Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

אלצהיימר

כתבות
אירועים
עסקאות
סלפיש. איור: יובל רוביצ'ק

אני יריתי בשריף, ויריתי, ויריתי

אני יריתי בשריף, ויריתי, ויריתי

שירים טובים מהם נשכחו זה מכבר, גרועים מהם נמחקו מדפי ההיסטוריה, אפילו להיטים מעצבנים שתפקידם הרשמי הוא להידבק למוח כבר התאיידו כמו זיכרון של חולה אלצהיימר - ואלה, הבלתי נגמרים, רק מנציחים את מעמדם שוב ושוב

סלפיש. איור: יובל רוביצ'ק
סלפיש. איור: יובל רוביצ'ק
15 בספטמבר 2016

יש שירים שפשוט אי אפשר להיפטר מהם. ואני לא מדבר על אלה שנדבקים לך לראש, אלא על אלה שמשום מה העולם כולו מסרב להיפרד מהם. ולא ברור למה: שירים טובים מהם נשכחו זה מכבר, גרועים מהם נמחקו מדפי ההיסטוריה, אפילו להיטים מעצבנים שתפקידם הרשמי הוא להידבק למוח כמו מסטיק בטעם מוחטה (אגדו-דו-דו, למבדה, כל שירי נעמי שמר, הנעימה המפלצתית ההיא של נוקיה), כבר התאיידו להם כמו זיכרון של חולה אלצהיימר – ואלה, הבלתי נגמרים, רק מנציחים את מעמדם שוב ושוב,

עד שבשלב מסויים הם הופכים להיות כמו ״מלכודת העכברים״ של אגתה כריסטי, אותה הצגה שמחזיקה בשיא גינס בתור זו שמוצגת הכי הרבה זמן ברצף (מ-1952 ללא הפסקה, בווסט אנד, בלונדון), ושלעולם תחזיק בשיא המיותר הזה כי תיירים מכל העולם באים לראות אותה בדיוק בגלל זה – כי היא ״ההצגה שרצה הכי הרבה זמן ללא הפסקה״. שיר כזה בדיוק הוא ״אני יריתי בשריף״ של בוב מארלי –

או, אם תרצו, הביצוע שהצלחתו עוד יותר חסרת הסבר מזו של המקורי: ביצועו של אריק קלפטון, שמצליח גם לשיר כמו דוד עייף במסיבת קריוקי, וגם לדפוק סולו גיטרה עד כדי כך שבלוני שהוא הופך למקבילה המוזיקלית של מכשיר מחיקת הזיכרון של וויל סמית וטומי לי ג׳ונס ב״גברים בשחור״: דקה של האזנה, ואתה לא זוכר קרה לך בדקה האחרונה. ונשאלת השאלה: למה?

למה דווקא השיר הזה, שנדמה כאילו המציא את המושג ״שולי״ אחרי שגמר להמציא את המושג ״מה?״, דווקא הוא מכל השירים, ממשיך להיות מושמע באינספור תחנות רדיו, פאבים, חנויות בגדים, בתי קפה, מוניות מזדמנות, בשירותים של דיזנגוף סנטר, בטיסות של אייר בולגריה (שלא לדבר על השאלה היותר קריטית: למה לעזאזל הוא לא ירה גם בסגן-שריף, וגמר עם זה?

יש לי תיאוריה, אבל אני מפחד להגיד לכם, שלא להרוס לכם את ההנאה. טוב נו, איזה הנאה? אז ככה: ברגע שמישהו יורה בשריף, אוטומטית הסגן-שריף משודרג לדרגת שריף. כך שבלתי אפשרי טכנית לירות בסגן, אחרי שאתה יורה בשריף. זהו. זאת התיאוריה. בסוף העמוד יש לינק להמלצה לפרס ישראל, ותודה מראש על תמיכתם.)

זו כמובן לא הדוגמה היחידה, וגם לא הז׳אנר האמנותי היחידי: יש גם סרטים כאלה (״טופ גאן״, נגיד, או ״משחקים פטריוטיים״ עם האריסון פורד – אין שירות סטרימינג שלא כולל אותם בחינם), וספרים כאלה (״הנסיך הקטן״ – לא, באמת? עדיין? – או כל ספר של איין ראנד), אבל דומה ששירים הם הצורה המושלמת לסוג הספציפי הזה של אמנות שולית-לחלוטין-אך-נצחית- לחלוטין: לא טוב, לא גרוע, לא אומר שום דבר מיוחד, לא יפה או מכוער במיוחד, לא מעצבן אך גם לא מהלך קסם (אני לא מתאר תגובה רגשית אחרת לחמש הדקות האלה בעניין השריף והסגן שריף, חוץ מ״דווקא שיר בסדר כזה״) – אבל משום מה, נצחי.

התשובה, מן הסתם, נמצאת בשילוב בין כלומיותם של השירים האלה, לבין העובדה שפעם, בעבר הרחוק, הוא היה חשוב מאוד מאיזושהי סיבה שנשכחה לחלוטין. ולכן, לרגע, פעם, השמיעו אותו המון. אבל מהר מאוד הסיבה נשכחה, ואם הוא לא היה כלום, הוא היה נשכח יחד איתה. אלא שעצם כלומיותו גרמה לכך שלא הפסיקו להשמיע אותו בזמן – היי, זה היה חשוב פעם, וזה לא מפריע לאף אחד היום – עד שהפך לקלאסיקה, מעצם היותו מנוגן ללא הרף עשרות שנים.

וכמובן, שזה לא היה יכול לקרות לשיר טוב. כל הסיקסטיז כבר ארוזים בפלייליסט אחד גדול באפל מיוזיק. מוצרט ובטהובן הם אותו בנאדם. אריק איינשטיין, אייל גולן ושלמה ארצי יהיו, עוד שנים לא רבות, קליק אחד משותף ביוטיוב (״שירים לבתי אבות״ – להזמנת הופעת קאברים, אנא פנו ללהקת ״אל תשליכני״), ואחר כך גם זה לא. אבל האידיוט הזה שירה בשריף, אם כי לא בסגן שריף, ימשיך וימשיך וימשיך – כוחו של הכלום, שפעם היה משהו. כוחו של הסוד שאף אחד לא ינסה לעולם לפענח, כי זה משעמם מדי. ולכן, תמיד יישאר סוד.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

שירים טובים מהם נשכחו זה מכבר, גרועים מהם נמחקו מדפי ההיסטוריה, אפילו להיטים מעצבנים שתפקידם הרשמי הוא להידבק למוח כבר התאיידו...

מאתעוזי וייל15 בספטמבר 2016
בסוף מגיע הסוף

כשהגוף מתעייף ונכנע

כשהגוף מתעייף ונכנע

אני הנכד שלא הייתי מאחל שיהיה לי, אף שהייתי מבין אותו לגמרי

בסוף מגיע הסוף
בסוף מגיע הסוף

כשאנשים גוססים, נשמעים בסביבתם קולות שאומרים שהגוף "בגד בהם", כאילו שהגוף חייב להם משהו. זו נקודת מוצא נוחה, כי עם בגידה, לרוב, אפשר להתמודד – לנסות ולטפל, להוקיע את הגורמים לה ולנסות להציל את האדם מפני הגוף שהתחיל להוריד את השאלטרים בהדרגה.

בשבוע שעבר סבתא שלי מתה. היא הייתה בת 83, ונראה שהיא הייתה כזו, עם הגוף הבוגדני שכולם ניסו לטפל בו, כבר לפחות עשור – אולי קצת פחות, אבל ככה זה הרגיש. ככל שהאלצהיימר המשיך להעלות הילוך ואז עוד אחד ועוד אחד, כך גם הקוהרנטיות שלה נסדקה, והגוף עצמו – הצטמק והתכווץ. מאדם פעיל, קומוניקטיבי ועצמאי, היא הפכה שלא מרצונה לתלויה באחרים, מתקשרת עם המציאות רק במקטעים. היא הפכה לאדם קטן, הן באופן פיזי והן באופן שבו תפסה את עצמה.

אנשים מסרבים להבין שלפעמים הגוף פשוט מתעייף ונכנע, ומול תבוסתנים אין הרבה מה לעשות – מה האופציות, לזרוק קריאות עידוד? לפעמים מוות מתקרב הוא פשוט מוות מתקרב, ומה שנותר לנשארים מאחור הוא ליהנות מהזמן שנותר להם עם יקיריהם, כשהם עוד יחסית קומוניקטיביים והתודעה המתערפלת שלהם משאירה מקום להבלחות של צלילות.

ככל שהמצב החמיר, כך סבתי התעקשה להילחם בבוגדנות של הגוף – ניסתה להתבטא כשכבר לא יכלה לומר משפטים מורכבים או ללכת כשרגליה התקשו לשאת אותה. בפעם האחרונה שבה הגעתי לבקר אותה, ספק אם מישהו היה מסתכל עליה ומסרב להסכים שהגוף אינו בוגד, הוא נכנע. היא הייתה מחוסרת הכרה, מחוברת למכשירים ולצינורות. ראשה שמוט על הכרית באופן כמעט מבוים – ככה נראית אומללות. ניחשתי שיש לה עוד כמה ימים לחיות, אולי חודש, אולי שנה. לא העזתי להתקרב לנשק, לחבק או אפילו להחזיק לה את היד.

ואלה, כנראה, היו הרגעים הכי כואבים, שבגללם גם תכיפות הביקורים שלי – דווקא בשבועותיה האחרונים, פחתה. משיקולים אנוכיים בלבד – לה, המפגשים האלה תרמו רגעי שמחה מעורפלים שוודאי נשכחו דקות אחרי שיצאתי מהחדר, אותי הם השאירו בעוגמת נפש ובחוסר אונים לשעות ובמקרים מסוימים גם לימים. לא ידעתי איך להתמודד עם זה. אני הנכד שלא הייתי מאחל שיהיה לי, אף שהייתי מבין אותו לגמרי.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני הנכד שלא הייתי מאחל שיהיה לי, אף שהייתי מבין אותו לגמרי

מאתאלכס פולונסקי12 במרץ 2015
מתוך "עדיין אליס"

זכרון דברים: "עדיין אליס" הוא סרט מחלה חשוך מרפא

זכרון דברים: "עדיין אליס" הוא סרט מחלה חשוך מרפא

"עדיין אליס" הוא סרט הדרכה ללבנים אמידים, המנחה אותם כיצד להתמודד עם אלצהיימר באופן מכובד

מתוך "עדיין אליס"
מתוך "עדיין אליס"

"עדיין אליס" הוא סרט על אלצהיימר, לעומת "הרחק ממנה" של שרה פולי, למשל, המספר על אנשים שחולים באלצהיימר. ווש ווסטמורלנד וריצ'ארד גלצר ("קינסניירה – סיפורה של בת 15") יצרו סרט הדרכה ללבנים אמידים, המנחה אותם כיצד להתמודד עם המחלה באופן מכובד. וככזה יש בו משהו לא ישר, משום שאליס היא צעירה בת 50. רוצה לומר, המקרה שלה נדיר, אבל הוא יותר אסתטי ונעים לעין. הסרט מתרץ את גילה הצעיר בכך שמדובר בתופעה גנטית שעשויה לעבור לילדיה, אבל הפוטנציאל הדרמטי שבירושה המקוללת הזו לא נבחן ברצינות. עוד מספרים לנו שאליס היא בלשנית מהוללת שכתבה ספר לימוד, ולכן אובדן המילים הוא טרגי במיוחד בשביל אחת כמותה, אבל גם הערוץ הזה אינו נחקר יותר מהדגמתו בשני מפגשים קצרים עם סטודנטים. לשם השוואה מומלץ מאוד לצפות ב"בן דוד רחוק" של אלן ברלינר – פורטרט תיעודי חקרני, חכם וקורע לב של איש מילים שלקה במחלה.

הסרט נפתח במסיבת יום ההולדת של אליס, ובה היא מוקפת בבני משפחתה היפים והאוהבים. יש לה בן יפה ששמו טום (האנטר פאריש מ"העשב של השכן") ובת נשואה והרה ששמה אנה (קייט בוסוורת') – שניהם דמויות בלתי מוגדרות שנעלמות מהזיכרון ברגע שהן נעדרות מהמסך. יש לה בת נוספת, לידיה, שרוצה להיות שחקנית ומסרבת לרצות את אמה וללמוד בקולג'. מגלמת אותה קריסטן סטיוארט, עם אותו שיער משוך הצידה ואותו מבט נזוף שדבוק לפניה בכל פעם שהיא משתתפת בסרט דל תקציב שבו היא איננה הכוכבת הראשית. לדמותו של אלק בולדווין – הבעל האוהב אך המרוכז מדי בצרכיו – יש מעט יותר בשר, אבל הסרט כולו יושב על כתפיה של ג'וליאן מור, שזכתה באוסקר על הופעתה הראויה, אף שהיא לא עושה כאן שום דבר שמייחד אותה כשחקנית.

בכל אופן, אחרי הפתיח הקלישאתי שבו אנחנו פוגשים את הגיבורה ברגע של שיא, אנחנו חוזים בהידרדרותה ההדרגתית. זה סרט על האל"ף־בי"ת של המחלה, ורק לעתים רחוקות הוא מנסה להכניס אותנו לתוך החוויה החושית של אליס באמצעות שפה קולנועית בסיסית אך אפקטיבית, כמו בסצנה שבה היא יוצאת לג'וגינג ומוצאת את עצמה אבודה ומבולבלת בקמפוס של אוניברסיטת קולומביה. אחרי שהיא מבקרת במוסד לחולי אלצהיימר כדי להתרשם מהעתיד הצפוי לה, אליס מצלמת את עצמה נותנת לעצמה הנחיות לזמן שבו לא תוכל עוד לחשוב בעצמה. בסצנה הזו גלומה הבטחה למשהו החורג מהמסלול הצפוי, אבל גם זו מתפוגגת, ואנחנו נותרים עם סרט מחלה נטול בונוסים.

השורה התחתונה: מה רציתי להגיד? אה, כן. יותר מחלה מסרט

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

"עדיין אליס" הוא סרט הדרכה ללבנים אמידים, המנחה אותם כיצד להתמודד עם אלצהיימר באופן מכובד

מאתיעל שוב18 ביולי 2019
בית חולים. צילום: shutterstock

בכי רע: נסיעה אחת במעלית שברה את האטימות הרגשית שלי

בכי רע: נסיעה אחת במעלית שברה את האטימות הרגשית שלי

אני נוטה להתרגש המון, אבל לא לבכות. חשבתי שאני אטום לדברים האלה אבל נפלתי בפח הגדול ביותר

בית חולים. צילום: shutterstock
בית חולים. צילום: shutterstock

בתחילת השבוע ביקרתי באיכילוב. סבתא שלי אושפזה בפעם המיליון מאז שעלה לה האלצהיימר – שבץ רודף שבץ, והיא מאבדת את היכולת להרכיב משפטים. רואים בעיניים שלה שהיא מנסה, אבל כל מה שיוצא הם מלמולים לא ברורים. כל כך כואב לראות את זה מהצד, אז אני אפילו לא יכול לתאר לעצמי מה היא מרגישה.

כשהגעתי למחלקה הנוירולוגית, יממה אחרי שהובהלה לשם כי איבדה את ההכרה, היא כבר דיברה באופן כמעט שוטף. באוזניי זה נשמע אפילו שוטף יותר מהדיבור היומיומי שלה, אולי בגלל שבראש שלי כבר עשיתי לה הנחה: היא עברה עוד אירוע מוחי שהוביל לאשפוז – אילו ציפיות כבר יכולות להיות לי? היא שאלה את אותן שאלות רגילות, בלי לתת לי זמן לענות: "איך החיים?", "איך הזוגיות?", "איך בעבודה?", וקינחה, כמו תמיד, ברוסית: "הזִקנה היא לא שמחה". הרצף הזה חוזר על עצמו עשרות פעמים בכל מפגש, והפעם לא היה אכפת לי שהתקליט השבור ימשיך וימשיך וימשיך וימשיך להתנגן. כל חוסר הסבלנות שלי לזה (אני אדם נורא) התפייד. ישבתי לצדה 30 דקות ונתתי לה להחזיק לי את היד. אימא שלי עמדה בצד השני של המיטה והאכילה אותה בדייסה שהמרקם שלה עשה לי חשק להקיא אז מיקדתי את המבט שלי בפח אשפה אטום שכתובות עליו מלא אזהרות על כמה שהוא מזוהם.

בדרך החוצה הלכתי קצת לאיבוד. קומה ארבע בבניין על שם סמי עופר מסובכת כמו דיזנגוף סנטר בשביל מי שאינו מבקר קבוע, רק שקטה וסטרילית. לא ראיתי הרבה חולי או סבל, סתם אומללות. במעלית, שהיא ככל הנראה המהירה שנסעתי בה, התפרץ בי הר געש של אמוציות – עצבות ותסכול. זו כנראה לא סבתא שלי ובטח לא האווירה המדכדכת בבית החולים שציערו אותי. זו ההבנה שאחרי סבתא שלי, בעוד עשור או שניים זו תהיה אימא שלי. כמה עשורים אחר כך יגיע תורי. המוות שלי או של הקרובים אליי איננו מה שמרתיע אותי, אלא חוסר האונים שמלווה את התהליך – לשאת בעול של מישהו אחר, או גרוע מכך, שמישהו יישא בעול שלי.

זה הרגיש לי מלאכותי – לא בכיתי בלוויות של הסבים שלי וגם לא כשאבא שלי מת. הבכי האחרון בחיי הבוגרים התרחש לפני שלוש שנים כשהחתול הראשון שלי מת לי בידיים, אבל זהו – מעבר לכך אני יכול להחזיק את עצמי מלדמוע כשיש סצנה קורעת לב ב"אחוזת דאונטון" (מתי אין?) או קולקציה יפהפייה של מותג אופנה שלעולם לא אוכל להרשות לעצמי לרכוש. אני נוטה להתרגש המון, אבל לא לבכות. חשבתי שאני אטום לדברים האלה אבל נפלתי בפח הגדול ביותר – לעמוד על סף בכי במעלית בבית חולים. אני פרסומת לחברת סלולר.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני נוטה להתרגש המון, אבל לא לבכות. חשבתי שאני אטום לדברים האלה אבל נפלתי בפח הגדול ביותר

מאתאלכס פולונסקי26 בנובמבר 2014
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!