Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
אינסוף מילים נשפכו על ההחלטה השנויה במחלוקת להעניק את פרס נובל לספרות לבוב דילן. "זה כמו לתת לאוורסט מדליה על כך שהוא ההר הגבוה ביותר", תיאר את ההחלטה זמר יהודי אחר – לאונרד כהן עליו השלום. כלומר, ברור שמגיע לו אבל מה הטעם – מה אכפת לו להר? היחיד שלא השתתף בקרנבל הטקסטים והאייטמים שהתפרסמו בנושא הוא דילן עצמו, ששמר על דממת אלחוט עד שלאחרונה הודיע כי לא יגיע לקבל את הפרס ב־10 בדצמבר בסטוקהולם עקב "התחייבויות קודמות" אבל הוסיף שהוא מתרגש. איזה חמוד.
אז נכון שדילן, או שמא יש לומר רוברט צימרמן, הוא לא היהודי הראשון שזוכה בפרס נובל. אבל כשמדובר בפיגורה מעולם התרבות הפופולרית, שבואו נודה בזה, קרוב אלינו יותר מעולם המדע לדוגמה, אתם יכולים להיות בטוחים שנחגוג את הזכייה ובטח ובטח שלא נשכח לו את יהדותו. כי הוא משלנו! בערך.
האדמו"ר בוב. צילום: אליוט לנדי, בית התפוצות
בחמישי (8.12), יומיים לפני הטקס שממנו ייעדר דילן, תתקיים תערוכה מרשימה ומסקרנת בבית התפוצות שתחגוג את השפעתו ותשים דגש בין השאר על יהדותו. התערוכה, שתהיה פתוחה לקהל הרחב ללא עלות, עשתה בשכל כשבחרה לפרק את סיפורו של דילן, דמות חידתית בלשון המעטה, במקום לספר אותו באופן כרונולוגי. בבית התפוצות מבטיחים להתמקד ב"מהפכה שחולל, השפעתו על המוזיקה בעולם ובקשר שלו עם יהדותו ועם ישראל". מנכ"ל בית התפוצות, דן תדמור, מסביר: "קשה למצוא מוזיקאי יהודי שהשפיע על תרבות המאה ה־20 יותר מבוב דילן. זו הייתה אחת הסיבות המרכזיות לבחירתנו להציג בבית התפוצות – מוזיאון העם היהודי את התערוכה המוקדשת ליצירתו ולתחנות חשובות בחייו".
התערוכה תציג את דילן באמצעות סרטים, צילומים, דימויים, פוסטרים, מוצגים וכמובן – הרבה מוזיקה. כמו כן, במסגרת התערוכה יוצגו לראשונה בישראל צילומי מקור של הצלם אליוט לנדי, שהיה הצלם הרשמי של פסטיבל וודסטוק. נוסף על כך יוצג סרט דוקומנטרי קצר, "דילן שלי", העוסק בהשפעתו של דילן על המוזיקה הישראלית. בסרט ראיונות עם מוזיקאים ישראלים ובהם דני ליטני, אהוד בנאי, שלומי שבן ולהקת ג'יין בורדו.
יואב קוטנר. צילום: איליה מלניקוב
"מאיר אריאל קרא לו 'גדול היוצרים העבריים של המאה ה־20, ואכן אין אף יוצר בתחום המוזיקה שכתב והלחין ושר כל כך הרבה שירים ששינו את העולם", מציין יואב קוטנר, שמשמש כמנהל האמנותי של התערוכה ושקולו המוקלט ילווה את מיצגיה. "אני מרגיש כאילו מישהו מ'החבר'ה שלנו', מדור שנות ה־60 שחלמו על מהפכה, מקבלים את האישור הכי מכובד לגאוניותם".
בית התפוצות, קמפוס אוניברסיטת תל אביב, קלאוזנר 15 תל אביב, חמישי (8.12) 16:00־22:30, כניסה חופשית
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
יש אנשים שהולכים לאוניברסיטה כדי לרכוש השכלה, ויש כאלה שמבלים שלוש שנים בחיפוש המקום המושלם למנוחה מהמרצים. הרשימה הזאת תהיה יעילה עבור מי שרק מחפש מקום להניח את הראש
נמצא המקום המושלם ביותר למנוחת צהריים בחיק הטבע, בין הברזה אחת לתרגול אחר: הגן הבוטני. בניגוד למדשאות המסודרות של גילמן ושות', בגן הבוטני תוכלו למצוא טבע פראי, מוסתר, במרחב עצום, ועם הרבה פחות ריח סיגריות ותלונות על מרצים. למעשה מדובר בכמה גנים. הם הוקמו בשנת 1973 ומשתרעים על פני שטח של 34 דונם. במקום מצוי גן מקלט המשמש לשימור מיני צמחים בסכנת הכחדה, גן טרופי ואפילו גן מיוחד לעיוורים שבו אפשר למשש ולהריח את הצמחים. משימה ראשונה לשנה החדשה: צאו לסיבוב וסִפרו כמה מיני צמחים מצויים בגן. אין סיכוי שתצליחו.
הכניסה מרחוב קלאוזנר, מול השער של בית התפוצות. פתוח עד 16:00
הגן הבוטני. צילום: נמרוד סונדרס
לעשן במדרגות בטון
אם אתם מיזנתרופים, אורבניים ולא ממש קלסטרופוביים – אתם חייבים לבקר במדרגות הברוטליסטיות המפותלות בחלק האחורי של הפקולטה למדעי החיים. אין שם חשש שהטבק יתפזר לכל עבר (כי המדרגות חוסמות את הרוח), והסיכוי שמישהו שאתם מכירים בדיוק יירד או יעלה הוא אפסי. אם לקחתם שאכטה אחת יותר מדי אפשר תמיד לברוח למדשאה בתחתית המבנה, אך סביר להניח ששם כבר לא תהיו לבד.
הפקולטה למדעי החיים (בניין שרמן)
הפקולטה למדעי החיים. צילום: נמרוד סונדרס
לישון בחברה
אומרים שלישון על החומר לפני מבחנים תמיד עוזר. אבל אפשר גם לישון על החומר תוך כדי הלמידה למבחן. אם החלטתם לנסות את השיטה הזאת, תוכלו לעשות את זה במזגן, וחשוב יותר – על מצע רך ומפנק שנלקח היישר מהחדר שלכם בשנות ה־90: פוף.
הספרייה למדעי החברה מציעה לכם אפשרויות נוחות לשעות הקשות, שבהן תוכלו להרחיב את האופקים תוך כדי נמנום על אחד מעשרות הפופים הפרושים בקומה 1-. אל תשכחו להביא כרית.
הספרייה למדעי החברה
להסתכל על השקיעה (ועל העץ המשפחתי)
רוב האנשים מגיעים לבית התפוצות כדי לבדוק בדיוק מאיזו משפחה באירופה הגיעו הסבים והסבתות שלהם (כמעט כולם, מתברר, הם נצר של הרב הראשי של רומניה). לאחר שתסיימו לבדוק אם מגיעה לכם ירושה שמנמנה או לא, כדאי לטפס אל המרפסת הקטנה בקומה השנייה של בניין קרטר. מחזית המרפסת נשקפת שכונת רמת אביב, שהוקמה בחלקה, כולל קמפוס האוניברסיטה, על חורבותיו של הכפר הערבי שיח' מואניס. מומלץ להגיע למקום בשעות הערב, לצפות בשקיעה ולדמיין כיצד בנו החלוצים הציונים את קניון רמת אביב.
המרפסת של בית התפוצות
לרכל על יסודות
גם אם אתם לומדים תולדות האמנות והטבלה המחזורית היא לא חלק מהיומיום שלכם, אתם יכולים לברוח למקום שכולו מולקולות ירוקות המכונות דשא. זה לא המקום הכי פרטי בעולם, אבל מתחת לעץ רענן במדשאה הרחבה ליד בניין כימיה אפשר להתרחק ולקשקש בשקט על הזקנים של "לומדים בגילמן". הרבה יותר בטוח מהמדשאה המרכזית של הקמפוס.
החצר של בניין אורנשטיין
החצר של בניין אורנשטיין. צילום: נמרוד סונדרס
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
אריק אליהו בוקובזה מנפץ סטריאוטיפים על גייז ומזרחיות בתערוכה חדשה
אריק אליהו בוקובזה הוא יהודי, אתאיסט, מזרחי וגיי. בשביל להבריח את כל הזהויות השונות שלו לתוך החלל של בית התפוצות הוא היה צריך לארוז אותן בחזות של ציור נאיבי ופריטי יודאיקה. זה הצליח לו
סבתא ונכד חרדים נעצרים מול ציור של גבר משופם בשמלת כלה. ניכר בהם שהם מבולבלים. "מה זה?", שואל הילד. הסבתא ממלמלת, אינה יודעת מה להשיב. לבסוף נמצא הפתרון: "אה, זה פורים", אומרת הסבתא. נראה שהתשובה מספקת את הילד, והוא אץ להסתכל על התמונה הבאה. הסבתא עוד משתהה מעט. סוג ההשתהות הזה הוא מה שהופך את התערוכה של אֶריק אליהו בוקובזה (51) בבית התפוצות לרדיקלית: "אני בא אל תוך מוזיאון העם היהודי ואני מנכיח את עצמי", מספר בוקובזה. "אני בא ואומר: אני גיי, אני אתאיסט, אני בן סורר. אבל…".
"אבל אני יהודי, מה תעשו לי?".
"בדיוק כך. אני כאן. אני חלק מהמחנה, לא תוציאו אותי. ובואו תראו מה אני חושב על החגים, על המסורת".
וכדי להיות "חלק מהמחנה" אתה מתחפש לאמן נאיבי.
"הציור הנאיבי מושך ומכניס לכאן את אותם הקהלים שאם הייתי אומר להם: בואו נדבר על אתאיזם, הומוסקסואליות ויהדות – הם לא היו באים לראות את התערוכה הזאת".
הקהלים מתקהלים. חיילים, סטודנטים, דתיים, תגליתניקים – כולם נחשפים לציורים המרהיבים ועמוסי המסרים של בוקובזה. חתונות חד מיניות זה עוד כלום – לצדן נראות סוכות דמויות מאחזים חלליים שעליהם מתנוססים דגלי ישראל נטולי מגן דוד או דיוקן של נער גבעות האוחז בגלוי בחץ וקשת, על גבו רובה, על חגורתו רימון יד.
לצד העבודות ב־United Colors of Judaica מוצגים גם פריטי יודאיקה בתוך ויטרינות זכוכית. תשמישי הקדושה נבחרו על ידי בוקובזה עצמו, והם חלק מהתרגיל שלו: "יודאיקה, במיוחד באמנות ישראלית, זו מילת גנאי", הוא מבהיר, "הרי לפי הבועה של האמנות התל אביבית החילונית, אני לא אמור בכלל להתעניין בעולם היהודי. אבל זה לא מרכיב בזהות שלי שאני יכול בכלל להתכחש אליו. אני חי במדינה שהיא דתית־יהודית בהגדרה שלה, וכל מה שאני עושה – אם אני רוצה להתעלם מזה או לא – מושפע מכך".
United Colors of Judaica. צילום: רן ארדע
ככל עבודותיו של בוקובזה, שנולד וגדל באירופה, גם הציורים כאן נוטפי אורנמנטיקה – דוגמאות והדפסים המשמשים כשפת סתרים נוספת: "הריפודים והטפטים והווילונות – זו ההרגשה הסלונית הכבדה שיש לך בתרבות האירופית. בתוך השטיחים והווילונות, שאנחנו לא תמיד שמים אליהם לב כי אנחנו חיים איתם, מסתתרים כל מיני דברים". הוא מצביע על פינות השטיח בעבודה המרכזית בתערוכה, "פמיליה", שהיא למעשה הצבה של שולחן סדר פסח שלצדו כיסאות וצלחות ששימשו את משפחתו.
"הפינות בשטיח צועקות 'יודאיקה', אך הן למעשה הסמל של בית"ר ירושלים. כלומר, העבודה שנקראת 'פמיליה' ומדברת על המשפחה היהודית מכילה גם את 'לה פמיליה' – הארגון הכי גזעני שיש. רציתי שכל העבודה הזו תשב על המחשבה שהבסיס לכל משפחה הוא למעשה גזענות – מהרגע שאתה מגדיר מישהו כשייך למשפחה שלך, מישהו אחר מוצא ממנה והוא כבר שווה פחות".
אולי ישראל אפשרית לאדם כמוך רק כשאתה משתמש בכל אחד מהנרטיבים שלך בנפרד. כלומר, כשהמזרחיות מופרדת מזה שאתה גיי, כשהאתאיזם מופרד מזה שאתה יהודי?
"כל עוד אוכל לומר בחופשיות את מה שאני רוצה אז המקום שלי הוא כאן. אני חושב שהפריבילגיה של אמנות פלסטית היא לדבר בצורה שתמיד תאפשר חופש יחסי. אני לא טקסט. יכול להיות שלתיאטרון יותר קשה, יכול להיות שמה שמגן עליי כרגע הוא שהאמנות הפלסטית מעניינת רק קומץ של אנשים. זה שאתה זניח".
בוקובזה הוא לייט בלומר, רוקח לשעבר שהתפנה לאמנות רק בגיל מאוחר. הוא עלה לישראל מפריז בגיל 6, עם הוריו, יוצאי תוניסיה. הוא אולי אתאיסט מפוכח, אבל הולדתו שלו עצמו, לפי המיתולוגיה המשפחתית, הייתה תוצאה של השתטחות על קברי צדיקים ונבואה של יהודי פלאי שפגשו הוריו – מעמד שזוכה להתייחסות גם בתערוכה. אליהו המיוחל זכה לחינוך הטוב ביותר, כולל שיעורי פסנתר אצל מורה שהתעקשה לקרוא לו "בוקובסקה".
הדמות שעולה מהתערוכה – האינטלקטואל המזרחי בעל החינוך הקלאסי – היא דמות שהולכת ונדחקת מהמרכז של השיח. גם בדיונים על המזרחי החדש נדמה שלא רוצים בו, ב"מזרחי האירופאי" הזה.
"לי בכלל יש בעיה עם ההגדרה 'מזרחי'. המרחק בין תוניס לקזבלנקה הוא בדיוק המרחק על המפה בין תל אביב לפריז, כלומר, אלו שני עולמות שונים לגמרי. מה מחבר אותי עם תימן? מה הקשר בין המזרחיות שלי לבין זו של אייל גולן? אין קשר. כשאני אומר שמוזיקה מזרחית מבחינתי זה לא רמה, אני מדבר על משהו מאוד מוגדר: על המוזיקה הים תיכונית העכשווית. אום כולתום זה לא. אוטומטית יבואו ויגידו שמי שאוהב אום כולתום צריך לאהוב אייל גולן. אצלי בבית, אימא שלי, שהייתה זמרת אופרה, שרה פוצ'יני ואום כולתום. אצלה זה חי יפה ביחד, זה חי טוב".
United Colors of Judaica. צילום: רן ארדע
אתה דווקאיסט.
"יכול להיות שמה שפיתח אצלי את סוג המחשבה הזה הוא שתמיד הייתי במיעוט. למדתי בבליך ברמת גן ובמשך הרבה זמן לא שמתי לב שכולם סביבי הם, נניח, הרבה יותר אשכנזים. רק כשהגעתי לצבא הבנתי שכשמוכרז השם אליהו בוקובזה, וכשמחכים שאותו אליהו בוקובזה יופיע – נבנית מערכת שלמה של ציפיות וסטריאוטיפים ואני לא ממלא אותם. אין לי את הרקע הגיאוגרפי, אני לא בא מנתיבות או שדרות או רמלה או באר שבע; וגם עולם האסוציאטיבי, הפנימי, שונה".
אביו של בוקובזה הוכרז לאחרונה כניצול שואה, וכך, לפי בוקובזה, הוא השיג את מפתח הזהב למועדון המקובלים של החברה הישראלית. "הרבה שומעים בשיח המזרחי החדש, ערספואטיקה וכל אלה, את המרוקאים ואת העירקים. תוניסאים ואלג'יראים את לא שומעת הרבה. אבא שלי גדל מול מלון מז'סיק, ששימש המפקדה של הגסטפו. כשלא היו חדרים במלון הגרמנים לקחו חדרים בבית ממול. כששואלים את אבא שלי מה הזיכרון שלו מהתקופה, הוא אומר: 'אנשים מאוד מנומסים. האהבה שלי למוזיקה קלאסית התחילה שם'. זאת חוויית השואה של אבא שלי, 'ניצול שואה'. התוניסאים, שנאבקו מאוד מאוד שהשם שלהם יהיה כתוב ביד ושם, הבינו שהישראליות היא למעשה אשכנזית ובזה הם רוצים לקחת חלק. בגלל זה אני בא ואומר שההגדרה של הזהות שלי כמזרחי היא גם מאתגרת כלפי התוניסאים. אני בא ואומר בלי בושה 'אני מזרחי', אפילו שכיוצא בליך וחיל המודיעין, בעל תואר אקדמי שמנגן באך – אני יכול להיות היקה המושלם".
United Colors of Judaica, אריק אליהו בוקובזה, בית התפוצות, עד 29.1.2016
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
יש להניח שאם איימי וויינהאוס הייתה נשארת בחיים, כף רגלה לא הייתה דורכת בבית התפוצות. סתם ניחוש פרוע. ובכל זאת, אולי על אפה ועל חמתה, אבל בעיקר על גופתה המתה, דמותה שורה על חלל המבנה בגאון החל מהשבוע. התערוכה "איימי וויינהאוס: דיוקן משפחתי", שנחתה שם בחסות אגודת ידידי בית התפוצות בישראל ורשת פקטורי 54, משרטטת דיוקן כמעט מנוגד לתדמית הפרועה שטיפחה וויינהאוס במהלך חייה הקצרים. מאחורי התערוכה עומד אחיה אלכס, שעוד בטרם צוינה שנה למות אחותו כבר החל לפעול להנצחתה במוזיאון היהודי בשכונת קמדן בלונדון שבה גדלה. בינתיים נחנך בשכונה גם פסל רחוב יצוק בדמותה.
ובמילים אחרות: אלה שניסו לקחת את וויינהאוס לגמילה והיא אמרה להם "לא, לא, לא", מסתובבים עם תכולת חדר הילדות שלה ומנסים לשכנע את העולם שהיא לא נולדה עם בקבוק וויסקי ביד, אלא עם כף מרק עוף בפה. האמצעים כשרים בסך הכל, אבל קשה שלא לחוש אי נוחות מול הניסיון להציג את הכוכבת הגדולה מהחיים כילדה קטנה מבית יהודי טיפוסי עם אימא שנראית כמו פראן דרשר. כלומר, היא כנראה הייתה גם הילדה הזאת. אבל היא לא רצתה להצטייר כאנושית אלא כאמנית על זמנית וזה ניכר גם מהציטוטים שלה שמהדהדים על הקירות.
מיצג איימי וויינהאוס לפרד פרי. צילום: שוקה כהן
הממד המביך הולך ומתעצם בשיטוט בחלל, כמו חיטוט מחוצף בעיזבון עצוב. בין המוצגים: התקליטים האהובים עליה, פסלון גראמי שקיבלה על הדואט עם טוני בנט, הגיטרה העלובה שעליה כתבה רבים משיריה, האפודה שלבשה לבית הספר שממנו פרשה כעבור שנתיים, חפצי וינטג' שאספה, חוברות מצוירות של סנופי ופריטי לבוש איקוניים מארונה שתלויים בוויטרינות ומקרוב נראים כמו סמרטוטים שנשלפו מסל הכביסה. גולת הכותרת היא מזוודה עמוסה תמונות משפחתיות שהאגדה לבית וויינהאוס מספרת כי היא מיינה אותן ימים ספורים לפני מותה.
להעצמת האפקט ניצבות בכניסה לתערוכה בובות ראווה בדמותה של הזמרת מוכת הנרקוטיקה, לבושות בקולקציית החורף של המותג פרד פרי, המושפעת באופן רופף מסגנונה – צללית נשית מוגזמת, הדפסי חרציות וקלפים, חולצות פולו, שמלות מיני וקרדיגנים. מנהלת העיצוב של המותג, איימי מולינו, שימשה כסטייליסטית של וויינהאוס בעברה. כך, לאורך כל הדרך מעקצצת התחושה שאילו וויינהאוס הייתה רואה את כל זה היא כנראה הייתה קוברת את עצמה.
עד 7.5, בית התפוצות, קמפוס אוניברסיטת תל אביב, שער 2, קלאוזנר, רמת אביב
![האדמו"ר בוב. צילום: אליוט לנדי, בית התפוצות](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2016/12/sizes/בוב-דילן-בהופעה-בפסטיבל-הפולק-בניופורט-ניופורט-רוד-איילנד-2002-צילום-דנקן-יום_P_wo_500_367.jpg "האדמו"ר בוב. צילום: אליוט לנדי, בית התפוצות")
