Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
ניצחנו. כשהמאבק הזה התחיל, מעטים חשבו שזו תהיה כותרת הסיום שלו, ובכל זאת, למרות שקשה להאמין שהמילים האלה נכתבות: ניצחנו.לממשלה הייתה תכנית: לגרש את מבקשי המקלט שחיים בינינו אל עבר עתיד לא ידוע, וכך ובכך להפוך את שכונות דרום תל אביב למכרה זהב עבור טייקוני הנדל"ן: אחרי גירוש מבקשי המקלט יושלם גם פינויים של התושבות והתושבים הוותיקים, שכבר עשורים זועקים על העוול וההזנחה הממשלתית של שכונותיהן.
נתניהו, שקד, רגב, דרעי ויתר חבריהם חשבו שיש להם ביד קלף מנצח. הם חשבו שכל מה שהם צריכים לעשות כדי להוציא לפועל את התכנית הזו, זה לבנות משוואה פשוטה אבל שקרית: זה או מבקשי המקלט או תושבי דרום תל אביב. אי-אפשר גם וגם. את המשוואה הזאת הצלחנו לשבור. ובגלל זה ניצחנו. היום הודיעה הממשלה כי התכנית לגרש לאפריקה את מבקשי המקלט – מבוטלת. 16,000 מבקשי מקלט יזכו לרילוקיישן (יישוב מחדש עם מעמד של פליט) במדינות אירופה, ועוד 18,000 יזכו להישאר כאן בארץ ומעמדם יוסדר.
המאבק נגד הגירוש ובעד דרום תל-אביב היה מאבק שעוד לא נראה כמוהו בישראל. מאבק שהתעקש לחבר בין האינטרסים של ציבורים שונים, שמול ההפרדה וההסתה של הממשלה הציב קריאה משותפת ומאחדת. כשעשרים אלף איש עמדו לפני חודש ברחוב לווינסקי, בהפגנה שהובלה על-ידי חזית מאוחדת של תושבות ותיקות ומבקשי מקלט – השקר של הממשלה נחשף. כשעוד ועוד אנשים הצטרפו למאבק הזה והשמיעו את קולם – הממשלה התחילה להתקפל. עכשיו, אנחנו רואים את גודל ההישג: הצלחנו לעצור את תכנית הגירוש, ולצד זאת להביא להקמה של מנהלת לשיקום שכונות דרום העיר.
מבקשי מקלט ממתינים בתור ללשכת רשות האוכלוסין בפלורנטין (צילום: אורן זיו)
אך עוד מוקדם כמובן להפסיק את המאבק. הדבר הראשון שאנחנו צריכים לעשות עכשיו הוא לוודא היטב שהממשלה אכן עומדת בהבטחותיה, שמבקשי המקלט זוכים באמת לחיים טובים יותר – גם אלו שייקלטו כאן וגם אלו שייקלטו במדינות מערביות. ששכונות דרום תל אביב באמת יזכו למשאבים ולתקציבים שאליהן הן משוועות כבר שנים. שממשלת נתניהו לא חוזרת בה, ורק מנסה להרוויח זמן כדי להתארגן מחדש. היום, יותר מתמיד, אנחנו צריכים להבהיר לממשלה שאנחנו עדיין כאן. היום אנחנו גם יכולים לברך ולהכיר בהישג הענק שהשיגו כל התנועות והקבוצות שלקחו חלק במאבק הזה: דרום תל-אביב נגד הגירוש, תנועת "עומדים ביחד", א.ס.ף, המרכז לפליטים ומהגרים, עוצרים את הגירוש, אליפלט,JACCועוד. לכולן ולכולם מגיע הרבה כבוד.
ויש לנו גם משימה נוספת, חשובה לא פחות: ללמוד מהמאבק הזה לעתיד. כי מעכשיו אנחנו יודעים שאנחנו יכולים לנצח. אנחנו יודעים שמאבק ציבורי גדול יכול לשנות את המציאות ואת חייהם של אנשים שכל כך צריכים את השינוי הזה. ובגלל זה, מהיום אנחנו יודעים שאסור לנו להיכנע לייאוש. אסור לנו יותר לפקפק ביכולת שלנו לשנות, וביכולת שלנו לנצח. אסור לנו להפסיק להיאבק. כמו שעצרנו את הגירוש – אנחנו יכולים גם להבטיח פה שוויון אמיתי, להיאבק נגד הכיבוש ובעד שלום ישראלי-פלסטיני, לשים סוף לשחיתות של אדוני הארץ ולמדיניות שמעדיפה את האינטרסים הצרים של מעטים, על פני אלו של כל האנשים שחיים כאן.
הפגנה נגד גירוש מבקשי המקלט (צילום: אורן זיו)
לפני שנה יצאנו בתנועת "עומדים ביחד" עם הסיסמא "איפה שיש מאבק – יש תקווה". אמרנו שתקווה לא מתעוררת ככה סתם, אלא רק אם מתעקשים עליה ופועלים יום-יום ושעה-שעה כדי להביא אותה. היום הוכחנו שזה נכון, ובדיוק בגלל זה – אנחנו מתכוונים להמשיך, עד שהמקום הזה יהיה מקום לכולנו.
הכותב הוא פעיל חברתי ומנהל ארצי של תנועת ״עומדים ביחד״.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
מיפו ועד עבר הירקון (ואפילו מחוץ לעיר) אלפים מכם בחרו שלא לשתוק וחתמו על העצומה נגד כליאתם וגירושם של עשרות אלפי מבקשי מקלט. עדיין לא חתמתם? עוד לא מאוחר
"עזבתי את המדינה שלי בגיל 5 כדי לחיות עם דודה שלי באדיס אבבה. לא היה לי קשר עם המשפחה בגלל המלחמה, עד שבשנת 2011 האחיות שלי התקשרו אליי וגיליתי שהן נמצאות במחנה פליטים באתיופיה. הן סיפרו לי שאבא שלי, שהיה בצבא במשך 20 שנה, נכנס לכלא אחרי שאנשי הכפר התקוממו נגדו. אימא שלי נשארה מאחור כי היא לא הייתה בריאה מספיק והן יצאו לדרך לבד.
"אחרי שהן סיפרו לי את כל הדברים האלה ידעתי שאני חייבת לברוח. חציתי את הגבול לסודן ורציתי בהתחלה להמשיך משם לאירופה, אבל גיליתי שהמסע יקר וקשה. הייתה לי אופציה אחת – ישראל. האחיות שלי הצליחו להגיע לשבדיה ולגרמניה, ואני התחלתי את החיים כאן, בלי תעודות. הכרתי כאן את בעלי, שבא גם הוא מאריתריאה. הוא היה שם בכלא במשך המון זמן ועבר עינויים קשים והוא סובל מטראומות עד היום. לפני ארבע שנים נולדה לנו כאן בת, אבל גם לה אין ניירות.
"הייתי רוצה להצטרף לאחיות שלי באירופה, אבל אין לי שום אפשרות לעשות את זה. בגלל הגירוש, נראה שהאפשרות היחידה שלנו עכשיו היא רואנדה, ואני לא חושבת שנהיה בטוחים שם. אני כמעט בטוחה שאם נגיע לשם נגורש חזרה לאריתריאה, שם ירדפו אותנו – את בעלי שהיה אסיר בעבר ואותי, כי אני עוסקת בישראל בפעילות פוליטית נגד המשטר, במסגרת העבודה שלי כראש המרכז לנשים אריתריאיות. אני בעיקר חוששת לבת שלי".
תכליט מיכאל, בן 29 מאריתריאה
"באריתריאה הייתי ספורטאי, התאמנתי להיות אצן מקצועי, עד שבגיל 17 נכנסתי לכלא. נכלאתי כי היה לי פה גדול והייתי מדבר תמיד נגד המשטר. כשעצרו אותי תפסו אותי חזק מאוד בידיים ואבא שלי נבהל. אמרו לו 'זה לא העסק שלך, אתה לא יכול לעשות כלום'. הייתי בכלא כמה חודשים ואחרי זה גייסו אותי לצבא לשירות לכל החיים, בלי אפשרות להשתחרר. אחרי הטירונות הבנתי שאני תקוע ושלא אוכל לחזור להתאמן או ללמוד, אף שהייתי תלמיד חכם. החלטתי לברוח.
"ברחתי לגבול סודן, שם ניסו לתפוס אותי. ירו עליי אבל רצתי מהר ולמזלי הם לא פגעו. הצלחתי לעבור את הגבול לסודן והייתי שם כמה זמן, אבל גם שם היה קשה, בעיקר כי אני נוצרי ושם יש שריעה. משם ברחתי למצרים ושוב חזר על עצמו אותו הסיפור. היו שם אנשים שחיפשו את מבקשי המקלט כדי להסגיר אותם בחזרה למדינות שלהם ושוב החלטתי לברוח. "בסוף שנת 2007 באתי לארץ. לא ידעתי כלום על ישראל, חוץ מזה ששמעתי שהיא דמוקרטיה. כשבאתי לכאן גיליתי שזה דבר אחר. אחרי שנה התחלתי להתאמן באתלטי אורן השרון וביקשתי מהמאמן להשתתף בתחרויות בחו"ל. הוא אמר לי: 'אתה לא יכול כי אתה לא יהודי'. באותו הרגע הבנתי שהחלום שלי נשבר והחלטתי שמעכשיו אעשה דברים בשביל הקהילה שלי, ואני פועל למענה כבר עשר שנים: הקמתי כנסייה לקהילה האריתריאית, הייתי שם מורה וזמר בתפילות. כל החיים שלי זה הקהילה.
"חשוב לי שיבינו שאנשים לא ברחו משם בגלל הכסף – זה עניין של חיים. אין לי כאן אימא ואבא, אני לבד, וכולם כאן הם האחים והאחיות שלי. אני אפילו בא מתרבות שמית. הייתי רוצה שנתניהו יבין שהוא הורס את התדמית של המדינה שלו. אם הוא לא יכול לתת לפליט מעמד, אז למי הוא רוצה לעזור? הרי הוא נמצא בשלטון כדי לעזור".
אידריס איסמעיל, בן 28 מדרפור
"גדלתי בכפר קטן מאוד עם שלושה אחים והייתה לי ילדות מאושרת, עד שבשנת 2003 פרצה המלחמה. אבא שלי נרצח ואמי ברחה איתי ועם אחי הבכור למחנה עקורים. הייתי שם במשך שנה וזה היה נורא. אנשי מיליציית הג'ינג'וויד עצרו אותי בגיל 15 בעוון השתייכות לקבוצות המורדים. עברתי עינויים ושחררו אותי רק תמורת כופר שהצליחו לאסוף בשבילי. כשחזרתי למחנה הייתי רואה בכל יום רצח ואונס, ובכל יום חשבתי שבעוד דקה או שעה אני אהיה הבא בתור. אימא שלי אמרה לי שאני חייב לעזוב, וזה היה רגע קשה מאוד. לא רציתי לעזוב אותה, אבל היא אמרה לי שאין ברירה ושלא אדאג לה, שאני צעיר ושיש לי עתיד.
"הרשו לי לעזוב ועזבתי לחרטום, שם התחלתי ללמוד אנגלית בערב כי הערצתי את אנשי האו"ם שהיו במחנה העקורים ורציתי להיות כמוהם כשאגדל. במשך היום עבדתי כדי להתפרנס. באותה התקופה התחלתי להבין שמתחולל בארץ שלי רצח עם והחלטתי שאני חייב להשמיע את הקול שלי. נעצרתי פעמיים והייתי בכלא במשך חודשים בלי משפט, בכל יום היו מכים אותי. חלק מחבריי נרצחו שם. בפעם השנייה ששוחררתי אמרו לי שבפעם הבאה זה יהיה לכל החיים או שיהרגו אותי. ברחתי למצרים, שבה אין חופש ביטוי ולא אפשרות להעלות את המודעות למצב בדרפור. עם כמה חברים החלטנו לחצות את הגבול לישראל דרך סיני. אחד מאיתנו נהרג כשמשטרת הגבולות המצרית ירתה לעברנו ליד הגבול עם ישראל.
"כיום אני עומד בראש ארגון סיוע לפליטי דרפור, אני מעורב מאוד בחיי הקהילה ועובד בצמוד לעוד ארגוני הסיוע. אנחנו מבקשים מישראל שתיתן לנו את הכבוד שמגיע לנו, בייחוד לנוכח ההיסטוריה המשותפת של שני העמים, שאני מכיר היטב גם מהביקורים שלי ביד ושם. הרי תמיד אומרים – Never Again".
עמר גנגה, בן 21 מאריתריאה
"נולדתי באריתריאה וכמו הרבה ילדים עבדתי אחרי הלימודים ברעיית צאן. אבא שלי היה מורה לאנגלית. יום אחד אחרי בית ספר באו אנשי צבא ונעלו את כל הילדים בכיתות במשך הלילה כדי לקחת אותם למחרת במשאיות גדולות ולגייס אותם. בלילה הילדים בכיתה שבה היינו הצליחו לשבור את החלון ולברוח.
"הצלחתי לעבור את הגבול לסודן ואחרי חודש תפסו אותי ושמו אותי בכלא. זה היה גיהינום. בכל בוקר מקבלים 25 מלקות עם שוט על הרגליים, הידיים והישבן. יש הרבה אנשים בכל תא ועושים שם הכל, גם הולכים לשירותים. את האוכל זורקים עליך ותוך שנייה לא נשאר שום דבר. הייתי בן 13. זה היה ככה במשך חודשיים, עד שמישהו שילם משהו כמו מאה שקל כדי שישחררו אותנו. אני לא יודע מי, אולי אנשים מהצלב האדום שהיו מגיעים לשם ומצלמים.
"שבוע אחרי שהשתחררתי הגיעו אנשים עם רובים, מבריחים, ולקחו אותנו לסיני. חלק מהאנשים שהיו איתם באו מרצון כי היה להם כסף והם רצו לעזוב. אותנו הם לקחו כי הם חשבו שמי שמגיע מאריתריאה יוכל לבקש כופר מהמשפחה כדי שישחררו אותו. הדרך במדבר הייתה קשה. הסתירו אותנו במשאיות חציר ובמכלית דלק ריקה בלי אוכל. אי אפשר היה לנשום שם והיה חם. התמוטטתי, הרבה התמוטטו.
"כשהגענו לסיני נתנו לנו טלפונים ו'יאללה, תתחילו לשלם לנו'. המשפחה שלי מאוד ענייה ולקח להם חודשים לאסוף את הכסף, הם מכרו תכשיטים וביקשו מכל המשפחה. הייתי האחרון שנשאר שם, חצי שנה בסך הכל. ראיתי שם הרבה דברים, אנשים מתים.
"כששחררו אותי עברתי את הגבול לישראל ונכנסתי ישר לסהרונים לחודשיים. משם עברתי לחדרה לשבעה חודשים, עד שמצאו לי פנימייה. לניצנה הגעתי עם עוד 50 חבר'ה כמוני. זה היה בשבילי כמו גן עדן, התקופה ההיא. התחלתי ללמוד עברית והייתי מאושר. עכשיו פחות. אחרי זה באתי לתל אביב והתחלתי לעבוד. היום אני עובד בגלידרייה ביפו והצלחתי להחזיר להורים שלי את הכסף שהם שילמו כדי לשחרר אותי. הייתי רוצה לראות אותם שוב".
אפוורקי טעמה, בן 39 מאריתריאה
"חייתי עם ההורים שלי עד שהתגייסתי לצבא ב־1999. הייתי אז בן 20. עד 2007 הייתי חייל בלי אפשרות להשתחרר. המצב שם היה קשה: עונשים לחיילים שעשו טעויות, לא הגיעו בזמן או לא התלבשו נכון כללו עינויים פיזיים קשים ונפשיים. גם הדת שלי, נצרות פנטקוסטלית, אסורה בחוק באריתריאה והעונש למאמינים הוא מאסר. יש אנשים שלא יצאו עד עכשיו בגלל הדת שלהם, עשר שנים. בקיצור, חיינו בפחד. יש דברים שאפילו אסור לחשוב עליהם. לפעמים חוקרים אותך על זה שכביכול חשבת לברוח.
"בשנת 2003 החלטתי לברוח מהמדינה, אבל לא הצלחתי עד 2007. הגעתי לסודן והייתי במחנה פליטים בחרטום שבעה חודשים. זה מסוכן מאוד כי יכולים לגרש אותך חזרה בכל יום. שקלתי ללכת ללוב, לחצות את הים התיכון ולהגיע לאירופה, אבל בתקופת קדאפי גם משם היו מסגירים פליטים חזרה למדינות שלהם. חשבתי שיהיה לי סיכוי לקבל תעודת פליט באו"ם באופן חוקי במצרים, אז הלכתי לשם ונרשמתי באו"ם. גם שם היה קשה, כי המצרים אמנם מגרשים רק סודנים חזרה, אבל הם לא מבדילים בין סודנים ובין אריתריאים – הצבע מספיק. לכן לא היינו יוצאים מהבית ולא יכולנו להתפרנס או לראות כלום. עד שהמבריחים סיפרו שיש דרך להגיע לישראל, שזאת מדינה טובה – ואין לך דרך לדעת מה נכון ומה לא.
"בפברואר 2008 הגעתי לכלא קציעות והייתי שם חודש. אחרי זה שמו אותי בבאר שבע ואמרו לי ביי. הגעתי לתל אביב לזמן קצר ועברתי לחיפה לארבע שנים עד שלקחו אותי פתאום לחולות. הרגשתי רע אבל לא נשברתי. המטרה הייתה שאנשים יתייאשו וילכו ושלא יגידו שישראל גירשה אותם. תוך כדי זה התחלתי ללמוד עיצוב גרפי במנשר. מאז שאני זוכר את עצמי אני מצייר. עכשיו אני גר ברמת גן וממשיך את הלימודים שלי. אם הייתי יכול לומר משהו לראש הממשלה, הייתי אומר לו להפסיק לשחק באנשים".
אוסומעין ברקא, בן 23 מדרפור
"נולדתי בכפר קטן בדרפור. ב־2003, כשהייתי בן 9, התחיל רצח העם. חלק מהמשפחה שלי נרצח במלחמה. מ־2004 עד 2007 חייתי במחנה פליטים ובגיל 13 הבנתי שיש לי שתי אופציות – לחזור לכפר שלי ולהילחם או לעזוב את המחנה ולמצוא לעצמי חיים נורמליים. אבא שלי ואחי הגדול נרצחו במלחמה, שתי האחיות שלי ואימא שלי היו איתי במחנה.
"אימא אמרה לי דבר כזה: 'תחשוב טוב – יהיה טוב'. לא הבנתי מה היא רוצה ממני, ילד בן 13, מה אני מבין בדברים האלה. אף פעם אין רק אופציה אחת כמו שאתה חושב שיש, להילחם ולשפוך דם זו לא הדרך היחידה. עזבתי אותה עם קבוצה שעשתה את דרכה ללוב עם מבריחים מצ'אד. גרתי בבנגאזי, הכרתי משפחה לובית שהייתי מגיע אליה מדי פעם ואז הצטרף אליי חבר מהכפר שלי, שכבר נשרף, והוא הציע לי ללכת למדינות אחרות, הוא רצה חינוך יותר טוב וגם אני. הוא רצה ללכת לאירופה, לחתוך דרך הים לאיטליה ומשם לכל מקום ביבשת. כשהגענו לטריפולי הרבה אנשים שאנחנו הכרנו כבר טבעו בים, ואחרי ששמענו את הסיפורים המזעזעים האלה, אמרתי: 'לא, אני לא רוצה לאבד את חיי לפני שאראה את אימא שלי שוב'.
"אחר כך אמרו לנו שבמצרים אפשר ללמוד, אבל שם היינו צריכים להסתתר כי הם החזירו פליטים לדרפור. ב־2008 הגענו דרך סיני לגבול ישראל. התחלנו לרוץ לכיוון הגדר, המצרים ירו לעברנו, חבר שרץ לפנינו ירו לו בגב והוא נפל, חבר אחר גם ירו בו. החיילים הישראלים עצרו אותנו בגבול ודיברו איתנו, נתנו לנו מים ואוכל. חייל אחד עשה משהו שאני לא אשכח: הוא נתן את הגרביים שלו לאדם שנכנס בלי נעליים ועם שריטות ברגליים שחבל על הזמן, ואחר כך החייל שם את הנעליים בלי גרביים. אמרתי לחבר שלי: 'אתה רואה מה עושים האנשים האלה? אם הם לא חוו את אותה חוויה הם לא היו עושים את זה".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
באחת היוזמות להסתרת פליטים בבתי ישראלים נאספו כבר 300 פניות של אזרחים שמעוניינים לפתוח את דלתם. בקרב ניצולי שואה נשמעים קולות צלולים של עמידה לצד מבקשי המקלט ובבתים רבים כבר מתארחים זרים החוששים לגורלם, שחבריהם המקומיים לא יפקירו אותם
תרחיש האימים שבו שוטרים ופקחים פושטים על דירות של אזרחים ישראלים שיסתירו בבתיהם פליטים הפך בשבוע האחרון ממחשבה סוריאליסטית שעברה במוחם של רואי שחורות לאפשרות ממשית שמאות ישראלים מתכוננים אליה.
בפגישה שהתקיימה בתל אביב לפני כחודשיים, עם אישור הגירוש, נכחו נציגים של כ־40 ארגוני סיוע, אקטיביסטים וגופים אחרים שלא מזוהים באופן ישיר עם המאבק. למשתתפים הוצגה סקירה של אירועי השעה בנוגע לגירוש והם החלו דנים בצוותי חשיבה בתוכנית אופרטיבית למניעתו – מייצוג בתקשורת המקומית והבינלאומית ועד ליוזמות בשטח, בהן גם יוזמת ההסתרה.
במשתתפים באותה פגישה הייתה הרבה הרפורמית סוזן סילברמן, וכמה שבועות לאחר מכן היא תציג בכנס שנערך במכון הרטמן בירושלים את היוזמה תחת השם "מסתור לפליטים בבית של אנה פרנק". מארגנות היוזמה מרכזות בימים אלה פניות של אזרחים ישראלים המוכנים להעניק את ביתם כמסתור עם צו השעה. עד כה נאספו יותר מ־300 פניות כאלה, ובמקביל החלו פעילים שיש להם קשר קרוב לאוכלוסיית הפליטים להעביר למארגנות פניות שהגיעו אליהם. ישראלים אחרים, שלהם חברים בקהילת מבקשי המקלט, החלו באופן עצמאי לדאוג לביטחונם של אלה הקרובים אליהם ולתכנן את הסתרתם מהרשויות.
לשכת האוכלוסין. צילום: אורן זיו
העמימות והדיסאינפורמציה לגבי מדיניות רשמית וצעדיה הבאים של המדינה (רואנדה, המדינה השלישית שאליה עתידים להגיע הפליטים, יצאה השבוע בכמה הודעות סותרות לגבי ההבנות שאליהן הגיעה עם ישראל) מעוררות דאגה חסרת תקדים בקרב המתנגדים לגירוש. מנכ"ל רשות ההגירה הצהיר שרק רווקים בוגרים יגורשו (לפחות בשלב הראשון). בדרום תל אביב החלו פקחי ההגירה דופקים על דלתות, מנסים לדחוק בפליטים לעזוב. בחולות, מתקן הכליאה בנגב שבו שוהים כ־900 פליטים ועתיד להיסגר בסוף מרץ, מנסים פקחים דוברי תיגרינית וערבית לשכנע את השוהים לחתום על הסכמתם לעזוב: מצד אחד הטבות כלכליות וכרטיס טיסה על חשבון המדינה, מצד שני עתיד לא ידוע, כליאה לזמן בלתי מוגבל או אולי גורל גרוע מזה ברואנדה, אוגנדה או לוב.
משיחות עם תושבי תל אביב שהחליטו לא לחכות לרגע האחרון וכבר מארחים או מסתירים בבתיהם מכרים מבקשי מקלט, עולות תחושות של חוסר ודאות, בלבול ופרנויה. מורן (שם בדוי), שעם מכר מסתירה משפחה אפריקאית, מספרת על שיחות טלפון שמתנהלות בקודים מתוך חשש להאזנות ומעקבים של המדינה. "זה כבר קורה", היא אומרת, "אבי המשפחה נרדף בארץ מולדתו, אשרות השהייה מקוצרות ואין לדעת מה יוליד יום". מטעמים ברורים אותם אנשים סירבו לנדב יותר פרטים.
לשכת האוכלוסין. צילום: אורן זיו
בינתיים זה אירוח, לא הסתרה
נטלי (שם בדוי) סירבה לחשוף את מספר האנשים שלהם דאגה למסתור בתקופה הזאת אבל היא מתוודה על כשל ערכי שהיא חשה בעקבות ההסתרה. "יוצא שאלה שמסתירים בסופו של דבר דואגים לאלה שהם מכירים בלבד, והם מעטים", היא אומרת, "שאר הקהילה חשופה". רויטל (שם בדוי) מספרת גם היא על יוזמת הסתרה: "יש כאן הרבה סיכון וזה כבר קורה בשטח. מי שעכשיו על הכוונת הם האנשים שבחולות, הם מועמדים להיות הראשונים להגיע אל שדה התעופה, הפעילים מגיעים לחולות ומעבירים את האופציה של ההסתרה, זה מועבר למנהיגים שם, זה לוקח זמן אבל זה משהו שקורם עור וגידים".
"המצב כרגע הוא כזה שיש אנשים שלא מחכים להיכלל ברשימה כלשהי ולא מחכים שיביאו אליהם אף אחד. אלה אנשים שיש פליטים בסביבה שלהם, והם מארחים אותם ומציעים להם מה שהם צריכים", מספר האקטיביסט יגאל שתיים, ממייסדי מרק לוינסקי, שלאור היכרותו רבת השנים עם הקהילה מקבל פניות רבות מאזרחים המבקשים להושיט יד. "זו פעולה שיכולה להיחשב לא חוקית, אז בדרך כלל אף אחד לא יגיד לך 'אני מסתיר מבקש מקלט', הגיוני שזה ייעשה כמו כל התגייסות מרדנית, בצורה שאי אפשר לתפוס אף אחד, כי אין כלום, אין רשימה, אין מנהיגים, אין מפקדה, זה מה שיפה ברשתות חברתיות". עם זאת הוא מוסיף: "כל עוד זה חוקי, זו לא הסתרה אלא אירוח".
המצב כשלעצמו נראה אבסורדי, בלתי נתפס, מעין משחק תפקידים שטני, אקטיביסטים מצד אחד, המדינה מצד שני, והפליטים באמצע. נכון לינואר 2018 (על פי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה) שוהים בישראל 37,518 פליטים, מתוכם 14,081 בתל אביב, רובם הגדול בשכונות דרום העיר. במהלך השנה האחרונה הסכימו 3,112 לעזוב את המדינה, כ־609 למדינה שלישית. וכאן אולי נכנס המשתנה המשמעותי – מה עולה בגורלם של אלה שהסכימו לעזוב? העדויות לא מעודדות. אלה שחוזרים למדינתם מסתכנים בכליאה או מוות, אלה שמגיעים למדינה שלישית (לרבות אוגנדה ורואנדה) נסחטים מכספיהם, מסמכיהם נשללים והם הופכים לאנשים חסרי זהות. מבין אלה שמנסים להגיע אל לוב, משם הם מקווים להגיע לחופי אירופה, רבים נכלאים, מעונים, נאנסים ונרצחים באכזריות.
רשת CNN פרסמה השבוע סרטון זוועות שבו נראים עינויים קשים נגד פליטים בלוב במטרה לסחוט כופר ממשפחותיהם, והסרטון הזה הוא רק טיפה אחת בים של סבל וזוועות. ישנם עוד עדויות, מסמכים ותיעודים. אז ייתכן שההסתרה, שבשלב זה נראית לישראלים רבים כצעד מוגזם, היא הדבר הכי שפוי ומתבקש. יגאל שתיים מבהיר כי אחת הסיבות שהצעד של הסתרת פליטים בבתי ישראלים עדיין לא נפוץ היא שמבקשי המקלט עצמם אינם מוכנים לו עדיין: "פליטים באופן כללי זה אנשים עם הרבה כבוד עצמי, יש להם עוד הרבה צעדים לעשות", הוא אומר, "הם לא רוצים להסתתר".
לשכת האוכלוסין. צילום: אורן זיו
היו גם יהודים "מסתננים"
אז מה גורם לאנשים לפתוח את בתיהם בפני אנשים זרים? לוותר על פרטיותם והמרחב האישי, להסתכן בעברה על החוק? שם הקוד "אנה פרנק" שהוענק ליוזמה הזאת עורר לא מעט ביקורות. ההשוואה לשואה היא נקודה רגישה מדי, המקוטלגת כפרובוקציה זולה על ידי המתנגדים. בכירים בממשלה נהנים לנופף בזכר השואה בכל פעם שהם רוצים להדגיש את חשיבותה של סוגיה ביטחונית או דיפלומטית, אבל כשהדבר נוגע לחייהם של מי שאינם יהודים – ההשוואה תמיד תיחשב מוגזמת.
יו"ר ארגון שארית הפליטה ברגן בלזן בישראל, שרגא מילשטיין, אומר: "כשעושים את ההשוואה לשואה לא מתכוונים להשוות לתקופה שבה היינו עצורים בגטאות, מחנות עבודה ומחנות ריכוז, ואני הייתי בשלושתם – הייתי בגטו, במחנה עבודה בבוכנוולד, בברגן בלזן, את כל המסלול עברתי. אבל אנחנו מדברים על התקופה שלאחר מכן, כשמצאנו את עצמנו אבודים בעולם, וחלק מהם נמצאים בקטגוריה הזאת. הם אנשים שהתפזרו לכל עבר והם מחפשים קורת גג בשביל לחיות, בשביל להקים משפחה".
מילשטיין, שמדגיש כי הוא רואה בעצמו אזרח שומר חוק, מוסיף כי במצב שבו רבים ממבקשי המקלט שוהים במדינה שנים רבות מבלי שמעמדם הוסדר, הניסיון להכריע כעת מי בהם ראוי להגנה כפליט הוא פסול. לדבריו, "זה לא עוול לבחון נושאים מסוג זה בפרק זמן של שבועות או חודשים כפי שמקובל בעולם, ומי שלא עומד בקריטריונים, להגיד לו 'סליחה אדוני, אתה צריך לעזוב את ישראל'. זה דבר שכל מדינה עושה, אבל אי אפשר לעשות את זה אחרי 10 או 15 שנה, והיום יש בין המועמדים לגירוש אנשים שנמצאים כאן הרבה מאוד שנים. זה מה שמפריע לי כניצול, כאדם, כמי שעבר את הדברים האלה גם על בשרו".
לשכת האוכלוסין. צילום: אורן זיו
ברנרד דיצ'ק, בן לניצולי שואה, חקר כדוקומנטריסט את ההיסטוריה המשפחתית שלו ואינו מסוגל לנתקה מההקשר הנוכחי. דיצ'ק, שמבהיר כי יפתח את ביתו בפני פליטים שיעמדו בפני גירוש, אומר כי במהלך עבודה על סרט שלו הוא נחשף לפרק פחות ידוע בהיסטוריה, שיכול להזכיר לישראלים לא להבדיל בצורה כל כך חד משמעית בין מי שנחשבים פליטים מובהקים לבין קבוצות אחרות של מבקשי מקלט. כאשר האמריקאים היו בגרמניה בסוף מלחמת השנייה הם העניקו מקלט ליוצאי המחנות, אבל לא כל היהודים באזור היו יוצאי מחנות; חלקם הסתתרו ביערות או הוסתרו, וגם הם ביקשו להגיע לאזור הבטוח שבשליטת האמריקאים. הם זכו, לפחות בהתחלה, לכינוי "מסתננים" (infiltrators), שהעניקו להם גם האמריקאים וגם ארגוני הסיוע. "המילה הזאת תמיד צרמה לי, פליטים זה פליטים", אומר דיצ'ק, "אי אפשר לגרש פליטים, אני לא מגיע לזה מפרסומת בפייסבוק, אני מגיע לזה מהרקע המשפחתי שלי. כן, אסכן את עצמי, זו לא שאלה – אני לא יודע איך אפשר להגיד לא".
מילשטיין זהיר יותר, אבל מבהיר שאסור לפסול את הצעד. "במקרים קיצוניים אני חושב שהתשובה תהיה כן, להסתיר. כשמדובר על שוהה בלתי חוקי שנמצא זמן קצר בישראל אני לא אעשה את זה, אבל כשמדובר על אנשים שחיים פה וזה ביתם צריך לגלות איזו חמלה".
לזלי זקס, מנכ"לית נשות הכותל שכבר נעצרה בעבר על ה"אני מאמין שלה", חושבת שהתשובה לאיך צריך לפעול ברורה. "היסטוריית הדמים של העם שלנו מצווה עלינו את זה, כמו גם המקורות, אז אין בי שום פחד. הרי גם בנושא של נשות הכותל נעצרתי וגם שם היה לי ברור שאין לי בעיה ללכת על זה לכלא". היא מראה לי את עץ המשפחה שלה, שמתארך עד לשנת 1800, חלק מענפיו גדועים. "כל אלה שלא נמלטו לא שרדו, אז אני מסתכלת על הקיום שלי ושל המשפחה שלי כמשהו שקרה הודות לכך שהם הגיעו למדינה שכן קיבלה אותם. כל פליט שאנחנו נציל, יהיה לו עץ משפחה כזה, הענפים הארוכים בו יימשכו הודות לנו".
לזלי זקס. צילום: דפנה טל
אנחנו פשוט לא מכירים
בשבועות האחרונים מצטברים עוד ועוד תומכים מכל קצות הישראליות. לכולם מכנה משותף אחד – כולם מבקשים לעצור את הגירוש. טייסים, רופאים, עיתונאים, בעלי עסקים, אנשי רוח וקולנוענים. הבמאי ערן ריקליס, מיוזמי מכתב הקולנוענים ובעצמו מתנדב עם הקהילה, רואה בפעילות למען השארת הפליטים עניין הומניטרי ולא פוליטי בכלל. "יש פה עניין פרקטי – ילדים שנולדו כאן, שלא מכירים שום דבר אחר. ההורים שלהם נקלטו ברמות שונות, אבל אם הם לא יקבלו את תמיכת המדינה ברור שיישארו תמיד במקום מוחלש", אומר ריקליס.
"אני מרגיש שכל הזמן בוחנים את היכולות שלנו, המדינה עושה מהלך ומחכה לראות איך התושבים מגיבים". בכל זאת, לדבריו, שינוי גישה של המדינה הוא אפשרי: "הדבר הזה פגע בנימים יותר מדי רגישים של יותר מדי אנשים ואפשר אולי בלי לפגוע בתדמית לקחת צעד אחורה ולעשות משהו פרודוקטיבי כמו לקחת 40 אלף איש ולתת להם תושבות".
לצד אנשים שעבורם זהו עניין הומניטרי או מוסרי, יש גם רבים שהקשרים שלהם עם קהילת הפליטים קרובים ואישיים. במהלך השנים נוצרו כאן שותפויות וחברויות, סיפורי אהבה וחיים משותפים. גוני, שמאז גיל התיכון התנדבה עם הקהילה, הייתה במערכת יחסים עם מבקש מקלט שנמצא היום בחולות ואמור להיות מגורש בסוף מרץ. "הוא נוסע למדינה שבה הוא יהיה בסכנה", היא אומרת על בן זוגה לשעבר, "יש לי חברים שעזבו, שמתקשרים ומספרים 'נפגעתי בהפצצות', שמספרים בטלפון שהם אבודים ואין להם אישורים, הם נמצאים במדינות שבהן אין להם כלום".
לשכת האוכלוסין. צילום: אורן זיו
ומה יהיה בעוד חודשיים, ברגע האמת? האם היא תכניס לביתה חברים? "אני חושבת שכן", אומרת גוני, "ואני לא יודעת מה הוא יעשה. הם אנשים מאוד מאוד חזקים שעברו מסע קשה מאוד. חלק יבחרו להסתתר וחלק ירצו להתחיל מחדש". אביטל, סטודנטית שעובדת במסעדה בעיר, רקמה קשרי חברות עם פליטים רבים בעבודתה, "בעיקר שוטפי כלים או טבחים", היא מספרת, "ומה שמוזר זה שאני מרגישה שאני מעלה תמיד את הסוגיה הזאת בפניהם, כי הם לא מדברים על זה". גם אביטל מספרת על אנשים גאים שכיום יעדיפו להיכנס לכלא מאשר להסתתר. "אני כל הזמן מציעה, גם למי שאני יודעת שקשה לו לשכור דירה", היא אומרת, "אבל הם לא אנשים שרוצים טובות, הם ממש בשלהם. אבל אני מניחה שאם לא יהיו להם אופציות אחרות – לוקחים מה שיש".
העיתונאית אורלי וילנאי משמשת בשלוש השנים האחרונות, עם בן זוגה גיא מרוז, אומנה לילד ממשפחה של מבקשי מקלט. הילד שמגדלת וילנאי מאז שהיה בן שנתיים חי בסביבה שונה מאוד מזו שבה חיים פליטים אחרים, ווילנאי מודעת לכך. "אנחנו חיים בצפון תל אביב, והשחורים היחידים שמסתובבים פה הם מנקי הרחובות", היא אומרת, "זה נפל עלינו כמו איזו הרמת מסך מטורפת, כמה שאנחנו לא רואים אנשים שחורים או את השונה מסביבנו, ואני חושבת שזה מה שקורה לחברה הישראלית, כל פעם שיש מיעוט שהוא שונה ממך אתה שונא אותו, אתה מתעלל בו, אתה עולה במדרג הכוח. זה כמו בטבע, אתה מתעלל בזה שמתחתיך, זה קורה בדרום – זה התחיל עם העולים החדשים, הבדואים, האתיופים, ועכשיו זה 'המסתננים', והדבר הזה נורא חורה לי".
וילנאי בטוחה שהשנאה שחשים אנשים כלפי מבקשי המקלט קשורה לזרות שלהם ולעובדה שהם לא חלק ממרקם החיים של מרבית הישראלים. "בהיבט האישי זה התחדד לי: עד כמה אנחנו באמת לא מכירים ויש תהליך של הזרה, וזה מה שעושים לאוכלוסייה הזאת. אלה אנשים שרוצים לחיות לגדל את המשפחות שלהם, אנשים שרוצים לעבוד ויודעים לעבוד קשה – ורוב החברה אומרת להם אתם לא בצבע שלנו, אנחנו לא רוצים אתכם, זו לא הבעיה שלנו".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
"אני ילידת תל אביב, גדלתי ולמדתי פה. לפני שבועיים עברתי לדירה ברחוב ביאליק".
ספרי לנו קצת על תהליך השינוי המגדרי שאת עוברת.
"בהרבה סיפורים ששומעים על טרנסיות וטרנסים מדברים על אנשים שמאז ומעולם ידעו את זה על עצמם. הסיפור שלי שונה. לפני שנתיים, אחרי התקף חרדה, קמתי מהמיטה והייתה בי הרגשה חד משמעית שאני אישה בגוף שאני לא מרגישה בו בנוח. חשבתי שזה פלואידי ושזה תכף יעבור, אבל זה נשאר. הבנתי שאני חייבת לעשות עם זה משהו. היום אני מרגישה במקום טוב יותר. כשנכנסתי לעבודה הזאת אמרתי לנמרוד אביגאל, הבוס שלי, שנראה לי שזאת עבודה שתהיה לי ממש קשה תוך כדי הליך. הוא אמר לי שמבחינתו אנחנו כלהט״ב מתנה לכל חדר שאנחנו נמצאות בו, ונראה לי שלא חלף מאז יום שלא אמרתי את המשפט הזה לעצמי".
את פעילה מאוד במאבק נגד גירוש מבקשי המקלט. מה הוביל אותך לשם?
"הגעתי לזה לגמרי במקרה. רוב האנשים בתחום מגיעים מתוך רצון מכוון מאוד, אני לא פגשתי מעולם מבקשי מקלט לפני שעשיתי שירות לאומי במוקד לפליטים ומהגרים, שם התאהבתי בתחום הזה. עבדתי בכמה ארגוני זכויות פליטים, והיום אני עובדת ב־HIAS ישראל, ארגון בינלאומי ותיק שמפעיל תוכנית לייצוג משפטי פרו בונו של מבקשי מקלט ופליטים. אני אחראית על הכשרה של סטודנטים למשפטים לייצוג משפטי של מבקשי המקלט, אנחנו מלווים את הסטודנטים בתהליך כדי לוודא שהם מייצגים אותם בצורה נכונה".
הימים האחרונים, עם תחילת הגירוש, ודאי מתוחים מאוד.
"הלך הרוח מאוד לא יציב, אנחנו נעים בין גלים של פסימיות לאופטימיות, עומדים בפני הלא נודע. מצד אחד ביום חמישי יתחילו לגרש בכפייה מבקשי מקלט לרואנדה, מצד שני היא הביעה במפורש שלא תקבל פליטים שמגורשים בניגוד להסכמתם ואפילו קראה להם לא לשתף פעולה. אני נשארת אופטימית, אבל האופטימיות שלי קצת עצובה כי היא לא מגיעה מכיוון ישראל. אין לי שום אופטימיות שמשם תבוא איזשהי גאולה. התקווה שלי מגיעה דווקא מרואנדה. ההצהרות האחרונות שלה מראות שהממשלה שם לחיצה ושאם תקום התארגנות רחבה מספיק, יש סיכוי לעצור את הדבר הזה. עצוב שהתקוות שלי הן לא ממשלת ישראל, אלא דווקא ממשטר שהוקם אחרי ג'נוסייד מחריד ויש בו בעיות חמורות של הפרות זכויות אדם".
איך את תופסת בהקשר הזה את ההשוואה שרבים עושים לשואה?
"אנחנו לא חייבות לגייס את השואה לדבר הזה, היא לא הייתה בית ספר ולא יצאנו ממנה חכמים יותר. לא צריך שהיא תקרה בשביל שנדע היום לומר שמדיניות הגירוש היא רעה. אנחנו יכולים להתנגד לזה פשוט כי אלו בני אדם כמונו, בלי קשר לעבר שלנו".
מה הדבר הכי תל אביבי בעינייך?
"לשבת בנחמה ולהתבכיין על זה שהבאצ'ו נסגר".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
