Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
"היינו יחד כמעט שלוש שנים. יומיים אחרי שעברתי לגור במרכז הוא עבר לגור איתי ומאז היינו בלתי נפרדים. חצי שנה לפני הפרידה סבתא שלי, שהייתה כל עולמי, נפטרה. הוא לא תמך בי בכל תקופת האבל ואת ההיעדרות הפיזית שלו הוא תירץ במיליון תירוצים בזמן שניסיתי לתרץ לעצמי בשמו את ההיעדרות המנטלית.
"הייתה לנו שכנה שגרה שתי קומות מתחתינו – בחורה אנטיפתית וצינית שבורכה אמנם בגב כלכלי חזק מאוד (שלי אין ולו מאוד קסם), אבל קצת פחות באנושיות. היא הייתה רעה לכולם, חוץ מאליו. בהתחלה ריחמנו עליה אז היינו באים שנינו לארח לה חברה, לעשן סיגריה, לטייל עם הכלבים. אחרי תקופה הביקורים הפכו להיות הביקורים שלו אצלה לבד. האמנתי בו ובנו אז לא חשדתי בכלום. רק חשבתי לעצמי איזה לב טוב יש לו ואיך הוא תמיד יודע להכיל ולקבל את כולם כמו שהם.
"בוקר אחר הוא התקשר אליי כדי להעיר אותי לעבודה, עניתי לו רגיל ואז הגיע המשפט הבא: 'זה נגמר בינינו'. קמתי, בכיתי ותוך כדי התאפסות על עצמי התחלתי לחפש דירה. תוך 12 שעות כבר היה לי חוזה חתום על דירה חדשה וארגזים ארוזים. גם הכלב המשותף שלנו עבר אליי. כמה ימים לאחר מכן, באמצע הלילה, הוא התקשר אליי שיכור ובוכה, מיילל שהוא אוהב אותי ורוצה שנחזור, אבל אני כבר ידעתי שזה באמת נגמר. חצי שנה מאותו יום, חברה משותפת מתקשרת אליי ומספרת לי: 'את יודעת שנולד להם ילד'? ולא רק זה, הוא חולק שם פרטי עם הכלב שאת והוא אימצתם יחד'".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
"לא לא לא לא, אני לא רוצה לדעת מזה, זה לא ענייני, זה לא קשור אלי," אמר המורה להסטוריה, שקראו לו זוהר דוידי (זה קרה כל כך מזמן שאני בטוח שכל הנוגעים בדבר או שכחו מזה, או שלא אכפת להם, או שלא קוראים טיים אאוט – יש גם כאלה, עצוב להודות – אבל רק כדי להסיר שמץ של סיכוי לפגיעה אישית, שיניתי לא רק את השמות אלא גם כמה וכמה פרטים, והדבר היחיד שאתם יכולים להיות בטוחים שלא רק קרה, אלא גם נחרט לנצח אצל כל מי שהיה מעורב בו, הוא זה: שהכל קרה ביום הראשון ללימודים, לפני שנים רבות. ועכשיו למעשה:)
[tmwdfpad]
2.
המנהלת סגרה את הדלת שאף אחד לא ישמע, ואמרה: "זה ועוד איך עניין שלך, כי אתה המחנך שלה, והיא שמה את זה אצלך בתא." היא זרקה על השולחן מעטפה צהובה של קודאק, ובתוכה תמונות. כן, זה היה בימים שהיו עוד תמונות מודפסות. "אם היא שמה את זה אצלי בתא, איך זה הגיע אלייך?" "כי אתה זוהר דוידי, והיא חשבה שד. זהר זה התא שלך." "סססמק." "הלו! זה בית ספר פה." "סליחה… אמרתי לו שזה מבלבל. מאה פעם אמרתי לו." "הוא מורה להתעמלות," אמרה המנהלת בהשלמה. זוהר דוידי הביט בשתיקה במעטפה, ובסוף שלח את ידו ופתח אותה. היו שם תמונות של גבר ואשה כבני ארבעים, יושבים לשולחן בבית קפה ומשוחחים באופן די אינטימי. בתמונה אחת הם התנשקו. "מי אלה?" "זה אבא שלה," אמרה המנהלת, "וזאת כנראה המאהבת שלו." "איך את יודעת?" "מכירה את אבא שלה," אמרה המנהלת והתיישבה בכסאה, "וגם את אמא שלה. וזאת לא אמא שלה." "אבל.. למה היא שמה את זה אצלי?" "בגלל שאתה מחנך שלה. והיא מעריצה אותך. ובטח קצת גם מאוהבת בך -" "מאוהבת בי?!" "זה לא דבר שלא שמענו," אמרה המנהלת. הוא שב והביט בתמונות. "מה אני אמור לעשות עם זה?" "לדבר איתה." "על אבא שלה שבוגד באמא שלה?" אמר זוהר דוידי, "מה זה ענייני?" "אם היתה מאוהבת בי, אז זה היה ענייני," אמרה המנהלת. "מה לעשות שעברתי את הגיל?" (וכל זה קרה, כאמור, ביום הראשון ללימודים, בבית ספר שאינו קיים כבר ובמקומו יש מעון יום לקשישים, שלא נאנחים בדיכאון כל ראשון בספטמבר ושואלים את עצמם מתי כבר יוכלו לעזוב את המקום הזה, אלא די השלימו עם העובדה שלעולם לא יחדלו להיות קשישים – ואם כן, זה לא יהיה בשביל לצאת ולכבוש את העולם; ועדיין, לא עובר ראשון בספטמבר בלי שאני נזכר ביום הלימודים הראשון ההוא, שגם היה היום האחרון בבית הספר של כל כך הרבה אנשים. כי:)
3.
זוהר דוידי ביקש מהנערה להישאר אחרי כולם, וכאשר הכתה התרוקנה החזיר לה את התמונות, ואמר לה, בואי נדבר על זה. היא הביטה בו בתמיהה. "התמונות," אמר והצביע על המעטפה, "ששמת ב…" "איזה תמונות?" ולפני שהספיק לעכל ולפני שהספיק לעצור בעדה היא כבר פתחה את המעטפה, ושלפה אותן. והעבירה אותן אחת אחת, בוהה ללא אומר. לבסוף נשענה לאחור, שותקת. "סיגל…" – היא הרימה את מבטה אליו – "לא את שמת את זה בתא שלי? זאת אומרת, בתא של דניאל זהר?" היא הביטה בו בלי לזוז, ואז קמה וברחה, והוא היה כל כך נבוך שלא רץ אחריה, וגם לא השיג את המנהלת עד הערב, כאשר הכל כבר התפוצץ ואביה של סיגל הודה ברומן, ואמא שלה זרקה אותו מהבית, וסיגל עצמה לא חזרה יותר לבית הספר והמנהלת וזוהר דוידי הושעו, למרות שלא ממש היו אחראיים לכל מה שקרה; היא פוטרה לבסוף, הוא עבר לבית ספר בדרום הקשה של תל אביב, היכן ששלוש שנים אחר כך חטף מכות רצח בתחנת אוטובוס ולא חזר יותר ללמד. ואף אחד לא גילה מעולם מי שם את התמונות הללו בתא של דניאל זהר, המורה להתעמלות, שהיה בעלה של האשה בתמונה – זו שניהלה רומן עם אבא של סיגל. אולי אף אחד. אחרי הכל, הוא ידע היטב מה הוא עושה, כאשר נתן את התמונות האלה למנהלת, והעמיד פנים שאינו יודע מי בתמונה. הוא עזב את בית הספר באותו יום ראשון ללימודים, נסע לחו"ל שבועיים אחר כך, ולא חזר מעולם.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
כשאנשים גוססים, נשמעים בסביבתם קולות שאומרים שהגוף "בגד בהם", כאילו שהגוף חייב להם משהו. זו נקודת מוצא נוחה, כי עם בגידה, לרוב, אפשר להתמודד – לנסות ולטפל, להוקיע את הגורמים לה ולנסות להציל את האדם מפני הגוף שהתחיל להוריד את השאלטרים בהדרגה.
בשבוע שעבר סבתא שלי מתה. היא הייתה בת 83, ונראה שהיא הייתה כזו, עם הגוף הבוגדני שכולם ניסו לטפל בו, כבר לפחות עשור – אולי קצת פחות, אבל ככה זה הרגיש. ככל שהאלצהיימר המשיך להעלות הילוך ואז עוד אחד ועוד אחד, כך גם הקוהרנטיות שלה נסדקה, והגוף עצמו – הצטמק והתכווץ. מאדם פעיל, קומוניקטיבי ועצמאי, היא הפכה שלא מרצונה לתלויה באחרים, מתקשרת עם המציאות רק במקטעים. היא הפכה לאדם קטן, הן באופן פיזי והן באופן שבו תפסה את עצמה.
אנשים מסרבים להבין שלפעמים הגוף פשוט מתעייף ונכנע, ומול תבוסתנים אין הרבה מה לעשות – מה האופציות, לזרוק קריאות עידוד? לפעמים מוות מתקרב הוא פשוט מוות מתקרב, ומה שנותר לנשארים מאחור הוא ליהנות מהזמן שנותר להם עם יקיריהם, כשהם עוד יחסית קומוניקטיביים והתודעה המתערפלת שלהם משאירה מקום להבלחות של צלילות.
ככל שהמצב החמיר, כך סבתי התעקשה להילחם בבוגדנות של הגוף – ניסתה להתבטא כשכבר לא יכלה לומר משפטים מורכבים או ללכת כשרגליה התקשו לשאת אותה. בפעם האחרונה שבה הגעתי לבקר אותה, ספק אם מישהו היה מסתכל עליה ומסרב להסכים שהגוף אינו בוגד, הוא נכנע. היא הייתה מחוסרת הכרה, מחוברת למכשירים ולצינורות. ראשה שמוט על הכרית באופן כמעט מבוים – ככה נראית אומללות. ניחשתי שיש לה עוד כמה ימים לחיות, אולי חודש, אולי שנה. לא העזתי להתקרב לנשק, לחבק או אפילו להחזיק לה את היד.
ואלה, כנראה, היו הרגעים הכי כואבים, שבגללם גם תכיפות הביקורים שלי – דווקא בשבועותיה האחרונים, פחתה. משיקולים אנוכיים בלבד – לה, המפגשים האלה תרמו רגעי שמחה מעורפלים שוודאי נשכחו דקות אחרי שיצאתי מהחדר, אותי הם השאירו בעוגמת נפש ובחוסר אונים לשעות ובמקרים מסוימים גם לימים. לא ידעתי איך להתמודד עם זה. אני הנכד שלא הייתי מאחל שיהיה לי, אף שהייתי מבין אותו לגמרי.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
