• Facebook
• Twitter
• Email

לא יאמן כי יסופר, רבותיי ההיסטוריה חוזרת, יש לי לפעמים הרגשה של דה ז'ה וו, כמה נמוך אפשר לרדת, הלצה כלשהי עם חריץ של אינסטלטור; לא פשוט לבחור את הקלישאה המתאימה לפתוח עימה את הכתבה הזאת הנושאת עימה בשורה לא פשוטה: הגזרה הנמוכה חוזרת.

אז בסדר, בבלוגים הבסיסיים שאתן עוקבות אחריהם באינסטוש כולם עדיין חזק בגזרה הגבוהה כי אחרי הכל – טוסיק באמת נראה מעולה בגזרה גבוהה. אבל הרחוב, או ליתר דיוק אופנת הרחוב של ידועניות למיניהן, מראה לנו אחרת. מה גם שזה היה די צפוי לאור הכניסה החזקה מאוד של הניינטיז למסלולים כמו גם לאינסטוש/בלוגים, והאמת שמאוד הופתענו שהג'ל נצנצים לא השפריץ נוכחות אם כי ראינו עדויות לפשעים שלו פה ושם.

כך או כך, בדיוק בשלב בו אופנת שנות התשעים – צ'וקר, צבעי ניאון, פילה וכו' -עוזבת אותנו, הטרנדים של שנות האלפיים לא מתכוונים לפסוח על כל הכיף הזה ואם יש סממן אחד מובהק לאופנה של שנות תחילת המילניום, הרי שהוא הגזרה הנמוכה.

זוכרות את תחילת המילניום? השנים הקסומות בהן ג'ניפר לופז בשמלה ירוקה וחושפנית של וורסצ'ה שומטת לסתות ברחבי עולם (כמה מתוק זה נראה היום), במקביל לטרנד הבטן התחתונה שגם בו לופז הצטיינה (הוכחות בהמשך הכתבה).

בתחילת שנות האלפיים, בין אם היה מדובר בחצאיות ארוכות או קצרות, מכנסי ג'ינס או מכנסיים מחויטים – הכל היה נמוך, ומיטיבות הלכת בטח גם זוכרות שאורך חולצות הטי הפשוטות (עם מחשוף וי כמובן) היה ארוך יותר כדי לגשר על הפער המוזר שבין הפופיק למפשעה התחתונה שלך. מי שהיתה אז בצה"ל בטח גם זוכרת את הבהלה לתופרת להנמכת גזרה בשבת הראשונה שאת יוצאת בה הביתה.

בכל מקרה, אחרי טיפטופים בשנה שעברה (כמו הקולקציה הראשונה של ג'יג'י חדיד לטומי הילפיגר שכללה מספר דגמים של מכנסיים בגזרה נמוכה), בחודשים האחרונים מאוד קשה להתעלם מן הטרנד הזה ואפילו פאשניסטות עם קבלות כאלכסה צ'אנג ולאנדרה מדין (בעלת הבלוג The Man Repeller) הביעו תמיהה בקול רם ותהו האם ייתכן שהעולם חזר לאהוב את מפלס הבטן התחתונה מדרום לפופיק של מיטב הנשים.

כך למשל החדידיות, לצד קנדל ג'נר, סופיה ריצ'י, היילי בולדווין, מיילי סירוס ושות' – מורידות את הרף ומתהלכות בעולם משל היו פינק בצילומי קליפ בשנת 2001, כאילו לא היו פריס הילטון ובריטני ספירס מעולם.

אז מה אומרים? לא אומרים. אנו רק מצדיעות לאלה ששרדו את התופת לפנינו, במיוחד לגוון סטפאני שמעולם לא הפסיקה ללבוש גזרה נמוכה ותמיד נראית בה מצוין (ביג אפ!!! את פצצה!!!) – ואם זה לא הופך אותך לאייקון, לא ברור מה כן.

• גיגי חדיד
• גזרה נמוכה
• בלה חדיד
• אופנה
• החיים היפים

• Facebook
• Twitter
• Email

שערוריית העקבים בפסטיבל קאן

במאי האחרון געשו הרוחות סביב תקרית בפסטיבל קאן, בה נשים לא הורשו להיכנס להקרנה של סרט מכיוון שלא עמדו בקוד הלבוש שלהפסטיבל המחייב נעילת עקבים גבוהים. המחאה הציבורית לא איחרה לבוא, ואליה הצטרפו גם סלבריטאיות שנכחו בפסטיבל ומחו כנגד הדרישה לעקבים, כמו אמילי בלאנט – שעשתה זאת תוך שהיא נועלת נעלי עקב בעצמה. המעשים עצמם הגיעו מכיוון לא צפוי – דווקא דוגמניות על כמו לארה סטון וקרלי קלוס הופיעו על שטיחים אדומים בשבועות העוקבים עם נעליים שטוחות, מה שמוכיח שהדרך להשתחרר מכבלי המגדר עוד ארוכה, שכן רק דוגמניות על מרגישות מספיק בנוח לא להיכנע לתכתיבים, כנראה בגלל שהן נראות טוב בהכל. התחלה יפה, הוליווד.

החבורה הנשית של טיילור סוויפט

באופן אירוני, רגע השיא של טיילור סוויפט וחבורת הנשים שמקיפה אותה (ה-girl squad) היה בקליפ לשיר "Bad Blood", שמבוסס על סיפור של יריבות נשית מהסוג הקלישאתי. אבל גם החגיגה סביב השיר הזה, שתוקף באופן אישי את הצ'ילבה קייטי פרי, שלפי השמועות ניסתה לגנוב מסוויפט רקדנים במהלך סיבוב הופעות, לא הורידה מהכוח הנשי שסוויפט מעודדת. עולם הפופ הוא עדיין גברי במהותו, ועד כה הנשים שנמצאו בפסגה – כמו מדונה או ביונסה – התגוררו שם לבדן או לצד גבר חזק. סוויפט הוכיחה שכדי לשלוט בעולם צריך חזית מאוחדת ותומכת של נשים מובילות בתחומן, והקיפה עצמה בחברות אמת כמו לינה דנהם, לורד או קרלי קלוס, שלא מפסיקות להרים אחת לשנייה.

"ג'וני ואבירי הגליל"

מוזר לחשוב שבשנת 2015 המיניות הנשית היא עדיין נושא מושתק או מאיים, והרפרנס הזמין ביותר שיש לנו בראש להצגה שלה בתרבות הפופולרית היא "סקס והעיר הגדולה", שירדה מהמסך כבר לפני יותר מעשור. התיקון הגיע ממקור לא צפוי – שני יוצרים ממין זכר שדרך סיפור על זנות גברית הצליחו לא רק לנסח במדויק את הבעייתיות שבחוסר השוויון המגדרי בכל הנוגע לחיי המין שלנו, אלא הצליחו להשיג במהלך פרקי העונה הראשונה מנעד רחב ומגוון של רצונות ופנטזיות נשיות, במקום לשטח את הדמויות לסטריאוטיפים.

נשים בהוליווד נלחמות בהפרשי השכר

חשבתן שרק אתן מרוויחות פחות מהגבר בקיוביקל לבד? מתברר שפער השכר מטריד גם את שחקניות ובמאיות הוליווד, כשלאחרונות גם לא ניתנות מספיק הזדמנויות מקצועיות. בטקס האוסקר האחרון הזוכה פטרישיה ארקט מחתה בנאום הזכייה שלה נגד הפרשי השכר, וגררה אחריה אינספור קולגות. המוכרת בהן היא ג'ניפר לורנס, שכתבה מכתב פתוח בניוזלטר הפמיניסטי של לינה דנהם בו סיפרה על מאבקיה לקבל שכר שווה ערך לשחקנים הגברים שלצדה. בתגובה, הצהיר ברדלי קופר – שהופיע לצד לורנס ב"אופטימיות זה שם המשחק", "חלום אמריקאי" ולאחרונה ב"ג'וי" – כי הוא מתכוון לאחד כוחות עם שחקניות למשא ומתן משותף על שכר. האם אנחנו באמת זקוקת לגבר שילחם את המלחמות שלנו? בהחלט. בימים בהם עמוס שוקן קורא למי שמבקרות את בני ציפר "ג'יהאד פמיניסטי", אין ספק שאנחנו זקוקות לגברים פמיניסטים שיעזרו לדברר את המסר בפניהם של גברים שעדיין לא יכולים להקשיב לקול הנשי מבלי שישמע להם היסטרי או קורבני. כן ירבו.

"הנוקמים: עידן אולטרון" תחת אש

כבר זמן רב שמעריצי "הנוקמים" לא מבינים מדוע דמותה של סקרלט ג'והנסון – האלמנה השחורה, לא מקבלת סרט משלה, בעוד שאר הדמויות שלצדה זכו לאחד, שניים, ואף שלושה סרטים. זאת למרות שג'והנסון היא היחידה מבין הקאסט שהחזיקה על גבה שובר קופות ("לוסי") מחוץ לפרנצ'ייז הסרטים בתקופה בו הוא קיים. אבל השיא הגיע כשיצאו המוצרים הנלווים לסרט "הנוקמים: עידן אולטרון", והאלמנה השחורה פשוט נעדרה מהם. המחאה תפסה אש ברשתות החברתיות בעזרת התגית #WheresNatasha, ואפילו מארק רופלו, שמככב לצדה של ג'והנסון בסדרת הסרטים, הצטרף. האם למדו בהוליווד משהו מהתקרית? כנראה שלא, שכן הסיטואציה ההזויה חוזרת על עצמה בימים אלה ממש – מעריצים ומעריצות של "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" נדהמו לגלות שריי, הדמות הראשית בסרט, נעדרת מהמרצ'נדייז הנלווה. צירוף מקרים? כנראה שלא.

"מקס הזועם: כביש הזעם"

כשטום הארדי, אחד מכוכבי הסרט, נשאל במסיבת עיתונאים האם הפריע לו לקרוא תסריט אקשן מלא בדמויות נשיות, הוא ענה את התשובה היחידה שאפשר לענות במקרה כזה: "לא". למרות שהארדי מגלם את הדמות שעל שמה קרוי הסרט, הוא דאג להזכיר בכל הזדמנות שהכוכבת האמיתית של הסרט היא שרליז ת'רון, שמשחקת את דמותה של פיוריוסה – לוחמת נועזת שמובילה מפגן עוצמתי של קבוצת נשים שמסרבות להמשיך להיות כלי קיבול של העריץ הגברי הצמא לדם. אלגוריה, מישהו?

נאום הזכייה באמי של ויולה דיוויס

נאום הזכייה של דיוויס, השחקנית השחורה הראשונה שזכתה בפרס האמי על תפקיד ראשי בסדרת דרמה, רלוונטי יותר למאבק השחורים בהוליווד מאשר למאבק הנשים, אבל הוא הדליק זרקור על סוגיה שרוחשת בקרב נשות תעשיית הבידור. בעוד דיוויס שמה דגש על חוסר ההזדמנויות עבור שחקניות שחורות בהוליווד, ניקי מינאז' הפנתה השנה אצבע מאשימה ישירות לנשים הלבנות שדורשות את הפריבילגיות לעצמן אבל לא חולקות אותן עם אחיותיהן, כמו מיילי סיירוס וטיילור סוויפט. זו גם הזדמנות מצוינת לתת קרדיט ליוצרת והתסריטאית שונדה ריימס, שעומדת מאחורי "האנטומיה של גריי", "סקנדל" ו"המדריך לרצח", עליה זכתה דיוויס באמי. למרות התוצרים הטראשיים של ריימס, אי אפשר להתעלם מהמהפך שהיא הביאה לטלוויזיה האמריקאית בכך ששמה בפריים טיים דמויות מגוונות מבחינה אתנית ונטייה מינית.

פלייבוי מפסיקים לפרסם עירום

זו לא תהיה טעות לפרש את ההחלטה של פלייבוי להפסיק לפרסם עירום כמותה של האירוטיקה הרכה, שאינה נחוצהבימים בהם הפורנו זמין כל כך. יחד עם זאת, פלייבוי הוא תוצר מובהק של העליונות הגברית, והוא פרי חלציו של אדם שמחזיק אחוזה מלאת שפנפנות שכל מטרתן בחיים היא להוות ממתק לעיניים של גברים. המיניות הנשים בפלייבוי אמנם לא קיצונית כמו העיוות של הפורנו, אבל גם היא מגלמת פנטזיה גברים מסוג מסוים – נשים שהן קצת תמימות, מתגרות, ילדותיות ונעדרות שיער גוף. העירום הנשי והמין הנשי צריכים להיראות, אבל הגיע הזמן שמי שישלוט בייצוגים של אלה הן נשים, או לכל הפחות גברים שלא רואים בהן חפץ.

מיילי סיירוס עושה מה שבכוס שלה

יש מקום להתווכח על המיניות המוחצנת של סיירוס ולשאול האם היא מכוונת לנשים או לגברים, אבל דבר אחד בטוח – התדמית של סיירוס כבר לא נשלטת על ידי מושכים בחוטים למיניהם. מעבר לעובדה שהיא מתפעלת חשבון אינסטגרם עמוס דרכו היא מעבירה את האג'נדה שלה, בין אם מדובר בלגליזציה של סמים קלים או שיער בית שחי, סיירוס החליטה השנה גם לקחת את הקריירה שלה בידיים ולהקליט אלבום שלם עם הפליימינג ליפס מחוץ לחוזה שלה עם חברת התקליטים, שבוודאי הזדעזעו מהתוצאה הסופית והלא להיטית.

ג'יג'י חדיד עונה למבקרים

ביוש גוף הוא הדרך האפקטיבית והשכיחה ביותר למשטר נשים, וכולם חוטאים בה – כולל נשים בעצמן. גם אם העולם מתקדם לעבר שוויון מגדרי באספקטים אחרים, נדמה שהדרישה מנשים להיראות באופן מסוים לא תיעלם כל כך מהר. כשדוגמניות חוטפות גם הן ביקורת על כל חלק מגופן, קשה שלא להבחין שאף אחת אינה חסינה בפני הביקורת. ג'יג'י חדיד, שהפכה השנה לאחת הדוגמניות המצליחות בעולם בעיקר הודות למראה הבריא שלה, כנראה לא שימחה במיוחד את אוהבי ההרואין שיק, שמעדיפים את המראה הכחוש בעיקר כשמדובר בתצוגות אופנה עלית. בשבוע האופנה בניו יורק חדיד כיכבה בלא מעט תצוגות, מה שגרם לממורמרי מקלדת רבים לייחס את הסיבה לכך לעובדה שהיא צמחה מתוכנית ריאליטי ("The Real Housewives of Beverly Hills") ולא ליכולות שלה כדוגמנית. חדיד לא נשארה חייבת והגיבה בפוסט רהוט באינסטגרם שיוצא נגד מבקריה, בו היא גם ציינה שאם לא היה לה את מבנה הגוף שיש לה, הקריירה שלה הייתה נראית אחרת. חדיד לא הייתה לבד, אגב – גם ללינה דנהם נשבר השנה מכל מי שעולב בה בכל פעם שהיא מעזה לחשוף את גופה הלא חטוב, וגם היא השתמשה בפלטפורמת האינסטגרם להכריז על כך שגם רוחה היציבה והחזקה יכולה להישבר.

• פלייבוי
• לארה סטון
• ברדלי קופר
• הנוקמים עידן אולטרון
• סקרלט ג'והנסון
• האלמנה השחורה
• מקס הזועם: כביש הזעם
• ג'וי
• bad blood
• ג'ניפר לורנס
• טיילור סוויפט
• מיילי סיירוס
• פסטיבל קאן
• קייטי פרי
• ג'וני ואבירי הגליל
• גיגי חדיד
• קרלי קלוס
• ויולה דיוויס
• מלחמת הכוכבים
• תרבות
• נעליים

• Facebook
• Twitter
• Email

טיילור סוויפט, המלכה הבלתי מעורערת של הפופ הצעיר, שלטה בטקס פרסי המוזיקה של הבילבורד אתמול בלילה עם 8 זכיות, כולל האמן הטוב ביותר. אך הרעש הכי גדול של הטקס בכלל לא היו הפרסים אלא חשיפת הקליפ המיוחל ועמוס ההייפ והכוכבים של סוויפט לשיר "Bad Blood". ליתר דיוק, פסקול הקליפ הוא רמיקס לשירה של סוויפט "Bad Blood", כשחלק גדול מבתים שהיא שרה בגרסה המקורית מבוצעים על ידי הראפר קנדריק לאמר. השיר המקורי לקוח מתוך אלבומה החמישי, "1989".

הקליפ, שמבויים על ידי ג'יימס קאן, נראה יותר כמו סצנת אקשן של שובר קופות קיצי מאשר עוד קליפ מוזיקה סטנדרטי. מין הכלאה בין "להרוג את ביל", "עיר החטאים", "האלמנט החמישי" והשטיח האדום של הוליווד: משתתפים בו חברים מפורסמים של סוויפט, מוזיקאים, דוגמניות, כותבים ושחקנים, כולם מופיעים כמעין גיבורי-על או אלטר אגו של עצמם. בין המשתתפים, קנדריק לאמר וגם לינה דנהאם, סלינה גומז, אלי גולדינג, ג'סיקה אלבה, סינדי קרופורד, קארה דלווין, לילי אלדריג', היילי סטיינפלד, היילי וויליאמס, ג'יג'י חדיד, קרלי קלוס וזו רק רשימה חלקית.

בקליפ, שבשבועות האחרונים סוויפט זרקה לרשת טיזרים ממנו להגברת הציפייה, מגלמת הכוכבת לוחמת שמחפשת נקמה בקולגה שלה, לוחמת קטלנית אחרת שאותה משחקת סלינה גומז. הסברה היא שהמקור לרעיון הוא היריבות בין סוויפט לזמרת קייטי פרי.

אחד הדברים המעניינים בקליפ הוא כמות הרפרנסים שהושתלו בו מתרבות הפופ. הנה חלק מהם: הכניסה-גלגול של סוויפט לקליפ היא מהלך מוכר של הלוחמת Black Widow מ"הנוקמים". הקרדיטים של שמות הלוחמות מזכירים מאוד את "עיר החטאים" בעוד שהזכוכית הנשברת בסלואו-מו והנפילה של סוויפט לפני נראים מאוד סטייל "המטריקס". לפני כן מתנהל קרב שמזכיר את הקרב נגד ה-Crazy 88 מ"להרוג את ביל". הסורק שנכנסת תחתיו סוויפט אחרי שהיא נפצעת לקוח מ"אלמנט החמישי" (והיילי וויליאמס משחקת את מי שנראת בדיוק כמו לילו, כוכבת "האלמנט החמישי"), בעוד שחדר האימונים הוא סוג של העתק מסרטי "משחקי הרעב", האופנועים לגמרי לקוחים מהסרט "טרון: המורשת", וכשהבנות צועדות יחד ומאחוריהן הכל פשוט מתפוצץ לו, קשה שלא לדמיין את חבורת הפמיניסטיות הלוחמניות מ"מקס הזועם: כביש הזעם". את יתר הרפרנסים, ואנחנו מבטיחים לכם שיש עוד, נשאיר לכם לגלות לבד.

• גיגי חדיד
• קרלי קלוס
• קנדריק לאמר
• bad blood
• חדשות תרבות
• חדשות מוזיקה
• טיילור סוויפט
• קארה דלווין
• קליפ
• לינה דנהאם
• תרבות