המשבר הכלכלי הנוכחי פגע בכולנו, ולמרבה הדיכאון, גם בסטריט פוד האולטימטיבי: הפיתה, סמל ישראליות, שכיום כבר חוצה בקלות את רף ה-50 ש"ח למנה בשרית. ונכון, אפשר לספוג את העלות כדי לספוג את הטחינה, אבל עדיף להישאר מתחת לשטר של טשרניחובסקי, ולבחור פיתות ששוות כל שקל שהן עולות. אספנו את הפיתות הכי טעימות בעיר, כל עוד הן לא חצו את קו 50 השקלים.

>>במקום עוד בראסרי יקר על רוטשילד, בית גולדברג נולד מחדש כבר אוכל

קבב בפיתה | ניבו גריל

קבב בפיתה זה צמד מילים שאנחנו לא יכולים בכלל להסביר מהו מעורר בנו. במיוחד כשמדובר בקבב משושלת טורקית ותיקה שמבטיח עסיסיות ומידת צלייה מדויקת, לא כל שכן תערובת בשר טלה משובחת ומתובלת כמו שצריך. לפיתה תוכלו להוסיף ככל העולה על רוחכם, ואם אתם שואלים אותנו, אז טחינה, נגיעת עמבה, ירקות טריים וקצת סחוג. מזל שיש על מי לסמוך.
45 ש״ח עם צ׳יפס וחמוצים בדיל צהריים בוולט, 50 ש״ח לא בשעות הצהריים. חיים ויטל 2

שווארמה כבש בפיתה | בינו בפיתה

על בינו גבסו אפשר לסמוך כשמדובר בפיתות, שקשוקות, שווארמות וכל דבר שאנחנו אוהבים לאכול בתכלס. לכן אנחנו גם מאוד שמחים להכניס לכאן את שווארמת הכבש שמוציא מאמתחתו. בפיתה בלבד שווארמת כבש מצוינת יש חריף, משוויה, טחינה, בצל וירוקים וככה קומפלט, לא צריך להוסיף עוד דבר.
48 ש״ח, בית אשל 3

צ׳יקן טיקה | טיקה פיקה

הפיתות של כוהנת האוכל ההודי בארץ רינה פושקרנה, הן שילוב מנצח של אוכל הודי אותנטי ושל המזרח התיכון. כלומר, סביר להניח שבמומביי לא תאכלו פיתה עם צ׳יקן טיקה (אלא אם איזה ישראלי כבר פתח שם מסעדה ספציפית לזה), ולכן זו פיתה שבה כל העולמות נפגשים וטוב שכך. מדובר בפיתה עם צ׳אטני עגבניות וקרם מסאלה כשמעליהן נחים נתחי עוף שנצלו בטנדורי והם רכים, ריחניים ונעימים. לכך נוספים ירקות טריים, חמוצים ועגבניות לכדי פיתה כהלכתה.
46 ש״ח, בוולט

פיתה שניצל אנד אגס| פיתה בסטה

אנחנו אוהבים שניצל, אוהבים ביצים וגם אוהבים את השילוב הידוע סטייק אנד אגס. על כן, זה הזמן לפרגן לפיתה בסטה על שילוב שניצל וביצים שלא בהכרח היינו מעלים במחשבתנו אבל אנחנו שמחים שהם כן כי זה עובד. פיתה רכה ואוורירית משוחה במטבוחה פיקנטית, שניצל זהוב, ביצת עין על הפלאנצ׳ה, טחינה וחצילים מטוגנים כמובן. עובד ברמות.
47 ש״ח, שרונה מרקט

פיתה עם לאבנה וזעתר| דרוזינגוף

בית האוכל הדרוזי שנפתח בדיזינגוף מבטיח לנו את אחד הדברים הכי טעימים אי פעם שתמיד מזכיר לנו את הילדות. פיתה דקיקה ושטוחה לפי מיטב המסורת שמכינים במקום, ועליה מורחים בנדיבות לבאנה עשירה וחמצמצה ובוזקים זעתר מלמעלה לכדי ביס מנצח. אגב זה לא הדבר הכי משביע שיש, אלא רק סוגר פינה או פותח את התאבון, ועל כן נמליץ לקנח בעוד פיתה כזו, והפעם עם שוקולד השחר לאמיצים ומביני עניין.
פיתה עם לאבנה 32 ש״ח, פיתה עם שוקולד 25 ש״ח. דיזינגוף 154

פיתה חציל בענן | פנדה פיתה

אני ממש זוכרת את הפעם הראשונה שנעצתי שיניים בפיתה של פנדה, ושיניי פגשו אז באוויריות שמימית. הסוד של הפיתה הוא באידוי, מה שמבטיח מרקם רך ומבורך וענניות ניכרת. והיא בסיס נהדר לכל מה שתשימו בתוכה, אך אין כמו חצילים מקורמלים וחרוכים קלות עם צ׳אטני סלק, ביצה קשה להשלמת החלבון וסלט רענן שמקליל את הביס.
44 ש״ח, מל"ן 45 או בוולט

פלאפל | הקוסם

אי אפשר לכתוב רשימה כזו מבלי מי שלימד אותנו לעשות אברא קדברא ועשה קסמים בפיתה. השווארמה בקוסם אמנם נפלאה וחלומית, אך מחירה גבוה (62 ש"ח לשווארמה טלה). אז לא נתבאס ולא נגיד נואש, כי מזל שבמקום יש גם פלאפל נהדר בפיתה. טרי, מתובל היטב, עם נגיעת עמבה וטחינה מטפטפת, וגם לבונוס – בוריק מטוגן שכיף לנעוץ בו שיניים.
26 ש"ח, שלמה המלך 1 או בשרונה מרקט

שניצל בפיתה | אצל ציון

מאיר אריאל כתב על ציון שיר, וגם אנחנו מסוגלים לכתוב שיר הלל לשניצל בפיתה של ציון אם רק תבקשו מאיתנו. מנה שקלאסיקה זו שם תואר קטן מדי בשבילה, והיא כל מה שאנחנו רוצים – ועוד בפיתה. השניצל זהוב, חמים ונוטף שמן, הפיתה מחבקת אותו עם עמבה, חמוצים, טחינה וירקות טריים, ואנחנו ברקיע השביעי תוך כדי ביס נוטף טחינה ואושר. המחיר מאפשר לקנות עוד אחת לפני שתיגמר הראשונה.
37 ש"ח, הירקון 61

שקדי עגל בפיתה | ג'סמינו

מה יש להגיד שטרם נאמר על ג'סמינו? מנת הסטריט פוד הבלתי מעורערת שהיא הגו טו של כל התלאביביים, ומחכה גם בשעות הקטנות של הלילה עם תור שלא מבייש את הימים שלפני הקורונה. פיתה טרייה ומצוינת עם בצל ועגבניות צלויים, אליהם מכניסים במלאכת מחשבת קבב\שקדי עגל\ לב עגל\ נקניקיה שעשויים היטב על הגריל יחד עם טחינה, עמבה וירקות לבחירה. והכי כיף, לראות את הגרילמן זורה מלח על המקום.
44 ש"ח, אלנבי 97

פלאפל | ד"ר סעדיה

יש פלאפל ויש פלאפל של דוקטור סעדיה, ובמקרה הזה אין כמו הפיתה של המומחה. היא צנועה ולא עושה שופוני, ויודעת בכבוד ובשקט מה היא שווה. עשבי התיבול שבכדור הפלאפל המטוגן רבים ומורגשים גם בביס וגם בצבע הירקרק, והפריכות אימתנית ומלטפת. תוסיפו לפיתה, טחינה, חומוס וכן סלט עגבניות חריף לאיזון הטעמים הנכון, ובל תשכחו גם נגיעת חריף מעקצץ ונפלא.
22 ש"ח. המלך ג׳ורג׳ 45

סביח | סביח טשרניחובסקי

יא וורדי איזה סביח מפואר, כל אלמנט בו מחושב היטב- החל מהחציל המטוגן כהלכה, כלה בביצה במידת עשויה מושלמת ועד הפיתה כמובן- שמכניסה אליה את כל המרכיבים והתוספות בכישרון ובמיומנות והופכת את כל החגיגה הזו לביס הכי נכון במזרח התיכון. לנצח נאהב ונוקיר אותך סביח טשרניחובסקי, למרות שאתה בכלל כבר באלנבי.
40 ש"ח, אלנבי 45 או בוולט

פיתה כבדי עוף | מי ומי

כבדי עוף זה מה שנקרא, מאכל למיטיבי לכת. לא כולם מתחברים לטעם העז ולמרקם, אבל מי שאוהב, אוהב עד הסוף. בשביל כל אלה, נשמח לספר על הפיתה המופלאה של מי ומי הוותיקים, שכן מדובר בפיתה אוורירית וקלילה אליה מכניסים בנדיבות כבדי עוף שהשתחמו היטב בגריל פחמים, עם תוספות לבחירה. אנחנו נמליץ כמובן על טחינה, ואז על סלט כרוב מוחמץ, קצת חריף וחומוס גם.
42 ש"ח, דרך בגין 35 או בוולט

מסבחה לימה וביצה בפיתה |מזנון

לאייל שני תפקיד מרכזי בהפיכתה של הפיתה למוצר יוקרה יומיומי בעירנו. לפניו היינו נאמנים לסביח, פלאפל ושאוורמה בפיתה, והוא הראה לנו שאפשר וראוי לדחוף הכל לתוך כיס הקסם, ושמדובר בארוחה מושלמת. כולנו זוכרים את הסנסציה של הכרובית בפיתה, שלא האמנו שתעבוד אז, והנה המסורת נמשכת ובועטת. לרשימה זו בחרנו בפיתה עם מסבחה שעועית לימה וביצה קשה, פיתה נפלאה עם כל אבות המזון.
38 ש״ח

פיתה חזה עוף| ביס הזהב של השם

שם הדוכן הזה שבשוק התקווה מבטיח לנו לא פחות מאשר את ביס הזהב של כבודו, השם. עם בילד אפ כזה אפשר רק להתאכזב, אבל איך נגיד זאת בעדינות? באמת מדובר בביס אלוהי. מכינים כאן את התוספות במקום, ולצד השגרתיות תמצאו גם טורשי, לימון כבוש ועגבניות חריפות. יש פיתה מעורב, פרגיות, סביח ואפילו חביתה. ואנחנו בחרנו בחזה עוף שהושרה במרינדה שמיטיבה עם טעמיו ומתקבל אל הפיתה בהרמוניה אידיאלית.
45 ש"ח, אצ"ל 53 או בוולט

פיתה חלקי פנים | הלבנטיני

אמנם אנחנו לא בקיאים עד הסוף במסורת, אבל נדמה לנו שאם הפיתה הנהדרת הזו של הלבנטיני הייתה מוגשת בירושלים, היא כבר הייתה זוכה להיקרא מעורב ירושלמי. אלא שיש פריבלגיות השמורות לירושלמים בלבד, ופה היא מכונה פיתה חלקי פנים. זה לא הופך אותה לפחות טעימה, שכן חלקי הפנים צלויים היטב על הגריל, ונוספת לחגיגה ריבת בצל המשווה לכל טעם מתקתק קלות וגם תפוח אדמה מדורה שזה תמיד רעיון טוב.
45 ש"ח, בן יהודה 170

• אוכלים שותים
• פיתה
• פיתה פנדה
• הקוסם
• אצל ציון
• ג'סמינו
• ד"ר סעדיה

לא כל כך מעניין אותי לחזור לנוסטלגיה של "אצל ציון". על המיתולוגיה של דוכן השניצל הוותיק ברחוב הירקון נכתבו אינספור מילים, רובם של מבקרי אוכל רחוב שכמוני, ניסו לאתגר את המיתולוגיה. גם קודמי לתפקיד יואב רבינוביץ ביקר אצל ציון, ונזכר באותם הדברים בהם כל המבקרים שביקרו לפניו נזכרו. הנה ספוילר עבורכם: גם אני אזכר בהם, בלאו ברירה. לא רק בגלל המיתולוגיה, אלא כי ביקור אצל ציון באמת מרגיש כמו חזרה נוסטלגית לפינה תל אביבית עם קילומטראז' שיביך גם את התל אביביות של רון חולדאי. גם אם מעולם לא הייתם אצל ציון, אתם הייתם אצל ציון.

אני לא הייתי אצל ציון. לא יצא, לא נורא. אבל את את תחושת הישראליזם השחוק של ציון הכרתי מצוין בזכות המיתולוגיה, ובעיקר בזכות הקעקוע שמאיר אריאל השאיר על התרבות הישראלית בצורת שניצל – השיר "אצל ציון" מ-1997, כנראה הפרסומת המוזיקלית הכי טובה לאוכל רחוב ישראלי עד הגעתו של הלהיט "לחם חביתה נתניה". השיר ההוא, שאריאל כתב מרוב אהבה למוסד, עסק בבניית האתוס של ציון, ולמרות שהרוב זוכרים את הציטוט "שמים הרבה הרבה לב בצלחת בשביל מעט מעט כסף קטן", החלק הכי מאיר אריאלי בשיר הוא דווקא הבית השני, בו מפרט טרובדור הקיבוצים איך "כולם אצל ציון" – חובבי ציון עם חיבת ציון, רומנים, בוסנו-סרביים, גימלאים, שלומעלייכמיסטים ואפילו רחמנא ליצלן, נס ציונאים. זה האתוס שבנה אריאל, וזו המורשת הסמלית של ציון. המקום בו עדיין כולם על האש. טוב, כאן המשורר לא דייק במילותיו, כי שם דווקא כולם בשמן עמוק.

הגעתי לצומת הירקון פינת טרומפלדור, ומיד נגלה בפני עיני אותו מחזה שמאיר אריאל ראה בכל ביקור קבוע. נכון, המקום כבר לא "בין הדואר וקולנוע דן", אבל כל השאר כנראה נשאר כשהיה, אולי למעט הפוסטרים שעל הקיר – במורכבים כיום מרצף פוסטרים של מופעי "שרים מאיר אריאל" וסדרה של ביקורות אוכל רחוב מודפסות שהביטו בי כמו רוחות מבקרי העבר, מחכים שאעבור את טקס החניכה ואנגוס בשניצל. עוד דבר שנשאר כשהיה הוא התור הקבוע, שגם שעת אחה"צ מאוחרת לא פגמה ביציבותו. הסתכלתי מסביב, אין יותר בוסנו-סרביים, ואני לא בטוח איך מזהים נס ציונאים (ניסיתי לצעוק "נפגשים בקניותר", אבל אף תגובה) – ועם זאת, אני בטוח שהיה שם לא מעט גימלאים, ובטח כמה שלומעלייכמיסטים. אריאל שכח כנראה לציין גם את הלקוחות בלי החולצה. בכל זאת, תור גדול, ונדמה שכולם עדיין על האש אצל ציון, וחלקם מתבשלים עוד מ-1997.

לבסוף הגעתי לפיתה מלאת האהבה, שבמאיר-אריאלית אומר שניצל דקיק וסלטים. חלק מהקסם אצל ציון הוא בפשטות, ובאמת שאין פשוט יותר משניצל בפיתה – אוכל הרחוב עם יחס הכבוד-אכילה הכי מופרע: כולם אוכלים את סוגר הפינה המושלם הזה לצהריים, אבל אף אחד כבר לא מתלהב מזה, ובטח לא כותב על זה שירים. המנה הכל כך ישראלית הזו, שלוקחת את הקלאס האירופאי, מרדדת אותו עם חזה עוף, ואז דוחפת לפיתה עם חריף, היא באמת הייצוג הכי טוב למטבח המקומי שבנינו עם אבני בניין מכל העולם. ובכל הנוגע לשניצל הישראלי, ציון מספק את הרמה הגבוה ביותר – השניצל שלו דקיק באופן מפורסם, אבל עדיין פריך ועסיסי ומלא בטעם גם אחרי כל הדפיקות שעבר. זה שניצל שיודע שהוא הכוכב המרכזי בפיתה, כזה שמתפרש לאורך ורוחב הפיתה, לא משאיר פינה נטולת בשר.

אני קיבלתי שתי חתיכות שניצל שכיסו הכל, אבל ראיתי אחרים עם חתיכה ענקית אחת במרכז הפיתה. פה שמים בשר לפי העין, אבל העין נדיבה. התיישבתי באחד מ-15 כיסאות הכתר פלסטיק שחור שפוזרו מחוץ לדוכן, משקיפים על רחוב הירקון העמוס, ממש מול מלון האימפיריאל החגיגי – סממן מובהק לתל אביב החדשה שדוחקת את מי שלא יכול לממן לעצמו בנייני יוקרה ומלונות. גם את הפיתה של ציון לא תוכלו לקבל "בשביל מעט מעט כסף קטן" – כיום היא עולה 35 ש"ח (8 שקלים יותר מלפני ארבע שנים) – אבל המנה היא אותה המנה, האווירה נשארה זהה ואני די בטוח ששני השולחנות שבחוץ, היחידים באזור הישיבה, לא הוחלפו. לא צריך. הרי מי שבא לציון יודע בדיוק עבור מה הוא מגיע – אותה הפיתה שאכל לפני עשרים שנה.

כבתול ציון, עבורי זו פשוט היתה פיתה מצוינת, מינוס הנוסטלגיה. לא צריך יותר מזה כדי שהשיר יתנגן בראש. הבשר מלא בטעם, והדקיקות של השניצל עוזרת לו להפוך לשכבה מדויקת (ובמקרה שלי, כפולה) שאפשר למרוח עליה את כל הסלטים, הממרחים והמטעמים שלכם. על השולחנות הישנים, חוץ ממתקן מפיות שנראה כאילו נלקח משירותים ציבוריים לפני 20 שנה יש גם בקבוקי קטשופ אוסם. מהסוג הישן הזה והמתקתק הזה שפעם היה בכל על האש ישראלי, עד שהתעשתנו כחברה.

הבחור שישב לידי הטביע את השניצל בקטשופ, ולמרות שבהתחלה שאלתי את עצמי למה – ככל שהתקדמתי בפיתה הבנתי. זה בכלל לא בגלל האוכל, אלא בגלל הטעם הישן. זה מתחבר קונספטואלית למקום בזמן שבו קפא ציון, ולטעם האולד-סקולי הטהור שלו. כמה ביסים לפני הסוף החלטתי להמר על הקטשופ גם – שמתי שליכטה נחמדה, ולקחתי ביס. למה? זה מתוק מדי, ומטשטש לחלוטין את טעם השניצל. אבל מה שכן – זה טעם מוכר. ולפעמים זה בדיוק מה שמחפשים.
אצל ציון, הירקון 61, א'-ה' 09:30-18:00

• אוכל רחוב
• אוכלים שותים
• שניצל
• אצל ציון
• מאיר אריאל

1. המספרה של יורי

העולם מקום מלחיץ. ישראל מדינה מלחיצה. תל אביב עיר לחוצה ועבודה בבר, אם לוקחים אותה ברצינות קיומית, לטוב ולרע, היא עבודה סופר לחוצה. בהתחשב בכך שעבדתי כמעט אך ורק במקומות שעובדים רצח (ווליום גבוה), בחרתי מקומות שעוזרים לי להתאזן כשאני יורד מהפס ולא נותנים לי להיכנס להתקפי חרדה, שכפי שאני רואה, זאת המחלה של השנים האחרונות (ציפרלקס גם עוזר). יורי הוא הספר שלי כבר יותר מעשור. הבונוסים: מקום מאוד קטן וצנוע. יש לו סיפורים מאוזבקיסטן ומקצועו השני הוא אמנויות לחימה. שילוב מעניין. הוא לגמרי אולד סקול, שולט בגילוח בתער ועושה מסז' בראש, שמחזיר אותך לרחוב מוכן להתמודדות.
נחלת בנימין 75

2. אצל ציון (השניצל של ציון)

שניצל הוא ישראלי כמו שהיטלר היה יהודי. שניהם לדעתי אוסטרים אבל הייתה להם השפעה רבה על המדינה הזאת. ציון הוא כמו השיר קפה אצל ברטה, כשרע לך על הלב, אתה אצלו יושב. מאיר אריאל כתב עליו שיר ושמוליק קראוס ישב אצלו עד יומו האחרון.
הירקון 61

3. הבסטה

טוני סופרנו אמר לכריס מולטיסנטי, קרוב משפחתו: "כל האחרים, דבר אחד הם לא – הם לא הדם שלי". בתור אחד שבנה ערבים, ארוחות ומה שותים לאין ספור אנשים, לתת עד הסוף ולדעת שיהיו אפס טעויות יכול רק בר ניומן, הברמן של המוסד המטורלל הזה.
השומר 4

4. הים

יש לי היסטוריה רפואית מורכבת. אחת הבעיות היא שיש לי פלטפוס על מלא ועצם מחוברת בכף הרגל, שלא אמורה להיות. 31 שנים של עמידה ממושכת על הברים של תל אביב לא ממש עוזרות. כך שהליכה של שעה וחצי שלוש-ארבע פעמים בשבוע, יחף על החול מהדולפינריום למרינה, מרחיקה את הניתוח הנורא שהציעו לי לעשות. זה קורה יותר מ-20 שנה ולדעתי עובד כמו קסם.

5. אבן עזרא

אוכל צריך להכין לאט, עם הרבה רגש והקשבה. אני לא יכול לחשוב על אוכל יותר מכאן ממה שאלרן הבן של עזרא מעזורה מבשל. והזווית האישית שלי שהוא אימץ את תום, הג'וניור בן פורת יוסף שלי. אני רק פוחד שהוא רוצה לגנוב לנו אותו.
המשביר 2

• העיר שלי
• אוכלים שותים
• קאב קם
• ים
• אבן עזרא
• אצל ציון
• הבסטה

1. שמש

כשהחיים עצמם נפגשים עם הקבב הכי טוב בארץ. פתאום בין כל ההמולה בשוק התקווה מגלים מסעדה נקייה, מדהימה ואותנטית.
התקווה 13

2. סנטה קתרינה

אני אוהב לאכול את האוכל של תומר אגאי ולהרגיש את ישראל המעורבת והמחודשת, כשמסביב כל ההוויי הישראלי עם המון תיירים שחווים הכל בלוקיישן אחד.
הר סיני 2

3. פופ אנד פופ

אני אוהב את ההרגשה שאתה נמצא בחו"ל לכמה שעות, עם הפאר האווירה והטעמים של השף שחף שבתאי המדהים.
הארבעה 28

https://www.instagram.com/p/CnMUu-1tksS/

4. אצל ציון

ביס פשוט אבל אלוהי שמרגיש בכל פעם אותו הדבר כבר מעל 20 שנה. שניצל ציון מזכיר את כל העבר של תל אביב אחרי הים או אחרי בילוי.
הירקון 61

5. מקום של בשר

אין ספק שזהו הסטייק הטוב בתל אביב. קינוח קרפ תותים, הייחודי רק לניני הבעלים, תמיד יוצר הרגשה כאילו אוכלים אצלו בסלון בבית.
שבזי 64

• העיר שלי
• אצל ציון
• סנטה קתרינה
• פופ אנד פופ
• שמש
• מקום של בשר

חוף הים והטיילת

מהצפוני ודרומה. הים הוא המתנה מס' 1 של העיר. כיף שם להתאמן ולרוץ, ואם יש זמן אז שווה לגמרי גם להיכנס לטבילה זריזה.

קפה לוסיה

בית קפה סולידי ומשפחתי בבלפור. אנחנו אוהבים את המקום בעיקר כי אנחנו אוהבים את אבי הבעלים, בן אדם נשמה בצורה יוצאת דופן.
בלפור 18

אצל ציון

צ'ופ שופ

חנות מעולה לבגדים ולגרזנים. חיתוכים מדוייקים של החיים. רז, הבעלים של החנות, מספר שסבא שלו לימד אותו להכין גרזנים כשהיה ילד. עם נקודת פתיחה כזאת הכל נהיה קל.
דיזנגוף 81

איסטנבול בר / סקסי פיש

מקומות באווירה של פעם, שבהם הבעלים יוצרים את האווירה ותמיד שם לקבל אותך בכל שעה לאיזה שיחה של לילה. ראפה ודודי אלופי הארץ במונולוגים, ואם אפילו אצלם כבר סגור – באמת שצריך ללכת לישון.
איסטנבול בר, רבי מאיר 40 / סקסי פיש, נחלת בנימין 63

>> רד אקסס יופיעו לייב בפסטיבל DGTL הקרוב (שני, 10.10).פרטים וכרטיסים כאן; הם יופיעו לייב גם בפסטיבל אינדינגב, 20.10-22.10,פרטים וכרטיסים כאן

• העיר שלי
• חוף הים בתל אביב
• קפה לוסיה
• אצל ציון
• צ'ופ שופ
• איסטנבול בר
• סקסי פיש
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 916 // נצחון האינדי