• Facebook
• Twitter
• Email

לפני"בושות"מירב שחם (36) לא איירה אף ספר. היא בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית במרכז האקדמי ויצו חיפה. היא עבדה בעבר במשרה מלאה כמעצבת פרומואים לטלוויזיה ב"רשת", וכיום היא מחלקת את זמנה בין עבודות פרילאנס לתעשיית הטלוויזיה ולעולם המוזיקה. בין השאר היא אחראית על עיצוב החומרים הגרפיים לפסטיבל אינדינגב משנתו השנייה, והיא עיצבה עטיפות של דיסקים לאמנים כמו דני סנדרסון, מרינה מקסימיליאן בלומין ולהרכבים כמו קטב מרירי. לפני שנתיים היא אף הוציאה אלבום ראשון כזמרת – "איש שלא הבחין בשום דבר" – שאותו הפיק בעלה, המוזיקאי יהוא ירון. האלבום התבסס על טקסטים מאת הסופר השווייצרי רוברט ואלזר, ומאוחר יותר הרחיבה שחם את העיסוק בטקסטים שלו גם לתערוכה בגלריה אלפרד, שכללה מיצב, וידיאו, סאונד ורישומים.

״חבורת מונטי פייטון תמיד היו האלילים שלי, הם ו׳זו ארץ זו׳ היו הרפרנסים הראשונים לעבודה״, היא מספרת. ״ידעתי מלכתחילה שזה לא יהיה כמו לאייר כתבה לעיתון או לספר ילדים. הבנתי שזו צריכה להיות קריאת תיגר של הדימוי מול הטקסט, שאני אצטרך לקרוא את הטקסט ולייצר דימויים שלא מחוייבים אליו בשום צורה, וככלל לערער על הפורמט הנורמטיבי של הספר. כך, לדוגמה, נולד העמוד שמצהיר, כמו טלפון סלולרי, שנשארו ארבעה אחוז עד סוף הספר. או הקטע של הנקודה השחורה, שמופיעה בתחתית הצד השמאלי של כל כפולת עמודים, ובכל פעם המשמעות שלה שונה. נוסף לכך, זו הייתה בחינה של טכניקות – איורים, קולאז׳ים ידניים, טיפוגרפיות ועוד – לראות מה עובד, מה לא, לנסות לייצר את התחושה שהכל מאוד חופשי. שגם אם הספר הוא די מסודר בסופו של דבר, לא התאמצנו יותר מדי״.

איך הייתה העבודה מול אלפי?

״זה באמת היה שיתוף פעולה מלא. אם הוא לא אהב דימוי מסוים ניסיתי לשכנע אותו, ולפעמים נתתי לו שיעורי בית: אני צריכה נקודה שחורה לפה, אני צריכה משפטים קצרים יותר וכן הלאה. הוא היה שואל אם משהו מצחיק, אם זה עובד או לא. בפגישות תמיד סיפרנו אחד לשנייה סיפורים מצחיקים. מכיוון שלא איירתי ספרים אף פעם, ואני לא קוראת לעצמי מאיירת, זה היה אתגר אישי – איך אני תוקפת את זה בלי ׳לדעת׳ לאייר. נהניתי מאוד מכל הדבר הזה, הרגשתי כאילו קיבלתי מתנה".

• גורי אלפי
• איור
• ראיון
• בושות
• מירב שחם
• ספרים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

"למה אני נודניק? מה אני אמור להבין ממופע מחול מודרני? אני באמת הופך לאבא שלי? מי האידיוט שהכריז על הליכה כספורט אולימפי? איך אני יכול לסנן את אימא שלי כשהיא מתקשרת ממספר חסום? ואיך החיים התנהלו לפני המצאת המזגן?". אלו רק כמה מהשאלות ששואל הקומיקאי, וכעת גם הסופר, גורי אלפי, בספרו החדש ״בושות״, שיצא לאור בשבוע שעבר בהוצאת כתר.

אלפי (38), נשוי ואב לארבע בנות, בוגר התוכניות "שידורי המהפכה", "משחק מכור" ו"מצב האומה", שלאחרונה עברה לערוץ 10 ושינתה את שמה ל״גב האומה״. הוא אחד הקומיקאים האהובים בישראל, כפי שכותב בהקדמה עורך הספר אסף גברון: ״כולם אוהבים את החרא הזה. הנהג מונית. והשמאלני מהמכולת. והמתנחל. והגננת בגן של הילדה. והילדה עצמה! אנשים יכולים לשנוא ערוץ 2, לשנוא תרבות ישראלית, לשנוא הכול. אבל כשזה מגיע לגורי – דווקא אחלה! חולה עליו!״.

״בושות״, ספרו הראשון של אלפי, הוא לא ספר סטנדרטי, ודאי לא בנוף המקומי. אפשר למצוא בו הרבה בדיחות, דיאלוגים משונים, סיפורים אישיים, שירים פורנוגרפיים, תמונות מהאלבום המשפחתי – כולם מלווים בעיצוב המרהיב ובאיורים הנהדרים של המאיירת, המעצבת והאמנית מירב שחם. והתוצאה, כפי שמספרת שחם, היא ״כאילו גורי יושב איתך בבית קפה ומספר לך סיפורים מצחיקים״.

בניגוד לעיסוק של אלפי בחומרים פוליטיים ואקטואליים מעל גבי מסך הטלוויזיה – ושונה מ״זו ארץ זו״ למשל, שהייתה לצד מונטי פייטון ממקורות ההשראה הראשונים לספר – ״בושות״ עוסק בעיקר בחומרים אישיים או כאלו שאפשר לקרוא להם אוניברסליים. בין היתר אלפי עוסק באינטליגנציה רגשית (״בתחת שלי״), נחירות, עירום, אוננות, דימוי גוף, חוסר חוש כיוון, ומספר ״איך יום אחד הייתי כל כך שיכור שחזרתי הביתה עם האסי הלא נכון״.

לאלפי יש הסבר לכך, והוא לא קשור לניסיון שלו לברוח מאמירה פוליטית. ״בשנים האחרונות גם סטיבן קולבר וגם ג׳ון סטיוארט הוציאו ספרים סאטיריים, פוליטיים", הוא אומר. "אבל בארץ הפוליטיקה היא כל כך בת חלוף. היא לא נשארת במקום אפילו דקה, ולא רציתי שאורך החיים של הספר יהיה דקה. לא רציתי שזה יהיה כמו ׳זו ארץ זו׳ – שאנשים מנסים להבין למה מופיעה שם קריקטורה של ישראל קיסר על חמור. לכן השתדלתי שרוב החומרים לא יהיו תלויים בזמן. חוץ מזה, כבר בתחילת העבודה על הספר הבנתי שכמעט כולו צריך להיות כתוב בגוף ראשון. זה סיכם את העניין של הבושות – המקום פרטי, המקום שרוב הסטנד־אפ מורכב ממנו. אלה הדברים שאתה מכסה ומסתיר, והסטנד־אפיסט על הבמה פתאום מביע בקול רם, את מה שחשבת שהוא בעיה רק אצלך, וזה משחרר חרדה גדולה בצחוק גדול ״.

אז אלה בושות שאתה עושה? בושות שלנו? של המין האנושי?

״זו בושה באופן כללי. בושה גורמת לנו לעשות הרבה דברים איומים. במקרה הטוב לעצמנו, במקרה הרע לאנשים אחרים. בשם הבושה אתה הולך ומפגין ומוחה ולפעמים מגיע לאלימות, ולא חסרות דוגמאות קיצוניות. הזכויות של אנשים על עצמם, על הגוף שלהם, יחסים בין נשים וגברים, העניין של הלכה מול דמוקרטיה, כל המקומות האלה כפו עלינו המון טאבואים במהלך השנים. אנחנו עבדים של הטאבואים האלה, וסליחה על המניפסט הפסיכולוגי־סוציולוגי־פילוסופי״.

זה בסדר, אחרי שקראתי את הספר.

״אתה מבין שאין לי אחד כזה גם ככה״, הוא משלים וצוחק.

בדיוק.

"זה המנדט של הקומיקאי ושל ליצן החצר – לשחרר אותנו מהמסגרות, מהחומות ומהכבלים האלה. לא היה דבר אחד בחיים שלי שהתחיל כטראומה איומה ולא הפך בסוף לקטע מצחיק. מהדברים הכי כואבים, דרך הפרידות והלוויות ועד הדברים הכי קטנים שקשורים בגוף שלי ובפגמים שלי. אני משתדל לשחרר כל דבר בהומור״.

למה הרגשת צורך להוסיף פן ויזואלי כל כך דומיננטי לספר?

״אם הייתי יכול, הייתי מצייר את כל מה שיש לי בראש. אבל אני צייר איום ונורא. העובדה שמירב שחם עבדה לצדי שנה וחצי, כמעט שנתיים, תרגמה כל מחשבה שלי לוויזואליה פסיכדלית, הייתה פשוט נפלאה. אני חושב שכל אחד צריך מאייר לצדו, שיצייר לו את כל מה שהוא מרגיש. לא סתם מנתחים את האישיות שלנו באמצעות מבחן כתמי הדיו של רורשאך. המבע הוויזואלי הוא אחד הכלים הכי חשובים שלנו כבני אדם – וכקומיקאים בכלל – ואני מקנא קנאה גדולה במי שיכול לעשות את החיבור בין המילולי לוויזואלי. יש בארץ תרבות קומיקס, אמנות רחוב וגרפיטי מפותחות מאוד, וגם מירב היא חלק ממנה. זאת סצנה אסתטית מאוד, אבל גם ליברלית מאוד בתכנים שלה. רציתי ליצור ספר שיהיו בו ציצי וזין. זה מה שמשך אותי לספרים האלה כילד, הפריצוּת הזאת, שאתה מדפדף בספרים ואתה לא מבין איך אנשים מבוגרים לא מתביישים להראות ככה כל מיני איברים אינטימיים. בספר יש לזה מקום של טעם: הנה, שחור על גבי לבן, עשינו מאמץ לשים כאן כיפות של זין במקום ראשים של אנשים שיוצאים לטיול. במצב שבו אנחנו נמצאים עם כל הטאבואים על הגוף שלנו, הדת המתחזקת והאורתודוקסיה הכפייתית החזקה מאוד שיש לנו בארץ, זה המקום לשחרר. לשחרר, לשחרר, לשחרר. זה התפקיד של קומדיה, ואני חייב להיות אמון על התפקיד הזה״.

כשחקן אתה ידוע בוויזואליות שלך – חלק גדול מההומור שלך עובר באמצעות המראה שלך, הדיבור, תנועות הידיים, ובספר הכלי החשוב הזה נעדר. מה היה ההבדל העיקרי בין כתיבה ל"גב האומה" לבין כתיבת משהו שאמור לעבוד גם כשקוראים את הספר בשירותים או בכל מקום אחר?

״קודם כל לקרוא בשירותים זה מצוין. כקומיקאי אתה כל הזמן מפחד שאתה מבוסס על טריק אחד, זה כל הזמן מלחיץ אותך. אולי זו גם הסיבה שהעבודות שלי נפרשות לרוחב ושאני מנסה בכל פעם תחום אחר. כי אני מפחד. כשהרשתות החברתיות נכנסו לחיים שלי בסערה התחלתי לכתוב פוסטים, וכבר שם נבחנתי בעיקר על הטקסט. זה היה תהליך ששחרר אותי ככותב. לאט לאט הרגשתי שאני משתפר ונהיה יותר טוב, יותר חד וממוקד״.

יש לך ארבע בנות, אשתך הילה מוזכרת בכל עמוד שלישי בערך. היו דברים שהיא לא הסכימה שתכניס לספר?

״לא, אני חושב שהיא הייתה עסוקה עם הבנות רוב הזמן״, הוא צוחק. ״לחיות עם קומיקאי זה דבר שאולי נשמע לאנשים קסום אבל יש בו המון המון בושות. בגלל הפה שלי, ובגלל שאני לא מרסן אותו, זה די מטריד. אני משתדל להיות פוליטיקלי קורקט בסביבת הילדות שלי, אבל זה לא תמיד מצליח. הן עלו עליי מזמן. הן כל הזמן אומרות לי ׳רגע, מה אמרת עכשיו? זה ציני? אתה אומר באמת? לא אמרת באמת. באמת?׳. הן לגמרי עלו עליי״.

בנות כמה הן?

״10 חודשים, שש, שמונה ו־12״.

אז הגדולה לגמרי מבינה.

״היא קראה את הספר ואמרה לי ׳אבא, מצחיק מאוד. יש כמה דברים שלפי דעתי הם סוטים, אבל הכל מאוד מאוד מצחיק׳״.

בושות הוצאת כתר

• בושות
• אסי וגורי
• גב האומה
• ג'ון סטיוארט
• סטיבן קולבר
• גורי אלפי
• מירב שחם
• ספרים
• תרבות