להיאחז בקרניים: סולן האנטלרז מגלה תקווה חדשה. ריאיון
אחרי שהבלבול, החרדות והאובדן הפכו למרכז המוזיקה שלו, התיישב סוף סוף סולן להקת האנטלרז, פיטר סילברמן, לכתוב אלבום מפויס. לכבוד הגעת הלהקה לראשונה לארץ הוא מספר על כאבי הגדילה ועל הצורך להכניע את האגו
אחרי שהוציאו אלבום קונספט על מערכת יחסים פוגענית שמוצגת דרך אנלוגיה לאדם המאבד את יקירתו לסרטן העצם ("Hospice" מ־2009), ואז אלבום נוסף שכולו חרדה ודיכאון קיומי ("Burst Apart" מ־2011) – אי אפשר לא לחוש בשינוי החיובי שעובר לאחרונה על האנטלרז. נדמה כי "Familiars", האלבום האחרון שהוציאה השלישייה מברוקלין וראה אור בשנה שעברה, מסמן תהליך של השלמה.
נו, אתם מכירים את הקלישאות על "אלבום בוגר יותר". אין פירוש הדבר שהאלבום האחרון שונה מקודמיו עד שהיינו ממליצים עליו למסיבות סלון עם החבר'ה, אך בכל זאת יש בשיריו – שרבים מהם עדיין מלנכוליים – מרכיב חדש אחד: תקווה.
עוד לפני שמאזינים ל"Familiars" מתקבלת תחושה חמימה של משהו חיובי יותר ממה שהתרגלנו לקבל מהלהקה: על עטיפת האלבום מופיע פסל המציג שתי דמויות שמניחות ידיים זו על זו ומרכינות את ראשן זו על כתפי זו. לקראת הגעתה של הלהקה לראשונה להופעה בישראל, שוחחתי עם הסולן וכותב השירים הראשי פיטר סילברמן, שלפני שלושת האלבומים שהוזכרו לעיל הוציא לאור שני אלבומים לבדו תחת השם האנטלרז.
סילברמן מסכים שיש משהו מנחם מאוד בעטיפת האלבום. "האימג' משדר תחושה של הכלה, יש בו הרגשה של ביטחון", הוא אומר ומוסיף שהפסל מתכתב עם הווייב של האלבום כולו. סילברמן אומר גם (ואני נוטה להסכים) שקשה להפריד בין הדמויות: "יש ביניהן איזה קשר שהופך אותן לאדם סיאמי, מחובר", הוא אומר ומפרש את הבחירה בפסל כסמל ליכולת ללמוד איך להיות בעל חמלה לעצמך וכיצד יכולת זו יכולה להיתרגם לחמלה כלפי אחרים.
די הוצאת לי את המילים מהפה, כי באמת אי אפשר להבחין אם הדמות שמימין היא זכר או נקבה או אפילו אם היא דמות נפרדת מהדמות שלשמאלה.
"כן, זה מתייחס לעמימות ביחס לנמען של האלבום, בעיקר מבחינת מילות השירים. האם הוא מדבר עם אדם אחר או שמא עם עצמו?".
סילברמן מציין כי אחד הדברים הקשים ביותר לאדם, ככל שהוא מתבגר, הוא לקבל את עצמו למרות הטעויות שעשה עם השנים, למרות הכישלונות. הוא סבור ששתי הדמויות על העטיפה יכולות להיות אותה הדמות בזמנים שונים: "הרעיון של האלבום הוא להשלים עם מי שאתה היום לעומת מי שהיית בעבר, מבלי להתעלם מכל המטען השלילי שאתה סוחב איתך".
כשאני מזכיר את צמד המילים "בוגר יותר" בהקשר לאלבום, סילברמן מודה שלא התכוון ליצור אלבום שייתפס ככזה, אם כי הוא שמח שזו התוצאה. "אם זה נשמע לך בוגר יותר, זו כנראה תאונה משמחת שקרתה בדרך ומשקפת את מי שהיינו בזמן שהאלבום נכתב. אני מסכים שהתבגרנו, אבל אחרי הכל אנחנו אותם הילדים שתמיד היינו. מוזיקלית בהחלט התפתחנו, כתוצאה מהניסיון שצברנו לאורך סיבובי ההופעות הרבים שקיימנו לאורך השנים".
כן, אפילו שהכוונה שלי היא פחות לרמת המקצועיות שלכם כמוזיקאים ויותר לתמה של האלבום, להרגשה שהוא מעביר.
"כשהתחלנו לעבוד על האלבום, כולנו נכנסו לסוף שנות ה־20 שלנו – שלב שמאופיין בדרך כלל באיזו התבגרות. קיוויתי לצאת מהצד השני של התהליך הזה מיושב יותר ושזה יהיה מורגש באלבום, במוזיקה. לנוכח מה שאתה אומר, נשמע שתקוותיי לא היו לשווא".
אתה מדבר על תהליך שנכנסים אליו בצורה אחת ויוצאים ממנו בצורה אחרת, ותחושת המעבר הזאת מורגשת לא רק בהשוואה בין האלבומים, אלא גם בתוך "Familiars" עצמו, שמתחיל בנקודה מאוד נמוכה ומסתיים בתחושת התרוממות.
"נכון, הרעיון היה לנסות לעקוב אחר הטרנספורמציה הזאת ולתת למאזין הרגשה שהוא עד לשינוי כלשהו".
האלבום הקודם שלכם מסתיים באחד השירים העצובים ששמעתי בשנים האחרונות – "Putting theDog to Sleep"– ועכשיו אתםמוציאים אלבום מלא תקווה? מה קרה ששינה כל כך את הדרך שבה אתה רואה את חייך?
"עברתי שינוי עצום בהשקפה שלי על דברים,עם זאת יש פער זמנים משמעותי מאוד בין האלבום הנוכחי לאלבום קודם. 'Burst Apart' (האלבום הקודם – אז"א) נכתב תוך כדי השינוי המאוד מטלטל שחוויתי כשהפכתי למוזיקאי שנודד מהופעה להופעה ומתמודד עם קשיים של לתחזק מערכות יחסים שהותיר בבית. זה היה אלבום שעסק בחרדה ובחוסר ביטחון שנלוו לתקופה הזאת, מה גם שלא נתתי לעצמי יותר מדי זמן לחשוב, והאלבום נכתב במהירות ושיקף באופן מיידי את הרגשתי באותו זמן. באלבום הזה, לעומת זאת, לקחתי את הזמן לעכל את השינויים שעברו עליי".
באחת הביקורות על האלבום האחרון קראתי משפט שדיבר אליי מאוד: "אפילו שהשירים לכאורה מביעים הרגשה של אבל על אובדן הקשר עם העבר, ישנה ההשלכה של הישרדות לכל אורכו. כלומר, שהיכולת להתאבל על אובדן העבר היא פריבילגיה רק של אלו שהצליחו לשרוד אותו".
"זה ממש יפה ונכון! חלק מהחיים זה להגיד שלום לעבר שלך ולשחרר אותו, לא לכלוא את עצמך בו. חייבת להיות דרך לשלב את העבר שלך בהווה בלי להיתלות בו".
אתה מדבר על לשחרר את העבר. זה מזכיר לי שאמרת שהשיר הכי חשוב בעיניך באלבום הוא"Surrender". אני מניח שאתה מדבר על כניעה כעל מעין ניצחון.
"אני לא תופס את המונח 'כניעה' במובן הצבאי של המילה, אלא כמשימה בודהיסטית כמעט, מעין ניסיון להכניע את האגו, ניסיון להגיע לענווה מסוימת, לשחרור. למסור את עצמך למשהו שהוא מעבר לך, לוותר על התפיסות המוקדמות שלך על אנשים, לוותר על השיפוטיות המוגזמת שלך. עבורי זה הישג להצליח להיכנע כך ולמצוא שלווה בחוסר אנוכיות. זה משהו שצריך להתאמן עליו באופן יומיומי".
