• Facebook
• Twitter
• Email

בית הספר לאמנויות, 2002-1993

אלמה דישי לא נראית נרגשת במיוחד להתהלך במסדרונות של בית הספר לאמנויות. היא נכנסת לשם לגמרי בטבעיות, כאילו לא עזבה מעולם. בית הספר אמנם עבר שינויים, התרחב, גידל בעבר השני שלו את קמפוס אריסון הגדול והבוהק, אבל היא עוד הספיקה להיות שם כשהוא היה בתהליכי בנייה, כך שהיא לא ממש המומה מהשינויים. בכל רגע היא מוכנה להעניק סיור מודרך: "פה היו הכיתות, פה המכונת משקאות…". אי אפשר ללכת בקמפוס אריסון בלי שיהיה ברור שכף רגלך דרכה בבית ספר מושקע. הוא היה יכול לעבור כסט של סרט אמריקאי. עבודות אמנות של התלמידים תלויות על הקירות.

עוד כתבות בנושא:
מה היה עושה יגאל סרנה במקום ללכת לבית הספר?
גדעון לוי נזכר במזמוזים עם חברתו הראשונה
שחר אבן צור נזכר בתמונות העירום הראשונות שראה

הייתה לך תחושה שאת גדלה בבית ספר מיוחס?

"לוקח זמן עד שאתה מבין את המעגלים שלך. אוקיי, אני ממשפחה כזאת ומשכונה כזאת ומבית ספר כזה… אז לא, לא גדלתי עם זה ולא הרגשתי את זה. רק עכשיו אני מבינה כמה גדלתי בלב הברנז'ה ואיזה נטוורקינג מטורף זה. זה מקום מושקע מאוד, אתה גדל בתחושה שיש משאבים. נהניתי פה, הייתי עם אותם אנשים מכיתה א' עד כיתה ט'".

המקום הזה נראה לך בועתי קצת בדיעבד?

"ביחס לתל אביב לא, ביחס לעולם… כן, אבל גם לא כל כך. היום בהרבה מקומות יש אשכול פיס, מבנים חדשים. זה לא שכולם לומדים במעברות".

לא דיברתי בהכרח על המבנים.

"לא יודעת, אין פה תחושה של בועה. פשוט הייתה פה הרבה השקעה באמנות".

ומה היו החוויות שלך מלגדול בתל אביב?

"גדלתי בבבלי, שהיא שכונה צדדית כזאת, לכן אין לי כל כך חוויות ילדות ממרכז העיר. אני לא יודעת אם אני אגדל את הילדים שלי בתל אביב, אבל היה לי כיף לגדול פה. אני מצטערת, אין לי רשמים טראומטיים מפה. הכל היה ממש טוב".

שום דבר?

"טראומה? פעם, בכיתה ג', ילדה פתחה לי את הדלת על הרגל ועד היום יש לי צלקת".

איך תפסו אותך בשנים האלה?

"הטייטל שלי היה…", היא מהססת. "אדם חביב".

מה?

"הייתי בן אדם אהוב, כן. מגמת דרמה מכיתה א', שרה בכל הטקסים, בכל האירועים, מופיעה, מצחיקה, משתתפת בכל ההצגות. קלאסי כזה. באמת, היה לי סבבה. הנה, פה חדר המורים. תמיד חלמתי לעשות פה נס".

החלום שלה קרוב יותר משהיא חושבת. בדיוק כשהיא שוקעת בחלומות הקפה שלה, מעבר לפינה מגיחה ורד, המנהלת של בית הספר. "מתוקה!", היא אומרת ברגע שהיא רואה את דישי, ומשתלטת על הריאיון. "היא הייתה מאוד חמודה, מאוד מאוד חמודה", היא מעידה, "ילדה מהממת. הרעיון היה שהיא תחזור ללמד פה משחק, אני לא מבינה למה זה עדיין לא קרה".

"אני רק מחכה", עונה דישי.

"נו?", שואלת המנהלת. "תבואי, רק תדברי איתנו".

"אין לי אומץ", היא מודה. "אבל נדבר על זה. תפסתי אותך במילה".

רצינית? באמת תבואי ללמד פה?

"ברור. הייתי חוזרת לפה בשנייה, גם בתור מורה וגם בתור תלמידה".

אז את הולכת להיות מורה לתיאטרון.

"אבל לא כיתות א'. לכיתות ט'".

את מתה על המערכת!

"אני בן אדם מאוד מאוד מערכתי, אני הכי אוהבת מסגרות. למה, זו כתבה על אנשים לא מערכתיים?"

• תל אביב
• אלמה דישי
• תל אביב, שעת אפס
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

פסטיבל הצגות היחיד תיאטרונטו יתקיים זו השנה ה־26 כסדרו בחול המועד פסח, בשכונות העתיקות של יפו ועכו. את הפסטיבל, שבמרכזו מתקיימת תחרות שאל שלביה הסופיים מגיעות הצגות בודדות בלבד, ייסד המחזאי והבמאי יעקב אגמון ב־1990 מנקודת מוצא מונודרמטית של צמצום האלמנטים התיאטרליים לשחקן עצמו, תפיסה הגורסת כי רוב הנפח התיאטרוני נובע מנוכחותו של השחקן, מגופו, מקולו ומהדרמה שהוא מקרין. השנה הוגשו לוועדה האמנותית לא פחות מ־100 מחזות, ותשעה מהם נבחרו למסגרת התחרותית. ההצגה הטובה ביותר תזכה בפרס בשווי 10,000 ש"ח.

סלים דאו, שכתב ויציג בפסטיבל את "סלים עליכום", מספר כי רצה לכתוב על קשיי ילדותו ונעוריו בכפר בענה שבגליל המערבי, וכי הוא השתוקק לכתוב את המחזה עוד מ־1972. "הרגשתי צורך לספר על הדיכוי, על אי השוויון ועל הממשל הצבאי", אמר דאו, "עכשיו הגיע הזמן להשמיע את מה שרובץ לי על הלב – שהקהל היהודי ישמע".

רחיק חאג' יחיא סולימאן כתבה את "סיפור שטרם נולד", מחזה מקורי על פי סיפור אמיתי של אישה שעברה תקיפה מינית בילדותה, ולדבריה היא בעצם מתרגמת את החלל הטיפולי לבמה. "נפגשתי איתה במסגרת עבודתי כמטפלת במרכז לנפגעות תקיפה מינית", היא מספרת. "מאז ומתמיד סקרנו אותי סיפורים שקשורים לנושא, ובמיוחד על נשים בחברה הערבית. האישה הזאת לא יצאה לי מהראש. כששאלתי אותה אם היא מוכנה שנציג את הסיפור שלה, היא מאוד התרגשה".

אלה ניקולייבסקי עיבדה את המחזה "אני אשתי שלי", שתפס את תשומת לבם שלה ושל השחקן עזרא דגן בגלל סיפורה המרתק של שרלוט פון מאהלסדורף, שנולדה כזכר ובגיל 15 החליטה להתחיל להתנהל כאישה. ניקולייבסקי אומרת: "אישיותה רבת הסתירות היא המפתח לחידת הישרדותה בברלין הנאצית ותחת שלטון האימים של השטאזי. שרלוט היא וואן מן שואו – מלאת הומור, מספרת וירטואוזית, חריפה ונוגעת ללב".

נדב רוזיאביץ' כתב את המחזה "שני קווים" (בימוי: גלית צברי) על פי סיפורו האישי כבן זוג לאישה שהודיעה לו במפתיע שאינה רוצה ילדים. "לפני שנתיים שאלתי את אשתי אם לא הגיע הזמן להביא ילד", הוא מספר, "והיא ענתה שהיא בכלל לא רוצה והשאירה אותי המום ושבור. התשובה שלה הוציאה אותי למסע פנימה בניסיון להבין כיצד את ההחלטה הגורלית בחיים רובנו מקבלים כעובדה מוגמרת".

עוד בהצגות: איתי נחמיאס ורפי שרגאי כתבו את המחזה "איך עושה אבא?" (שרגאי ביים ונחמיאס משחק) הבוחן את האתוס של הישראליות דרך נושא המלחמה והציווי לזכור את המתים ואת המיתוס המכונן. ההצגה מספרת את סיפורו של איתי, בן 49, יתום מלחמת ששת הימים, שעורך טקס יום זיכרון אישי ומקורי שדרכו הוא מבקש להדביק את רסיסי דמותו העלומה של אביו שנהרג בקרב בירושלים בהיותו תינוק.

איתי פלאוט ותמר גורן ביימו ביחד את "יומן", על פי ספרה של אורלי קסטל־בלום. גורן: "הסיפור של אורלי הזוי, אכזרי, מחרמן, הרסני, רחוק ומוכר כאחד. קולה של האישה גרם לי לתת לסיפור חיים, להעלות אותו על הבמה. אנו שואלים מה זה אומר להיות רוצח, איך אהבה יכולה להסתבך ומה ההבדל בין אהבה בוערת לשנאה שורפת". בהצגה משחקת אלמה דישי ("איש חשוב מאוד").

פסטיבל תיאטרונטו,
תיאטרון יפו, מפרץ שלמה 10 יפו,
תיאטרון הסימטה, סמטת מזל דגים 8 יפו,
המרכז לתיאטרון עכו, ויצמן 1 עכו,
ראשון־רביעי (24.4־27.4)

• אורלי קסטל-בלום
• אלמה דישי
• הצגות יחיד
• במה
• תיאטרון
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

פסטיבל התיאטרון הקצר מפציע לסופ"ש שכולו הצגות קצרות בצוותא. התיאטרון, שזוהי השנה ה-17 שלו, מורכב משלל הצגות שאורכן 5-20 דקות מז'אנרים שונים, החל מיצירות דרמטיות ועד לקומדיות נונסנס פרועות. השנה יוצגו בו 10 הצגות בהן המשתתפים והיוצרים: ליאור אשכנזי, אלמה דישי, פיני טבגר, דביק בנדק, גור קורן, ארנון צדוק, שמרית לוסטיג, מיכאל כורש ואחרים.

פתיחה חגיגית, יום חמישי, 26.11 בשעה 20:00 באולם צוותא 1.

מקצרון 1 יוצג בנוסף ביום שישי 27.11 בשעות 14:00, 22:00 ובמוצ"ש 28.11 בשעה 20:30.
מקצרון 3 יוצג ביום חמישי 26.11 בשעה 20:30, ביום שישי 27.11 בשעות 13:30, 21:30 ובמוצ"ש 28.11 בשעה 21:00.

כרטיסים: 90 ש"ח. למחזיקי כרטיס דיגיתל: 55 ש"ח.

תקצירי ההצגות:

מקצרון 1:

"826 ליקנעם" | מאת ובבימוי דניס שמע
שחקנים: פיני טבגר, ענת פדרשניידר.
תחנת אוטובוס מוזנחת, שוממת, מאוחר בלילה. אישה מחכה לאוטובוס האחרון ליקנעם. היא עולה למונית שירות. יש מקום פנוי ממש מאחורי הנהג. היא מנסה לנוח. לאיש שיושב לידה יש כוונות אחרות. יקנעם רחוקה מאד. המונית, מלאה בנוסעים, נהפכת אט אט למלכודת מסוכנת.

"ארוחה אחרונה"| מאת ובבימוי אלי חביב
שחקנים: דביר בנדק, ארז דריגס, יעל איתן, עומר עציון.
נידון למוות ברגעיו האחרונים צריך לבחור את הארוחה האחרונה שיאכל. הוא יושב מול שולחן בכלא, כשמלצרית עצבנית, סוהר פילוסוף שרוצה להמשיך את היום שלו והנידון הבא ברשימה דוחקים בו לבחור את הבחירה האחרונה שלו. מולם הוא מנסה לאחוז בשארית חייו.

"אי קאנט גט נו" | מאת יובל ברגר, בימוי יניב לוי
שחקנים: יובל ברגר, אפרת ארנון, שמרית לוסטיג, חייקה מלכה, יואב יפת, שלומי אדרי.
אחת בלילה ושחר יודע שאסור לו לעצור. אם עגלת התינוק שהוא דוחף לא תהיה בתנועה, בנו בן השלושה חודשים יתעורר ויבכה. בעוד הוא מחפש שלווה, הלילה מזמן לו מפגשים מפתיעים ואפלים עם חיי הרווקות שנטש. עד 4:00 בבוקר, יראה עומריקי הקטן דברים ששום תינוק לא צריך לראות. ויותר גרוע – אימא שלו תדע מזה.

"יובי 34" | מאת קרן אור, בימוי יעל גולדברג
שחקנים: קרן אור, רון ריכטר, ארז שהרבני.
יובי בת 34 ועדיין רווקה. ניסיונותיה למצוא חתן מובילים אותה לאתר הכרויות. כשהיא ממלאת את הפרופיל שלה, היא נתקלת בקשיים שמוציאים אותה למסע של הגדרה עצמית. דרך מפגשיה עם רונן, די ג'י תל אביבי, ועודד, גיאולוג ירושלמי, נחשפות הסיבות האמתיות לרווקותה. סיפור על האומץ לפתוח את הלב, הכמיהה לאהבה, לשייכות ולנראות בחברה פוסט מודרנית.

"הטסט" | מאת גור קור,ן בימוי ליאור אשכנזי
שחקנים: מורן רוזן, ליאור אשכנזי
גיתית גולדין ניגשת לטסט הראשון שלה. שמואל הטסטר מגיע אל הטסט שהוא מצוי בליבו של משבר משפחתי קשה עם בתו. שניהם והנהגים סביבם לא ישכחו את הטסט הזה לעולם.

מקצרון 3:

"בקשה אחרונה" | מאת ובבימוי אמיר דוליצקי
שחקנים: ארנון צדוק, אמיר דוליצקי.
ליצן הולך ביער כשידיו כפותות בחבל, מאחוריו צועד עם חרב, המוציא להורג. בלב היער, לרגלי גזע כרות, יורד הליצן על ברכיו, המוציא להורג מניף את החרב. מחזה על מערכת יחסים קצרה.

"הביצית הטובה שלי" | מאת לימור גינצבורג, בימוי מאיה ניצן, אלה ניקוליבסקי
שחקנים: עדי גילת, ארז כהנא.
תמר במירוץ נגד הזמן למציאת ביצית תקינה בגילה המתקדם. וגבר. סביר. בלבד. שיחבור לביצית ההיפותטית שלה. ואם זה לא קשה מספיק, לכל גבר יש דרישות מופרכות, קופת חולים מפסיקה עוד רגע את התמיכה, וההליכים מעל ומעבר ליכולתה הכלכלית. כולם לבד מול הגורל, והרשות נתונה.

"ריב" | מאת אלמה דישי, בימוי יהונתן רון
שחקנים: תמר אלקן, דני איסרליש
"לפני יומיים ראיתי קליפ של איזו זמרת. היו שם גבר ואישה בתוך כלוב. הם הלכו מכות. מכות מכות, כמו חיות. זה כלוב קטן. היא בורחת – הוא אחריה, היא שורטת אותו והוא צורח מכאב. בסוף היא מצליחה לעבור את הסורגים, הוא תופס לה חזק ביד, היא מסתכלת עליו. ופתאום לא הבנתי אם היא מנסה להיכנס חזרה או שהיא רוצה לצאת. לא הבנתי אם הוא דוחף אותה החוצה או עושה הכל כדי להשאיר אותה אצלו בין הידיים. זה מה שאני רוצה."
"ריב" הוא מחזה שמחפש חיכוך, חותר למגע. "ריב" הוא חדירה לאזור הרך שכולנו מחביאים. "ריב" הוא מחזה קצר על אהבה. ועל הקושי שמאיים להכחיד אותה.

״לינדה, ויקטור״ | מאת עדו סתר, בימוי אפרת שטינלאוף
שחקנים: מיכאל כורש, מיקי מרמור.
לינדה יושבת על כיסא בצד הבמה. ויקטור יושב על כיסא בצידה השני של הבמה. דרך מונולוגים פיוטיים הנשזרים זה בזה נפרשים חייהם המשותפים כזוג, כהורים, כסבא וסבתא. קולם המוקלט מהעבר מלווה אותם לאורך ההצגה ומעלה זכרונות ודמיונות מתקופות חייהם השונות, בעוד הם מנסים, כל אחד בדרכו, ליצור קשר אחד עם השנייה.

"חופשת השבת של אלוקים" | מאת ובבימוי דניאל זהבי
שחקנים: יאיר להמן, רוני גורנשטיין, אורי סממה
בשבת הראשונה של בריאת העולם, מבקש אדם מאלוהים לתקן אי אילו ליקויים שנתגלו בבריאה. אלוהים מצדו מעדיף לנוח אחרי השבוע המתיש שהסתיים זה עתה, ובין לבין מקפיד מאוד דווקא על זה שאדם יכבד אותו בשם "אלוקים". כשחווה נכנסת לתמונה, צלע מצלעו של צלם בצלמו, מתברר לשניים כי עכשיו רק מתחילות הצרות האמתיות…

• אלמה דישי
• תל אביב-יפו
• צוותא
• ליאור אשכנזי
• הצגות קצרות
• תיאטרון

• Facebook
• Twitter
• Email

אם בחירתו של בית קלווין קליין בדוגמנית שמייצגת רוב נשי מוחץ עוררה בעולם סנסציה, הרי שביצתנו המקומית זכתה לסערה בכוס תה עם שניים סוכר. אלמה דישי, הכוכבת הבלתי מעורערת בסדרה הממכרת "איש חשוב מאוד", קטפה קמפיין ראשון: לא לנעלי נוחות, לא לתחבושות ריחניות ולא לקורנפלקס מחיטה מלאה, כי אם לקולקציית ההלבשה התחתונה של טריומף. גם אצלנו קרה תהליך דומה לזה שהתרחש בעולם עת העזה דוגמנית במידה 44 לדגמן נשיות תקינה: גבות הורמו, פוסטים שוחררו ואייטמים מיהרו לנתח את הבחירה בדישי – אישה אמיתית לחלוטין שהמדיה נוהגת לכנות ללא בושה "שמנה" – לקמפיין הסקסי.

אם נתעלם לרגע מהביקורת המגעילה שנכתבה על הנושא ב"ישראל היום" (שהוכיחה שביקורות קשות על נשים נשמעות דווקא מנשים, שבמקום לברך על סנונית קטנה שאולי תאפשר לנו בעתיד להשתחרר מדימויים מצמצמים ומדכאים מתעקשות לשמר מציאות חולנית שבה הגוף הנפלא שלנו הוא גם האויב הגדול שלנו) – נראה שהתעשייה מתחילה להבשיל לנשים בשלות. ישבתי לא אחת בתצוגות של הלבשה תחתונה ומעולם לא הבנתי את הבחירה בדוגמניות דקיקות שלא מצליחות למלא את החזייה ואת התחתונים בבשר. כלומר, יש נשים שנולדו רזות ושהתבגרו רזות וגם הן רוכשות הלבשה תחתונה; אך חזיות, שנועדו לתמוך בשדיים, זקוקות, אהם אהם, לשדיים.

בארצנו הים תיכונית שבה מרבית הנשים נראות כמו אלמה דישי – הווה אומר לא בלונדיניות עם חזה שטוח וישבן שנראה כמו המשך ישיר של הגב – היינו מצפות שקמפיין בכיכובה של דישי יחלוף לידנו בטבעיות. הרי היא הדבר הכי חם עכשיו, ומן הראוי שחברה מסחרית תניח עליה את היד כדי לנצל את מניותיה הרותחות. אך הבאזז סביב הקמפיין לא נובע מההכרה בכך שדישי היא ה"איט וומן" של הרגע, אלא מהעובדה שמישהו שם למעלה במגדלי חברות הפרסום החליט לאהוב אותנו. כי ממש כמו בתפוצות, גם לנו קשה לשחרר את ההרגל המגונה הזה של צפייה בפוסטר ענקי של בחורה שאין לנו שום דרך להזדהות איתה, להרגיש חרא על כך שלעולם לא נוכל להזדהות איתה ואז לרוץ למעצב השיער, לדיאטנית ולפלסטיקאי בניסיון נואש להזדהות איתה בכל זאת, בכוח.

קשה לנו להתמודד עם קמפיין שמציג, בשיא הנונשלנט ומבלי להתנצל, מודל שפוי של נשיות. שבאמצעות אישה מוכשרת מוכיח שיש המון סוגים של מבני גוף, ושהם לגיטימיים, יפים, סקסיים ולא תאמינו – אפילו יכולים למכור. זה קצת מפחיד באמת, שהרי זה יאלץ אותנו להביט במראה בעודנו חצי עירומות ואולי קצת לאהוב את עצמנו. ואם נאהב את עצמנו, מה נעשה עם כל הזמן הפנוי שיתפנה לנו ממכוני השיזוף, משיעורי הספינינג ומההלקאות העצמיות?

• קלווין קליין
• אלמה דישי
• טריומף
• הלבשה תחתונה
• אופנה
• החיים היפים