• Facebook
• Twitter
• Email

סיפרו לנו שפעם היה פה ממש אחרת: את המאמרים היו צריכים למצוא בספרייה, ולא היה שום מודל שאפשר היה להוריד אותם ממנו; לא היו קורסים מקוונים, ומחשבים תפסו כיתת לימוד שלמה; את העבודות הסמינריוניות היו מעתיקים שוב בכתב יפה לפני ההגשה ואם צריך היה אפשר לתקן בטיפקס, אבל במידה.

העידן הדיגיטלי חודר לכל תחומי החיים, וגם לאוניברסיטה. הוא משנה את התכנים, את האופן שבו מלמדים ולומדים ואת הערך שאנחנו מייחסים למרחב הפיזי שבו אנחנו לומדים. אפשר לדמיין שהקצה של התהליך הזה יהיה חיסול האוניברסיטה הפיזית ומעבר ללמידה מקוונת בלבד, אבל מהמקום שבו אנחנו עומדים כעת, אפשר לראות תנועות מכיוונים שונים שנלחמות על הערך המוסף של המרחב הפיזי.

הספרייה עשויה להוות מקרה בוחן מעניין לתהליך הזה. כדי לדבר על הספרייה בעידן הדיגיטלי אני פוגש באחד מימי חופשת הסמסטר את רחל שיאון, מנהלת מדור דליית מידע ואינטרנט בספרייה המרכזית, ואת ד"ר מור כהן רז, מנהלת מדור רכש ספרים בספרייה. אני מגיע קצת לפני הראיון ומתיישב בקומת הגלריה. אני מחבר את הלפטופ לחשמל וממתין. הכיסאות נוחים, החלון משקיף אל בניין גילמן ואל המדשאות הירוקות. יש פה טלוויזיה, פח אשפה, שטיח רצפה, הקולות מבחוץ בקושי חודרים, יש מיזוג אוויר – נוח כאן, אפילו נעים.

מוקדם להספיד את הספריה

כדי להבין מה השתנה, חשוב להבין איך הספריה פועלת. מור מספרת כי הרכש מתחלק לכמה ערוצים. מאגרי מידע, לדוגמה, נרכשים בגרסה מקוונת בלבד, בעוד שספרים רבים עדיין נרכשים בגרסתם המודפסת: "לאנציקלופדיה או למילון מקוון יש ערך, כי אתה יכול לקפוץ בין הערכים. בכתבי עת אנחנו משתדלים לעבור לדיגיטלי. זה חוסך נדל"ן יקר של מדפים וגם לאנשים אין בעיה להדפיס מאמר, זה דווקא נוח ופופולרי. לגבי ספרים, אנחנו בשלב ביניים, אנחנו מנסים לשמוע מה הסטודנטים והמרצים רוצים ולפי זה לרכוש. רובם מציינים בצורה גורפת שהם מעדיפים ספר מודפס. יש לנו גם מנויים על מאגרים של ספרים אלקטרוניים, כמו מאגנס וכותר".

רחל מוסיפה כי ברוב המכריע של הפעמים, סטודנטים יעדיפו את הספר המודפס: "לפני כמה שנים הייתה מגמה להראות איך הספריות נסגרות לאט-לאט כי יש הכול בגוגל. היה מוקדם להספיד את הספרייה הזאת. היו כאן תכניות להזיז את הכול ולפנות מקום למרחבי למידה. אני חושבת שיש מגמה בשנים האחרונות של אנשים שרוצים ללמוד בספרייה ולא בבית. איך אתה מסביר את זה שיש פה ספרייה (ספריית מדעי החברה – ג"ד) שפתוחה 24 שעות ביממה בתקופת המבחנים? זה אומר שיש לזה דרישה".

הספריה כמרכז תרבות

נדמה כי יותר משהספריות מבקשות להראות שחוויית הקריאה בספר מודפס עדיין רלוונטית, הן מזמנות אותנו אליהן לערבי שיח, לתערוכות, הן קוראות לנו בתקופות המבחנים וביניהן ללמוד מסביב לשעון על פופים נעימים, בחדרים שקטים או רועשים, בקבוצה קטנה או גדולה, ומציעות מספר חללים בעלי אופי שונה. אפילו שאינן גוף מסחרי והשהייה בהן אינה מתורגמת לקנייה, הספריות מקדישות מחשבה מאומצת לחלל, למרחב פיזי.

רחל: "אנחנו תופסים את עצמנו לא רק כספרייה מחקרית, אלא גם כמקום תרבותי. יש לנו תערוכות מתחלפות במבואת הספרייה. עד 2020 אנחנו סגורים מבחינת התערוכות. זה ה"וולקאם" של כל מי שנכנס לספרייה. אנחנו מאד גאים בזה ומשקיעים בזה. האירוע האחרון שהיה לנו היה בנושא של שורדות זנות. לא הבנו עד כמה הנושא הזה מעניין כאן אנשים".

מור: "אנחנו משתדלים לראות את עצמנו כגוף עם אג'נדה חברתית. יש לנו גם אג'נדה ירוקה, בחוץ יש גינה הידרופונית ויש לנו את הגג הסולארי הכי גדול בקמפוס".

רחל: "חשוב לנו להיות בתוך השיח. לפני כמה חודשים היה באוניברסיטה אירוע של טרנסים ואז מישהו בצורה בוטה ואלימה קשקש על אחד הפוסטרים שהיו תלויים פה בספרייה. זה היה בעצם הטריגר לחשוב שהספרייה יכולה לתרום את חלקה בהצפת הנושא הזה באקדמיה וחשבנו להרים אירוע שעוסק בטרנסים באקדמיה".

היכולת להשתנות

אחד הדברים המעניינים שעולים מהשיחה עם רחל ועם מור הוא שהספרייה היא יצור חי. התהליך של הדיגיטציה לא פועל בחלל ריק, אלא הוא משפיע על החלל הפיזי של הספרייה ומעצב אותו. הספרים עוברים ממקום למקום, המדפים מתכווצים, החללים מחליפים את השימוש שלהם.

רחל: "באפריל חגגנו 50 שנה לספרייה. זה אייקון אדריכלי שקשה לתחזק. עם השנים צריך היה להכניס עוד שקעים וחיווטים שונים. אם עד לפני כמה שנים, הספרייה הייתה מקום של שקט מוחלט, אי אפשר היה להיכנס עם תיקים ואסור היה לאכול, היום אנחנו במקום אחר. אם פעם היינו צריכים להחזיק 15 עותקים של ספר מסוים, היום אין צורך בכל כך הרבה עותקים, כי המרצים מעלים את רוב חומרי הלימוד למודל. מרגע שלא היה צורך בהרבה עותקים, אפשר היה להצטמצם למדפים ספורים של השאלה מוגבלת באולם ההשאלה ולפנות את השטח של הגלריה לצורך החדש שעלה של למידה בקבוצות. אותו דבר קרה במקלט. שם היו פעם כל מכונות הצילום, והיום צריך הרבה פחות מהן. אנשים מצלמים בטלפון וגם עברנו למדפסות משולבות שיודעות לצלם. אז המקלט התפנה, ויכולנו לענות על הצורך המטורף בחללי למידה".

מור: "חוץ מזה, מאד חשוב לנו לקדם את הנושא של מדעי הרוח הדיגיטליים: מחקר של מדעי הרוח עם כלים ממדעי המחשב, שנותנים מענה זריז ויעיל שבעבר היה מצריך עבודה מדוקדקת של שנים, כמו ספרי היעץ היסודיים שחוברו על ידי חוקרים גרמניים במאה ה-19. אנחנו בתור ספרייה חושבים שיש לנו מקום מרכזי במגמה הזאת וחשוב לנו לקדם את זה אצלנו. אנחנו רוכשים את החומרים ויכולים ללמד את האנשים איך להשתמש בהם בצורה חכמה. יש ניסיון גם ברמה הלאומית לקדם מהלך כזה של הספריות האקדמיות מול ות"ת (ועדת תכנון ותקצוב במועצה להשכלה גבוהה – ג"ד)".

לעקוב אחרי הספריה באינסטגרם

לספרייה המרכזית ישדף פייסבוקמתוחזק היטב ולאחרונה נפתח גם עמודאינסטגרם, הרשת היותר פופולרית בקרב הדור החדש של הסטודנטים. אולם המדיה החברתית לא פועלת במישור עצמאי ומנותק מהחומרים הפיזיים. להיפך – המדיה החברתית היא מקום שבו נזכרים במרחב הפיזי ומהללים אותו, לא מספידים אותו.

מור: "האינסטגרם הוא כלי שמאפשר לחשוף. יש לנו כאן אוצרות בספרייה שאף אחד לא יודע עליהם, ספרים במאה שפות. יש לנו אוסף ספרים נדירים מדהים, כתבי יד בגעז, ניב עתיק של העדה האתיופית, ארכיון לתולדות העדה האתיופית, ארכיון החינוך היהודי, אוסף ספרות ילדים מתחילת המאה ה-20, אוסף של לימודים קלאסיים הכולל מקורות מהמאה ה-19, ספרים חתומים. דווקא האינסטגרם הוא מקום טוב להראות את האוצרות האלה".

איך תיראה הספרייה המרכזית כשתחגוג מאה שנה? מה יהיה בסוף התהליך של הדיגיטציה? למרחב הווירטואלי לא עומד להיות קל למחוק את העולם הפיזי, כי במידה רבה הוא שעון עליו. מה שברור הוא שזה לא חץ לכיוון אחד.

• תזה - מגזין הסטודנטים של תל אביב
• גידולים הידרופוניים
• אנרגיה סולארית
• דיגיטל
• אוניברסיטת תל אביב
• אינסטגרם
• רשתות חברתיות
• פייסבוק
• ספריות
• תרבות רשת

• Facebook
• Twitter
• Email

האיש על הבמה נראה מעט לחוץ. זה לא פחד קהל, לא בדיוק – הוא דיבר בפני קהל לא פעם בעבר, והפרופיל הפומבי שיצר לעצמו הוא מעשה ידיו. אבל משהו בהופעה שלו נראה לא מושלם, בלתי נשגב שכזה. הוא טועה במילים, מצחקק בצורה קצת עצבנית אל מול קריאות ביניים של הקהל, סוטה מהתסריט (ובטוח יש תסריט) כדי להעיר הערות. עבור חברות אחרות ואנשים אחרים, כל זה כנראה היה עומד בסתירה למשפט השני שהוא אומר. כשאחרים שולחים אדם להגיד דבר כמו "מה שאדבר עליו הערב הוא, באופן בסיסי, שינוי מהותי בדרך התנהלות העולם ואיך אנרגיה חשמלית מושמשת ברחבי העולם", הם גורמים לו להישמע סמכותי ואיש חזון. האיש שעל הבמה לא צריך את זה – הוא אילון מאסק, כל מה שהוא צריך זה לדבר.

הסיפור הבא נשמע מעט תמוה, על גבול תעלול יחצני, אבל "טלגרף" הבריטי הצליח לאמת אותו: כשג'ון פאברו ורוברט דאוני ג'וניור תהו איך לאפיין את הדמות של איירון מן במעבר מהקומיקס למסך הקולנוע, הם נפגשו עם מאסק, והוא הצליח להרשים אותם כל כך עד שהם בנו על בסיס ההיכרות שלהם איתו את אחד מגיבורי העל הקולנועיים הפופולריים של העשור האחרון. אז נכון, בניגוד לפלייבוי הנצחי טוני סטארק, למאסק יש חמישה ילדים והוא היה נשוי שלוש פעמים (לשתי נשים) ונוסף על כך ההמצאות שלו הרבה יותר מציאותיות; אבל לא קשה לראות את ההקבלה בין החזון הטכנולוגי שמאסק מציג לבין איירון מן.

האירוע שממנו התחלנו, למשל, התרחש לפני שבועיים. ואם בדרך כלל מסיבות עיתונאים נמשכות כשעה, מסיבת העיתונאים ההיא של מאסק ארכה 18 דקות. בדקות האלה הוא תיאר בעיה קשה עבור העולם, הסביר איך אפשר לפתור אותה באמצעות טכנולוגיה והציג מוצר שלדעתו יכול להביא את הפתרון לבתים של אנשים. במקרה הזה היה מדובר בתלות בחשמל: מאסק הציג סוללה שאפשר לתלות על קיר פנימי או חיצוני של בית, לחבר אותה לפאנלים סולריים ולבטל את התלות של הבית ברשת חשמל. מדובר בפתרון קומפקטי יותר מאלה שקיימים היום שמוצג במחיר נמוך יחסית: 3,500 דולר. האחות הגדולה שלה היא סוללה לבתי עסק, בעלת קיבולת גבוהה יותר ויכולת לשרשר מספר רב של סוללות לכלל סוללה אחת ענקית.

הרעיון של מאסק אינו חף מבעיות. למעשה אף אחד מרעיונותיו השאפתניים ביותר אינו חף מבעיות, אבל יש להם נטייה לדחוף את כל התעשייה קדימה. כך חברת פייפאל (שמאסק הוא ממקימיה) סללה את הדרך הפופולרית ביותר להעברת כספים באינטרנט, טסלה הפכה את המכונית החשמלית למוצר מגניב ונחשק. החזון של מאסק אמנם מתקשה מעט במעבר אל המציאות, אבל הוא בהחלט מזיז עניינים.

אנרגיות חיוביות

טסלה היא מקרה מרתק של חברה שהחליטה להילחם בתעשייה שהולידה אותה. אילון מאסק לא המציא את המכונית החשמלית. חברות ענק כמו פורד וטויוטה וגם סטארט־אפים (כגון בטר פלייס הישראלית) עסקו בזה לאורך שנים; אך בעיות כמו טווח נסיעה נמוך יחסית, המחיר הנמוך יחסית של תיקונים (לא טוב לתעשיית הרכב) והתערבות של תעשיית הדלק הרגו לא מעט מהמיזמים האלה. בטר פלייס קרסה מסיבות אחרות לגמרי שאין טעם להיכנס אליהן.

מה שטסלה עשתה תחת הנהגתו של מאסק (וחלקית גם לפני כן, תחת הנהגתו של זאב דרורי) היה לייצר – בתחילת הדרך עבור אנשים עשירים מאוד – פתרון כולל ופשוט. רוצים מכונית סקסית עם ממשק עתידני שגם טובה לסביבה? קנו טסלה. ומה עם טווח הנסיעה? הנה, קחו רשת מטענים מהירים שתאפשר לכם לנסוע, בינתיים לאורך החוף המערבי, אבל בהמשך גם מחוף אל חוף בארצות הברית. כיום, אגב, רשת המטענים המהירים, שמטעינים את המכונית ב־80 אחוז תוך חצי שעה, מאפשרת נסיעה רצופה מסיאטל לפלורידה. רשת המטענים האירופית עדיין קטנה, אבל היא גדלה בקצב משמעותי, וכמוה גם הרשת האסייתית. אה, וההטענה בחינם.

אי אפשר להגיד שענקיות כמו פורד והונדה מפחדות מטסלה הקטנה, שעדיין מייצרת עשירים בלבד, אבל הן לא רוצות שמאסק יתחיל פתאום למכור גם מכוניות זולות יותר – וזו בהחלט התוכנית שלו – בלי שתהיה להן תשובה הולמת. וכך, גם אם טסלה בסופו של דבר לא תהפוך למלכת התעשייה הזאת, הצלחתה מכריחה את כולם לנוע אל עבר תלות נמוכה יותר בנפט, ולדעתו של מאסק (ולדעתם של רבים אחרים) הדבר יוביל לעתיד טוב יותר.

וכל זה לפני שהזכרנו את המיזם הנוסף שלו, SpaceX – אחת היצרניות האזרחיות הראשונות של רכבי חלל שאף מבצעת טיסות בלתי מאוישות אל תחנת החלל הבינלאומית. מאסק מקווה להפוך את הפלטפורמה שעל בסיסה בנה את הטילים שלו לרב פעמית ונראה שמטיסה לטיסה החזון עתיד להתגשם.

מאסק לא עוצר לרגע. לפני כשלוש שנים, באירוע פומבי, זרק באגביות שהוא חושב על צורת תחבורה חדשה. הוא לא רק חשב, הוא הושיב מהנדסים מטסלה ומ־SpaceX במשך שנה כדי לראות אם הרעיונות שלו הגיוניים. לאחר מכן פרסם את התוצאות ואמר לעולם שאין לו כל כך זמן לזה עכשיו, אבל אולי מישהו ירים את הכפפה וינסה לבנות את זה. לאחר מכן קצת התחרט, מצא זמן והחליט לבנות מסילת ניסוי של כלי התחבורה – Hyperloop, כדי להקל על כל מי שרוצה לנסות להפוך את הטכנולוגיה לישימה להתנסות בדבר האמיתי. מהו הייפרלופ? צינור ואקום וקפסולות שנעות בו, במהירות שתאפשר הגעה מלוס אנג'לס לסן פרנסיסקו בכ־35 דקות. מאסק עצמו, וכמה חברות שלקחו את הרעיון וניסו לשדרג אותו, עומדים לנסות לבנות בשנים הקרובות דגמים שעובדים בטכנולוגיה הזאת.

אילון מאסק בן 43 היום ונראה שהוא בשיאו. כל מילה שהוא מוציא מהפה הופכת לניירות עמדה מדעיים, למסמכי מדיניות ממשל ולמיזמים שמנסים לשנות את העולם. הוא עושה זאת בצורה שנראית, למצלמות לפחות, טבעית לגמרי, בלי להיות גאון מרוכז בעצמו או פרפקציוניסט חולה שליטה. לפעמים אפשר באמת לטעות ולחשוב שמדובר בדמות קומיקס שהגיעה בטעות ליקום הלא נכון ומנסה להציל עולם שלא תמיד מוכן לכך.

• אנשים
• אילון מאסק
• אנרגיה סולארית
• יזמות
• טסלה
• טכנולוגיה
• חלל