל, יורדים בהססנות, מתפזרים בצורה רנדומלית על פני אופק רחב של נמל תעופה. גם החבטה של הקור בפרצוף ביציאה החוצה לא באמת מתרחשת. חמש שכבות של בגדים הם בידוד מספיק אפילו בשביל הגוף הישראלי המתגונן. בשלב מסוים זה מתבהר; מזג האוויר בווילנה, שמשקף את נשיפות האוויר של בני האדם כמו מכונת רנטגן, הוא המשלים האידיאלי לפסקול האינדי-אלקטרו-פולק של אלט ג'יי. גם באלבום האחרון והכי פחות מצליח של הלהקה מלידס, "Relaxer", מרבית השירים נשמעים כמו אינטרו לסדרות מתח נורדיות. יחד עם התנאים הליטאיים, זה נראה כאילו ידו של במאי מעורבת בכל העניין.
אבל האמת היא שאלט ג'יי נמצאים בטור בינלאומי דחוס ועוברים בין מזגי אוויר שונים: מהמערב הרותח של בוקרים ואינדיאנים עד המזרח הקפוא של המדינות הבלטיות. יום־יום ג'ו ניומן, תום גרין וגאס המילטון חולפים על פני ארצות וספק אם הם משקיעים מחשבה נוספת בתנאי השטח, שהם ספורדיים לחלוטין. הזמן והמרחב לא מהווים מעצור או בוסטר, אלא שלפעמים ההתרחשויות הטבעיות והאנושיות מסתדרות בצורה קוסמית, והופעה שהטמפרטורה בה נמצאת מתחת לאפס מסתנכרנת עם חורף מושלג ועדין.
המופע מתרחש בפאתי העיר, באולם Compensa שמכיל בערך 3,000 ליטאים שנעים על הספקטרום של ילדים רגישים רודפי זהות וסמי-מבוגרים המקפידים על אסתטיקה. דור ועוד דור שאיתר מוזיקה נגישה אבל מכונסת, שיכולה להתאים לפסקולים של סדרות בינג' אך להיחשב אקלקטית בחוגים מסוימים. אלט ג'יי ממלאים תפקידים שונים ובעיקר מהווים שגרירים פר-אקסלנס של תרבות המשחקת על הפער הדיכוטומי שבין קור וחום, ריחוק וקרבה, תחכום ופשטות, שעמום ואקסטזה. בכניסה לאולם יש רחבה גדולה של מתלי מעילים וכל האלפים מניחים שם את השכבות התרמיות, בסדר אירופאי מופתי. עכשיו זה זמן חום. או קור. או משהו באמצע. אין צורך במבודדים ואפשר לגעת בעצב ההיפסטר-סחי, הוא חשוף לכל.
ברקע כבר נשמע קולה של מריקה האקמן האנגלית, המחממת את אלט ג'יי בפעם האחרונה לפני שוורפיינט האמריקאיות ייכנסו לנעליה ויחממו את הלהקה גם בהופעה בישראל. האקמן לא מעוררת עניין רב בקרב הליטאים, שהגיעו לקבל את מנת הג'ו ניומן שלהם ותו לא. זה קצת מצער (ומצביע על הצד הבעייתי של הקהל השבוי) – אבל לא מבטל את הקול הרך והגדול של האקמן, שמהדהד זמן רב אחרי שהיא יורדת מהבמה. גם אם החימום הרגיש יותר כמו קירור, זאת הייתה ללא ספק בחירה נהדרת של ההפקה (וזה נכון גם לוורפיינט, שעשויות להיתקל במכשולים דומים ולהיות מצוינות אף על פי כן).
כשהטריו, הדלתא, עולה לבמה, הליטאים לא רואים בעיניים. מהר מאוד "Deadcrush" מתנגן. ניומן, כמו ניומן, נשאר סטטי לאורך השיר כולו, כמו גם לאורך המופע, אבל הקול שלו עולה על הכל וזוחל עד לאודיטוריום הרחוק, פוגע בקירות בזכות אקוסטיקה מטמטמת וחוזר אל מקומו. הליווי שלו על הגיטרה את עצמו השתפר פלאים. ב-2015, בלייב פארק ראשון לציון, הוא פישל לא מעט בנגינה. הפעם הדיוק הוא ערך עליון. כל צליל נמצא במקומו, אין עיקומים, קיצורים או תקלות. המוזיקה ההיפר-אסתטית של אלט ג'יי נשמעת כמו תקליט שהופק ועבר מאות אוזניים והצלפות. הנוכחות החיה שלהם נפגעת כמעט אנושות בגלל זה (ומפוצה בצורה לא צפויה, עוד נגיע לשם), אבל קשה שלא להתפעל מהפעימות והמרווחים שחושבו כמו במשוואה מתמטית.
הסטליסט כולל שירים מהאלבום החדש וברגעיו המלהיבים יותר שירים משני האלבומים הקודמים. ב-"(Intro (This Is All Yours" הלא רקיד, הליטאים המרוכזים לא מפסיקים לזוז במקומם. ב-"Hunger of the Pine" נוצרת המולה של אושר והפידבק של הלהקה הוא בהפגזה של אינסטרומנטלים, עוד ועוד שכבות של ערוצי סאונד. כשמתחיל “Matilda” נוצרת מקהלה של אלפי בני אדם – זוגות מצטופפים, בודדים מתקרבים לבודדים – ואפילו ניומן יוצא מעורו. זה רגע יפה השמור רק ללהיטי אהבה שבוצעו בכבוד. בהמשך גם "Pleader" החדש עומד על נוכחותו בזכות המאפיינים המקהלתיים-עממיים שלו. ב-"Left Hand Free" יש שינוי פאזה, המחשבים נחים והגיטרות תופסות פיקוד. הסאונד הבלאק קיזי הולם את ניומן וחבריו, שנשמעים חשופים יותר, סמי פרועים.
להפקה הזאת, שמתעלה על קודמתה, יש כמה אחראים – כשהבולטת בהם היא התאורה. הבמה מכילה בסך הכל שלושה מוזיקאים, אבל ביניהם יש עמודי מתכת חוצצים, שנמצאים שם כדי להחזיר אור, לפגוע באישונים, לא להשאיר פתח לחוסר עניין. האור שצבעיו מתחלפים – ירוקים, ורודים, אדומים – נוגע בעמודי המתכת וקורא תיגר על רבבות של עיניים מסונוורות. בריצוד או בהישארות, הטכניקה האור־קולית שפוצחה ופותחה שם מהווה 80% מהיופי המרהיב שנראה על הבמה. אם נפלתם לטריפ אפילפטי, זאת לא הייתה טעות – אלא יד מכוונת. התאורה, על כל משקלה הכבד, נמצאת בדיאלוג מרשים עם המוזיקה, אך לעתים קרובות נדמה שהיא מהווה גלגל הצלה לסטטיות שעלולה להיות מחרפנת עבור מי שלא נמנה עם מעריצי אלט ג'יי.
בסיום הכל וסגירת 19 השירים שכבר בוצעו, כולל ההדרן, אלט ג'יי תופסים את הקהל ביד ומושכים אותו אל סף האושר עם "Breezeblocks”, השיר שהעלה את הטמפרטורה ב-10 מעלות צלזיוס, וגם ביציאה אל הכפור, לחצי סיגריה מגולגלת, הליטאים לא הרגישו צורך לסחוב איתם את המעילים. ככה, מתברר, הופכים מזג אוויר דומיננטי לשחקן משנה.
הכותבת הייתה אורחת ההפקה