בריקאפים קודמים של "ארץ נהדרת", הזכרתי את הפיק האמנותי העונתי של התכנית – שבדרך כלל מגיע באיזורי החגים. ספציפית זה נכון לשלושה חגים עיקריים – פורים (תמיד מצחיק בהווייה שלו), פסח (שתמיד אפשר להתכתב איתו) ויום העצמאות (בדרך כלל פרק סיום העונה החגיגי, אפילו סוג של מנהג חדש בחג יחד עם המשואות וחידון התנ"ך).השנה המלחמה קצת דפקה להם את הסייקל. "ארץ" התכנסה לפרק פסח באנרגיה נמוכה, עם פלאשבקים לפסח של הקורונה. אווירת החג לא ממש קיימת על רקע המלחמה המדשדשת, הדיבורים על הפסקת אש והירי עלינו שלא נפסק כבר ארבעה שבועות. תסתכלו עליהם, ותראו את העיגולים השחורים מסביב לעיניים.

>> גורם מדיני בכיר: 8 קלישאות בלתי נסבלות שאולפני החדשות אוהבים
>> קבינט הלרלרת: 10 הפאנליסטים והפרשנים הכי מביכים בטלוויזיה

מערכון הפתיחה היחסית מושקע התייחס לפער החברתי בין שתי אוכלוסיות, בעלי הממ"דים ויושבי המקלטים, תחת דימוי של מעמדות במאה ה-19. זה שוחק מעולה, אבל האמירה קצת הוחמצה. הפאנץ' שבו בעלי הממ"דים ליהגו על "מלחמת אין ברירה" ויושבי המקלטים תהו "למה אין אסטרטגיית יציאה" היה חביב, אבל לא הלכו עם הסאטירה החברתית עד הסוף. בסוף, זה היה נחמד ולא יותר.

בחלק הראשון והפוליטי ראינו בעיקר ביקורת על המלחמה והיעדר הפוקוס שלה. דרך הדימוי של ההגדה ושירת "די דיינו", עבר הפאנל על מטרות המבצע הלא מושגות – וקינח ב"אבל קיבלנו אלף פצצות מצרר / והעסק שלכם כמעט נסגר / והבן שלכם מעשן כמו רס"ר / ושתיתם כאילו אתם בעלים של בר / והג'ינס עליכם עכשיו לא נסגר / נאשים בזה את דדי ברנע שיפוטר / דיינו". ועוד נתייחס לביקורת על "החוסן" בהמשך.

לצד זה, התבלט עוד חיקוי כהיילייט של הגל הנוכחי: איתן בן אליהו, עם הקריינות הסמי ארוטית שלו (והתגובות הנהדרות של ניר דבורי). יותר מבני סבטי, שקצת מרגיש ממוחזר מהסבב הקודם, השמש בבן אליהו מצליח גם להעביר ביקורת אבל גם מאוד להצחיק בזכות היכולות המעולות של יניב ביטון. דמות שככל הנראה תמשיך איתנו הלאה.

ח"ח נוסף מגיע לעוד ראנינג גג נאה בעונה הזאת, בדמותו של מוג'תבע חמנאי (בגילומו של דור מוסקל). זה היה בינגו – המחשה שלא רק אצלנו, גם בצד השני לא ממש יודעים מה הם עושים סביב המלחמה הזאת. או בקיצור, שכל מי שמנהל את הסבב הזה, בשני הצדדים, לא ממש כשיר להנהגה במלחמה שהיא לכאורה "חשובה מאין כמוה".

זה לא היה פרק לגמרי נטול היילייטים, אבל התחושה העמוקה סביבו הייתה של עייפות מצטברת. בסופו של דבר לא קרה הרבה השבוע ואווירת אי הוודאות בהחלט השפיעה על הטון הכללי של הפרק. וכשאין הרבה בהווה, הולכים לעבר – מחפשים רפרנסים נוסטלגיים שאפשר להוסיף בעזרתם גלאם לפרק.דוגמא פחות מוצלחת לכך הייתה מערכון ה"איחוד" של הפיג'מות, סדרת הקאלט שצמחה בערוץ הילדים בשנות האלפיים. לא פסול להשתמש ברפרנס נוסטלגי – כל עוד יש אמירה או טייק מרענן. כאן התחושה היא של רפרור לשם הרפרור, בהקשר קצת מאולץ לפיג'מות שלובשים במקלטים. מה שכן, זה בהחלט הבהיר לי שאני קשיש. תודה על זה.

מצד שני, קיבלנו רפרנס מבורך מעוד דמות שהועלתה באוב: אחרי גילה אלמגור בשבוע שעבר, הפעם הגיעו אסתי וראובן. זו הייתה הברקה – קודם כל כי ליאת הרלב וזרחוביץ' טובים מאוד בדמויות האלה והכימיה ביניהם מצוינת מהרגע הראשון, וגם כי הדמויות האהובות הן שובר קרח מושלם באווירת חוסר המעש וחוסר האונים סביב המלחמה. הכתיבה היתה מעולה, הביצוע היה מצוין, זה היה רגע נהדר בפרק, שגם הדליק איזה ניצוץ של הומור בתקופה די עגמומית.

ואחרי שאמרתי את כל זה, שוב נהג המונית אשר (יובל סמו) מתבלט כ-MVP בתקופות חירום. כבר דיברנו על כך בפרק עם ילדי הממ"דים, הפעם זה היה עם "הלביאות" – הנשים שנשארו בבית ומנסות להתמודד עם המציאות המשוגעת. ומי שבלטה במיוחד בסגמנט הזה היתה גיתית פישר.פישר, שחקנית בקאסט של "ארץ", עשתה משהו שאנחנו בדרך כלל לא רואים בתכנית: השחקן בתפקיד עצמו. בדרך כלל, האמירה של השחקנים נובעת דרך הדמויות שהם מגלמים, בין אם הן אמיתיות או פרי הדימיון. כאן, את המסר הסאטירי קיבלנו מפישר עצמה, וזה היה קטע.

מעבר לעובדה שגיתית פישר היא קומיקאית בחסד, משהו בעייפות שהיא שידרה ביטא את העייפות של לא מעט צופים. "יש לי מלא חוסן", היא פתחה בדבריה והסבירה: "חוסן זה כשמחרבנים לך על הראש ואתה צריך להעמיד פנים שלא מחרבנים לך על הראש". זה היה משפט מאוד "גיתית פישרי" בבוטות שלו, אבל הוא היה מאוד נכון.

ונדמה לי שזה הסאבטקסט לפרק של "ארץ נהדרת", ואולי ליחס של "ארץ" כולה למלחמה: היא מצליחה לראות דרך הבולשיט של הססמאות וההתלהמות ושאגות הארי. בפועל, לא רק שהמטרות לא קוהרנטיות וגם לא ממש מתגשמות במציאות (כי כמו שאמרו פעם בשיר, אי אפשר לפוצץ מדינה לשלום), אלא שתוך כדי המלחמה המזעזעת הזאת אנחנו נגמרים.האנשים שאמורים להיות העורף החזק נחלשים מיום ליום, בהיעדר טיפול ובהזנחה ארוכת השנים, והממשלה שתוך כדי המלחמה זורקת פנימה עוד קיטוב ועוד חוקים דתיים קיצוניים על הראש שלנו שגם ככה כואב. ממשלת ישראל אומרת שהיא מנסה להתיש את המשטר האיראני, אבל בתכל'ס מתישה אותנו הרבה יותר. זה הסאבטקסט החזק שלא נאמר מפורשות, אבל הורגש יותר מכל דבר אחר.

"ארץ נהדרת" יוצאת לפגרה שממנה תשוב עם פרק סיום העונה המסורתי ביום העצמאות. נדמה לי שבקטע הזה, לכולנו יש תקווה שמהפגרה הזאת הם ואנחנו נחזור פחות עייפים – ואולי נוכל סוף סוף לצחוק בלי להרגיש מוזר.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• מלחמת איראן
• סאטירה ישראלית

ההיסטוריה שלנו מלאה בשילוב הזה שעל פניו יכול להיראות תמוה: דווקא בתקופות קשות, טראגיות ומעוררות חרדה, הישראלים (היהודים?) רוצים לצחוק. זה קרה עם "ניקוי ראש" אחרי הטראומה של מלחמת יום כיפור, עם "זהו זה" במלחמת המפרץ, עם "החרצופים" פוסט רצח רבין והפיגועים הגדולים של שנות התשעים, וכנראה שזו דרך אנושית להתמודד עם פחד וקושי.בסוף כל אלה, נמצאת "ארץ נהדרת" שהפכה לחלק מההוויי של כל מה שעברנו בעשרים השנים האחרונות. ממלחמת לבנון השנייה, דרך המבצעים בעזה ועד טראומת 7.10, כשהיא מגלמת תפקיד כפול: מצד אחד אמירה סאטירית נוקבת, מצד שני בתקופות רבות היא יותר רכה, יותר מחבקת ואמפתית לרגש הישראלי שרק מחפש מנוחה לנפש ומשהו לצחוק איתו.

>> קבינט הלרלרת: 10 הפאנליסטים והפרשנים הכי מביכים בטלוויזיה
>> פיו פיו: 10 מערכונים שמראים שאנחנו יודעים לצחוק על מלחמה

זה גם היה הטון העיקרי שבקע מהפרק ששודר אתמול: פחות סכינים, יותר פיל גוד. מערכון הפתיחה, שבדרך כלל מוקדש לאמירות סאטיריות-סרקסטיות, התמקד הפעם בהומור על הוויי המקלטים והטיפוסים שחיים בתוכו. לא פחות (ואולי יותר) משהפרק התמקד בנתניהו ובכתמים שלו, הוא היה כזה שרפרר למציאות של הישראלים, לטרנדים (משיר הכטב"ם, דרך הבריסטה ועד "כשהגלים מתחזקים"), ולדמויות המשונות שצמחו סביב המלחמה (לירן משקף לבן).

במובן הזה, היא הזכירה הרבה יותר את "זהו זה" במפרץ – משהו שנגע בדופק הישראלי בתקופה הזאת, והוא בעיקר עייף וזקוק למנוחה, הרבה יותר מאשר ביקורת. זה לא אומר שהביקורת לא היתה קיימת; היה שם את החיבור המחודש של נתניהו ואוריך (עם משחק מילים קצת צולע) וההפיכה המשטרית שחזרה לראש האג'נדה וחוסר התפקוד של ישראל כץ, אבל זה לא היה הפוקוס. זו היתה תכנית ברוח הרבה יותר קלילה, שייצגה את הנפש המטורטרת של הצופים בנקודת הזמן הזו.

החלטה מערכתית מעניינת של "ארץ", אולי כסוג של מהדורת חדשות אלטרנטיבית, הייתה בנוגע למצב בצפון. רשתות החדשות, כולל ערוץ 12, ספגו לא מעט ביקורת על תת ייצוג לטילים הבלתי פוסקים שנפלו שם בשבועות האחרונים. נשים בצד את הטענה שלפיה מה שהאנשים בממ"די הצפון צריכים זה עוד חדשות (טענה שאני כופר בה), במובן מסוים היה צדק בכך שהתקשורת בהכללה הרבה יותר קרובה אצל עצמה, ומעדיפה לעסוק ברסיס שנופל מתחת לפנס (לפעמים, מילולית מתחת לפנס בבן יהודה פינת נורדאו).

"ארץ" בחרה לתת לעניין הזה מקום מרכזי יחסית. הפרק התחיל מדיאלוג עם שני נציגים מהצפון שהתעמתו עם נתניהו, והביאו (גם אם דרך דמויות) את הזעקה שלהם. זאת הייתה פעם נוספת שבה דווקא "ארץ", התכנית הסאטירית, עקפה את מהדורות החדשות המנותקות בייצוג של המציאות הישראלית כהווייתה. זו לא תהיה הפעם האחרונה, אפילו לא בפרק הזה.

ברמת ההומור, שני חיקויים (לדעתי) בלטו לטובה. הראשון הוא של דובר צה"ל אפי דפרין (יניב ביטון המשובח עשה את העבודה הזאת). ייתכן וזה דל"פ, אבל בעיניי העבודה של ביטון על החיקוי הספציפי הז טובה אפילו מאשר החיקוי של דניאל הגרי מתחילת ימי המלחמה. הוא שם אצבע רגישה על האוקוורדיות של דפרין, על הקלישאתיות, ובאופן כריזמטי הבליט את חוסר הכריזמה המובהק של הדובר שמופיע לנו על המסך כל יום.

רגע נוסף של אושר (שלא לומר אושר צרוף) הגיע עם שובה המבורך של גילה אלמגור – אין מילים לתאר כמה הדמות הזאת באה טוב, אולי גם בהשפעת המצב. זרחוביץ', באחת הדמויות היותר טובות וקלאסיות שלו, נגע בפער התרבותי שבינה לבין גיבורי ההווה (מר חולצה אפורה ואדון משקף לבן), וזה היה רגע של כיף מזוקק עם דמות שבהחלט התגעגענו אליה.

אבל, כאמור, זה היה פרק רך ואמפתי וזה בלט במיוחד בקטע הסיום של התכנית. בגלים הקודמים של המלחמה, דובר רבות על התפקיד החדש והמעניין שלקחה הדמות של נהג המונית אשר (בגילומו המבריק של יובל סמו). מה שהתחיל כמעין התפתחות אבולוציונית לדמות "הישראלי היפה" שלו, סוג של בוראט ישראלי שמשתמש בעוברים ובשבים כחומר לקומדיה, הפך להיות תיעוד נפלא של המציאות הישראלית המתוסבכת:מהפעם שבה ליווה את הצפון המפונה בתחילת מבצע "חרבות ברזל", מהראיונות עם משפחות החטופים ועם החטופים שחזרו מהשבי, והפעם – באמצעות סטייטמנט סביב מה שהוגדר "ילדי דור הממ"דים", הילדים שניסו לגדול בשקט ונולדו לעולם שהרעיף עליהם טראומות ממגפת הקורונה, דרך 7.10 ועד שתי מלחמות בליסטיות עם איראן.

כמו תמיד אצל אשר, היה כאן שילוב של ההומור הבאמת מעולה של סמו עם היכולת שלו לדבר בגובה העיניים עם כל נוסעיו, ודרך ההומור לגעת באמיתות כואבות. המונולוג של הילדה שחוותה טיל שנפל על ביתה היה כואב, גם אם נמצא הצד המצחיק בו. בתוך העטיפה הקומית, קיבלנו דברים שאנחנו לא ממש רואים על המסך – גם במהדורות הלכאורה רציניות יותר.

וזה המקום ש"ארץ נהדרת" תופסת נכון לעכשיו: ביטוי לעם שעבר התשה מוחלטת במלחמה הזאת שנמשכת כבר שנתיים וחצי – לא רק ב"בועה התל אביבית", אלא בכלל במדינת ישראל, היכן שמיליוני אנשים לא רק חווים טראומה מטורפת מטילים שמתעופפים להם מעל הראש, אלא גם יורדים ועולים לממ"דים ולמקלטים הציבוריים בלופ שנראה כי לא ייגמר. במובן הזה, המשפט של קיציס בסיום על זה ש"עדיין, יש לנו ארץ נהדרת" אמר את הכל. ובערב הזה, התכנית הצליחה – אולי קצת כמו בתכנית ההיא אחרי 7.10 – להיות רגע קטן של חיוך אמפתי בתוך תקופה מחורבנת.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה ישראלית
• מלחמת איראן

רבות דובר במדור זה על הנכס הגדול ביותר שיש ל"ארץ נהדרת":יותר מהשחקנים, האיפור ואפילו הכתיבה (כולם ברמה גבוהה מאוד), מה שמשאיר את "ארץ" חיה ובועטת היא היכולת שלה לזהות את הדופק הישראלי, אותו ססמוגרף רגיש שמצליח לגעת בתחושה של הצופים ולבטא אותו בצורה הרבה יותר מדויקת מכל תכנית אחרת בטלוויזיה. בטח יותר ממהדורת החדשות שקודמת לה.

>> אין לנו אח: זה ציני, זה שואו, זה רייטינג. פשוט תגידו את זה
>> סלאח, פה זה רשת 13: "המעברה" היא החמצה. והיא תהיה להיט
>> "כל האימהות משקרות" בחרה לסיים באלימות, כי המציאות כואבת

אם מד הדופק הישראלי מדייק, הרי שהכותרת "ארץ נלחמת" שעשתה קאמבק בשני הפרקים האחרונים יכולה להשתנות ל"ארץ נבוכה". זה מה שבלט יותר מכל בפרק ה-18 של העונה והשני של "שאגת הארי": אם הפרק הקודם היה באווירת "הזעם האפי", עכשיו קורה מה שבדרך כלל קורה במלחמות ישראליות: האופוריה של הימים הראשונים יורדת, ואנחנו מבינים שאנחנו שוב תקועים.

הפרק התחיל לא עם פוליטיקאים ולא עם פרשנים, אלא דווקא עם המייצג המובהק של הישראלי הממוצע: הזוג אשר וחני שיושבים במקלט. משם נמתח הפער הגדול בין התחושה הקלולסית של האזרחים, לבין כל מי שאמור לספק להם תשובות – בהתחלה ניר דבורי ואיתן בן אליהו, אחר כך נתניהו וטראמפ – ופשוט לא אומרים להם מה קורה ולאן הולכים.

זה הסטייטמנט של "ארץ נהדרת", באמצעות שתי הדמויות העממיות ביותר שלה: אנחנו נמצאים במלחמה חסרת פשר. הרטוריקה אמנם בשמיים, אבל המציאות לא ממש עומדת ברף שלה. במילים אחרות, זה לא ממש מרגיש כמו מלחמת ששת הימים אלא יותר כמו מלחמת התשה, כשהמותשים הם אנחנו, האנשים הפשוטים שחיים בין אזעקה לאזעקה ולא ממש מצליחים לנשום.

ומה ש"ארץ" שיקפה היטב בפרק האחרון שלה הוא שאף אחד לא באמת יודע לאן הולכים. ניר דבורי עסוק במטאפורות מעולם משחקי הווידאו, בן אליהו (בגילומו האדיר של יניב ביטון) עוסק בהתנשאות ובטחינת מים. זה לא קרה באופן מפורש, אבל תכנית הדגל של קשת 12 בעצם סימנה לצופים שלה שגם החדשות באותו ערוץ, יצאו מדעתן, מועלות בתפקידן ולא מנסות לספר מה שחשוב.

כשעולים מדרגה, המבוכה גדלה אפילו יותר – כשנתניהו מבטיח ירידה דרסטית מ-400 משגרי טילים ל-400 משגרי טילים, וכבר מכין את הפרומו לסבבים הבאים (בקטע הכואב ביותר בתכנית – אולי כי פשוט הוא נשמע לנו נכון מדי, על הלופ הבלתי נגמר של מבצעי "טימון כפומבה"). וכשאפילו דונלד טראמפ קופץ מ"soon" ל"noos", התחושה היא שאין סמכות. אין דמות אחראית שמדברת לציבור בתקופה הכי מדכאת ומתישה שעוברת עליו. אף אחד שיבהיר את האופק, כולנו הולכים בדרך הבטוחה לשום מקום.

כשזה היה הסטייטמנט, ובלי קהל חי באולפן, האנרגיות של הפרק פחות זרמו. היה קשה מאוד להשיג רגעים מצחיקים באמת – גם היוצרים, גם השחקנים וגם אנחנו עייפים מאוד; ובכל זאת היו כמה שיאים ברמה הקומית. אחד מהם, כאמור, הוא המנייה הבטוחה של "ארץ" בשנים האחרונות, יניב ביטון, בחיקוי המופתי של איתן בן אליהו – שהצליח לזקק נהדר את הזחיחות החיל אווירית ותחושת ההתנשאות מול "פשוטי העם". ביטון הוא מאסטר – ואפשר לראות את זה בכל דמות מחדש.

רגע שיא נוסף קצת התחבא בהמשך והתחיל ברפרנס ישן: לשרון טייכר וערן זרחוביץ', לפני שהם הפכו להיות כוכבים ב"ארץ נהדרת", היתה תכנית קצרת ימים בערוץ 10 ושמה "שינויים בלוח השידורים", אדפטציה טלוויזיונית של תכנית הרדיו המצליחה שלהם. תכנית פרועה, ששודרה בימי שישי בלילה, ונתנה הצצה לכל מיני חיקויים שיגיעו יום אחד גם ל"ארץ".החיקוי של גילה אלמגור, למשל, נולד שם, גם הדמות של אירנה (ליאת הרלב) וגם פינה שהיתה גולת הכותרת – "קול הרעם מטהרן". מדובר על שני מגישים איראניים חמורי סבר ששיגרו אזהרות לקהל הציוני בעברית קלוקלת. ובכן, הפינה הזאת חזרה – עם דמות של אותו שרון טייכר מקריא את אותן אזהרות, הפעם על גבי AI כמיטב המודרנה. ייתכן שזיהו משהו ב"ארץ נהדרת" שיהיה שווה להמשיך, בטח כפאנצ'ר למערכת החרדה שמסביב.

עוד דבר שקרה והיה מרענן: החיקוי של נועם בתן והשיר לאירוויזיון. אמיר שורוש גילם את הדמות של בתן (דווקא חיקוי לא הכי מוצלח) וסיפק את הקומנט הכי טוב בסיום – עם התשובה העברית לשיר "מישל", שבה מישל היא פשוט מישהי שהתאהב בה וברחה מרעש האזעקות. זו היתה דרך משעשעת לסגור את התכנית, שביטאה היטב את תחושת הכאוס בציבור וידעה לפרק אותו בעזרת פארודיה מוזיקלית טובה.

השבוע האחרון עמד בסימן תגובות רבות שעורר "המונולוג של חמנאי" בפרק הקודם. אז, זו היתה מעין אזהרה בתוך האווירה היחסית אופורית. הפרק של הערב סימן שכבר אין אופוריה – היה מתיש להיות ישראלי בשבעת הימים האחרונים – בעיקר בגלל היעדר האופק וחוסר האמון ארוך השנים שהתפוצץ עכשיו. זה לא היה פרק שמח של "ארץ נהדרת", אבל הוא הציב את תמרור האזהרה הבוהק מעל המציאות שלנו. וגם את זה, מסתבר, התכנית יודעת לעשות מצוין.

• המסך
• ארץ נהדרת
• סאטירה
• קשת
• מלחמת איראן

ואיכשהו, שוב, מלחמה. הפחד באוויר, האזעקות, האתרעות וההגבלות של פיקוד העורף, מקומות הבילוי והתרבות שנסגרים, הכדורגל ששובק חיים. נראה שכמעט התרגלנו ללופ הזה. חיים מתמידים תחת תחושת חירום. השנים האחרונות הגבירו את המחנק הזה, אבל אם מסתכלים בפיכחון – גם בעבר תמיד היינו מדינה שמלחמות הן חלק מהחיים שלה.וחלק מההווי הלאומי, בכל מדינה, משתקף גם בתרבות ועוד יותר מזה, בהומור שלה. ההומור העברי תמיד עסק גם במלחמות שלנו וזה נכון לדורותיו, עוד לפני קום הטלוויזיה. מתיאטרון האוהל והחמאם וחנוך לוין – כולם עסקו, בדרך כזו או אחרת, במציאות הבעייתית שלנו.לרגל תחושת החירום שמכה בנו שוב, חזרנו אל עשרה מערכונים שניסו להסתכל על המלחמה מהצד המצחיק שלה. קלאסיקה ישראלית.

>> מלחמת תרבות: 9 סרטים איראנים משובחים שיש מה ללמוד מהם
>> עוד ניפגש: 9 מוסדות תרבות עצמאית שתל אביבים אוהבים במיוחד

הגשש החיוור // המכונית המגויסת

קשה להאמין, אבל המערכון הזה הוצג לראשונה ב-8 ביוני – תוך כדי מלחמת ששת הימים. אבל כמו שנראה תכף, בלא מעט מערכונים ברשימה זה יהיה הסיפור – לכתוב על האש תוך כדי שהיא דולקת. וזה היה המערכון הקלאסי שבו הגששים צחקו על זווית קטנה ומוזרה של המלחמה: המכוניות שגויסו לחזית, ולא נשאר מהן זכר. מערכון שבמידה מסוימת חזה גם את גבעת חלפון ואת כל ההומור הצה"לי שנבנה עליו – כשכל העם צבא, ורובנו לבשנו פעם מדים, גם ההומור שמגיע מהצבא קולע לכולם.

ניקוי ראש // הסכסוך היהודי-ערבי

ממשיכים קדימה אל תכנית הסאטירה שהקדימה את כולן. רוב המערכונים של "ניקוי ראש" (שעלתה בעקבות מלחמה גדולה אחרת – מלחמת יום כיפור) עסקו פחות בשכול ובכאב ויותר בעולם שאחרי המלחמה: הסיאוב של שלטון מפא"י, האלימות ובעיות נוספות שהטרידו את מנוחתם של הישראלים. אבל מדי פעם יצאה להם גם תובנה כזו, דרך מערכון קטן ונשכח, על הטבע ההזוי של האיזור הזה ועל שני עמים שלא מסוגלים לחיות ביחד בשום דרך.

זהו זה // הבאבא בובה

החרדות של היום הופכות לקומדיה של מחר. זה השיעור שמתקבל ברבים ממערכוני המלחמה האלה, בטח במה שנחשבת לתקופת השיא של "זהו זה": מלחמת המפרץ, שהכניסה אותה סופית לכל בית. זו הייתה התכנית שצחקה בזמן אמת על החרדה הישראלית המטורפת, מספריות הווידאו ועד האנשים שלא יודעים להפעיל את האזעקות. והיה גם את הבאבא בובה – שייצג את החרדה הזאת במלואה. דמות כאוטית ונוירוטית (בגילומו האדיר של מוני מושונוב) שקצת מזכירה את האולפנים של היום: הרבה אנשים שמחרטטים בביטחון בלי שמץ של מושג מה יהיה.

החמישיה הקאמרית // פרחים בקנה

לחמישיה הקאמרית היו לא מעט מערכונים שעסקו בצבא. יוצריה שיצאו ממלחמת לבנון ו"חרבנו להם על הראש" (כמו שאמר פעם רמי הויברגר ז"ל), רק חיפשו לצעוק את זה בכל דרך. ממערכונים מצחיקים דוגמת "מה שאני הכי שונא בצבא", ועד מערכונים כמו "לבנון" (זה קרה בגללי) או מלחמת יום כיפור (אם לא הירואי, לפחות קונטרוברסיאלי) – היא עסקה בצה"ל במקרים רבים, במלחמות ובפולחן המוות. אבל אני רציתי לבחור את הקטע הזה – שיר שעקרונית אמור להיות אופטימי. אבל תסתכלו טוב טוב בעיניים של מנשה נוי ותבינו את כל הטראומה שעוברת כאן מדור לדור.

החרצופים // סתיו

אמצע שנות התשעים, דור אחר של כאב – ומלחמה אחרת. "החרצופים" עלתה לאוויר דקה אחרי רצח רבין ועם תחילת הפיגועים הגדולים ששטפו את הרחובות. זו הייתה הטראומה, וככה ניסו להתמודד איתה – דרך הביצוע ל"שיר סתיו", שיר ישראלי ישן, במילים חדשות ובביצוע של הנשר. זה שאוכל את הפגרים של המוות המיותר, ושאף פעם לא חסרה לו עבודה. עד עצם היום הזה.

מ.ק. 22 // ימ"מ נגד סיירת מטכ"ל

עוד סדרה שבאה מהצבא, אבל לא ממש מהצד הקרבי שלו. "מ.ק. 22", קצת כמו שורה של יצירות שיבואו אחריה – מ"אפס ביחסי אנוש" ועד "המפקדת" או "שישו ושמחו", חגגה את צה"ל הלא הירואי, זה שנשאר מאחור, שעסוק הרבה יותר בעבודה משרדית אפורה, שנרקב באפסנאות כזו או אחרת. שוב ושוב הצליחו שם להכניס איזו בעיטונת להירואיקה הצה"לית הגדולה. למשל, בפרק העשירי והאחרון (לצערנו הרב), שבו סצנת ההשתלטות על האולפן של יאיר לפיד הופכת למלחמה פנימית ענקית בין הימ"מ לסיירת מטכ"ל. אולי גם עקיצה למלחמות הפנימיות שלנו, שמלוות אותנו עד היום.

מקום לדאגה // הגמד

"מקום לדאגה", שלפחות בעיניי היא היורשת החוקית של "החמישיה" בתור סאטירה כואבת ולאו דווקא מצחיקה – לא היתה ממש סאטירה לפרצוף. היא היתה הרבה יותר מופשטת ונונסנסית, וסיפרה את המציאות הכואבת בכלים קצת יותר אמנותיים. למשל, במערכון הזה – שבו היא לוקחת את המלחמה של הדור שלנו, הכיבוש בשטחים, ומגחיכה אותו עד כאב.

הפרלמנט // מלחמת עולם

גם "הפרלמנט", בניגוד לאמא המולידה שלה "ארץ נהדרת", לא תמיד התייחסה למציאות הישראלית במישרין. היא תמיד יצאה משם לעולמות הנונסנס – לקומדיה איכותית מאוד, אבל לא ממש סאטירית. ופתאום, בתוך כל אלה, נפל המערכון הזה. מערכון שהשתמש במטאפורת הספורט והכדורגל כדי להמחיש את החרדה הקיומית של המקום הזה. יש בו מלחמות עולם ושואה ברקע ואיום איראני – כל הטראומות רוקדות בתוך מערכון של דקה, שבסוף יוצא ממש מצחיק. אלה החיים שלנו.

היהודים באים // פתח ת'גדר

לצד היכולת שלה לצחוק על סיפורי התנ"ך, היכולת המדהימה הנוספת של "היהודים באים" היתה גם לספר וגם לתקוע סיכה בבלון של המיתולוגיה הישראלית. כמו בקטע הזה, שבו – בדרך מאוד מצחיקה, כיאה למערכון שמשלב את מעיין בלום, יניב ביטון ומוני מושונוב – נחשף המתכון לטראומת העל של מלחמת לבנון. הדרך שבה שרון ורפול השתמשו במנחם בגין על מנת להוביל אותו למטרה שלהם – מלחמה בכל מחיר. ורק בסוף, כשאתה אמור לצאת עם חיוך – הסכין מסתובבת, באשר לאחת המלחמות הכי טראגיות ומכעיסות שהיו כאן.

ארץ נהדרת // ונזכור (כמעט) את כולם

זה לכאורה לא מערכון מלחמה. אין בו חיילים משעשעים או חיילים בכלל. ובכל זאת, אודי כגן הביא כאן את הסיפור כולו. בתוך יום הזיכרון לחללי צה"ל, הוא ניצל את המצב כדי לספר את הסיפור על אלה שמתים בחושך, לא בגבורה הזוהרת של היום הזה. אלה שמסיימים את חייהם אחרי שהשתחררו בגלל הטראומה שהם סוחבים וכולם מתעקשים לזלזל בה במקרה הטוב, או לנצל אותה לצרכיהם במקרה הרע. כתב האישום הכי חריף ש"ארץ נהדרת" הגישה – ושנעשה בדרך הכי כגנית. אותנטית, ישירה וכואבת עד דמעות.

• מלחמת איראן
• המסך
• קומדיה ישראלית
• קומדיה
• ארץ נהדרת
• היהודים באים
• מ.ק 22

בלוח השנה העברי, יש כמה מועדים שמוציאים מ"ארץ נהדרת" את המיטב. פרקי חגים (בעיקר חנוכה ופורים) שמספקים קו עלילתי והזדמנות לקצת יותר יצירתיות, יום העצמאות – שזה בדרך כלל המקום שבו מסתיימת העונה ולצערנו בשנים האחרונות, מה לעשות, גם פרקי מלחמה.על אף כל הרע שמלחמה מביאה, מ"ארץ נהדרת" מצבי חירום דווקא מוציאים משהו טוב; הם מייצרים איזה פוקוס, מושיבים אותה במקום קצת יותר נוח כאתנחתא קומית ומשהו שמאפשר לפלטר דרכו את הלחצים של התקופה המשוגעת הזאת. הפרק ששודר אתמול (רביעי) פוסט "שאגת הארי" שילב בין השניים: פרק פורימי באווירת מלחמה. ככזה הוא היה טוב מאוד.

>> קפה הפוך: בכאן 11 רצו לראיין תל אביבים מנותקים. זה התהפך עליהם
>> לופ החדשות האינסופי מעוות את התודעה. כבר עדיף בידור וריאליטי

עוד ניגע ברגע השיא של הפרק, אבל לפני הכל, הפרק ה-17 של העונה ה-23 הדגיש שני כוכבים מעל כולם (עם כל הכבוד לכולם): ערן זרחוביץ' ויניב ביטון. ליאת הרלב עושה את שלה, תמיר בר נהדר ואת יובל סמו תמיד כיף לראות – אבל הכוכבים של העונה הם זרחוביץ' וביטון. הם עמוד האש שמוביל את המחנה, הקפטנים של הקבוצה, והם גם מביאים את רגעי השיא של העונה הזאת (יחד עם עומר עציון והדמות של דונלד טראמפ, שהיא הציר המרכזי).החיקוי המדויק של זרחו לצביקי טסלר, ולאחר מכן לפיט הגסת' (שר ההגנה האמריקאי), מוכיח איזה קומיקאי בחסד הוא. כמה הוא מצליח לדייק מניירות ולהיות איש מצחיק באופן כללי (מה שעובד גם בסדרה דרמטית יותר כמו "מטכליסטים"). פשוט כישרון עצום שמגיע לפרקו ככל שהעונות מתקדמות.

מצד שני ביטון הוא אולי פחות וירטואוז מזרחוביץ', אבל עושה את שלו בדרך אחרת, יותר אמפתית. לא משנה כמה רשע חמנאי, יש משהו בדמות שלו כשביטון מגלם אותה, שאתה קצת אוהב. הוא פחות מכוער מסינוואר ופחות נכלולי מהדמות של נסראללה (אפרופו המפגש המשולש ביניהם בגיהנום – עוד רגע מוצלח). זה הקסם של ביטון, שעובד לו עוד מ"היהודים באים", הקשר הזה עם הצופים שהופך אותו לשחקן מוצלח כל כך.

בכל מקרה, למרות היעדר הקהל זה היה פרק עם אנרגיות גבוהות שפגע היטב בכאבים ובמתחים של התקופה – מההתרעה הקיצונית, דרך החשש ממקלחות (כי זה מפעיל את האזעקה) – הססמוגרף הרגיש של "ארץ" לדופק של הקהל (או לפחות הקהל שצופה ב"ארץ נהדרת") המשיך לעבוד גם הפעם.רגע מוצלח היה גם לשני כהן: החיקוי שלה למפעילת ההתרעות של פיקוד העורף היה קצת וינטג' שלה לתפקידים יותר צעירים; מסול בר בעונה האחרונה של "רק בישראל" (עם הקאץ' פרייז "אני לא בוכה, אבל זה מעצבן"), ועד שלל דמויות שגילמה בימי "שבוע סוף". משהו קצת יותר נוירוטי ומאוד מצחיק שכהן מצליחה להביא היטב. זאת גם הייתה עקיצה טובה לפקע"ר ולמדיניות הבעייתית שלה בעניין ההתרעות (נחנקנו).

חוץ מזה, גם סדרת מערכוני "פרדס חנה" ממשיכה לשמור על יציבות ומסמנת שאחרי כמה שנים של חיפושים, ל"ארץ" יש להיט ביד בדמות מערכון רץ לאורך העונה, אולי לראשונה מאז "הטורטלים". הפעם, הם נגעו בקונספירציות ואמרו משהו אמיתי על קונספירטורים (משהו שלי מאוד נגע, כמי שאוסר עליהם מלחמה די רצינית בשנים האחרונות), על ההתשה שיש בהתמודדות איתם ואיך שום דבר מציאותי (כולל מילולית טיל בליסטי שעף להם לבית) לא מונע מהם לצאת מהבועה. לא היה פה איזה שיחוק מבחינת תפקידים (אולי מפאת הזמן), אבל זה היה כתוב נהדר ובוצע בצורה מוצלחת.

אבל הכל היה הכנה לרגע השיא של הפרק, אולי אפילו של העונה הזאת, שהגיע במונולוג הסיום. הרגע שבו עלי חמנאי, בגילומו של יניב ביטון, מסיים במעין מכתב פרידה מהקהל הישראלי שצופה בו. הוא עוטף את זה בעטיפת צלופן ("הכנסתם לנו יפה יפה"), אבל המסר כאן הוא שאיראן האיסלמית אולי שוקעת, אבל ישראל שהולכת באותו כיוון – דתי קיצוני ולאומני – בדרך לאותו המקום. "איך אומרים? עוד לא אבדה תקוותנו", הוא חתם בסיום מצמרר – וזה בהחלט השאיר אחריו הדים, כולל ויראליות אדירה ברשתות מיד לאחר שהפרק הסתיים.

למה זה עבד? המונולוג של ביטון מרפרר לשני מונולוגים גדולים שראינו בשנים האחרונות בקומדיה העברית: הראשון הוא מונולוג מלחמת האזרחים של אסי כהן (2021) וכמוהו הוא רצוף שיאים שמגיעים לקליימקס בועט וגורם לאנשים לזוז בכיסא. השני הוא מונולוג שביטון גילם בעצמו, ב"היהודים באים", ושודר בפרק שאחרי ה-7.10. אותו הרגע שבו משה רבנו פונה לעם ישראל, ומסמן להם שהם דווקא לא "עם של קקות", שיש בהם הרבה אור, ושהם צריכים לבחור בין עם של בניין לעם של חורבן. שניהם רגעים שייחקקו לעד בתולדות הטלוויזיה בישראל, ומונולוג חמנאי היה מעין בן כלאיים של השניים.

זה מה ש"ארץ נהדרת" יודעת לעשות במיטבה: מצד אחד להישאר קומוניקטיבית ולייצג, במידה רבה, את המיינסטרים הישראלי – זה שרואה במוות של חמנאי דבר טוב, זה שמסתכל בתקווה על קריסת המשטר הדכאני והאלים באיראן. ומצד שני, היא יודעת לייצג גם את קול המצפון – את אותו DNA ערכי, שדיברתי עליו בשבוע שעבר. זו היתה ההצעה של "ארץ נהדרת" לציבור שצופה בה: איראן, אולי, תוכל לחזור למה שהיא היתה פעם – מדינה יצרנית, עם תרבות אדירה ועם שאין לו גבולות מלבד הדמיון. אבל אולי כדאי שגם אנחנו נחזור לאותה הדרך שאיבדנו עם הממשלה הנוכחית.

בסוף, המונולוג של חמנאי נגמר באותו פאנץ' כמו המונולוג של משה רבנו: האם אנחנו עם של בניין או עם של חורבן? האם אנחנו בוחרים בדרך של שנאה ושל התבצרות, או בדרך של פתיחות ושל מערביות? במידה רבה, גם העם האיראני וגם העם הישראלי – למרות שהם לכאורה בשני צידי המתרס במלחמה הזאת – עומדים בפני אותה דילמה. והתשובה של "ארץ נהדרת" לדילמה הזאת התבטאה בדיוק בדרך שלה: בחדות, בכישרון ענק, ועם המבצע המושלם למשימה הזאת. לכו תדעו, אולי בכל זאת יש לנו ארץ נהדרת.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה פוליטית
• מלחמת איראן