ביורק, מלכתנו האיסלנדית, חוגגת 56 שנות יופי וזו הזדמנות נהדרת לחגוג את היצירה שלה. הערב (ד') יתקיים לה ערב מחווה בבוטלג שהפך למועדון ההופעות של האוזןבר עד גמר השיפוץ.
יופיעו שם, בין השאר: אגת, עילי אשדות, ענת מלמד, ניצן ורדי ועוד. הכניסה היא לגמרי חופשית, ובהתאם לכך הרשו לעצמכם לרחף.לפרטים נוספים
האלבום החמישי של פרנץ פרדיננד הסקוטים צפוי לצאת ב־9 בפברואר, יותר מארבע שנים אחרי קודמו. הוא ייקרא "Always Ascending", ואם לשפוט על פי הסינגל הראשון, הגיטרות המהירות יהיו רק סיידקיק לדיסקו האלקטרוני. הסולן אלכס קפרנוס כינה את הריליס הזה "עתידני ונטורליסטי", שזאת דרך בטוחה מאוד למשוך קהל חדש, היפר־היפסטר, למחוזותיה של להקה שב־2004 תיזזה את כולנו.
הדיסקוגרפיה של ביורק כוללת תשעה אלבומים שכונו בשמות קצרים של מילה אחת ("ביורק", "פוסט", "וולטה" ועוד). אליהם צפוי להתווסף בסוף השבוע (24 בנובמבר) האלבום העשירי, "Utopia", שעליו עבדה בשנתיים האחרונות. מעבר לניסוי השיווקי־עסקי המעניין – כל רכישה של האלבום תזכה את הקונים במטבעות מבוזרים בשם אודיוקוין – מדובר באלבום הארוך ביותר של ביורק (71 דקות ו־38 שניות) והראשון שנפתח בחליל איסלנדי.
ההייפ המוצדק על פרייליך לא נמצא בסינק עם מעמדו כאמן שוליים יחסית זוטר, שהרי מדובר במוזיקאי ותיק, אקספרסיבי, מיוחד, חד ומחוסר רסן. האלבום השני שלו כאמן סולו (ללא להקתו לשעבר נערות ריינס) צפוי לצאת ב־20 בפברואר, ואם לשפוט על פי הסינגל "אחד מהשניים", מדובר באלבום גיטרות פאנקי, עמוס גרוב ושכל, שבתקווה יביא אותו למעמד שלו הוא ראוי.
"Carrie & Lowell" הוא בין האלבומים היפים ביותר שיצאו בעשור האחרון, אם לא היפה שבהם. סופיאן סטיבנס לא מוסיף פרקים לסיפור המשפחתי שהתנגן לראשונה ב־2015 , אלא מעבה אותו עם "The Greatest Gift" שיוצא בימים אלו ממש, שהוא מעין תקליט נלווה (או מיקסטייפ) לאלבום הטעון ההוא. תוסיפו מרק רותח לאמפתיה, לסלחנות, לחסד ולרוך של סטיבנס – וקיבלתם חורף מושלם.
"אגרוף" של ניר שלמה הוא שיר יפהפה שנותן פרספקטיבה לאלבום השני שלו כאמן סולו, "האמת היא שריר", שיוצא בימים אלו (23 בנובמבר), אחרי אלבום אחד עם להקת כלבי רוח. הוא לא הבן של יהוא ירון, זה רק נדמה – אבל הוא כן תלמיד מצטיין שלמד היטב מרבו/חברו, התבגר, השתכלל והבין היטב איך להרכיב פרייזינג קורע לב למילים כמו "אל תטעה / אף אחד לא רוצה / לראות אותך בוכה".
כל אלבום של ניל יאנג הוא חגיגה רוחנית (כאמן סולו וחבר בהרכבים), והפעם מצטרף אליה אפילו מסר אנטי טראמפ מובהק. תאריך היציאה לתקליט השני של יאנג ו־Promise of the Real, שנקרא "The Visitor", הוא 1 בדצמבר והסינגל "Already Great" מבשר על גיטרות בשרניות, פולקיות, פאזיות ומאוד אמריקאיות. כדאי לכם לחכות לזה.
ביורק מאשימה את הבמאי לארס פון טרייר בהטרדה מתמשכת של שחקניות בסרטים שלו. בפוסט שפרסמה אתמול (א') בפייסבוק סיפרה הזמרת האיסלנדית על חוויותיה על הסט עם "במאי דני" (היא שיחקה בסרט "רוקדת בחשכה" של פון טרייר בשנת 2000), ומציינת שאחרי שהתעמתה איתו הוא שינה מעט את דרכיו.
"הנשים בכל העולם שכותבות באינטרנט נתנו לי השראה לספר על החוויה שלי עם במאי דני", כתבה ביורק. "מפני שאני מגיעה מאחת המדינות היותר שוויוניות בין המינים ובזמנו היה לי מעמד מכובד בעולם המוזיקה עם עצמאות שעבורה עבדתי קשה, היה לי ברור כשנכנסתי לנעליים של שחקנית שהשפלה ותפקיד כבנאדם ששווה פחות ושאפשר להטריד אותו מינית הם חלק מהנורמה, כשהבמאי והצוות מאפשרים ומעודדים את זה. היה לי ברור שמדובר בעניין אוניברסלי, שבמאי יכול לגעת ולהטריד את השחקניות שלו, ושתעשיית הקולנוע מאפשרת את זה.
"כשפעם אחרי פעם סירבתי, הבמאי כעס והעניש אותי, ויצר מצג שווא כאילו אני היא הקשה כאן. בזכות החוזק שלי, האנשים שסביבי וכי לא היה לי מה להפסיד, שכן אין לי שאיפות בעולם המשחק, השארתי את זה מאחורי והתאוששתי אחרי כמה שנים. עם זאת, אני מודאגת ששחקניות אחרות שעובדות עם אותו אדם לא התאוששו כמוני. הבמאי היה לגמרי מודע לעניין, ואני משוכנעת שהסרט שהוא עשה אחר כך מבוסס על החוויה שלו איתי, כי אני הייתי הראשונה שעמדה מולו ולא נתנה לו לעשות מה שהוא רוצה. לדעתי אחרי העימות איתי היו לו יחסים הוגנים ומשמעותיים יותר עם השחקניות שלו, כך שיש תקווה. בואו נקווה שההצהרה הזו תומכת בשחקניות ובשחקנים בכל מקום. בואו נעצור את זה. יש גל של שינוי בעולם".
פון טרייר ידוע כפרובוקטור, ונטען לגביו לא פעם שהוא מאמלל את השחקניות בסרטיו. גם בזמן צילומי "רוקדת בחשיכה" עלו טענות על היחסים הבעייתיים עד מטרידים של הבמאי עם ביורק. הפוסט של ביורק נכתב על רקע היציאה של נשים רבות בהוליווד עם סיפורים על המפיק הארווי ויינשטיין, שלגביו נטען שאנס, תקף או הטריד אותן מינית. בתגובה לטענות, האקדמיה האמריקאית לקולנוע הדיחה את ויינשטיין משורותיה.
בחודש מאי האחרון אלפי ניו יורקים נהרו עם ילדיהם לגלריה דיוויד זווירנר המעונבת והיוקרתית שבשכונת צ'לסי. התור הארוך שנשרך מחוץ לגלריה לא הרתיע אותם; הם חיכו בסבלנות להיכנס לתערוכה החדשה של יאיוי קוסמה. האמנית היפנית מחזרה בזווירנר את המיצב המוצלח שלה, "החדר הנכחד", שהוצג לראשונה במוזיאון הטייט בלונדון לפני שלוש שנים. במרכז החלל הוצבו רהיטים שנצבעו כולם בלבן, והמבקרים, שהורשו להיכנס לתערוכה רק ל־45 שניות, קיבלו בכניסה דף מדבקות ניאון צבעוניות והוזמנו לנקד את הגלריה כאוות נפשם, כך שבסוף התערוכה לא נשאר זכר לחלל הלבן והמצוחצח.
אמנם התערוכה של קוסמה לא הייתה תערוכת ילדים בהגדרתה, אבל היא מציבה אותם כקהל יעד פופולרי ורצוי. היא רחוקה מלהיות הראשונה. בחודשים האחרונים נערכו עשרות תערוכות ופעילויות ציבוריות בניו יורק שנראו כמו גן עדן לילדים, בהן "Drifting in Daylight" בסנטרל פארק ותערוכת החוצות "נא לגעת באמנות" בברוקלין ברידג' פארק – שתיהן הוגדרו כפעילויות ידידותיות לילדים וכללו אלמנטים ילדותיים ומשחקיים כמו פסלים אינטראקטיביים של מבוך מראות ואוטו גלידה שחילק ארטיקים צבעוניים. כמעט בכל מוזיאון קיים אגף נוער או מחלקת חינוך – מדורים רבי חשיבות לפעילות המוזיאלית – אבל נדמה שלאחרונה מתקיימות אינספור תערוכות שמציבות במוקד בידוריות ומשחקיות לילדים.
גם בזירה המקומית אפשר לחוש היטב את התופעה הזו: בחודשים האחרונים התקיימו לא מעט תערוכות ופעילויות שמיועדות בעיקר לילדים. הבולטת שבהם היא "מיני גולף בת ים" שנפתחה בחודש שעבר במוזיאון בת ים. במסגרת התערוכה הוסבו חללי המוזיאון למסלולי גולף פעילים שנוצרו במיוחד על ידי עשרה אמנים. ביקור בתערוכה מזכיר בילוי טיפוסי בקניון בימי החופש הגדול: עשרות ילדים מתרוצצים ברוטונדה של המוזיאון, צווחים, משתוללים, מעיפים וחובטים כדורים לכל עבר.
השאלה המתבקשת היא האם תערוכות משחק כמו בבת ים מציעות חוויית אמנות מאתגרת או לימודית. אלעד רוזן, אוצר התערוכה, טוען שלא עומדת מאחורי התערוכה אג'נדה דידקטית: "רציתי ליצור חוויית ביקור במוזיאון – למבוגרים ולילדים כאחד – שתאפשר לצופים לבוא במגע אינטימי יותר עם העבודות ושתיצור אינטראקציה אורגנית עם עבודות האמנות".
אילו ערכים או תכנים התערוכה בכל זאת מנסה להעביר?
"אני לא בטוח שתפקידה של האמנות לחנך את הציבור, ואם היא עושה כן – אולי בדרכים מעודנות של מיקוד המבט, חידוד הרגישות ליופי והפיכתו של העולם לפחות מובן מאליו. התערוכה מאפשרת לערכים לא בהכרח 'אמנותיים' כמו תסכול, תחרותיות ושמחת ניצחון לזלוג לתוך העבודות. אני חושב שהמוזיאון מרוויח מהעובדה שילדים ומבוגרים נכנסים אליו ותופסים אותו לא כאיום, אלא כמקום שיש להם חלק בו".
כמו התערוכה בבת ים, גם אירועי "נקודת מגע" שהתקיימו במוזיאון ישראל לפני שבועיים ניסו ליצור דיאלוג פחות דידקטי ויותר בידורי. האירוע – שמשך אליו אלפי אנשים שחיפשו בנרות תעסוקה לילדים בשלביו האחרונים של הקיץ – כלל בין היתר ריצת מרתון סביב יצירות אמנות, סיורי אמנות מקוונים ומשחקי מטמון אינטראקטיביים.
למרות הניסיון מעורר המחשבה ליצור מפגש שונה עם האמנות, נדמה כי ריבוי האירועים התזזיתיים לא יצרו חוויית אמנות מעמיקה ואיכותית, אלא בעיקר דילוג מהיר בתוך סופרמרקט של פעילויות בידוריות. המרכז לאמנות עכשווית בקלישר פתח גם הוא לאחרונה את שעריו לקהל הצעיר והשיק את המקלט לאמנות – שלוחה של המרכז שמציעה פעילויות חינוכיות לילדים ולנוער בתקופת הלימודים. יעל מסר, מנהלת המקלט והמחלקה החינוכית ב־CCA, מסבירה כי היוזמה נועדה לקרב את האמנות לקהילה: "אני חושבת שאמנות יכולה לגשר ולחבר בין קהלים שונים, לאו דווקא הקהלים הרגילים שבדרך כלל באים לתערוכות. האמנות מאפשרת להרחיב את הידע, את הסקרנות ואת נקודת המבט".
אבל הרצון לקרב את האמנות לקהלים שונים עלולה להוליד תכנים שטחיים ורדודים. "ממש לא. מובן שתלוי איך עושים את זה. ב־CCA, כמו שהתערוכות מלוות במחקר מעמיק, כך גם הפעילויות שאנחנו עושים. אנחנו משקיעים בהן מחשבה מרובה. התערוכות הקודמת של טוני נבוק ואוליבר לאריק היו באמת יותר ידידותיות במובן זה שאפשר היה להעביר נושאים רבים ברבדים שונים. אצל לאריק, למשל, העלינו נושאים שקשורים לטרנספורמציה. מה שמדהים אצל ילדים זה שרק נותנים להם קונטקסט שמעשיר ומאתגר אותם והתגובות שלהם מדהימות".
נדמה כי מוזיאונים בכל העולם עושים הכל כדי לבדר את הקהל שלהם, קהל שהופך בשנים האחרונות לחסר סבלנות ולא מתרגש במיוחד מתערוכות "קלאסיות". תופעת ה"האמנות הבידורית" מורגשת בשנים האחרונות במוזיאונים הגדולים בכל העולם. אם בעבר המוזיאונים ייצגו את חוד החנית של מחקר האמנות, האמנות העכשווית כפי שהיא מוצגת במוזיאונים הגדולים היא לונה פארק אחד גדול.
בחמש השנים האחרונות התקיימו תערוכות בלוקבאסטר לא מעטות במוזיאונים הגדולים, שהציעו בעיקר שעשועי היי־טק מתוחכמים לילדים ומבוגרים כאחד: האמן והמדען הבלגי קרסטן הולר הציג בטייט מודרן ובניו־מיוזיאום מגלשות באורך 30 מטר, קרוסלות ענק ומיצב אור־קולי שמדמה מצבי הזיה; המיצב הנודד "חדר הגשם" היה גם הוא אטרקציה משמעותית במוזיאונים הגדולים. המיצב של צמד האמנים הבריטי רנדום אינטרנשיונל הוא קונסטרוקציה ענקית שמאפשרת על ידי חיישנים לעבור תחת מטר של גשם זלעפות בלי להירטב. אחד המוזיאונים הבולטים שידוע בגישתו הבידורית הוא המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, שמנהלו גלן לאורי נתון תחת ביקורת נוקבת. בשנים האחרונות קהל המבקרים במוזיאון הכפיל את עצמו, אך מקטרגיו של לאורי טוענים שהנהייה אחר קהלים חדשים פגמה באיכותו של המוזיאון והפכה אותו למפלצת תאגידית רודפת בצע.
השנים האחרונות במוזיאון התאפיינו בהצפה של המוזיאון בתערוכות של סלבריטאים, בהן תערוכת הרטרוספקטיבה השנויה במחלוקת של ביורק שזכתה לקיתונות של ביקורת שלילית ומזלזלת; המיצג הסהרורי של השחקנית הבריטית טילדה סווינטון, ששכבה בתוך אקווריום זכוכית במרכז המוזיאון; ותערוכה של טים ברטון, שהציג רישומי הכנה ופרופס מתוך הסרטים שלו. "אם מבקרים אותנו רק בשל שילובן של תערוכות ספקטקולריות או של תרבות פופלרית, זה לא מה שמדאיג אותי", הכריז לאורי בריאיון שנערך עמו בשנה שעברה ב"ניו יורק טיימס". בתגובה השיב לו רוברט סטור, האוצר המיתולוגי של MOMA בשנות ה־90: "לאורי אינו מבין דבר וחצי דבר באמנות מודרנית ועכשווית ומנסה להתחרות באלו שכן מבינים".
בשבוע הבא תיפתח במוזיאון הטייט התערוכה "טייט סנסוריום", שמבקשת לשלב את כל חמשת החושים בחוויית האמנות. במסגרת הפרויקט השאפתני יוצגו ציורים מאוסף המוזיאון לצד טכנולוגיות מתקדמות של חישה, ריח וטעם, כדי "לעורר את האמנות לחיים" – כך לדברי מארגניה. אין ספק שתערוכה כזו פוסעת צעד קדימה בהגדרה המורחבת של האמנות ובתיווכה לקהל. היא בוודאי גם תהיה להיט רציני. אבל השאלה עומדת בעינה, ולא בטוח שהתשובה תתחבב על קהל הליבה הנאמן של האמנות – האם המשימה של מוזיאונים היא לייצר להיטים?
אני שותה קפה עם ביורק, הנימפה־אלפית־חייזרית־גאונה שכולם אוהבים לאהוב. נושא השיחה שלנו נע בין פסטיבלי מוזיקה לשירי ילדים צרפתיים, ומשם היישר לחיים אחרי האפוקליפסה. כלומר, בדיוק מה שהייתם מצפים משיחה עם ביורק. היא כבשה לבבות ברחבי העולם בתפיסת העולם הייחודית שלה, בתלבושות המוזרות שלה ואפילו בפרצי הזעם שגורמים לה מדי פעם לתקוף צלמי פפרצי מציקים. עכשיו, בגיל 49, היא ממשיכה לא רק לפרוץ גבולות אלא לנתץ אותם לחלוטין.
היא התחילה כילדה זמרת באיסלנד מולדתה, ופרצה עם להקת האינדי שוגרקיובס בשנות ה־80. אלבומי הסולו "Debut" ו"Post" הפכו אותה לסטארית בניינטיז. אלבומים אלה כללו הכל, ממוזיקה אלקטרונית עד לג'אז ושירי מחזות זמר, והזניקו אותה לקריירה יצירתית במיוחד. מאז הוציאה ביורק שישה אלבומי אולפן, כמעט כולם היו ניסיוניים ביותר ואף אחד מהם לא אכזב.
האלבום האחרון שלה, "Vulnicura", שיצא בינואר האחרון, הוא מורכב, יפהפה וקשוח – מעין כרטיס ברכה מצופה תחרה ומוכתם בדם. השירים עוסקים בפרידה שלה ב־2013 מאב בתה, האמן החזותי מתיו בארני, שהיה בן זוגה במשך שנים רבות. אבל ברגעים אלה, כשהיא מוזגת לי קפה במשרד של היחצנית שלה בניו יורק, היא מקרינה שמחת חיים וקשה למצוא אצלה סימנים של מלנכוליה.
היא לובשת שמלת משי בשחור ולבן עם שרוולי עטלף. את קדמת השמלה חוצה זיגזג של פרנזים בכל צבעי הקשת, שמזכיר קצת את העצים בספר "הלוראקס" של ד"ר סוס. שערה שחור וקצת פרוע, ובמהלך השיחה ביורק משתמשת בו כאמצעי ביטוי עיקרי: לעתים קרובות היא עוצרת את דבריה ומעבירה את ידה לאורך קווצת שיער, או מסיטה אותה בתנועה פתאומית מפניה.
קולה קצת צרוד, זכר לניתוח להסרת גוש ממיתרי הקול שעברה בשנה שעברה, וניכר בה שהיא נזהרת בדבריה (זמן קצר לפני הריאיון התפרסמו במדורי הרכילות סיפורים על מאבק המשמורת המתנהל בינה ובין בארני). אבל לכל אורך הדרך היא צלולה, מצחיקה וערמומית. רק לפני חודשיים נפתחה במוזיאון MoMA בניו יורק רטרוספקטיבה למוזיקאית, שעוררה עניין רב אך גרפה ביקורות שליליות, ובסוף החודש יוקרן בארץ הסרט "Björk: Biophilia Live" שעוקב אחר ההופעות שליוו את אלבומה הקודם. אבל אם תשאלו את ביורק, מה שמעניין אותה הוא בכלל הקיץ הקרוב.
יש לפנייך קיץ עמוס בהופעות בפסטיבלי מוזיקה. את נהנית מהחוויה הזאת?
"יש לי אמון רב בפסטיבלים. הופעתי בהם עוד כשהרבה אנשים חשבו שזה לא קוּל, הם חשבו שזה זול או משהו כזה. אף פעם לא הופעתי באצטדיונים, וכנראה שהייתי צריכה לעשות את זה משיקולים של כסף, קריירה או קשקוש משעמם אחר".
מה עם השתתפות בפסטיבלים כצופה? את יכולה לעשות את זה?
"בעיקרון אני יכולה לעשות את רוב הדברים שאני רוצה וזה כנראה הדבר היחיד שאני לא יכולה לעשות, כי אנשים יודעים מי אני. אני לא שופטת אנשים שאוהבים להצטלם בזמנם החופשי, אני פשוט לא כזאת. אני מפונקת מהבחינה הזאת. חצי מהזמן אני גרה באיסלנד, ושם יש מעין הסכם לא כתוב שאנשים פשוט מניחים לי, ואני מאוד אסירת תודה על כך. אני פשוט אדם פרטי מאוד".
היית בסיטואציה רגשית קשה כשהקלטת את "Vulnicura" אחרי הפרידה שעברת. איך את מרגישה עכשיו?
"אני מרגישה אחרת לחלוטין. כתבתי את השירים שמופיעים באלבום עוד לפני כמה שנים, וזה הרבה זמן בכל מה שנוגע לענייני הלב. 'Vulnicura' היה קיצוני, מעין ניסוי שמטרתו לבדוק כמה מלודרמטית אני יכולה להיות. החלטתי שאם אהיה לגמרי מבולגנת ומפורקת עכשיו, הבלגן ייגמר וזהו".
אז את בכלל לא חוזרת למצב הרגשי הזה?
"אני חושבת שלאורך חיים שלמים אפשר להגיע למצב רגשי כזה רק פעם אחת. במובן מסוים הצלחתי להגיע לשם כי לא הייתי שם קודם לכן. אני מרגישה מאוד בת מזל – לא היה לי מושג שהפרידה תקבל כל כך הרבה תשומת לב, ואנשים ממש מתמקדים בהחלמה שלי. אני אסירת תודה על כך שלא מדברים על ההרס, אלא על ההבראה".
כשאת מאזינה מחדש לשירים משני האלבומים הראשונים שלך, למשל "It's Oh So Quiet", מה עובר לך בראש?
"אני ביחסים טובים עם השירים הישנים שלי. מובן שהם היו יכולים להיות טובים יותר, אבל עשיתי כמיטב יכולתי באותו הזמן, וזה כל מה שאפשר לעשות. יש לי מחויבות להיות האדם שאני בכל גיל שבו אני נמצאת. אלבום שאני יוצרת בגיל 45 שונה מאוד מזה שיצרתי בגיל 25. כשאני מביטה לאחור אל האלבום הראשון שלי, הוא נשמע פשוט וקליל כמו לשתות מים. למזלי יש לי יומנים, ויש בהם הוכחות שבאותו הזמן זה דפק לי את המוח".
והיום יצירת מוזיקה דופקת לך פחות את המוח?
"זה קשה באותה מידה לפתור את תעלומת הרצח הזאת, לשאול 'מי אני?' ולנסות לגבש תשובה. אמנם יש לי יותר מכשולים בדרך כי אני אישה, אבל אני מבולגנת ושובבה, וזה גורם לי להיות עוד יותר נלהבת לגבי פתרון החידה. אין הרבה זמרות שתיעדו את עצמן אחרי גיל 60. איך אפשר לעשות את זה בלי להעמיד פנים שאת בת 25? יש לי אלבום יפהפה של הזמרת הצרפתייה לואיז בורז'ואה, שבו היא שרה – בגיל 70 בערך – שירי ילדים צרפתיים. היא משתעלת ומעשנת בין השירים, אני מתה על זה".
האלבום שלך "Biophilia" יצא לצד סדרה של אפליקציות לאייפד. את מתכננת ליצור אלבום נוסף שיהיו לו כמה רבדים ופלטפורמות?
"זה יכול לקרות, אבל אני עוד לא בטוחה באיזה אופן. זה בטוח יגיע מזווית אחרת לגמרי. מחמיא לי שאנשים חושבים שאני אדם טכנולוגי מאוד, אבל אני לא באמת כזאת".
באמת?
"אני בסך הכל שליחה של האדם הרגיל. הדרך שלי להשתמש בטכנולוגיה היא לחכות שהיא תבוא אליי. עבדתי הרבה שנים באולפני הקלטה, ואני רואה את זה די הרבה: אנשים לומדים טריק אחד, נעשים טובים מאוד בו, וזה מתחיל להכתיב את אופן כתיבת השירים שלהם. הכלי הופך להיות המנהיג. אני זמרת. הקול הוא הכלי העיקרי שלי ומנחה אותי רוב הזמן. כשהכרתי את האפליקציות של 'Biophilia' חשבתי: 'וואו, זה כל כך פשוט, אני יכולה להבין את זה'".
יש היבטים של הטכנולוגיה המודרנית שמטרידים אותך?
"כרגע הלב שלי מוטרד מאוד מאזור ההר באיסלנד. הממשלה החליטה שהיא תבנה סכרים על פני כל האזור הזה, כך שהאזור הבלתי נגוע הגדול ביותר באירופה עומד להיעלם תוך שלוש או ארבע שנים. קראת את הספרים של טימותי מורטון? הם מעניינים מאוד. המסר שלו הוא שהאפוקליפסה כבר התרחשה ואנחנו חיים עכשיו בתקופה שאחריה, ודווקא בגלל זה יש לנו תקווה. אני מסכימה עם זה לחלוטין, ואם זה המצב – בואו נעשה משהו. פתרון אפשרי הוא לשנות את הדרך שבה אנחנו מתייחסים לטכנולוגיה ואת הדרך שבה אנחנו מתייחסים לטבע. עדיין לא מאוחר לעשות את זה".
עברת ניתוח במיתרי הקול בשנה שעברה. מה שלום הקול שלך?
"זה מצחיק, מאז הניתוח אני מצליחה להגיע לטונים גבוהים טוב יותר ממה שהצלחתי לפני כן, ויש לי גם כמה צלילים נמוכים שלא היו לי קודם לכן. הייתי רוצה להוציא אי.פי רק עם הצלילים הנמוכים".
מה תלבשי בעונת הפסטיבלים הקרובה?
"אני אוהבת תלבושות תיאטרליות, אני חושבת שכולם כבר יודעים את זה (צוחקת). ואם יש זמן מתאים להיות תיאטרלית, זה בפסטיבל. הקהל מבין שזו לא באמת אני, זו דמות אחרת, שאמאנית, משחררת, שקיימת בתוכי רוב הזמן ומתה לצאת. אין מקום וזמן טובים יותר להוציא אותה מאשר בפסטיבל".
"Björk: Biophilia Live" ישודר במסגרת פסטיבל פרינט סקרין בסינמטק חולון ב־28.5
רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?
(במקום 19.90 ש"ח)