בכי רע: נסיעה אחת במעלית שברה את האטימות הרגשית שלי

בתחילת השבוע ביקרתי באיכילוב. סבתא שלי אושפזה בפעם המיליון מאז שעלה לה האלצהיימר – שבץ רודף שבץ, והיא מאבדת את היכולת להרכיב משפטים. רואים בעיניים שלה שהיא מנסה, אבל כל מה שיוצא הם מלמולים לא ברורים. כל כך כואב לראות את זה מהצד, אז אני אפילו לא יכול לתאר לעצמי מה היא מרגישה.

כשהגעתי למחלקה הנוירולוגית, יממה אחרי שהובהלה לשם כי איבדה את ההכרה, היא כבר דיברה באופן כמעט שוטף. באוזניי זה נשמע אפילו שוטף יותר מהדיבור היומיומי שלה, אולי בגלל שבראש שלי כבר עשיתי לה הנחה: היא עברה עוד אירוע מוחי שהוביל לאשפוז – אילו ציפיות כבר יכולות להיות לי? היא שאלה את אותן שאלות רגילות, בלי לתת לי זמן לענות: "איך החיים?", "איך הזוגיות?", "איך בעבודה?", וקינחה, כמו תמיד, ברוסית: "הזִקנה היא לא שמחה". הרצף הזה חוזר על עצמו עשרות פעמים בכל מפגש, והפעם לא היה אכפת לי שהתקליט השבור ימשיך וימשיך וימשיך וימשיך להתנגן. כל חוסר הסבלנות שלי לזה (אני אדם נורא) התפייד. ישבתי לצדה 30 דקות ונתתי לה להחזיק לי את היד. אימא שלי עמדה בצד השני של המיטה והאכילה אותה בדייסה שהמרקם שלה עשה לי חשק להקיא אז מיקדתי את המבט שלי בפח אשפה אטום שכתובות עליו מלא אזהרות על כמה שהוא מזוהם.

בדרך החוצה הלכתי קצת לאיבוד. קומה ארבע בבניין על שם סמי עופר מסובכת כמו דיזנגוף סנטר בשביל מי שאינו מבקר קבוע, רק שקטה וסטרילית. לא ראיתי הרבה חולי או סבל, סתם אומללות. במעלית, שהיא ככל הנראה המהירה שנסעתי בה, התפרץ בי הר געש של אמוציות – עצבות ותסכול. זו כנראה לא סבתא שלי ובטח לא האווירה המדכדכת בבית החולים שציערו אותי. זו ההבנה שאחרי סבתא שלי, בעוד עשור או שניים זו תהיה אימא שלי. כמה עשורים אחר כך יגיע תורי. המוות שלי או של הקרובים אליי איננו מה שמרתיע אותי, אלא חוסר האונים שמלווה את התהליך – לשאת בעול של מישהו אחר, או גרוע מכך, שמישהו יישא בעול שלי.

זה הרגיש לי מלאכותי – לא בכיתי בלוויות של הסבים שלי וגם לא כשאבא שלי מת. הבכי האחרון בחיי הבוגרים התרחש לפני שלוש שנים כשהחתול הראשון שלי מת לי בידיים, אבל זהו – מעבר לכך אני יכול להחזיק את עצמי מלדמוע כשיש סצנה קורעת לב ב"אחוזת דאונטון" (מתי אין?) או קולקציה יפהפייה של מותג אופנה שלעולם לא אוכל להרשות לעצמי לרכוש. אני נוטה להתרגש המון, אבל לא לבכות. חשבתי שאני אטום לדברים האלה אבל נפלתי בפח הגדול ביותר – לעמוד על סף בכי במעלית בבית חולים. אני פרסומת לחברת סלולר.