משחק ילדים: האם פניית המוזיאונים לקהל הרחב עברה את הגבול?

בחודש מאי האחרון אלפי ניו יורקים נהרו עם ילדיהם לגלריה דיוויד זווירנר המעונבת והיוקרתית שבשכונת צ'לסי. התור הארוך שנשרך מחוץ לגלריה לא הרתיע אותם; הם חיכו בסבלנות להיכנס לתערוכה החדשה של יאיוי קוסמה. האמנית היפנית מחזרה בזווירנר את המיצב המוצלח שלה, "החדר הנכחד", שהוצג לראשונה במוזיאון הטייט בלונדון לפני שלוש שנים. במרכז החלל הוצבו רהיטים שנצבעו כולם בלבן, והמבקרים, שהורשו להיכנס לתערוכה רק ל־45 שניות, קיבלו בכניסה דף מדבקות ניאון צבעוניות והוזמנו לנקד את הגלריה כאוות נפשם, כך שבסוף התערוכה לא נשאר זכר לחלל הלבן והמצוחצח.

המוזיאון כצוות הווי ובידור

אמנם התערוכה של קוסמה לא הייתה תערוכת ילדים בהגדרתה, אבל היא מציבה אותם כקהל יעד פופולרי ורצוי. היא רחוקה מלהיות הראשונה. בחודשים האחרונים נערכו עשרות תערוכות ופעילויות ציבוריות בניו יורק שנראו כמו גן עדן לילדים, בהן "Drifting in Daylight" בסנטרל פארק ותערוכת החוצות "נא לגעת באמנות" בברוקלין ברידג' פארק – שתיהן הוגדרו כפעילויות ידידותיות לילדים וכללו אלמנטים ילדותיים ומשחקיים כמו פסלים אינטראקטיביים של מבוך מראות ואוטו גלידה שחילק ארטיקים צבעוניים. כמעט בכל מוזיאון קיים אגף נוער או מחלקת חינוך – מדורים רבי חשיבות לפעילות המוזיאלית – אבל נדמה שלאחרונה מתקיימות אינספור תערוכות שמציבות במוקד בידוריות ומשחקיות לילדים.

גם בזירה המקומית אפשר לחוש היטב את התופעה הזו: בחודשים האחרונים התקיימו לא מעט תערוכות ופעילויות שמיועדות בעיקר לילדים. הבולטת שבהם היא "מיני גולף בת ים" שנפתחה בחודש שעבר במוזיאון בת ים. במסגרת התערוכה הוסבו חללי המוזיאון למסלולי גולף פעילים שנוצרו במיוחד על ידי עשרה אמנים. ביקור בתערוכה מזכיר בילוי טיפוסי בקניון בימי החופש הגדול: עשרות ילדים מתרוצצים ברוטונדה של המוזיאון, צווחים, משתוללים, מעיפים וחובטים כדורים לכל עבר.

אינטראקטיבי ומאתגר?

השאלה המתבקשת היא האם תערוכות משחק כמו בבת ים מציעות חוויית אמנות מאתגרת או לימודית. אלעד רוזן, אוצר התערוכה, טוען שלא עומדת מאחורי התערוכה אג'נדה דידקטית: "רציתי ליצור חוויית ביקור במוזיאון – למבוגרים ולילדים כאחד – שתאפשר לצופים לבוא במגע אינטימי יותר עם העבודות ושתיצור אינטראקציה אורגנית עם עבודות האמנות".

אילו ערכים או תכנים התערוכה בכל זאת מנסה להעביר?

"אני לא בטוח שתפקידה של האמנות לחנך את הציבור, ואם היא עושה כן – אולי בדרכים מעודנות של מיקוד המבט, חידוד הרגישות ליופי והפיכתו של העולם לפחות מובן מאליו. התערוכה מאפשרת לערכים לא בהכרח 'אמנותיים' כמו תסכול, תחרותיות ושמחת ניצחון לזלוג לתוך העבודות. אני חושב שהמוזיאון מרוויח מהעובדה שילדים ומבוגרים נכנסים אליו ותופסים אותו לא כאיום, אלא כמקום שיש להם חלק בו".

תמונות באדיבות המרכז לאמנות עכשווית

ריצת מרתון

כמו התערוכה בבת ים, גם אירועי "נקודת מגע" שהתקיימו במוזיאון ישראל לפני שבועיים ניסו ליצור דיאלוג פחות דידקטי ויותר בידורי. האירוע – שמשך אליו אלפי אנשים שחיפשו בנרות תעסוקה לילדים בשלביו האחרונים של הקיץ – כלל בין היתר ריצת מרתון סביב יצירות אמנות, סיורי אמנות מקוונים ומשחקי מטמון אינטראקטיביים.

למרות הניסיון מעורר המחשבה ליצור מפגש שונה עם האמנות, נדמה כי ריבוי האירועים התזזיתיים לא יצרו חוויית אמנות מעמיקה ואיכותית, אלא בעיקר דילוג מהיר בתוך סופרמרקט של פעילויות בידוריות. המרכז לאמנות עכשווית בקלישר פתח גם הוא לאחרונה את שעריו לקהל הצעיר והשיק את המקלט לאמנות – שלוחה של המרכז שמציעה פעילויות חינוכיות לילדים ולנוער בתקופת הלימודים. יעל מסר, מנהלת המקלט והמחלקה החינוכית ב־CCA, מסבירה כי היוזמה נועדה לקרב את האמנות לקהילה: "אני חושבת שאמנות יכולה לגשר ולחבר בין קהלים שונים, לאו דווקא הקהלים הרגילים שבדרך כלל באים לתערוכות. האמנות מאפשרת להרחיב את הידע, את הסקרנות ואת נקודת המבט".

אבל הרצון לקרב את האמנות לקהלים שונים עלולה להוליד תכנים שטחיים ורדודים. "ממש לא. מובן שתלוי איך עושים את זה. ב־CCA, כמו שהתערוכות מלוות במחקר מעמיק, כך גם הפעילויות שאנחנו עושים. אנחנו משקיעים בהן מחשבה מרובה. התערוכות הקודמת של טוני נבוק ואוליבר לאריק היו באמת יותר ידידותיות במובן זה שאפשר היה להעביר נושאים רבים ברבדים שונים. אצל לאריק, למשל, העלינו נושאים שקשורים לטרנספורמציה. מה שמדהים אצל ילדים זה שרק נותנים להם קונטקסט שמעשיר ומאתגר אותם והתגובות שלהם מדהימות".

בידור למבוגרים

נדמה כי מוזיאונים בכל העולם עושים הכל כדי לבדר את הקהל שלהם, קהל שהופך בשנים האחרונות לחסר סבלנות ולא מתרגש במיוחד מתערוכות "קלאסיות". תופעת ה"האמנות הבידורית" מורגשת בשנים האחרונות במוזיאונים הגדולים בכל העולם. אם בעבר המוזיאונים ייצגו את חוד החנית של מחקר האמנות, האמנות העכשווית כפי שהיא מוצגת במוזיאונים הגדולים היא לונה פארק אחד גדול.

תמונות באדיבות המרכז לאמנות עכשווית

בחמש השנים האחרונות התקיימו תערוכות בלוקבאסטר לא מעטות במוזיאונים הגדולים, שהציעו בעיקר שעשועי היי־טק מתוחכמים לילדים ומבוגרים כאחד: האמן והמדען הבלגי קרסטן הולר הציג בטייט מודרן ובניו־מיוזיאום מגלשות באורך 30 מטר, קרוסלות ענק ומיצב אור־קולי שמדמה מצבי הזיה; המיצב הנודד "חדר הגשם" היה גם הוא אטרקציה משמעותית במוזיאונים הגדולים. המיצב של צמד האמנים הבריטי רנדום אינטרנשיונל הוא קונסטרוקציה ענקית שמאפשרת על ידי חיישנים לעבור תחת מטר של גשם זלעפות בלי להירטב. אחד המוזיאונים הבולטים שידוע בגישתו הבידורית הוא המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, שמנהלו גלן לאורי נתון תחת ביקורת נוקבת. בשנים האחרונות קהל המבקרים במוזיאון הכפיל את עצמו, אך מקטרגיו של לאורי טוענים שהנהייה אחר קהלים חדשים פגמה באיכותו של המוזיאון והפכה אותו למפלצת תאגידית רודפת בצע.

סלבז כמוקד התערוכה

השנים האחרונות במוזיאון התאפיינו בהצפה של המוזיאון בתערוכות של סלבריטאים, בהן תערוכת הרטרוספקטיבה השנויה במחלוקת של ביורק שזכתה לקיתונות של ביקורת שלילית ומזלזלת; המיצג הסהרורי של השחקנית הבריטית טילדה סווינטון, ששכבה בתוך אקווריום זכוכית במרכז המוזיאון; ותערוכה של טים ברטון, שהציג רישומי הכנה ופרופס מתוך הסרטים שלו. "אם מבקרים אותנו רק בשל שילובן של תערוכות ספקטקולריות או של תרבות פופלרית, זה לא מה שמדאיג אותי", הכריז לאורי בריאיון שנערך עמו בשנה שעברה ב"ניו יורק טיימס". בתגובה השיב לו רוברט סטור, האוצר המיתולוגי של MOMA בשנות ה־90: "לאורי אינו מבין דבר וחצי דבר באמנות מודרנית ועכשווית ומנסה להתחרות באלו שכן מבינים".

בשבוע הבא תיפתח במוזיאון הטייט התערוכה "טייט סנסוריום", שמבקשת לשלב את כל חמשת החושים בחוויית האמנות. במסגרת הפרויקט השאפתני יוצגו ציורים מאוסף המוזיאון לצד טכנולוגיות מתקדמות של חישה, ריח וטעם, כדי "לעורר את האמנות לחיים" – כך לדברי מארגניה. אין ספק שתערוכה כזו פוסעת צעד קדימה בהגדרה המורחבת של האמנות ובתיווכה לקהל. היא בוודאי גם תהיה להיט רציני. אבל השאלה עומדת בעינה, ולא בטוח שהתשובה תתחבב על קהל הליבה הנאמן של האמנות – האם המשימה של מוזיאונים היא לייצר להיטים?