אתמול (יום ב') קיבלנו סיום מרהיב לסדרת הפשע "הפינגווין", בהפקת מאט ריבס, ומידי היוצרת לורן לה-פרנק. מרגע שהחלה, הסדרה שמה את הרגל על הגז ולא הורידה אותה לשנייה, כשכל פרק מתעלה על קודמו. ובעוד האיכות הלכה וטיפסה מדי פרק, כך רמת המוסר של הדמות הראשית צנחה. אוסוולד קוב, ראש משפחת הפשע שהתחיל מלמטה, וטיפס את דרכו למעלה על חשבונם של אחרים, הפך להיות אנטי-גיבור מושלם.

>>

למעשה, הדבר היחיד שהשאיר את המילה "גיבור" בטייטל אנטי-גיבור היא עצם העובדה שהוא הדמות הראשית של הסדרה. כי מכל מובן ובחינה, קוב הוא נבל במלוא מובן המילה, ולמרות שהסדרה מגוללת סיפור שכתוב ברמת ענקיות כמו "הסופרנוס" ו-"שוברי שורות", הגיבור שבמרכז הסיפור רחוק מלהיות הירואי, בין היתר כי לא נתנו לו להציל את החתול. ולא, זה לא קשור בשום צורה לקאטוומן.

"להציל את החתול" הוא מונח תסריטאי, שהוטבע על ידי התסריטאי וגורו הכתיבה בלייק סניידר ("עצור! או שאמא שלי יורה"). המונח הוא למעשה כלי עלילתי שמטרתו לייצר הזדהות והערצה כלפי הגיבור – מניפולציה מתוחכמת שהשתמשו בה לא מעט. הברווזים ב"הסופרנוס", העבודה היומיומית והסרטן של וולטר ב"שובר שורות", וגם מחוץ לסדרות פשע, גם "בוג'אק הורסמן" הייתה צריכה "להציל את החתול", ושמו הוא טוד, השותף אוכל החינם של בוג'אק. כל אלו הם גיבורים שהקהל לא היה אמור לאהוב, או לכל הפחות לאהוב עם מבט ביקורתי יותר – יצרן קריסטל מת', ראש משפחת פשע אכזרי, וכוכב עבר אגואיסט שפגע בכל כך הרבה אנשים שרק בשביל לפרט על זה אני צריך כתבה נוספת. היוצרים בנו אותם כדמויות מורכבות שמגלמות את משבר הגבריות הטלוויזיוני של סוף המיליניום הקודם, אנטי-גיבורים לא מושלמים שצריכים להוות סיפור התרעה. בסוף הקהל אהב אותם יותר מכל ה"טובים".

למה הקהל אוהב דמויות כל כך שליליות? את השאלה הזו העלה כבר המחזאי שהמציא את הניכור. ברטולט ברכט, שפעל בחצי הראשון של המאה ה-20, ניסה במחזותיו לייצר ניכור אצל הקהל, להרחיק אותו מהגיבור (ומרוב הדמויות), על מנת שהצופה יוכל לנתח את היצירה באופן שיפוטי, וכך גם את מערכות היחסים, המעמדות והעוולות שבמחזה, בהתאם למציאות.דוגמה מצוינת לכך היא "אופרה בגרוש", שבמרכזה עמד מקי סכינאי (Mack the Knife), רוצח אכזרי שמחליט להתחתן עם בתו של יריבו המושבע. ברכט יצר במחזה הזה דמות אנטי-גיבור שכל מטרתה הייתה לבקר את החברה הבורגנית והמערכת הקפיטליסטית, דמות שהצופים לא צריכים להזדהות איתה – ולמרות זאת, הכריזמה והציניות של מקי סכינאי (בתוספת שיר קליט במיוחד) גרמה לצופים להתאהב בו. מיותר לציין שברכט לא אהב את זה.

מאז מקי סכינאי דמותו של האנטי-גיבור התפתחה למגוון סוגים ותתי-סוגים שונים. חלק מוצלחים יותר, חלק פחות, אבל יש סוג אחד שעד "הפינגווין", נדמה שאף אחד לא הצליח לפענח: האנטי גיבור שאנחנו אמורים פשוט לשנוא. את השלב הבא בהתפתחותו אפשר למצוא בסיטקום הסבנטיז "הכל נשאר במשפחה". ארצ'י בנקר נכתב במקור כסאטירה על השמרנות האמריקאית – הוא פטריוט, גזען ושמרן אגרסיבי שיוצר הסדרה נורמן ליר היה בטוח שהצופים לא יסבלו. למרבה ההפתעה, לא כך היה, וארצ'י בנקר מצא קהל חם אצל אותם שמרנים שעבור היוצר היו מושא הביקורת, אבל הם ראו בו את עצמם, ואהבו את מה שהם רואים. ארצ'י בנקר אמר דברים פטריוטים וגזענים שאמריקאים פטריוטים וגזענים אהבו לשמוע, גם כשהיה מדובר בגרסה מוקצנת. בתגובה לאותה הערצה, העמדות של ארצ'י התרככו מעט לאורך הזמן (כלומר, הוא אפילו היה סבבה עם שחורים!), אבל מעמדו כגיבור מעמד הפועלים נשמר.

לא שזה לימד את הטלוויזיה לקח. לאורך השנים נולדו דמויות רבות שהיינו אמורים לשנוא, אבל לבסוף אהבנו יותר מדי. הומר סימפסון, למשל, זכה לתהילה כגיבור, למרות שדמותו הקצינה לדמות אב עצבני ולא חכם במיוחד. מעורר הזדהות, כאמור. אבל הדמויות ששלטו בטלוויזיה בראשית האלף הזה כבר ממש לא היינו אמורים להעריץ – טוני סופרנו, שהוא לא בעל טוב, ולא חבר טוב, ואם זה לא מספיק, אז הוא גם רוצח פסיכופת. אבל הוא הולך לטיפול בעקבות התקפי חרדה וחושב על ברווזים, אז התאהבנו בו. גם בוג'אק הורסמן הוא מקרה כזה (אם כי הוא מנסה להשתפר), ובמקרה של וולטר וייט היה אפילו ניסיון לחתור תחת ההרגל המגונה הזה – היינו אמורים לאהוב את הדמות מההתחלה, ולשנוא את המפלצת שהיא הפכה לה. הבעיה התגלתה שהקהל אהב את וולטר כמו שהוא אהב את הייזנברג, ונשאר בעדו עד הרגע האחרון.

הדוגמה האחרונה לניסיון יצירת ניכור שכזה הוא בסרט "ג'וקר" של טוד פיליפס, שהציג מציאות מטלטלת של ניכור חברתי קר. אני זוכר שיצאתי מהסרט עם תחושה של עשרים אגרופים בבטן. נכנסתי אליו אדם אחד, ויצאתי ממנו שונה – וזה בדיוק האפקט שניכור צריך לייצר. אבל גם כאן, היו יותר מדי אנשים שלקחו את ארתור פלק כגיבור, מה שגרם לבימאי ללכת צעד אחד יותר מידי, וליצור סרט המשך שנועד לנכר את המעריצים מהסרט עצמו. גם אם"ג'וקר: טירוף בשניים" לא גרוע כמו שעושים ממנו, האפקט עבד יותר מדי טוב. הוא יצר ניכור מהדמות ומהעולם שלה, אבל איבד את הקהל. וכאן אנחנו חוזרים להצלחה הכי גדולה של "הפינגווין".

קולין פארל קיבל תפקיד מדהים בתור אוסוולד קוב, וזה מאד כיף לצפות בו משחק את הדמות. עם זאת, אפשר להנות מהמשחק שלו, ועדיין לשנוא את הפינגווין. אין לפינגווין תכונות חיוביות במיוחד: הוא תחמן, שקרן, מניפולטור שיודע בדיוק מה להגיד כדי לקבל את מה שהוא רוצה. הוא לא אדם שתרצו בצד שלכם, ובטח לא כאויב. את הדרך שלו לפסגת משפחת הפשע הוא לא מרוויח ביושר כמו טוני סופרנו, והוא בטח לא משכיל כמו וולטר ווייט. הוא לא איש משפחה, הוא לא מישהו שאפשר לסמוך עליו ואין לו גבולות.

עד הרגע האחרון של הסדרה, עוד עסוקים בלהזכיר לנו את זה בכל פעם מחדש. בפרק הראשון יש אשליה שהפינגווין הציל את החתול – במקרה שלנו, ויקטור אגילר, נער שניסה לגנוב עם הכנופיה שלו טסות מהמכונית, ואוסוולד נותן לו הזדמנות להיכנס למגרש של הגדולים. את החתול הזה, דרך אגב, הוא מציל בזמן שהוא סוחב את הגופה של אלברטו פלקונה. עד סיום העונה אנחנו מבינים שאוסוולד לא מציל חתולים, אלא רק דוחה את גזר הדין הצפוי. סצינת הסיום המושלמת (ומעוררת החלחלה) הגשימה עבורנו את החזון הברכטינאי בהיפוך מוחלט. כדי ליצור ניכור טוטאלי מהדמות, כל מה שהיו צריכים לעשות זה לא להקשיב לבלייק סניידר. יוצרי הטלוויזיה הפנימו שאם באמת בא להם ליצר דמות של אנטי-גיבור שהקהל לא יוכל להעריץ, הם חייבים להרוג את החתול.
העונה הראשונה של "הפינגווין" זמינה במלואה ב-yes וב-HOT

• המסך
• ❤ תרבות
• באטמן
• טלוויזיה
• HBO

לפני שנתחיל, אני יודע מה אתם חושבים: "מי זה הטמבל הזה שמדבר ככה על הית' לדג'ר?". לכן, נתחיל מהכרה בעובדות – ההופעה של הית' לדג'ר בתור הג'וקר בסרט "האביר האפל" מ-2008 הייתה הופעה מצוינת של שחקן יוצא מן הכלל. אם תשאל אנשים היום מי הג'וקר האהוב עליהם, כנראה שהם יענו שהית' לדג'ר, ואין ספק שמכל השחקנים שגילמו את הדמות, הוא הזכור ביותר. סביב יציאת "הג'וקר: טירוף בשניים", שעורר מחלוקות עוד לפני שיצא, הגיע הזמן להעלות את השאלה – האם הג'וקר של לדג'ר יכול בכלל להיות הכי טוב, אם קשה בכלל לקרוא לו ג'וקר? כיהוא פשוט לא הג'וקר.

>>עונת העוטף של "אינדי סיטי" בחוץ – והיא יפהפיה ושוברת לב מתמיד

הג'וקר הופיע לראשונה כדמות בחוברת הקומיקס הראשונה של באטמן, תחת אותו השם, בשנת 1940. הוא הופיע כרוצח אכזרי שהורג אנשים באמצעות גז צחוק קטלני, מה שהשאיר את גופות קורבונותיו עם חיוך מבחיל על פניהם, אימיג' מצמרר שהפך לסימן ההיכר המרכזי של הג'וקר. מאז דמות הליצן הפסיכופת הפכה לאויב המושבע של המיליונר בחליפת העטלף, ויש מקום לטעון שהוא צבר יותר מעריצים מבאטמן עצמו. במהלך השנים הוא התקדם מימי גז הצחוק לפשעים חולניים של ממש – רק תציצו בעלילת הרומן הגרפי מ-1988"באטמן: הבדיחה ההורגת", שם הוא יורה בבת של המפקח גורדון, מפשיט, מצלם ומראה למפקח הותיק. כך הג'וקר הפך להיות דמות מורכבת פסיכולוגית, לעתים תיאטרלית וחולת תשומת לב, לעתים קרה ומחושבת – ולעתים פסיכפותית לחלוטין ללא כל הצדקה. במיוחד בקו העלילה בה הוא תולש את הפנים של עצמו, רק כדי לחטוף אותםמחדר הראיות ולחבר מחדש. עם היסטוריה מטושטשת ואופי לא צפוי, הג'וקר הפך לאחת הדמויות הכי מאתגרות עבור שחקנים, שעד היום מתקשים להביא גרסה אמינה ונאמנה לחומרי המקור.

ראינו המון גרסאות לייב אקשן לדמות – חלקן מעולות כמו זה של חואקין פניקס, וחלקן פחות, כמו הג'וקר הגרוע מכולם ג'ארד לטו. הגרסה של לדג'ר היא אהובה מכולן, לפחות בעיני, בעיקר כי הוא מת אחריו. רבים טוענים כי "התפקיד היה מה שהרג אותו", מה שנותן ללדג'ר מעמד פולחני משהו. הבמאי כריסטופר נולאן רצה ג'וקר שיתאים לעולם הריאליסטי, כביכול, שבנה – כך שהוא הפך את הג'וקר לטרוריסט של ממש. כל מה שמאפיין את הג'וקר כמעט ונעלם לחלוטין, ובמקום חיוך נצחי שנשאר גם כשהוא סובל, אנחנו מקבלים טרוריסט מאופר לליצן שלא קשור לדמות המקורית.

אין כמובן בעיה עם ההחלטה להתרחק מחומרי המקור, אבל בשנת 2019 גם ראינו שאפשר לעשות את זה ועדיין לתת כבוד להיסטוריה הרחבה של הדמות – עם "הג'וקר" של חואקין פניקס וטוד פיליפס. רציתם פרח יורק חומצה? אין את זה. רציתם את הצחוק האייקוני? תקבלו גיחוך מטופש. רציתם גז צחוק קטלני? נחשו מה – גם זה ירד. ואם קיוויתם לראות את הפנים של הג'וקר מחומצנות מהחומרים של Ace Chemicals, אז קיבלתם איפור לבן בשם הריאליזם. וגם אם לג'וקר של פניקס יש פנים מאופרות, לפחות שם הריאליזם מוצדק יותר – לעומת הריאליזם הלא כל כך ריאליסטי של כריסטופר נולאן. יודעים מה? הייתי מוכן לספוג את הויתורים הללו אם רק היו משתמשים בארכיטיפים של הג'וקר, שמפורטים יפה בסיפור "באטמן: שלושת הג'וקרים" – רומן גרפי חדש יחסית בקאנון הג'וקרי, משנת 2020, שמחלק את הג'וקר לשלושה ארכיטיפים.

"שלושת הג'וקרים" מפצל למעשה את הדמות האייקונית לשלושה ג'וקרים שונים: הראשון הוא "הפושע" – הג'וקר הקר והמחושב מעידן הזהב, שמזכיר יותר מאפיונר בהתנהגות שלו, וצחוק מכאיב לו. יש מי שיגיד שהג'וקר של הית' לדג'ר רציני יותר מגרסאות אחרות, לכן מתאים לדמות הפושע, אבל זה לא נכון – הוא מאד ציני, ויש לו מידת של תיאטרליות שרחוקה מהקור של הג'וקר "הפושע"; הג'וקר השני הוא "הליצן" – חובב המתיחות מעידן הכסף, שגם ככל הנראה היה הג'וקר שרצח את ג'ייסון טוד aka "רובין", ומטרתו היא לזרוע כאוס. וזה נכון שגם הג'וקר של הית' לדג'ר רוצה לגרום כאוס, אבל במקום להשתמש במתיחות ותיאטרליות מוגזמת (ולא, מדי אחות זאת לא תיאטרליות מספקת), הוא משתמש בטרור ופיגועים;השלישי והאחרון הוא "הקומיקאי" – הג'וקר המודרני, אותו אחד ששיתק את ברברה גורדון בסיפור של "הבדיחה ההורגת", קומיקאי כושל שאיבד את אשתו ואת בנו בתאונת דרכים, וכדי להמשיך להתקיים הוא הופך לפושע שמוצא את עצמו פנים אל פנים מול באטמן. הוא הג'וקר הסדיסט והפסיכופת, זה שמתואר בתור המרושע מכולם. זה סיפור טרגי שהופך את הדמות לפגיעה ומזוויעה כאחד, אלמנט שמאד חסר בזו של הית' לדג'ר, ששמר על פוקר פייס אדיש לאורך כל הסרט.

הג'וקר הנולאני לא באמת מתאים לאף אחד מהארכיטיפים האלה. זאת דמות מצוינת של טרוריסט, אין ספק, אבל כמו ש"באטמן" של מאט ריבס הראה לנו – זה טייק מעניין יותר על הרידלר, שהפך עם השנים לנבל די מעפן. אם נולאן היה מזהה את המוטיבים האלה בדמות של הג'וקר לפני שהיו צריכים לפרט לו את זה בקומיקס, אולי היינו מקבלים ג'וקר אחר – אבל בואו, הגופה התקררה. הרבה מים עברו בנהר, אפשר להודות בזה – הית' לדג'ר הוא לא הג'וקר הכי טוב. הוא אפילו לא הג'וקר. מי הוא כן הג'וקר הכי טוב? זה קל – מארק האמיל. ואם להיות ספציפיים, מארק האמיל בסדרת משחקי Arkham, שם אנחנו מקבלים ג'וקר מדהים עם כל מה שאנחנו אוהבים בליצן הפסיכופת. לא צריך אפילו לשחק במשחק כדי להנות מכל הטוב הזה, מספיק לראות את מארק האמיל מדובב את הדמות מול קווין קונרוי, בסרטון מאחורי הקלעים של Arkham City, תאמינו לי – לא תתחרטו.

• המסך
• הג'וקר
• באטמן
• קומיקס

לא יאמן שזה סוף סוף קרה, הגיע הרגע לו כולנו חיכינו – התקיים טקס פרסי אמי ו-HBO יצאו ממנו בידיים כמעט ריקות. ואולי יש מי מכם שיצא מודאג מטקס פרסי הטלוויזיה המפורסם – אחרי הכל מדובר בערוץ הטלוויזיה שהוא שם נרדף לסדרות איכות – אך אל דאגה, ב-HBO דאגו לפצות על כך מיד אחר כך, עם "הפינגווין", סדרת הפשע החדשה בכיכובו של קולין פארל, שחוזר לחליפת השומן של הדמות אותה גילם ב-"באטמן" של מאט ריבס מ-2022.

>>זה היה צריך לקרות מתישהו: ראיין מרפי הסתבך עם רוצח

הסדרה המצופה ממשיכה בדיוק איפה שהסרט עצר, תוך התמקדות בדמותו של הפנגווין רגע אחרי שראש משפחת הפשע המפורסם של גותהאם קרמיין פלקונה נרצח באכזריות על ידי איש החידות שהציף את העיר. הצופה מצטרף למסע של הפינגווין, במהלכו הוא סולל את דרכו בעולם הפשע של גותהאם כדי למלא את החלל הריק שנוצר.

הפינגווין – אוסוולד צ'סטרפילד קובלפוט השלישי בשבילכם – מוצא את עצמו מול שלושה יריבים מרכזיים, הראשון בהם הוא אלברטו פלקונה – "רוצח החגים" ברומן הגרפי המדהים Batman: The Long Halloween, ממנו מאט ריבס שאף המון השראה עבור היקום הקולנועי האלטרנטיבי הזה. הפעם אלברטו פחות מזכיר רוצח סדרת מפורסם, ויותר את אבי הטחול מאלי אקספרס – אבל בקטע טוב. גם סופיה פלקונה, שלרוב מתוארת כרוצחת מפחידה וגדולת מימדים, מקבלת טוויסט מעניין עם הליהוק היוצא מן הכלל של כריסטין מילוטי לתפקיד. היא עדיין מצליחה להיות מפחידה גם בלי הגודל הפיזי והצלקות – מספיק מבט אחד ממנה כדי להבין שאתה גמור. היריב השלישי של הפינגווין הוא סלבטור מרוני, עוד דמות ותיקה מהעולם התחתון של גותהאם והיריב המרכזי של משפחת פלקונה, שכרגע יושב בכלא בגלל קובלפוט (איך לא?).

בשבילי, אדם שקורא מילדות את הסיפורים על המליונר בחליפת העטלף, כמות כזאת של נבלים ותיקים גורמת לי להסתחרר מאושר – בטח כשרואים אותם באור שונה לגמרי ממה שאני רגיל. הפרשנות של מאט ריבס מעניינת בעיקר כי הוא לא נכנס עד הסוף לעולמות היותר פנטסטיים של באטמן, כפי שהעיד על כך בעצמו לא מזמן.. בניגוד לנבלי קומיקס אחרים (גם של DC וגם של מארוול), הנבלים של באטמן מחזיקים במטען פסיכולוגי מורכב יותר ממה שאנחנו רגילים, וזה מה שנותן להם את תחושת הריאליזם, גם אם הן לא ריאליסטיות בהגדרה. "הפינגווין" לוקחת את אותם יסודות ריאליסטיים שעבדו כל כך טוב בסרט, מוסיפה להם וייבים של "הסופרנוס", ואפילו נותנת לנבל המפורסם רובין משלו, נער בשם ויקטור אגילר (רנזי פליז).

התסריטאים והמפיקים הבינו שאי אפשר לייצר דרמת פשע רצינית ללא דם, ולכן האווירה כאן הרבה יותר בוגרת ממה שראינו עד עכשיו בסרטי באטמן, אבל תמיד, עד גבול מסוים. גם אם יש רגעים מדממים בסדרה, הם אף פעם לא גולשים לגרוטסקה, אלא נשאר מקורקע וכתוב חכם. ואם יש עירום, הוא לא מרגיש פורנוגרפי. הדגש על מה שקורה בגותהאם ועל האופן בו היא מתפתחת עדיין קיים, ובניית העולם החכמה והמדודה של מאט ריבס מורגשת, ולא מעפילה על ההתפתחות של הפינגווין. החיכוכים האלה בין הפינגווין לעיר הם מה שהופך את הסדרה לכל כך טובה, והם משרים אווירה שבסוף הסיפור הזה, ההמתנה תשתלם.

האלמנטים הבאטמניים של "הפינגווין" הם נקודת חוזקה עבור הסדרה, שמציגה לנו דמויות מוכרות ואהובות באור חדש לגמרי, אבל מה שהופך את הסדרה לבאמת מיוחדת הוא הזרקור על דמות אחת שאף אחד לא לוקח ברצינות. התפקיד שדני דה ויטו עשה אמנם היה מבדר, אבל הוא מפספס לגמרי את העומק של קובלפוט, וכך גם כל גרסה אחרת שלו שראינו בקולנוע ובטלוויזיה. ואלו לא רק היוצרים שפספסו עד כה את העומקים אליהם הפינגווין יכול לצלול (סליחה, משחק מילים בטעות), אלא גם הדמויות הסובבות אותו, שמזלזלות בו ולוקחות אותו כמובן מאליו. ויותר מכל – הקהל פספס כל כך הרבה הזדמנויות להסתכל על אוסוולד קובלפוט כעל דמות מורכבת ומעניינת, ואולי בגלל זה הסיפור של הסדרה "הפינגווין" הוא גם הסיפור של הפינגווין עצמו. למרות שהשנה HBO פספסו לגמרי עם פרסי האמי, יש לי הרגשה שבעונת הפרסים הבאה הם יהיו חייבים למאט ריבס טובה.
"הפינגווין", HBO, פרק ראשון עכשיו ב-Yes, סלקום TV וב-Hot

• המסך
• ביקורת טלוויזיה
• HBO
• באטמן

תגידו מה שתגידו על "ביטלג'וס ביטלג'וס", ההמשכון החדש של טים ברטון ללהיט האייטיז שלו- זה תענוג לראות את מייקל קיטון בן ה-73 נכנס שוב לתפקיד השד האנרגטי בן השש מאות. ביטלג'וס הוא כנראה התפקיד האייקוני ביותר של קיטון, בקריירה שכוללת גם את באטמן, קן של בארבי (ב"צעצוע של סיפור") ואיש שלג מדבר, אבל איך הוא הגיע לכאן? איך סטנדאפיסט כושל הפך לשחקן מצליח, גיבור על ומועמד לאוסקר? בואו נרד למאורת העטלף ונגלה.

>>למרות כל הדגלים האדומים, הסדרה עמוסת הכוכבים היא להיט מטורף

מייקל קיטון נולד בעצם בשם מייקל דאגלס, אבל מפני שכבר היה שחקן כזה הוא נאלץ לשנות את שמו לקיטון, לפי שמועות בהשראת באסטר או דיאן. קיטון התחיל את הקריירה שלו דווקא איפה שרבים מסיימים אותה – על בימת מועדוני סטנד-אפ. אם תרצו טריפ קטן לשנות השמונים, צפו בוידאו הזה של מייקל קיטון מספר בדיחה די משונה (אבל מצחיקה) על הקומיקס במסטיק "בזוקה ג'ו", חוש ההומור המוזר והממזרי הזה ישרת אותו רבות בהמשך הקריירה שלו כמובן, אבל זה מצחיק לחשוב שביקום אחר הוא היה סטנדאפיסט אלטרנטיבי.

תפקידו המרכזי הראשון של קיטון בסרט היה בקומדיה "משמרת הלילה", בבימויו של רון הווארד ובכיכובו של הנרי ווינקלר. באותן שנים, הבמאי והשחקן הצעירים היו שניהם מזוהים עם התכנית "ימים מאושרים", שם הווארד גילם את גיבור הסדרה ריצ'י ו-ווינקלר את פונזי המגניב, אז הם החליטו לעשות קומדיה שערורייתית למבוגרים על שני עובדי חדר מתים שפותחים עסק לנערות ליווי. לתפקיד הסיידקיק האנרגטי והמצחיק של ווינקלר הם שלפו את קיטון הלא-נודע, והוא זכה לביקורות אוהדות על גילום יזם פנטזיונר מלא ברעיונות טיפשיים לעסקים. לא בדיוק החומר שברוס ויין נוצר ממנו, אבל תנו לו עוד זמן.

אחרי "משמרת הלילה" קיטון כיכב בעוד כמה קומדיות כמו פרודיית הפשע "ג'וני המסוכן", ו"היפנים באים", עד לרגע בו במאי צעיר בשם טים ברטון היה צריך מישהו לתפקיד רוח משוגעת בשם "ביטלג'וס". ברטון דמיין את הדמות לראשונה כ"גבר מזרח-תיכוני נמוך", ולאחר מכן אמר שהליהוק הראשוני שלו היה הבדרן האפרו-אמריקאי סמי דייוויס ג'וניור. למזלנו, מפיק הסרט דייוויד גפן הציע את קיטון והשאר היסטוריה. קיטון הביא הרבה לדמות המשונה הזו, שילוב מוזר בין מוכר מכוניות משומשות, זמר חתונות סליזי ועוד הרבה דברים. אין באמת הופעה זהה לביטלג'וס, למרות הרבה ניסיונות לשחזר אותה – ארבעים שנה אחר כך הוא עדיין דוחה, מפחיד ומצחיק בצורה המיוחדת שלו.

אוקי, אז הוא סטנדאפיסט שנהיה שחקן קומי וכיכב בסרט פנטזיה קומי שובר קופות, אף אחד לא ציפה שהוא יגלם את אחד מגיבורי העל הגדולים בכל הזמנים. גם היום, כשחושבים על זה קיטון הוא בחירה משונה ל"באטמן" ובעיקר לתפקיד ברוס ויין. אנחנו רגילים לפלייבוי החתיך אך שקט ומסתורי עם שיער שחור מסודר, לא לקיטון הקופצני בעל התלתלים והמצח הגבוה ובאמת באותו זמן, מעריצי קומיקס (תמיד ציבור מאוד רגוע וסבלני, כידוע) שלחו מכתבי מחאה לאולפנים כאשר שמעו שהנוקם האפל שלהם יגולם על ידי קומיקאי. אבל כנגד כל הסיכויים, הסרט הפך לאחד משוברי הקופות הגדולים של כל הזמנים, והופעתו של קיטון אהובה היום על ידי רבים, עד שוורנר ברוס החזירו אותו לתפקיד בשביל הסרט "פלאש".

אחרי "באטמן", קיטון המשיך להופיע בסרטים, אבל חוץ מתפקיד מרכזי ב"ג'קי בראון" של טרנטינו, לא מדובר בהופעות מרשימות במיוחד. איש שלג מדבר ב"ג'ק פרוסט", אבא של לינדזי לוהאן ב"החיפושית בהילוך גבוה" ונבל ב"מכוניות" של פיקסאר. אבל אז, בשנת 2010 קיטון עשה את הצעד הראשון שלו לקאמבק, צעד קטן אך משמעותי, כששיחק את מפקד המשטרה בקומדיה "החבר'ה האחרים". בין צוות שחקנים שכלל את וויל פרל ומארק וולברג, קיטון הצליח לגנוב את ההצגה בתור בוס מתוסכל שמצטט כל הזמן משירים של להקת הבנות TLC. הוא זכה לביקורות אוהדות ואז הגיע צעד יותר חשוב – לקחת תפקיד שמרפרר לעבר שלו בתור גיבור על בדרמה הקומית זוכת האוסקר "בירדמן"- מה לעשות, הוליווד אוהבת הומור עצמי.

מאז קיטון מחליף בין דרמות שמבוססות על סיפור אמיתי ("ספוטלייט", "המייסד") סרטי קומיקס ("ספיידרמן: השיבה הביתה", "הפלאש") ואפילו שיתופי פעולה נוספים עם ברטון ("דמבו" ו"ביטלג'וס ביטלג'וס" החדש). הוא גם ביים סרט השנה ("בלתי נשכח"), וממשיךלהופיע בתכניות אירוחולהזכיר לנו כמה הוא מקסים ומצחיק. קיטון הוא לא כוכב הוליוודי קלאסי: יש לו פרצוף מוזר, קול מוזר ובחירת תפקידים מוזרה, אבל מה לעשות יש לו גם הרבה כישרון ולפעמים זה כל מה שצריך.

• המסך
• סרטים
• הוליווד
• באטמן

אני מאד אוהב את באטמן, ואת כל מה שקשור אליו. גם כעת, כשאני נושק לגיל שלושים. אני זוכר איך כילד הייתי צופה שוב ושוב בסרט של "באטמן: הדור הבא", בג'ק ניקולסון בתפקיד הג'וקר, וכמובן בסדרת האנימציה הקלאסית, "באטמן: הסדרה המצוירת", שצברה לא מעט קהל בשנות התשעים. כעת צץ לה יורש רוחני ושמו "באטמן: לוחם בגלימה", שמגיע מאותו היוצר ועם טייק חדש ומרענן על גיבורים ונבלים כאחד. ציפיתי שזה יהיה טוב, שכן רוב כותרי האנימציה של DC מצליחים לשמור על איכות גבוהה, אבל לא ציפיתי שזה יגרום לי, כמעריץ ותיק, להבין שאפשר לספר את אותו הסיפור ששמענו שוב ושוב מחדש, באופן מעניין ושונה מכל מה שהוצג לנו עד היום.

>>אין תירוץ לבלגאן הקולנועי הזה, חוץ מאשר "טירוף הקורונה"

הסיפור של "באטמן: לוחם בגלימה" כבר מוכר לכולנו – ברוס וויין הוא מיליונר פלייבוי ביום, ולוחם פשע בתחפושת עטלף בלילה, בחירה שקיבל על עצמו לאחר שהיה עד (ויש האומרים שגם גרם) לרצח המזעזע של הוריו. אבל אנחנו לא רואים את "באטמן" רק בשביל באטמן, אלא עבור גלריית הנבלים האייקונית שהדמות הביאה לעולם: הפינגווין, הארווי דנט והנבל האולטימטיבי, הג'וקר. אז כאן, בעונה הראשונה, עוד לא נקבל את הג'וקר, אבל אל דאגה, יוצר הסדרה ברוס טים (שגם יצר את "באטמן: הסדרה המצוירת") דאג לנו להיכרות עם נבלים מכל הסוגים, המוכרים והלא מוכרים.

כל הדמויות בסדרה, כולל באטמן עצמו, מקבלות איזשהו טוויסט – פינגווין בהיפוך מגדרי, קלייפייס בגרסה מחודשת, ואפילו לרגע קטן צץ לנו קילר קרוק. ולמרות שכמעט כל פרק בעונה עומד בפני עצמו, עלילות המסגרת תמיד נמצאות שם: היחסים בין באטמן לאלפרד, הפיכתו של הארווי דנט לדו-פנים, והניסיון של המפקח גורדון לאזן בין ניהול תחנת המשטרה לחיי המשפחה שלו. וכל העונה הזאת, בסופו של דבר, מתחברת ביחד ליצירה אחת גדולה יותר ובוגרת יותר מהסדרה המקורית.

עוד שינוי הוא שהאלימות הפעם הרבה יותר בוטה, גם אם לא קיצונית, ועכשיו לא מתביישים להציג שימוש בסמים, דיאלוגים בוגרים ודמויות מגוונות יותר מבעבר, שנובעות מהשינויים המרעננים שהוכנסו לסיפור. להפוך את הפינגווין לאישה זה לא דבר מובן מאליו, אבל זה עובד מצוין ושומר על האלמנטים שאנחנו כל כך אוהבים בפינגווין. המראה החדש של קלייפייס מתאים יותר ליקום היותר ריאליסטי של מאט ריבס, ולפי השמועות הוא גם מתוכנן להיות הנבל הבא של הבאטמן של רוברט פטינסון. גם הסיפור של הארלין קווינזל והפיכתה להארלי קווין מוצג באופן מקורי שלא ראינו כמותו בעבר, וגם כאן מחבקים את נטיותיה המיניות באהבה, כשמסדרים לה רומן עם השוטרת רנה מונטויה. אז יש לנו את כל מה שמעריצים אוהבים, ויש לנו המון סיפורי מקור, ומספר דמויות שגם ותיקי המעריצים של האביר האפל לא יזהו, כך שהיא מאפשרת היכרות ראשונית נקייה. אז למי הסדרה מיועדת בעצם?

מעריצי באטמן יכולים פשוט להתמוגג מול העבודה של ברוס טים שחוזר לסגנון האנימציה המוכר מהסדרה המקורית, וגם מכל האיסטר-אגס שהסדרה מכילה (האהוב עליי הוא בית היתומים שכל אחד מהילדים בו יכול להפוך להיות הרובין הפוטנציאלי של היקום הזה). אנשים שלא לגמרי שקועים בטייץ השחור, כאלו שמחפשים כניסה רכה ליקום של באטמן, יכולים למצוא אותה כאן, שכן הסדרה לא דורשת היכרות מוקדמת. כמו תמיד, יש את סיפור הרצח של תומס ומרתה, יש את הסיפור על איך ברוס וויין החליט להפוך לבאטמן ויש נבלים אייקונים שאנחנו לומדים להכיר מההתחלה. אתם לא צריכים להכיר את באטמן כדי להנות מ"באטמן לוחם בגלימה", אבל אין ספק שהמעריצים הותיקים, אלו שגדלו עם הסדרה הראשונה, יהנו הרבה יותר. וזה בעיקר כי הסדרה התבגרה איתם, והכניסה לתוכה את כל מה שסיפור באטמן טוב צריך.

"באטמן: לוחם בגלימה" מציגה גלריית דמויות מרשימה, שמוצגות באופן שלא ראינו כמותו בעבר. ההבנה שיש צופים שרעבים לעוד תוכן של באטמן, אבל שהם גם התבגרו מאז סדרת האנימציה האחרונה, מדגימה לכולם איך פרנצ'ייז יכול להתפתח, במקום להישאר תקוע בתוך עצמו. זאת חוויה שכולם יהנו ממנה, אבל אי אפשר להתכחש לכך שהמעריצים הותיקים הם בראש סדר העדיפויות. ומה שבאמת הופך את הסדרה הזאת למצוינת ולאחד מסיפורי הבאטמן הכי טובים שסופרו, זה שהיא לא לוקחת את הצופים שלה כמובן מאליו. גם מעריץ פנאט יכול למצוא בסדרה הזאת פרטים חדשים, ולראות את הדמויות האהובות והסיפורים המוכרים באור שונה. אם זה הכיוון ש-DC הולכים אליו, אני בפנים.
העונה הראשונה של "באטמן: לוחם בגלימה"זמינה באמזון פריים וידאו

• המסך
• ביקורת טלוויזיה
• באטמן
• אנימציה למבוגרים
• אמזון פריים