"המקום שבו אני מרגיש חופשי": כולנו רצינו לטעום קצת חופש, וגילינו בדרך הקשה שאין דרך להרגיש בתקופה כזו שום חירות. לכן הסתכלנו פנימה, וחיפשנו את מעט החופש שאפשר בכל זאת להרגיש בתל אביב, בדרך כזו או אחרת: עבור לירון רודיק, החופש היה דווקא במה שלא לימדו בסמינר הקיבוצים
לפני בערך חמש שנים התחלתי ללמוד בימוי והוראה בסמינר הקיבוצים. זה היה רגע לפני שבית הספר לאמנויות לבמה עבר לחלל המזעזע במגדל שלום, ועוד שכן בדרך נמיר. במשך שנתיים הייתי מקדיש את כל חיי למען התיאטרון, כי בסמינר הקיבוצים לימדו אותנו שזו הדרך – עם מערכת שעות עמוסה ומייגעת שנמשכת לעתים עד שעות הערב, ולאחר מכן הסטודנטים לרוב לא חוזרים הביתה, אלא נשארים במכללה כדי לעשות חזרות, לפעמים עד שעות הקטנות של הלילה.
>>יש רק דרך אחת יחידה להרגיש חופש בעיר הזו, והיא לשיר בקריוקי
זכור לי יום חזרות לתרגיל מחזמר,בו עיצבו לי תאורה שניים מחברי הטובים, אלון יחזקאל ושקד שנלר. לימים השניים עיצבו תאורת במה בהצגות בכל הארץ, וכבר אז סומנו כמעצבי התאורה של הכיתה. הם לקחו את עבודתם מאד ברצינות, וכך מצאנו את עצמנו בשבוע האחרון לחזרות עבור התרגיל הגדול של שנה ב', עושים קיו טו קי – שזה סשן במהלכו בודקים את כל הקיואים של התאורה והמוזיקה, בלי שחקנים – עד השעה ארבע בבוקר. כשסיימנו ישבנו לעשות שכטה בחצר, והבהלנו את המאבטח המסכן שלא הבין מה שלושה גברים עושים בסמינר הקיבוצים באמצע הלילה.
שקד אז אמר לי "הוא בטח חושב 'איזה מטומטמים שהם עושים את זה'". הלו"ז שלנו היה כל כך עמוס שאפילו מרצים ותיקים לרפואה נדהמו ממערכת השעות המפלצתית שלנו. אני מבין שעד כה זה אולי לא נשמע מאד חופשי, אבל העניין בסמינר הקיבוצים היו ההפסקות – והן היו המקום הכי חופשי שלי. הזמן ללא מרצים, ללא חזרות, ללא קיו טו קיו ופרה-פרודוקציה ובניית מאקטים ושינון טקסטים. זה היה זמן שבו יכולתי להשתחרר ולהירגע לרגע במדשאה הירוקה, או בגג הבניין שממנו אפשר לראות את הים.
סמינר הקיבוצים על דרך נמיר היה מלא במדשאות ירוקות, עצים, צמחייה ופינות חבויות, והרגעים האלה בין השיעורים היו חופשיים יותר מכל דבר אחר. היינו הולכים למקום שבו קראנו לו בצחוק "הכיתה המעופפת", מגלגלים שני ג'וינטים, ומעבירים אותם בסבב בינינו. אם הפינה הייתה תפוסה, היה אפשר ללכת מאה מטר ולהגיע אל המגרשים, שגם הם מוקפים בדשא ומשובצים בעוד שני ספסלים. אם שם היה תפוס, יש חניון לצד המגרשים, ושם מתחת לעצים הייתה פינה נסתרת וחמודה עם שולחן פארק שבו היינו יכולים לעשן בכיף. ואם גם זה רחוק מדי, היינו פשוט עולים לגג ומשקיפים על הים.
דווקא בגלל מערכת השעות העמוסה, ההפסקות האלה היו המקום הכי חופשי שהכרתי, אבל בסמינר הקיבוצים גם למדתי את מהות החופש. בלימודיי שם הבנתי שאני לא מסוגל ליצור ללא הפסקה ולפי דרישה. כל שבוע הביא להתמוטטות עצבים חדשה, כי בכל שבוע הייתי צריך להגיש תרגיל או טקסט או ריקוד, וכל שבוע הייתי צריך למצוא מחדש על מה אני רוצה לדבר ביצירה הבאה שלי, או באיזה מחזה אני רוצה לעסוק. הלימודים שם היו מתישים, ושחקו את היצר האמנותי שלי, והמערכת התישה אותי לחלוטין.
כיום אני יודע להגיד שאני לא מרוצה מכל התוצרים שלי שם. גם צוות המרצים לא היה מרוצה, ולכן הודיעו לי שאני לא אמשיך את לימודיי. רק כשסיימתי לנסות להיאבק בהחלטת ההנהלה, הבנתי שלימודי אמנות לא אמורים להוציא את המיץ של הסטודנטים – וזה לא דבר שקורה רק בסמינר הקיבוצים. גם בבית הספר למשחק הנחשב של בית צבי הלו"ז סטודנטים צפוף ברמה שאין להם אפילו זמן לעבוד, וזו פרקטיקה די נהוגה בבתי ספר מהסוג. זה לא היו רק 15-30 הדקות של השקט, אלא גם ללמוד איזה חופש אני צריך כדי ליצור. וזה הרבה יותר מהותי מאיזה תואר.
