הסדרה Love מגדירה מחדש את הקומדיה הרומנטית
הרגשות המעורבים שעולים כששומעים על סדרה חדשה בשם "Love" מבית היוצר של ג'אד אפאטו מתפוגגים מיד עם הפרק הראשון ומתחלפים ברגש אחד. נחשו מהו
ז'אנר הקומדיה הרומנטית כבר הוגדר מחדש עשרות פעמים, ובכל זאת קם לו ג'אד אפאטו וקורא לסדרה החדשה שלו (שהיא גם הסדרה הראשונה בהפקת נטפליקס שזמינה לצפייה ישירה מאז פתחו את השירות לישראל) "Love". יכול להיות שאת הרעיון לקחת קונספט רחב ביותר ולהדביק אותו ככותרת לסדרה חדשה – עם כל הציפיות הנלוות – שאל אפאטו מהקולגה לינה דנהאם, שאפאטו שבסדרתה בהפקתו, "בנות", ניסתה דנהאם להגדיר מהי נשיות צעירה בעידן שלנו. גם "Love" מנסה לנסח אמירה כללית על אהבה ועל האופן שבו היא מתהווה, בעיקר בתקופה שבה היא הופכת חמקמקה יותר ויותר.
אחת האמירות הראשונות והבסיסיות שאפאטו מנסח עם שותפיו ליצירת הסדרה – הזוג הנשוי לזלי אפרין ופול ראסט (שגם מגלם את הדמות הגברית הראשית) – היא שהאהבה כבר לא מלווה בניצוצות ובזיקוקים. זה לא הופך אותה טובה פחות אך מוריד אותה לקרקע. היא נגישה יותר ועל כן אנשים כבר לא מדברים עליה בעיניים בורקות ובמטפורות מפוצצות, אבל זה לא אומר שהיא נפלאה פחות.
נקודה נוספת לזכות "Love" היא האופן שבו היא מצליחה לשכנע את הצופה ששתי הדמויות הראשיות, גאס ומיקי, אינן שונות כפי שנדמה. במהלך הפרק הראשון, שרק בסופו הם נפגשים לראשונה, נדמה כי השניים באים משני עולמות כל כך שונים שהמפגש ביניהם יהיה לא יותר מקומדיה של טעויות. קומדיה של טעויות יכולה להיות כיפית, אבל היא גוזרת חוסר אמינות על הקשר הרומנטי המיוצג (אפאטו כבר חטא בכתיבה מהסוג הזה במהלך הקריירה הקולנועית שלו, בעיקר ב"הדייט שתקע אותי"). הגבר, גאס, הוא חנון רציני לאחר מערכת יחסים חונקת שבה הוא שימש בתפקיד החונק. האישה, מיקי (ג'יליאן ג'ייקובס, המפיחה באופן נוגע ללב חיים בדמות שהייתה עלולה, בידיים מוכשרות פחות, להישאר בגדר עוד פנטזיה גברית), היא מפיקת רדיו קולית שחיה חיים סוערים מלאי סקס, סמים ובחורים לא נכונים. כשגאס ומיקי לא חולקים את המסך, אי אפשר שלא לעקם את האף ולתהות איך לעזאזל מישהו יוכל לשכנע אותנו ששני אלה עומדים להתאהב זה בזה, אבל התסריט המתוחכם והבוגר משיב על כך במהרה – החיבור הראשוני בין גאס ומיקי מבוסס על חוש הומור משותף.
מיד כשהם מתחילים לדבר אי אפשר שלא להבחין שיש להם השקפה דומה מאוד על העולם, גם אם אורח החיים שלהם שונה. מערכת היחסים שלהם לא עוברת רומנטיזציה או אידיאליזציה. ממש כמו בחיים, הם פשוט שני אנשים שמחבבים זה את זה ורוצים לבלות יחד. יש אומרים שהטלוויזיה והקולנוע אמורים לקחת אותנו לעולם של פנטזיה, ושבשביל סיפורים מציאותיים יש מציאות. אך כשמדובר באהבה, נדמה שהניסיון להאדיר אותה רק גורע ממנה. היא מופלאה מספיק בפני עצמה.
שורה תחתונה:סיפור האהבה הכי מציאותי על המסך
