• Facebook
• Twitter
• Email

בניין חדש ומשונה במיוחד צפוי לקום בדרום העיר בעוד כשנה. בעליו של הבניין הצר ביותר בתל אביב ומי שהוא קרוי על שמו הוא פרופסור אמיר חצרוני. חצרוני, שידוע בעיקר כטרול וכמי שמוציא מפיו בעיקר אמרות מעוררות אנטגוניזם שגורמות להתכווציות של אי נעימות במקרה הטוב ולסערות תקשורתיות במקרה הרע, החליט לבנות בניין בשטח שירש מאביו ברחוב צ'לנוב. השלט שהוצב השבוע מחוץ לאתר הבנייה, מבשר על תחילת הנחת יסודות הבניין שייקרא "מגדלון חצרוני", שזה כמעט כמו מגדלי עזריאלי, אבל לא.

"זה הולך להיות הבניין הכי צר בתל אביב וכנראה בארץ", מספר בהתרגשות פרופ' חצרוני. "החלק הצר ביותר בו הוא ברוחב של 3 מטרים. המגדל כל כך צר משום שהשטח שעליו אני בונה הוא ירושה שעברה מסבתא לסבא ומסבא לאבא ומאבא אליי והוא מאוד קטן. עשינו מה שאפשר בהתאם למגבלות". חצרוני מספר שטרם התחיל לתכנן פנה לעירייה בכוונה להציע לבנות בניין גדול יותר עם דירות קטנות שיושכרו במחירים מפוקחים. "אין לי איזה ראש נדל"ני, ממש לא. קיבלתי לידיי מגרש שאין לי ברירה אלא לבנות עליו. ניסיתי להיות נחמד וחברתי, אבל עיריית תל אביב לא נתנה לי. אמרתי להם 'תעשו את זה נאות חצרוני, נווה חצרונים, לא אכפת לי', אבל הם צחקו. רציתי לעזור ומה שקרה זה שנאלצתי לבנות במקום זה את שתי הדירות הביזאריות האלה". לשאלה האם הוא מתכוון לגור שם, ענה חצרוני נחרצות שבשום פנים ואופן לא.

האדריכל יואב מאירי, מי שאמון על תכנונו של מגדלון חצרוני מספר שהדרך לא הייתה קלה. "היו הרבה מאוד מגבלות, מדובר באתגר אדריכלי לא קטן. צריך לתכנן משהו כל כך צר שעומד בכל החוקים והתקנות. זו היתה חוויה מאוד מאתגרת, הוא ממש על הקצה בכל דבר". שתי הדירות המוזרות בבניין מורכבות מכמה מפלסים. "הבניין כולו מתיימר לגובה של 20 מטרים שהם חמש קומות", מתאר מאירי, "אלה דירות מאוד מיוחדות. הצפי לסיום הבנייה הוא ספטמבר 2018". רשמנו לעצמנו לבדוק בעוד שנה מי האמיץ שיעז לחתום עם פרופ' חצרוני על חוזה ולקבל אותו כבעל דירה. לא בקטע צר עין, אבל היינו חושבים על זה פעמיים.

[interaction id="59ad1329c2d8760001ee2899"]

• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• אמיר חצרוני
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

באי קפה ביאליק הופתעו לגלות כי בלוח ההופעות של המקום, שבדרך כלל מציג הופעות של אמנים מקומיים, הגיע שחקן חיזוק חדש ממקום בלתי צפוי: פרופ'אמיר חצרוניהשנוי במחלוקת.חצרוני,הידוע בעיקר כטרול חברתי ואינטרנטישהתפרסם בעקבות אמירות פרובוקטיביות עם אופי גזעני ברשתות החברתיות, יגיע לבמת ביאליק לא להרצאה מטיפה אלא לסטנדאפ.

עוד כתבות על אמיר חצרוני:
ליווינו את אמיר חצרוני לנתב"ג רק כדי לבדוק שהוא באמת קיים
אמיר חצרוני ואורטל בן דיין נפגשים על הבר
הרפתקאות אמיר חצרוני בסין: קריאה מודרכת בגיפים

"זה נולד בצורה לגמרי בצורה פרוזאית", הוא אומר. "אם לא היו מציעים לי את הרעיון הייתי חי מבלי לעלות על במה. אבל למה לא? אני זמר מזעזע אבל שר במופע שלי. זה דורש סוג של אומץ ויכולת לא לשים קצוץ".

אבל בכל זאת, סטנדאפ? אתה לא פרופסור?

"בואי נודה בזה, אני לא אמצא עבודה באקדמיה כי יש על השם שלי איקס. ההשלמה עם העובדה שלא אמצא עבודה באחת האוניברסיטאות הולידה שחרור רסן מצדי. תמיד היה בי את הצד הסאטירי ודעותיי תמיד היו קיצוניות לדעת רבים, אבל עכשיו יש לי את האופציה להיות פחות מתון. אני מניח שגם המוות של אבא שלי שחרר אצלי איזה משהו שהיה עצור. אני מודע לכך שאני כותב בצורה שאנשים מוצאים משעשעת אך ברור לכולם שיש לי דעות מוצקות בנושאים שאני כותב עליהם".

בוא נתעכב על הכתיבה. אני חושבת שיש טשטוש בפוסטים שלך בפייסבוק בין צחוקים לבין דעתך האמיתית. אי אפשר להבין אם זו קריקטורה שלך או אתה באמת.

"האריזה שבה אני עוטף את המסרים שלי יותר קלה להעברה לקהל. אני לא מייצג את רוב האוכלוסיה, אני מייצג מיעוט שעד לא מזמן היה מושתק. תאמיני או לא, אני נתקל בתגובות חיוביות בגלל צורת ההגשה שלי ולא מזמן מישהו מרמלה ביקש להצטלם איתי. יצרתי איזושהי לגיטימציה לדברים שהם לא פוליטיקלי קורקט ולא עולים בקנה אחד עם המציאות".

אז למה לא ללכת לטלוויזיה? למה מופע סטנדאפ בבית קפה תל אביבי?

"זה לא במקרה שאין לי תכנית. זה לא בגלל שאני לא מביא קהל, אני מביא יותר קהל ממי שיושב כיום באולפנים. בזמנו רציתי תכנית אבל אני יודע שזה לא יקרה בזמן הקרוב. העובדה שלא מתקשרים לא נובעת משיקול כלכלי אלא מהעובדה שהמסרים שלי הם מסרים שמעוררים חלחלה אצל המושכים בחוטים.כרגע הערוצים המסחריים מעדיפים את לוסי אהריש על פני חצרוני. אני אוהב את לוסי, היא מראיינת בחסד, אבל היא הממסד. אוטוטו היא תנחה את טקס הדלקת המשואות. בינתיים אני לא מתאים למיינסטרים. את יודעת, אף אחד לא ניבא שטראמפ ייבחר או שבריטניה תצא מהאיחוד. אין לי ספק שיום אחד אשב בפריים טיים, אני מקדים את זמני ואני משלם על זה מחיר".

אתה חושב שעוד כמה שנים כולם יחשבו כמוך ויגידו "למה לא הקשבנו לחצרוני"?

"אני לא מורה דרך שאומר לאנשים מה לעשות ומצפה לסחוף אחריו מדינה שלמה. אני הראשון שכתב מאמר בשבח הפוליאמוריה ועכשיו כל הערוצים המסחריים חוגגים על ה'טרנד' הזה. בקרוב גם קשירת חצוצרות תהיה באופנה".

ולהשתמט מצה"ל.

"את יודעת שיש עשרה אחוז הנחה על כרטיסים למופע למשתמטים ולנשים במידה 0 (מידה 34 -נ"ב.)?"

זה איום. למה דווקא משתמטים ונשים מידה 0?
"אני אוהב סוציומטים. הם עוזרים לשקיעתה של מדינה שאני לא אוהב.בכל הנוגע לנשים במידה 0 – זה מה שאני אוהב. אנחנו חיים בחברה שמנסים ליצור בה שיח של 'תאכלי בריא, תאהבי את הגוף שלך, לא נורא אם מרלין מונרו הייתה חצי ממך'. אני לא פוסל את זה אבל אני לא מעודד את זה. יש מספיק גורמים שמעודדים נשים לאהוב את הגוף שלהן. אני מעודד מה אני שאני אוהב ועל הזין שלי בריא או לא בריא. אני לא אומר לנשים לרזות אני מעודד את מה שאני אוהב באופן אישי ומצ'פר את מי שמגיע לו".

איך אתה מרגיש עם זה שרוב הכרטיסים למופע נמכרו ללא פרסומו של המופע?

"כשהתחלתי חששתי שאנשים לא יקנו. זה מעודד אותי שיש קהל. אנשים באים כי הם מזדהים, כי הם מעריצים, כי הם צוחקים, כי הם שונאים, כי החברה שלהם אוהבת אותי. העובדה שאנשים מוציאים כסף לראות אותי אומר משהו. אני לא שחר חסון, אני אדם מאוד לא נחמד, ובכל זאת אנשים באים".

מקפה ביאליק נמסר בתגובה:"מי שמעוניין לבוא וליהנות מהמופע ולראות במה מדובר מוזמן לקנות כרטיס. מי שאינו מעוניין – לא חייב לבוא".

צחוקים וטינופים עם פרופסור חצרוני, שבת בקפה ביאליק,ביאליק 2 תל אביב, 22:30, 20 ש"ח

• סטנדאפ
• קפה ביאליק
• אמיר חצרוני
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

לאסתי גינזבורג זה לא היה קורה

"יש לי פחד גדול מפרות באחו. זה בא אחרי שראיתי פעם פרה מתעצבנת. מתברר שהן נוגחות"

(איילת זורר, "7 לילות")

[tmwdfpad]

סיה לייטר

"תמיד רציתי לעשות משהו עם פאה ולא יצא"

(קרן פלס, וואלה!)

עניי עירך

"מיישרת קו עם השלטון: הבת שלי אספה צעצועים לילדי גן עובדים זרים ועכשיו היא רוצה לתת אותם לניצולי שואה. כדור שלישי ניסיתי להסביר שתרמנו במשרד"

(גיא פינס, טוויטר)

ונטילציה

"יש לך גוף של ילד בן 11, השיער שלך נראה כמו קשים, הדלדולה של השיער שלך עוד שנייה נושרת, מערכות היחסים היחידות שאתה מסוגל להחזיק הן חולניות ואתה מרביץ לאישה"

(שי חי לאמיר חצרוני, 103FM)

בקטנה

"יש לנו חובות של כמה מאות אלפי שקלים לבנקים, אבל זה לא מגיע אפילו לחצי מיליון"

(ליהיא גרינר, מאקו)

• תל אביב
• אמיר חצרוני
• איילת זורר
• גיא פינס
• שי חי
• קרן פלס
• עירוני
• כיכר מלכי ישראל

• Facebook
• Twitter
• Email

"לרבים שתוהים לאן נעלמתי – התשובה היא שהפכתי לגבר מוכה בסין, שזה די דומה לאישה מוכה בישראל רק שאין מעונות או סימפטיה – רק סינים שלא מבינים על מה אני מדבר."

[tmwdfpad]"במשך שנים אני טוען שהפמיניסטיות הרדיקליות מזיינות את השכל כשהן מדמיינות שבוקס אחד משאיר טראומה לדורות. בדיעבד, טעיתי."

"בכל פעם שאני הולך לישון ורואה בעיניים שלי את היד הדוחה שלה מתקרבת אלי כשאני רדום כדי להוריד לי אגרוף רק בגלל שלפני חודשיים ישבתי לקפה עם בחורה אחרת ולא סיפרתי לה, או שסיפרתי לה שלא ישבתי, או שסתם לא עניתי את מה שהיא רצתה לשמוע – אני פתאום מבין שאלימות במשפחה זה משהו שיכול לקרות גם אצל פרופסור אשכנזי ומליונרית ערביה שמדברת עברית כשפת אם."

"אז כן – חשבתי שזה מדליק מצד אחד לא מסוכן מצד שני לנהל רומן עם ערביה נוצריה בת 32 שיש לה גם גוף במידה אפס, גם חזה במידה 75, וגם אבא עם ארנק מרשים בגודלו. הייתי אמור לנחש שהיא נרדמה בשיעור על פרשת לוינסקי ולא שמעה שרומנטיקה היא בלתי שפיטה?"

"אני תקוע בסין בלי דרכון (היא קרעה אותו), בלי תעודת זהות (היא שברה אותה) בלי בגדים (היא גזרה אותם) בלי טלפון נייד (היא לקחה אותו וניתצה)."

"עם חשבון מפלצתי שבעלי הבית דורשים שאשלם אחרי שעשתה פוגרום בדירה כאילו שהיא קית ריצ'ארדס מודל 1975."

"למשטרה הסינית היא אמרה שמכות זה כמו חומוס : עושים אותן באהבה ושבגדים קרועים זו המילה האחרונה באופנה במזרח התיכון."

"היא דיברה אנגלית גרועה, אבל זו של הסינים גרועה יותר, אז הם הציעו לנו למצוא פיתרון, מה שהזכיר לי שוטרים ישראליים שהציעו לנשים מוכות להרגיע את הגבר. היא גם הציעה שוט מהוודקה אליה היא מחוברת באינפוזיה מאז שהפסיקה עם הקוק – לחיים."

"הגוף שלי כואב. גם הנפש. החשבון ייעשה בישראל, כשייתנו לי סוף כל סוף לטוס – כי הרי מה הגיוני יותר מלרתק אותי ולתת לתוקפת לברוח.
יש לי כרטיס טיסה לשבת, אבל הסינים עומדים על כך שאצא מסין רק עם דרכון פולני וויזה שיקחו שבועות או חודשים עד שיונפקו.
עד אז, אני אפילו לא רשאי לנסוע ברכבת, ונשאר תקוע בשכונה גנרית בפרברי סוז'ו שבפאתי שנגחאי ."

• אמיר חצרוני
• פרשנות גיפים
• אנשים
• גיפים!!!

• Facebook
• Twitter
• Email

פרופסור אמיר חצרוני

חוקר תקשורת ופובליציסט

"אמנם תשע"ה היתה שנה עצובה ולא מוצלחת, אך בכל זאת מצאתי נקודת אור: הריסת בתי דריינוף בבית אל. זה מחמם את הלב לראות מתנחלים מאבדים את רכושם והופכים להומלסים. אמנם זה קרה בקטן, ואמנם הבתים לא עברו לידי הפלשתינאים (מה שהיה הופך את החגיגה לקרנבל של ממש), אך בכל זאת, זה היה רגע של אושר. רגע זה, כמו גם חגיגות עשור לחיסול גוש קטיף, יחגג ב'פסטיבל החרם' שייערך בחול המועד סוכות ברמאללה. אירוע מקסים לכל המשפחה. בואו בהמוניכם".

[tmwdfpad]

חנוך דאום

עיתונאי

"כמובן שזה שבוז'י הוא לא ראש הממשלה".

ברק כהן

עורך דין ופעיל חברתי

"בזמן האחרון קורים כמה דברים טובים. קודם כל, המצרים מצאו גז – מה שכנראה פוגע בשודדי הגז כאן בארץ – ומדובר בדבר חיובי. מה שעוד דבר חיובי זה שהמערכת הבנקאית היום על המנגל. כולם נמצאים תחת העין הציבורית. יאיר לפיד לא באזור – זה גם דבר חיובי. מירי רגב נתפסה מעבירה מעטפות – זה לא דבר חיובי? בטח שזה חיובי!".

ישראל גודוביץ'

אדריכל

"הדבר הכי טוב שקרה השנה הוא שפוצצו את גשר מעריב. בשנת 1999 הייתי מהנדס העיר, וכבר אז רציתי להעיף אותו. הוא היה מיותר ומכוער, שלא לדבר על התחזוקה שהוא דרש. חבל רק שהמשיכו עוד לחפור מתחתיו, היו יכולים לוותר על זה, אבל לא נדבר על הדברים הרעים הפעם".

גידי גוב

מוזיקאי

"הדבר הטוב ביותר שקרה השנה זה השיפור של ה-Waze, אני לא מוצא דבר אחר".

נתן זהבי

עיתונאי ושדרן רדיו

"מירי רגב, דני דנון, אורן חזן, אופיר אקוניס, ואחרון לחמיישית הכדורסל: שרון גל – אלה חמשת המופלאים שגרמו לי אושר והנאה, וכל מילה נוספת מיותרת. שנת אושר ועושר".

תמר זנדברג

חברת כנסת במפלגת מרצ

"המאבקים שהצליחו ואלה שעדיין מחכים: הטלפון ממערכת טיים אאוט תפס אותי בהפתעה. ענבר המפיקה: תמר? אני: כן? ענבר: אנחנו פונים לאנשים שהם בדרך כלל ביקורתיים… אני: אוי ואבוי מה עשיתי הפעם! ענבר: ומבקשים מהם לכתוב על משהו טוב שקרה השנה.

משהו טוב? בגדול אנחנו די בטראומה מאז הבחירות שקרו באמצע השנה, אז מה כבר טוב אפשר לחשוב? לא שמעתם שביבי קיבל 30 מנדטים?

ובכל זאת, משהו טוב. אולי אכתוב על "דרך השלום" של פאר טסי שהגיע ל-23 מיליון צפיות, שיר באמת מוצלח. אולי על המלחמה עם איראן שלא היתה, למרות שהשנה חשף אהוד ברק כמה קרובים היינו להתחיל אחת כזאת.

ואז הסתכלתי על השנה החולפת וחשבתי שעם כל הביקורתיות, יש לנו סיבות רבות לאופטימיות, והן כולן מתנקזות למאבק. נכון, עוד לא הצלחנו ועוד לא ניצחנו בכל, והטוב המוחלט עוד לא הגיע, אבל כל עוד אנחנו חיים במאבק לתיקון – ויש בו גם הישגים, בהחלט יש – יש לנו את כל הסיבות לחייך.

בשנה האחרונה הגיע לשיא אחד המאבקים הציבוריים החשובים והמוצלחים שהיו כאן אי פעם: מאבק הגז. ממש בימים אלה הוא מגיע לשיא דרמטי של עימות פוליטי בין הציבור לבין אלה שזכו לרוב על מנת לייצג אותו, וכושלים מלעשות זאת. פעם אחר פעם (כולל השבוע), מנסים נתניהו ותשובה להעביר את אותו הסכם שמשרת קומץ במקום את הכלל, וכמו הרעים בסרט קומיקס קלאסי הם נופלים כל פעם מחדש. אנחנו יודעים איך זה נגמר: בסוף הטובים מנצחים.

השנה גם התחילה לנסוע כאן תחבורה ציבורית בשבת. לא מאמינים? חכו בכצנלסון 145 (פינת דרך בן גוריון) בגבעתיים כל שבת ב-13 דקות אחרי שעה עגולה, ותראו את האוטובוס של נוע תנוע – קואופרטיב ההסעה השיתופית בשבת בא לאסוף אתכם. זהו ייבוא גוש דני מוצלח ליוזמה פורצת הדרך שבוס מירושלים. זה מדהים, אבל זה פשוט עובד. וזה מוכיח שבמקום שבו המדינה כושלת מלבצע את תפקידה – יהיו אזרחים והתארגנויות שיעשו את זה.

השנה התקרבנו עוד צעד גדול לקראת לגליזציה, אפילו ליצמן הודיע שקנביס רפואי יחולק בבתי מרקחת וזכה לאות יקיר המאבק. למרות שזה ממש לא הסוף, קשה שלא לשים לב לשינוי הענק שקרה פה בזמן האחרון, ודי מהר. זו רכבת שכבר יצאה מהתחנה, והיא נוסעת רק לכיוון אחד.

המשותף לכל הדברים האלה ולעוד רבים אחרים הוא שהם תוצאה של מאבק. החיים דרך מאבק הם לא תמיד נוחים, הרבה פעמים מתסכלים, לפעמים מייאשים. אבל הצלחה במאבק שווה את הכל, וההצלחה הזו לא מתרחשת מעצמה. היא מגיעה אחרי עבודה קשה של הרבה אנשים ונשים נחושים, ממוקדים וצודקים.

אז לקראת חילופי השנים נסתכל אחורה ונחבק את המאבקים המוצלחים של תשע"ה, נלמד את הלקח מאלה שפחות. אלה וגם אלה יהיו לנו השיעור הטוב ביותר למאבקים של תשע"ו. עד שננצח".

גלעד כהנא

זמר, סולן להקת הג'ירפות

"זה לא ה-דבר הטוב שקרה השנה אלא דבר טוב: שר הבריאות שלנו הודיע שבקרוב מאוד יהיה אפשר להשיג גראס בבתי המרקחת. ברור שיש אנשים שגראס לא טוב להם’ ואנשים שזה נהדר להם – אבל בקרוב מאוד, נגיד לאישה 'בייבי אני הולך לסופר-פארם'. היא תבקש 'תביא מגבונים וסבון' ועל הדרך נשאל אותה 'בייבי כמה גרם?'. המסע לסופר-פארם יהפוך למסע נפלא. אנחנו צריכים להודות על כך לשר הבריאות שלנו".

רחלי רוטנר

עיתונאית

"האינטרנט מזמן דחף את כולנו לקדמת הבמה. לא צריך לשלוח קו"ח כדי להיות עיתונאי או לארוב לשדרני רדיו במדרגות כדי לדחוף להם דמו. אתה מוכשר? קפוץ למים, הגולשים כבר ימצאו אותך.

אחרי שבעשור הקודם דגנו עיתונאים בפוטנציה מישראבלוג ויוני בלוכים מבמה חדשה, בשנים האחרונות הגיע תורם של יוצרי הווידיאו להיחטף למסך הגדול, והטלוויזיה הממוחזרת והעייפה שלנו קיבלה סוף סוף זריקת אדרנלין: זה התחיל עם רועי כפרי ב'ארץ נהדרת', והגיע לשיאו בשנה האחרונה עם אודי כגן שהגיע מיוטיוב והתפוצץ בפריים טיים לכל עבר, צמד 'תירס סקסואל' שתרגמו את הופעות הטירוף שלהם ללייט נייט מקורי, חבורת 'כל מה שמצחיק בעולם' שקיבלה משבצת של נונסנס נדיר בערוץ הילדים, רון פלדמן שיצר סדרה שלמה בסגנון שעדיין לא ראינו כמוהו בארץ, ועוד אושיות רשת רבות שנחטפו לכתיבה בתכניות סאטירה מובילות או פיצ'רים חדשים.

אפשר לאהוב או לא לאהוב את הסגנון והשפה שמביאים איתם הווירדוז מהאינטרנט, אבל מה שחשוב זה הרעננות שהם מביאים – עליה הם הצליחו לשמור בעיקר כי אף אחראי לא ישב להם על הראש בתחילת דרכם והסביר להם שצריך לפנות גם לפלח גיל הזהב ולהגיד פעמיים סנפרוסט. יוטיוב נתן להם את המרחב והזמן לגבש שפה, ועכשיו הפריים טיים נותן להם את הבמה להשמיע אותה. אז תקשיבו להם. ותעשו לייק".

רון כחלילי

עיתונאי

"מבחינת הסצינה המזרחית, זאת היתה שנה מאוד דרמטית, בה למעשה פרץ אל תוך המיינסטרים הדור המזרחי הצעיר. הוא נתקל בהרבה מכשולים וביקורות, ודרכו איננה דרך קלה, בדיוק כשל המזרחים הצעירים הקודמים. השוני טמון בכך שעכשיו יש רשתות חברתיות, ועיתונאים בעלי דעה חריפה. הדור הצעיר כבר לא מתנצל ולא מחפש דיאלוג. הוא הרבה יותר בוטה ושם אצבע בלבן של העיניים, ולא חושש להתעמת ולקרוא לילד בשמו.

בשנה האחרונה יש יותר כותבים מזרחיים, ולא רק בשמות המשפחה שלהם, אלא בדעותיהם. הדור הצעיר הוביל את השיח המזרח-רדיקלי אל תוך ליבו של המשרד התקשורתי הישן. יותר מזה – הוא גם זכה בפרסים ספרותיים נחשבים, שהובילו לחשיפת ערוותו של השמאל הלבן. נער הייתי וגם זקנתי, אני יודע שאחת לכמה זמן יש מין אדווה כזאת שמגיעה כי אין במה לעסוק בתקשורת. אבל הפעם אני מרגיש שהדור החדש בנה אלטרנטיבה במילים בוטות, שלא דומות בכלל למילים של הדור הקודם".

אראל סג"ל

עיתונאי

"הפרידה מאשליות ברמה הפוליטית – נדמה לי שגם השמאל הישראלי, כמו מפלגת העבודה, הבין כמה דברים על התזוזה הטקטונית במזרח התיכון. זה שנגמלים מאשליות לא אומר שלא צריכה להיות תקווה – אלא פשוט שלא מדובר בתקווה מזוייפת. אני חושב שכל מה שקשור לליברליזם המערבי מתחיל להיפרד לאט לאט מאשליות ".

יריב אופנהיימר

מזכ"ל שלום עכשיו

בשנה החולפת, פעמים רבת מדי מדינת ישראל היתה צריכה מבוגר אחראי, מישהו שייצא מול גל הפופוליזם והלאומנות ויכניס שפיות לתוך השיח האלים, שרק הולך ומקצין. לשמחתנו, יש כזה – ושמו ראובן ריבלין. בשנה הזאת ראינו את הנשיא יוזם ופועל תוך גילוי אומץ לב ציבורי, מתבטא גם ובעיקר בנושאים שנויים במחלוקת ומציג חזון חדש ומציאותי לחברה הישראלית. ריבלין יצא נגד פעולות הטרור היהודי, התערב ומנע את ההפרדה באוטובוסים בשטחי הגדה, יצא נגד נסיונות ההשתקה בתרבות ובאמנות ובלם לא מעט יוזמות נוספות שנועדו לפגוע בהיותה של ישראל דמוקרטיה.

אולי הדבר המעודד יותר שקרה השנה הוא לא רק העשייה של הנשיא ריבלין, אלא דווקא התגובות להן זוכה ריבלין מצד מרבית הציבור בישראל. העובדה כי ריבלין נהנה מאחוזי תמיכה גבוהים, מוכיחה כי בסופו של יום – הציבור הישראלי לא קונה ססמאות מתלהמות, לא הולך שבי רק אחרי כוח והסתה, ומחפש היגיון ומתינות בקרב מנהיגיו. גאה להיות אזרח במדינה שהנשיא ריבלין נשיאה".

דורון רוזנבלום

עיתונאי

"הדבר הטוב שקרה השנה הוא בחירתו מחדש של נתניהו כראש ממשלה. מפתיע? רק תחשבו על האלטרנטיבה לתרחיש הזה: האיש, הגברת, תוספי השיער והפטרון עושים חיים בכל מיני בתי מלון במקאו; נתינהו מרוויח הון מהרצאות של 'הטרור' ועל 'המשילות' וניזון מהתקפות על ממשלת ישראל הכושלת. למזלנו, היבחרותו ברביעית מצמצמת את סיכוייו להתחמק מלהירשם בהיסטוריה כאחד הכושלים והקרחים במנהיגי העולם".

אורי אבנרי

עיתונאי

"נו, זה כל כך ברור: ההסכם עם איראן".

דב נבון

שחקן וקומיקאי

"אני צריך חופשה רק בשביל לחשוב מה היה הדבר טוב שקרה השנה מבחינה לאומית, למרות שאני עדיין אופטימי. ברמה האישית, אני יכול להצביע בבירור שזה היה הרגע שבו אשתי נטע הררי נבון הציגה 2 עבודות בתערוכה 'פארק השעשועים – לא לילדים' של האומן בנקסי".

עינת פישביין

עורכת המקום הכי חם בגיהנום (לצד אירית דולב)

"אם יש דבר אחד שאפשר לשמוח בו – בשנה שכולה התחפרות במקום, אובדן דרך ודרמות פוליטיות מזויפות – היא האנשים שקמו לעשות שינוי. המהפכנים. למשל יוצאי אתיופיה, ששברו שתיקה של עשרות שנים וקיפוח שתוכנן להמשך לנצח, ובלי פחד – הסבירו שלא יתנו לזה לקרות. או לוחמות הדיור הציבורי, בעיקר בדרום, שניפצו דפוסים של אדישות השרדותית ועברו להילחם לא רק על החיים שלהן – אלא גם על אלה של אחרים. או האנשים שמנסים לעצור בגופם את מונופול הגז, וריסקו את מסך השקרים והעלמת המידע. כל מי שלא שותק, לא שוכח, לא ניטרלי, לא עומד מהצד. כל מי שלא שומר לו שום מקום בגיהנום".

תומר שרון

שחקן וקומיקאי

אחי ליאור הציע בארוחת שישי שנקדים את טיול הבר מצווה של שי בשנה. השתעשנו ברעיון של לנסוע להופעה של קיס, הלהקה האהובה על הילד, וכך מצאתי את עצמי לוקח את האחיין שלי לארבעה ימים בפריז. התלהבתי מאוד, אבל בלילה עלו בי חששות מסוימים. הדוד המגניב זה אחלה, אבל אחריות 24/7 על ילד בן 12 מפוצץ באנרגיות זה לא משהו שבעצם עשיתי אי פעם. כבר תיארתי לעצמי את עצמי מגמגם לאחי ולגיסתי משהו כמו "לא ידעתי שהם מדאעש, חשבתי שהם היפסטרים. יום-יומיים והם ישחררו אותו. כולה אפגניסטן, כן? לא עזה". אבל החלטה גמלה בליבי לארגן את המסע בדיוק לפי כללי הזהב שלי כשאני נוסע לבד: כמה שפחות תכנון.

כך השגנו דירה נפלאה במקרה. השגתי פגישה עם חברי הלהקה לפני ההופעה, במקרה. המקרה הוא חבר שלי. מהרגע הראשון, הפך המסע לתמהיל של תשעים אחוז צחוקים היסטריים, ועשרה אחוז בהייה סביבתית ערה. מראש הבהרתי לילד שאני לא מחויב להקשיב לתחנת השידור הניידת הממוקמת בפה שלו, או להגיב לכל דבר שהוא עושה, חוץ מלמה שיסכן את חייו. אני לא אבקש ממך להתקלח, לצחצח, להחליף. תעשה מה בא לך. תאכל מה שבא לך. התוצאה היתה שהוא לא התקלח ולא החליף בגדים ואכל בעיקר מנות קרפ שבהחלט, על פי מדד הסוכר והרעלים, יכולות בהחלט להיחשב לסיכון חיים.

ההפתעה שתיכננתי עם המפגש עם החתייארים באיפור הגותי נגלתה לשדון הזה מוקדם מדי, כי לא הערכתי כמה האנגלית שלו טובה. ניסיתי למסור לג'ין סימונס, הבסיסט האגדי עם הלשון המתפתלת, ד"ש מאחיו החיפאי – אבל ישראל לא ממש עניינה אותו. התרגשתי. בכל זאת, הם היו הלהקה הכי טובה בעולם לבערך חודש בכיתה ו' לפני שהתחלפו לאיירון מיידן. ההופעה הייתה אדירה. נתנו, אחיין ודודו, בראש! כשנתגלעה בעיה היא נפתרה מעצמה, ואם לא, הלכנו לכיוון אחר.

פריז נפתחה אלינו כמו בתולה מאוהבת. צחקנו כל הזמן. דיברנו עברית בקול רם. הערבים היו נחמדים אלינו. הזרים בקרפרי התאהבו בשי וביכולת עיכול הפחמימות הנדירה שלו. כבשנו את פארק אסטריקס, כשאנחנו הופכים לסר אידיוטיקס ועוזרו הדביל, ימבציל החציל האציל. כתבנו עלילות שלמות ושכחנו אותן. שכחתי שאני בכלל צריך לחזור לאנשהו. שי שכח את בית הספר והבעיות והריטלין. גילינו שאנחנו דומים. צחקנו יותר חזק.

בלילה התכוננו למשחק הגמר של האן בי איי, שבמהלך הדקה הראשונה של החימום שלו נפל הילד לשינה הכי עמוקה שנרשמה מאז היפהפיה הנרדמת. קליבלנד הפסידה ולא היה לי אכפת. שי העיר אותי בבוקר בגערות חינניות. בערב הוא היה עייף ורצה להישאר בבית. גלשנו בטאבלט והוא הראה לי קטעים ישנים שלי שהוא אוהב והתחיל רק לאחרונה לגלות. זה חימם את ליבי בחדרים חדשים. דיברנו קצת, באמת ומקרוב. הוא התחיל. דיבר על קשיים שיש בכיתה, עם ילדים כאלה ואחרים. "כדי להיות קול צריך שני דברים. לאהוב כדורגל ולהיות אדיוט". זה ציטוט של הילד שיום אחד אגנוב למוטו של ספר.

פתאום העלה אלוהי היוטיוב פרק ישן של "עניין של זמן". אני משחק פה מישהו עם בעיה ממש דומה, אמרתי. חכם ויוצא דופן. שי הוא מאוד חכם. ויוצא דופן. רוצה לראות?… ראינו ביחד את דוד תומר בתקופה שהיה לו שיער. זה היה נהדר. זה הרגיש חדש לגמרי ועם זאת מוכר. כל מיני דברים והתנהגויות של שי בארץ הקודש, בסביבת חייו הרגילה, נעלמו ולא היו. זה היה הטיול הכי טוב שהיה לי הרבה זמן. אוף, דוד זה לא מספיק. סר אידיוטיקס רוצה להיות אבא".

קארן דנסקי

דוגמנית

"לא היה שום דבר טוב. אפילו מזג האוויר היה נגדנו. המדאיג אותי באופן אישי הוא שאין מנהיגות במדינה, אז לאזרחים אין עתיד. מדינה שלא מכבדת את עברה ואת האושיות שבנו אותה, ומזלזלת בהווה ובועטת בו ברגל גסה – אין לה עתיד".

תום יער

קומיקאית

"אני נוצצת כשרע. אני זורחת ופורה ויצירתית כשלא טוב, כשמעצבנים אותי, כשאני לא מרוצה. אני מניחה שהחיים לימדו אותי להצניע את הטוב ולהדגיש את הרע. אני מנסה לייצר טקסט חיובי עבור טיים אאוט. קל כל כך זה יהיה. מה אכפת לי, אני אפליץ להם איזה משהו טוב מפגר וקטן שקרה לי השנה, הם יתקעו שם תמונת גיף של פה צוחק ואני אחזור להתעסק בסבל ובחוסר הסיפוק, ובכל מה שלקוי ורע בעיניי. דבר טוב שקרה לי השנה? מה מעניין בזה בכלל? הכי מצחיק יהיה לכתוב על כמה השמנתי, ושחם לי בציצים, ועל החולדות הנוראות שאני משקשקת מהן, על היחסים שלי עם החבר שלי, ועל כמה חוסר התשוקה מסלים עם השנים שחולפות. או אולי אני אכתוב על הגיל שלי, שכל שנה עולה, הקרבה לגיל 30 שהופכת אותי בראש שלי מילדה מגניבה וגסה עם קעקועים לאימא של המדיחים והמכונות-כביסה.

אני נשכבת על המיטה ופותחת את הטלפון. אני מתחילה בלצלם את עצמי מאה פעם, ממשיכה בשני מיילים, ואז נכנסת לחפש שמונצעס באתר קניות סיני. טוב, אני ניגשת לכתוב את השטות הזאת. אני פותחת את הפתקים בטלפון, רוצה לכתוב 500 מילה על כמה טוב לי ומתחילה לחשוב. אוי ואבוי. טוב? מה מצחיק בזה? אני עוברת בין עשרות הפתקים הסודיים שלי בטלפון ומחליטה להיות כנה עם הקוראים ועם עצמי.

רוצים כנות? לפי הפתקים כנראה שבאמת הייתה לי שנה טובה. אני כבר לא מוצאת בין הפתקים שירים מוזרים מלאי דמעות של ילדה מפגרת ופריקית על העולם הנורא, כבר לא מוצאת מכתבי כעס ועצב אובססיביים בדמות סמס שפעם היו שמורים לי שם – וואלה , כנראה שאני ממש בסדר. חצי מהפתקים מלאים בציטוטים מצחיקים ששמעתי אנשים אומרים, ברעיונות למופע, בדמויות, בטעויות עברית מצחיקות שיצאו לי, דמות של חיילת מקריחה שמשרתת בבסיס פלומות, זה קרע אותי מצחוק כשחשבנו על זה. שטויות. והחצי השני מלא במה שאני קוראת לו טו דו ליסט.

הייתי בצופים ואני אוהבת לכתוב לעצמי מה אני צריכה לעשות היום, החודש, השבוע, מחר. אני עוברת על הטו דו ליסטים שלי מהשנה החולפת. וואו אני אוהבת לעבוד. כמה הייתי מתמלאת אושר אם לפני שנה הייתי קוראת את המשימות שלי לאיזה יום רביעי עתידי רנדומלי. לא הייתי מאמינה בכלל. מבחינה מקצועית אני לא יכולה לתאר בכמה אושר הייתי מתמלאת, אבל אנחנו מנסים להתעסק הרי במה שרע, אז לא משנה. בחיים האישיים שלי והמקצועיים המשימות של תום של היום היו משמחות מאוד את תום מלפני שנה. אבל די, גם זה לא מעניין. איח.

אני ממשיכה לדפדף וכל מה שסביבי חיובי, אני שוכבת במיטה שאני אוהבת, אבל אוף, יש לי קצת נשירה של שיער, ואני מוצאת שיערה על הכרית וזה הורס לי לרגע את הכיף. אני גרה בתל אביב ואני באמת אוהבת לגור כאן, מרגישה הכי בבית בעולם- אבל נורא יקר וחם ודקרו לי מישהו מתחת לבית השבוע, זוועה. איך אפשר לכתוב על שנה טובה כשדברים כאלו קורים בלוינסקי מתחת לבית שלי? אני מתה לכתוב על שיאים מקצועיים שהיו לי השנה ומתביישת ומרגישה מטומטמת לציין אותם, אז מוחקת וחלילה לא כותבת. אני רוצה לכתוב על טיול מדהים לברלין, שמה שהיה מדהים בו זה שאחריו כל כך שמחתי לחזור כי תכלס התגעגעתי כל הזמן הביתה ועשרה ימים היה לי קצת הרבה מדי, איזו עלובה. אסור לכתוב ככה, כלם אוהבים את ברלין. את תהרסי להם. חזרתי השנה במפתיע ובאופן הכי מרגש ודרמטי לקשר עם דמות משמעותית מאוד בחיי איתה לא דיברתי כמעט עשור, די, אני אומרת לעצמי ומוחקת את השורה – למי אכפת. עברתי לאנדרואיד וזה המתנה הכי טובה בעולם, ושינוי חיים ואני ממליצה לכולם. פשוט משרד קטן ביד. לא מעניין! מה אני פרסומת? אני אישה מורכבת, יש לי מסרים יותר מעניינים למסור לעולם מאשר טלפונים סלולרים והחלפתם. התחלתי השנה ללכת לטיפול. כן, וזה מדהים, אבל זה כל כך אישי שבאמת זה לא מה שמצפים בטיים אאוט. אל תכתבי את זה. אוף, בא לי לצעוק כבר – למה אני כל כך מפחדת לספר לכם שהייתה לי שנה טובה?

טוב, אני קמה מהמיטה ואומרת לעצמי – תכתבי להם טקסט על כמה בטח יהיה גרוע השנה, כי הכול משעמם, ומעפן, והמדינה, וביבי, וטוקבקים, וכסף, והכול מתעכב ובירוקרטי פה, תשקרי, תכתבי כמה מפחידות אותך החולדות, הארנונה, תכתבי כמה את שונאת את עצמך. הם מתים על זה. זה הכי מצחיק. ואני כותבת טקסט מוזר ומעניין, שמעיד על כך שבכל טוב יש רע מן הסתם, ושאני אהיה השנה בת 29 וזה מפחיד אבל כיף, ואני מרגישה שאני מתבגרת וזה מיוחד ומגניב ולא כזה דוחה כמו שחשבתי שזה יהיה, ואני משקה עציצים ושמה קרם פנים.

איזו שנה משמעותית הייתה. ואני חוזרת לאתר הקניות הסיני, ורוכשת בלי למצמץ כיסוי אסלה ורוד של הלו קיטי, מחייכת ומאחלת לעצמי ולעצמכם עוד שנה של התעלמות ממה שטוב והתעסקות במה שרע.תנסו את זה, אחר כך מסכמים שנה ומוצאים מלא הפתעות.הדבר הכי טוב שקרה לי השנה הוא שהפנמתי סופית שאין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב."

מנהלות עמוד הפייסבוק "אין לי מה ללבוש: מלכוד 42"

"הרבה אנשים רואים בעמוד שלנו משהו כוחני וביקורתי, אבל אנחנו דווקא רואות בו מקום להעצמה נשית מובהקת. הקמנו את הדף 'מלכוד 42' בחודש מאי האחרון אחרי שנים של תסכול אישי מחנויות הבגדים בארץ, ולא תיארנו לעצמנו שהוא יסחוף כל כך הרבה תומכות – נכון להיום, כארבעה חודשים בלבד אחרי פתיחת העמוד, אנחנו עומדות על 14 אלף לייקים, והעמוד הפך לקהילה של ממש – הגולשות משתפות אותנו בסיפורים אישיים, בתמונות, בכתבות וסרטונים שהן מוצאות ברשת, ומרגישות שסוף סוף יש הזדהות ותמיכה כנגד החוויות השליליות שהן עוברות עם הגוף שלהן ברשתות האופנה, יש להן תחושה שהן לא לבד בזה, שהן לא חריגות.

המטרה הראשונית שלנו הייתה להעלות את הנושא לשיח ציבורי – ואכן הגשמנו את המטרה הזו, סביב עניין המידות נוצר באזז מרשים ביותר, השתתפנו בעשרות אייטמים בכל ערוצי התקשורת, ולא רק אנחנו – לאט לאט נחשפנו לעמודי פייסבוק נוספים כמו 'שוברות משקל' ו'יפה בכל מידה', ולבלוגריות מעוררות השראה כמו מיי גרף, זהר וסליביצקי והדוגמנית ריי שגב, שפועלות בתחום כבר כמה שנים טובות כדי להפיץ את הבשורה החשובה – נשים באות במגוון גדלים וצורות.

העיסוק הביקורתי במודל היופי הנשי אינו יחודי לישראל. הוא עולה בתקופה האחרונה ברחבי העולם, ויש לנו תחושה שהמסר מתחיל לאט לאט לחלחל – למשל, השחקנית מליסה מקרת'י שהשיקה לאחרונה ליין בגדים חדש ואופנתי שנע בין המידות 34 עד 58, והוא ישווק בקרוב ברשת מייסי'ס האמריקאית. גם אנחנו קיבלנו מספר פניות ממעצבות אופנה שמעוניינות ללכת בכיוון של הגדלת טווח המידות, ואין לנו ספק שבקרוב מאוד יצרני הבגדים הישראלים יבינו את הפוטנציאל השיווקי העצום הזה שטמון בקהל שהם כרגע מפסידים.

פייסבוק הוא מרחב וירטואלי שיכול להיות הרסני, אבל יכול להיות גם משפיע, ומשנה מציאות – היום קיימים עשרות בלוגים ועמודים מהארץ ומהעולם שמפרסמים מדי יום תמונות מרהיבות של נשים בכל הגוונים והצורות ונותנים להן נוכחות – על כל לייק או שיתוף שאת עושה לתמונה או פוסט בנושא, את מפיצה את הלגיטימיות של הנורמליות בעולם. ככל שהעולם בו אנו חיים ישדר לנו יותר מסרים חיוביים וטבעיים – כך נרגיש טוב יותר עם עצמנו".

ציפי פינס

המנהלת האמנותית של תיאטרון בית ליסין

"אני חסידה מושבעת של סדרות טלוויזיה, ויכולה למצוא את עצמי מתמכרת לסדרה טובה באופן מעורר דאגה. בשנה האחרונה, מצאתי את עצמי מבלה ערבים שלמים מול הטלוויזיה בצפייה בסדרות הסקנדינביות ("הגשר", "הממשלה", "זכאי"), או האנגליות והאמריקאיות ("שובר שורות", למשל). והנה הפתעה – בפעם הראשונה התמכרתי גם לסדרה ישראלית: 'פאודה'.

לרוב אני לא חסידה של סדרות ישראליות, כי ההיכרות האישית שלי עם רוב השחקנים מקשה עלי ליצור מציאות מדומה אמינה. והנה הגיעה 'פאודה', שמצליחה בכל פרמטר ליצור הזדהות ועניין, התרגשות, והתפעלות מהתפתחות הסיפור. החדירה ללב לבו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני מבלי לעורר רתיעה, ובעיקר – איכות המשחק הגבוהה והאמינה, והבחירה האמיצה בפנים לא מוכרות לתפקידים הראשיים.

ליאור רז בתפקיד הראשי הוא הגבר הישראלי האולטימטיבי: גברי, מתייסר, רגיש ומסתיר סוד, שאתה, הצופה -מצליח אט-אט לפענח. אתה מזדהה איתו, מתאהב בו וסולח לו. במידה רבה הוא הסיבה להצלחת הסדרה והיכולת שלנו כצופים להכיל את כל האלימות. אני מלאת התפעלות מרמת הסדרה, וסקרנית לראות את המשכה".

אפרים שמיר

"הדבר הכי טוב שקרה השנה הוא התעוררות הבלוז בארץ. אני חושב שזה קשור בימית הגר, שהרימה השנה בפסטיבל בלוז בתל אביב. עבורי כחובב בלוז זאת התפתחות מאוד חיובית – אני מנגן בלוז כבר שנים, אבל תמיד הייתה לי הרגשה שאני לבדי במדבר, ועכשיו יש הרבה צעירים שמגלים את המדבר הזה. יש כמה מוזיקאים ששמתי עליהם את העין, יש להקה בשם Tiny Fingers – שהם להקה מאוד טובה לטעמי, ויש הרכב שנקרא התפוחים, שגם מאוד מעניינים וחדשניים ובעלי יושרה אמנותית. מאוד אוהב את ריף כהן, שהיא נהדרת.

תחיית הבלוז גם הובילה לשיתוף פעולה ביני לבין רוני פיטרסון. הוא גר כבר שנים בארץ, אבל עד השנה לא ניגנו יחד, ובזמן האחרון אנחנו מנגנים יחס בלוז אקוסטי".

• אנשים
• תומר שרון
• המקום הכי חם בגיהנום
• עינת פישביין
• גידי גוב
• ציפי פינס
• אין לי מה ללבוש: מלכוד 42
• קארן דנסקי
• דב נבון
• נתן זהבי
• רחלי רוטנר
• יריב אופנהיימר
• שלום עכשיו
• דורון רוזנבלום
• גשר מעריב
• אמיר חצרוני
• רון כחלילי
• תום יער
• ברק כהן
• מירי רגב
• יצחק בוז'י הרצוג
• בית ליסין
• אורי אבנרי
• אראל סג"ל
• גלעד כהנא
• ישראל גודוביץ
• אפרים שמיר
• איתמר דוידוב
• פאר טסי