היתה לנו את החוצפה לדרג את הפילמוגרפיה של כריסטופר נולאן

כריסטופר נולאן הוא האינטלקטואל שבין הבמאים של שוברי הקופות הקיציים, ואחד הקולנוענים היחידים בהוליווד ששמם מביא אנשים לאולמות. גיבורים אובססיביים על סף הטירוף מניעים את כל יצירתו, החל מסרטו הראשון "Following" " (על סופר צעיר שעוקב אחרי אנשים ברחוב), ועד "אופנהיימר" על אבי פצצת האטום. בתסריטים המפותלים והכה מורכבים שהוא כותב (לפעמים עם אחיו ג'ונתן) הוא נוהג לחקור לפרטי פרטים את התהליכים והמהלכים השולטים בעולם הבדיוני שבחר לעצמו, בין שמדובר באשליה הבימתית (והקולנועית), במיתוס של גיבור־העל, או במרחב התודעה. לרגל יציאת "אופנהיימר" למסכים, חברי מערכת טיים אאוט דרגו את תשעת הלהיטים הגדולים שכתב וביים (לכן "אינסומניה" לא ברשימה), וצללנו לפילמוגרפיה של קולנוען שגם סרטיו שדורגו בתחתית הם מלאכת מחשבת של קולנוע.

9. טנט (2020)

גם את הסרטים הפחות טובים של נולאן כדאי לראות, כי כמו "טנט" הם לרוב פאזלים יפהפיים, גם אם הם לא עונים על כל הציפיות. מותחן הריגול מתקופת הקורונה הוא סרט מאד-מאד יפה, אבל עם מעט מדי תוכן ומודעות עצמית. הסרט עצמו לא מתוחכם כפי שהוא מתיימר להיות' וכמו "עלייתו של האביר האפל" חסרה לו נשמה. אני מאמין שיהיו מעריצים שיגנו על הסרט, אבל אי אפשר להתעלם מחוסר ההצלחה שלו לרגש את הצופים. הצפייה בו הרגישה אמנם כמו הרכבה של פאזל, אבל היא לא הזיזה כלום אצל הקהל. (לירון רודיק)

8. עלייתו של האביר האפל (2012)

כריסטיאן בייל חוזר לנעליו של ברוס וויין, ומתמודד עם אויב קלאסי נוסף – ביין. נכון, טום הארדי נותן הופעה אייקונית בתפקיד הנבל המנופח, אבל בסופו של דבר ביין, שאמור להיות גאון טקטי בעל יעד סופי כלשהו, הוא רק בובה על חוטים חסרת מטרה. אנחנו מדברים על "האיש ששבר את באטמן", שילוב קטלני של כוח פיזי מפלצתי וגאונות טקטית, בן אדם שחושב עשרים מהלכים קדימה, אבל בגרסה של נולאן הוא לא חושב אפילו שני מהלכים קדימה. זהו הפרק האחרון של הטרילוגיה, אך למרות זאת עד הרגע האחרון נפתחים עוד ועוד מעגלים שלא ייסגרו לעולם, כמו רובין חדש או החשיפה שברוס וויין עדיין חי. בקיצור, זה סיום צולע לסדרת סרטים מאד מצליחה. (לירון רודיק)

7. באטמן מתחיל (2005)

שמונה שנים אחרי שג'ואל שומכר המאיס את גיבור-העל העטלפי על הצופים, נולאן איתחל את הסדרה עם כריסטיאן בייל בתפקיד ברוס וויין, תוך שימת דגש על אנושיותו. הוא הרכיב מחדש את המיתוס של באטמן, פרט אחר פרט, כמו היה פרק בעבודת דוקטורט בנושא "מיתוסים וגיבורי-על". קלישאות משומשות הוחזרו לשורשים הארכיטיפיים שלהן, והפכו לאלמנטים מנומקים ומוסברים היטב במרקם של המיתוס. ליאם ניסן, בתפקיד התאורטיקן של הז'אנר, ניסח עבור הצופים נושאים כמו פחד ותיאטרליות, ודמויות אחרות הסבירו את הוויה דולורוזה שהגיבור צריך לעבור על מנת להפוך לגיבור-על, ואת הפרדוקס של המסכה. לפעמים זה נראה קצת אקדמי מדי, אבל זה היה בסיס מצוין להזניק את הסרט הבא, שהעמיק את העיסוק בדמות הגיבור ויחסיו עם החברה. (יעל שוב)

6. בין כוכבים (2014)

סרט המד"ב הזה הוא אחד ההישגים הקולנועיים המרשימים של נולאן. למרות שלפעמים הוא קצת יותר מדי רגשני, "בין כוכבים" מרגיש כמו הדבר הכי קרוב ל"2001: אודיסאה בחלל" של הקולנוע המודרני. הסרט עצמו מספר על צוות שנשלח לחלל למצוא בית חדש עבור תושבי כדור הארץ לאחר הרס הכוכב. למרות הקיטש שהסרט לעיתים לוקה בו, מדובר לא רק באחת החוויות הוויזואליות הכי טובות שנולאן יצר, אלא גם בסרט שנשאר רלוונטי עד היום. כל שני וחמישי אנחנו מקבלים חדשות מדאיגות על עתיד הכוכב שלנו וזאת תזכורת לנזקים שהאדם גורם לטווח הרחוק, אבל גם תזכורת לטווח הקרוב שאנחנו יכולים לעשות דברים קצת אחרת. (לירון רודיק)

5. דנקרק (2017)

נדמה שכל הקריירה המרהיבה של כריסטופר נולאן היתה הכנה לסרט הזה. לראשונה הוא לקח על עצמו לשחזר אירוע היסטורי, וההרמוניה בין התחכום המבני לתוכן האנושי הניבה קולנוע מזהיר וחודר קרביים. הנרטיב מפוצל לשלושה צירי זמן (שבוע על החוף, יום בים, שעה באוויר) המתמזגים לזמן רציף רק לקראת סוף הסרט. זה סרט מלחמה יוצא דופן מבחינה זו שאינו מדחיק את התבוסה, ואנחנו לא רואים בו חיילים אוחזים בנשק ונלחמים (פרט לטייסים), אלא בעיקר אנשים שמנסים לשרוד, לא תמיד בדרכים מעוררות כבוד. אף שכל הפצצה מהאוויר גובה המוני קורבנות, אין בו פרצי דם ואיברים מרוטשים ועם זאת הוא מלחיץ עד אימה כבר מדקותיו הראשונות. סימפוניה של רעשים ומעט מאוד דיבורים מעוררים בנו תגובות פיזיות לא רצוניות לצד רגעים של רגש טהור, והדרמה האנושית העזה נבנית דרך סדרה של החלטות מוסריות מטלטלות. (יעל שוב)

4. ממנטו (2000)

המותחן הפסיכולוגי הזה הוא מאבני היסוד של מותחנים פסיכולוגיים. סרטו השני באורך מלא של נולאן, והראשון שזכה להפצה רחבה, עוקב אחר אדם עם אמנזיה אנטרוגרדית שלא זוכר מה קרה לפני עשרים דקות. כדי להיות מסוגל להתמודד עם העולם, הוא מקעקע על עצמו הוראות פעולה ודברים שחשוב שיזכור. הסרט, המבוסס על סיפור קצר שכתב האח ג'ונתן, מדגים כמה זיכרון יכול להיות דבר גמיש ומתעתע. יש בסרט המון דברים טובים (גאי פירס, למשל), אבל יותר מכל זה הסיפור שמסופר מהסוף להתחלה, באופן שגורם לצופה לפקפק בכל דבר שהוא רואה. על אף ש"ממנטו" אינו מהוקצע כמו הסרטים המאוחרים יותר של נולאן, זה סרט מקורי, ייחודי ורענן ולא תראו כמותו בשום מקום אחר. (לירון רודיק)

3. האביר האפל (2008)

דרמת אקשן? מסת קומיקס? טרגדיה של גיבור-על? "האביר האפל" מותח את ההגדרות הז'אנריות המקובלות. התסריט השאפתני והמשובח עושה דברים שבשום פנים ואופן אסור לעשות בסרטי קומיקס. כגיבור-על אנושי, באטמן מוצא את המגבלות שלו, ולכן זה סרט גיבור-העל הכי דמוקרטי ואפילו הומניסטי שאפשר להעלות על הדעת. החברה זקוקה לגיבורים, הוא אומר, אבל אסור לנו לסמוך עליהם יותר מדי. משפט המפתח המנוסח על ידי התובע המחוזי הארווי דנט – "או שאתה מת כגיבור, או שאתה חי מספיק זמן כדי לראות את עצמך הופך לנבל" – מהדהד גם ב"אופנהיימר". על אף קדרותו התמטית והחזותית וגלימת הטרגדיה שהוא עוטה, "האביר האפל" מאמין ברוח האנושית ומפנה לכך עלילת משנה על שתי מעבורות הנסות מאימתו של הג'וקר (הית' לדג'ר בהופעה פנומנלית). ההצלחה הגדולה של הסרט היא בכך שהוא מצליח להטמיע את השאלות המוסריות הגדולות בתוך דרמה מהותית, רלוונטית ומרגשת, עשירה בדמויות ובאירועים שכולם מתחברים למארג שלם. (יעל שוב)

2. התחלה (2010)

נדמה שרק נולאן יכול לעצב תזה בתורת החלומות כסרט אקשן מלהיב. "התחלה" הוא מותחן אקשן אינטלקטואלי, המתרחש בעולם שבו קיימת טכנולוגיה שמאפשרת לאנשים לחדור לתוך חלום של מישהו אחר. אפשר גם לשכפל את החוויה ולחלום חלום בתוך חלום בתוך חלום בתוך חלום. החלומות האלה נשלטים חלקית על ידי הארכיטקטים שבונים את המרחבים המרהיבים שבהם הם מתרחשים, והזמן בתוכם נע באופן הרבה יותר מהיר מאשר בעולם האמיתי. זה כנראה סרט האקשן עם התסריט הכי סבוך ומסובך אי פעם, אבל נולאן לא מאבד שליטה ומצליח לנמק בפרטי פרטים את ההיגיון המפותל עד כיפוף שכל של הפאזל הקולנועי הרב־שכבתי שברא. הוא דורש מאיתנו ריכוז גבוה אך משאיר אותנו מסומרים למסך לכל אורך 148 דקותיו. (יעל שוב)

1. יוקרה (2006)

העיבוד לספרו של כריסטופר פריסט, על יריבותם העיקשת וההרסנית של שני קוסמי במה בלונדון של תחילת המאה העשרים, הניב סרט מחוכם על אמנות האשליה של הקולנוע. הסרט חושף בפנינו את האמת המסורבלת והלפעמים כואבת שמאחורי האשליה הקלילה, ותוך כדי כך הוא ממשיך לעבוד עלינו. צמד האמנים (בגילומם של כריסטיאן בייל ויו ג'קמן) מחפשים אחר הקסם המושלם שיעניק להם תהילת עולם, אך הם משקיעים לא פחות אנרגיה ומחשבה בניסיונות להכשיל זה את זה. הטריק הכי מרשים שנולאן שולף מכובעו הוא העובדה שדווקא כשאנחנו מפענחים את החידה שבמרכז הסרט, הוא נעשה הרבה יותר מעניין מבחינה דרמטית. ל"יוקרה" יש סוף מפתיע, אבל בניגוד למרבית הסרטים עם סופים שכאלה, הסרט מזמין אותנו לפתור את התעלומה בשלב מוקדם יותר, כי רק כך נבין לעומק את הגיבורים הלא נחמדים שלו, ואת ההקרבה העצומה שהם מקריבים למען אמנותם. ואז הסרט, שבתחילתו נדמה כסתם בידור טוב, מתפענח כטרגדיה על אנשים שתשוקתם לשלמות היא הקללה שלהם. (יעל שוב)