ברשת אולי גנבו לקשת את הפרס, אבל הם לא יכולים לגנוב את הפאסון. גמר "אקס פקטור ישראל" היה שידור ארוך, לחוץ ומעייף שהיה עסוק יותר בלדחוף תוכן שיווקי על איפור מאשר לבחור נציג לאירוויזיון, וכל מה שאנחנו קיבלנו זה כישלון חגיגי
קרב התרנגולים בין קשת ורשת ראה לאורך השנים כמה מכות מחץ מרשימות. נכון, לרוב המכות הונחתו מצידה של קשת, אבל בחסות הכאוס של ימי הקורונה, באפריל האחרון הוכרז שרשת הנחיתה מכה מפתיעה על היריבה החזקה – גניבת זכות הבחירה לנציג הישראלי לאירוויזיון. קשת הפכו את קדם האירוויזיון למוצר שמניב כסף דרך הצמדתו כפרס לריאליטי שירה סטנדרטי (פלוס מסך עולה), ואפילו הראו תוצאות עם הגילוי של נטע ברזילי (ומרגי ואלה-לי ורביב כנר ועוד), כך שהמהלך שזיכה את רשת בזכות לבחירת הנציג לאירוויזיון בהחלט משך לקשת את השטיח ממתחת לרגליים. אבל זה לא אומר שרשת ניצחה בקרב הזה.
בעוד שבכוכב הבא צלחו בקושי את אובדן האירוויזיוון, קשה לומר שרשת הצליחו להרוויח ממנו. אחרי שהניסיון השאפתני להביא את סיימון קאוול כשופט כשל, ואחרי שרשת סימנו עוד ניצחון קטנטן עם הגניבה של נטע ברזילי כשופטת, לאקס פקטור לא נותר דבר מאשר להביא מתמודדים טובים ולעשות טלוויזיה טובה. בנוגע לחלק הראשון, אני לא באמת יודע. לא טרחתי לצפות בעונה, כי החלק השני של המשפט בהחלט לא קרה. צפיתי בפרק הראשון של העונה, הוא הרגיש כמו ערב הופעות במתנס שבמקרה צולם, השופטים היו עסוקים מדי בעצמם מכדי לייצר דינמיקה טובה וההנחיה האנמית רק הדגישה את גודל השכונה. יאללה נו, נחזור בגמר. אולי זה סוף סוף יראה מקצועי.
אז חזרתי. הצפייה החלה דווקא עם אופטימיות קלה, כשהנאמבר הפותח הציג את ארבעת המתמודדים מבצעים קטעים משירי ארבעת זוכי האירוויזיון הקודמים בעריכה צולבת עם סרטונים שמתארים איפה היו לפני שנה. זה רעיון קצת קלישאתי והעיבודים היו גימיקיים, אבל סך הכל לא שנאתי את מה שראיתי, שכן זה היה שימוש חכם בנכס היחיד שנותר לאקס פקטור – השאלה מי עומד לייצג אותנו בטורינו. אבל המשך השידור, שעתיים ועשרים דקות ארוכות ומתישות, גרם לי להתייאש מלחכות לתשובה. אולי פשוט תגידו לנו מי ניצח בסוף ושחררו אותנו מזה?
זה היה, בקצרה, שידור ארוך ולא מהנה. הביצועים, השיפוט, ההנחיה – הכל הרגיש מואץ, לחוץ, מזיע ממאמץ ולא מניב תוצאות מספקות. מה שבעבר היה ממותג כ"גמר חגיגי" היום מרגיש כמו עוד שידור סתמי, פלוס כמה זיקוקים וקונפטי בסיום. הגרפיקה נראתה זולה, הבימוי שמרני, עיצוב הבמה נדוש (למעט אולי סט הדיינר של אלי חולי) ויותר מהכל, המוזיקה שבחרו באקס פקטור לרגעי המתח היתה פשוט מזעזעת. מי רוצה להמתין לתוצאות הצבעות הבית לצלילי פסיי-טראנס של צלילות ב-10 בבוקר במסיבת טבע? מעבר לכך, התלבטויות השופטים היו מתישות ומלאות פאתוס (חוץ מרן דנקר, שהיה חמוד וחד), והלחץ שהפעילה לירון ויצמן להאיץ בשידור חרף המלמלת של מירי מסיקה כמעט וגרם לי לרחם על המנחה, עד שראיתי אותה מעבירה לתוכן שיווקי מביך על איפור.
כתפיו החלשות של פורמט אקס פקטור המיושן (התכנית הבריטית רצה כבר 18 שנים) לא עמדו בעומס המשימה שהוטלה עליהם. כלומר, אני לא יודע אם מיכאן בן דוד הוא בחירה טובה או לא. הוא נראה חמוד, השיר שלו אירוויזיוני באופן כמעט פוגעני, מצידי שחובבי התחרות והתוצאה בטורינו יקבעו אם הוא היה האדם הנכון. אבל בכל הנוגע לעשיית טלוויזיה בידורית טובה, ובטח עוד גמר שאמור להיות חגיגה, באקס פקטור כשלו באופן חגיגי.
ברגע השיא, עם ההכרזה על מיכאל בן דוד כזוכה, המצלמה התמקדה במבט ההלום/מפוחד ששטף את פניו, כאילו אמר "שיט, זכיתי. מה אני אמור לעשות עם זה עכשיו?". זה כנראה אותו המבט שהיה לקברניטי רשת על פניהם ביום שזכו בבחירת נציג האירוויזיון. הפרס הנחשק התגלגל לחיקם (על פי הדיווחים, בזכות השקעה כספית לא מבוטלת) והם הוציאו ממנו גמר שאפילו לא גורם למתחרים לשנות את לוח השידורים. בקשת שודר בזמן הזה פרק רגיל של נינג'ה ישראל, ולא מן הנמנע שעם הגמר הארוך ומעייף הזה, לא צריך יותר מזה כדי לנצח, במילותיה של פליטת קשת, באפס מאמץ.
