הסיבה היחידה להפיק סרטים המבוססים על משחקי וידאו היא ההנחה שיש להם קהל מובנה, הווה אומר "בייס". אבל כשסרט מתוקצב ביותר ממאה מיליון דולר, הקהל הזה אינו מספיק. לכן מלהקים שחקניות זוכות אוסקר כמו קייט בלאנשט וג'יימי לי קרטיס, שאמורות לפנות לקהל בוגר יותר. אלא שגם שחקניות מוכשרות כמותן לא יכולות לעשות הרבה בלי תסריט ראוי, ובמקרה של "בורדרלנדס" אין כזה בנמצא.

>>קייט בלאנשט "בעיקרון קיבלה סנדוויצ'ים" כתשלום על שר הטבעות

כתוצאה מכך, משחק המחשב הפופולארי אינו מצליח להשתדרג לסרט של ממש, והצפייה בו מהנה בערך כמו להסתכל מהצד על מישהו אחר משחק. אולי יהיו אנשים שזה יספיק להם, אבל הם בהחלט לא יהיו אלה שבשבילם ליהקו את בלאנשט ואת קרטיס. אם יש מישהי שמותירה רושם מסוים הלא היא ג'ינה גרשון בתפקיד מאד מוקסי. גרשון מגישה חיקוי לא רע של מיי ווסט, פצצת הסקס עם ההומור החצוף שהתפרסמה בראשית ימי הקולנוע המדבר. אלא שלבדיחה הזאת יהיו שותפים רק כמה מבקרי קולנוע וחברים של הבמאי/תסריטאי אילי רות'.

בלאנשט נראית טוב בתפקיד ציידת הראשים אדומת השיער לילית', שנשכרת על ידי שליט היקום אטלס (אדגר רמירז) לטוס לכוכב פנדורה, ולאתר שם את "בתו" טינה (אריאנה גרינבלט, שגילמה את הנערה סשה ב"ברבי"). טינה אמורה להיות בת גזע עתיק של יצורים עילאיים, שהשאירו בכוכב פנדורה כספת נסתרת, שבתוכה אצורים כוחות אדירים, שאטלס רוצה להשתלט עליהם. הנערה החצופה לא ממש רוצה לחזור לאבא, וכשלילית' מבינה למה, היא מצטרפת אל החייל רולנד (קווין הארט) והשרירן הפסיכופט עוטה המסכה קריג (המתאגרף פלוריאן מונטינו מסרטי "קריד"), שמגוננים על טינה.

אל החבורה מצטרפת המדענית פטרישה טאניס (קרטיס) והם יוצאים לחפש את הכספת ואת המפתחות שיפתחו אותה. בדרכם הם צריכים להתגבר על מיני יצורים מכוערים, וגם על ההומור הנודניקי של רובוט קטן ולחוץ המדבר בקולו של ג'ק בלאק. קלאפטראפ הוא מעין הכלאה של הרובוט הקטן מ"מלחמת הכוכבים" והחמור הקטן מ"שרק", אבל הבדיחות שלו לא מצחיקות, וכל פעם שהוא משמיע קול הוא מעורר געגועים לצפצופים של R2-D2.

אני רוצה לרגע קל להדגיש את עניין הכיעור. פנדורה הוא כוכב מדברי הרוס, שהפך למזבלה, מה שאומר שחלקים ממנו מזכירים את העיצוב של סרטי "מקס הזועם". אבל בעוד הסרטים ההם בנו חיזיון פוסט-אפוקליפטי מרהיב, הכוכב ורבים משוכניו סתם מכוערים. אילי רות' התמחה בבימוי סרטי אימה דלי תקציב כמו "הוסטל" ו"חג ההודיה". הפעם הוא קיבל תקציב גבוה, אך נראה שהתרגל לעבוד עם גוונים עכורים, שאינם תורמים לניסיון הכושל של הסרט להצחיק ולרגש.

כדי שסרט יצחיק וירגש, צריכות להיות בו דמויות, וכשאין תסריט, אין דמויות, ואין חיבור בין הדמויות. לכן כש"דמות" מסוימת מחליטה להקריב את עצמה למען האחרות, אין לזה שום אפקט. גרינבלט, העוטה אוזני ארנב (כמו במשחק), מוצלחת יחסית כל עוד היא מתחצפת. אבל היא כושלת בסצנות שבהן היא מנסה לבטא רגש. בפעם הראשונה מתברר שהמשחק המוגזם הוא אכן העמדת פנים, אבל בפעם השנייה זה אמור להיות רגש אמיתי, והוא נדמה מלאכותי באותה מידה.

כאמור, גם בלאנשט וקרטיס, לשעבר נסיכת סרטי האימה, אינן מצליחות להפוך את גזרי הנייר שהפקידו בידיהן לדמויות שלמות. בראיון למגזין "אמפייר", בלאנשט סיפרה שנענתה להצעה להופיע בסרט, משום שזו הגיעה במאי 2020. "אני חושבת שאולי זה היה קצת טירוף הקורונה – העברתי הרבה זמן בגינה, השתמשתי קצת יותר מדי במסור החשמלי. בעלי אמר, 'הסרט הזה יכול להציל את חייך'". במילים אחרות, על תשפטו אותה על החלטה שלקחה בימים קשים.
2 כוכבים
Borderlands בימוי: איליי רות'. עם קייט בלאנשט, קווין הארט, ג'יימי לי קרטיס. ארה"ב 2024, 115 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קייט בלאנשט
• ג'יימי לי קרטיס

• Facebook
• Twitter
• Email

לפני 40 שנה בדיוק יצא למסכים באמריקה "Halloween" ("ליל המסכות"), סרט האימה העצמאי ודל התקציב בבימויו של ג'ון קרפנטר ובכיכובה של שחקנית עם קצת ניסיון בטלוויזיה, שלוהקה בעיקר כי אימא שלה כיכבה ב"פסיכו" של היצ'קוק. הוא הפך ללהיט גדול ולאבן דרך בז'אנר סרטי הסלאשר והניב לא רק עשרה סרטי המשך ורימייקים, אלא גם שלל חיקויים ששחקו עד אבק את הקלישאות שביסס. "האלווין", שיגיע ביום חמישי (25.10) למסכים בישראל, מתעלם מכל הסרטים שקדמו לו בפרנצ'ייז, מחזיר לפעולה את ג'יימי לי קרטיס בת ה־60 ומשמש המשך ישיר לסרט הראשון. זה אומר שהוא מוותר על מה שנתפס ככוח המשיכה העיקרי של הז'אנר – ההתמקדות בבנות עשרה פעילות מינית – ובמקום זאת מספר על סבתא עם פוסט טראומה ורובה. כך יוצא שעם או בלי להתכוון, "האלווין" נוסח 2018 הוא סרט לעידןMeTooורות ביידר גינסבורג.

כזכור, "ליל המסכות" סיפר על פסיכופט עוטה מסכה ואילם בשם מייקל מאיירס, שבורח מבית משוגעים ובמהלך החג משסף בייביסיטריות תאבות סקס. רק לורי סטרוד הבתולית (קרטיס בת ה־19 בסרטה הראשון) מצליחה לגונן על עצמה ולשרוד. בהקרנת הבכורה בלוס אנג'לס של "האלווין" החדש, מי שזכתה בתואר "מלכת הצרחות" הבהירה שהפעם לא מדובר בסתם עוד סרט אימה. "הסרט נכתב בינואר 2017 והוא עוסק בטראומה", אמרה קרטיס. "אנחנו אף פעם לא עושים סרטים על מה שקורה אחרי האלימות. אנחנו עושים סרטים על אלימות, אנחנו מאדירים אותה, אבל אנחנו לא שואלים מה קורה אחרי". שלושה חודשים לפני כן, בקומיק קון, היא אמרה: "(לורי) אומרת 'אני לא הטראומה שלי'. היא חיכתה 40 שנה לאיש הזה שהיא יודעת שיגיע. היא חיכתה לומר 'אני הולכת להחזיר לעצמי את הנרטיב שלי'. כשמביטים בטראומה דורית, פתאום ב־10 באוקטובר 2017 התפרסם המאמר הראשון ב'ניו יורקר' ונשים החלו לדבר על אלימות ודיכוי שבוצעו נגדן על ידי גברים רבי כוח שגנבו את תומתן".

עוד כתבות מעניינות:
חמישה סרטי מכשפות מומלצים להאלווין
כשבמאיות קולנוע משפצות קלאסיקות ספרותיות
הסדרה הדוקומנטרית הכי מפחידה בנטפליקס

ואכן, "האלווין" החדש, בבימויו של דיוויד גורדון גרין, מוצא את סבתא לורי מוכנה לשובו של מאיירס. היא אף מלכדה לכבודו את הבקתה שלה ביער. הפוסט טראומה שפיתחה בעקבות אירועי הסרט הראשון תרמה לכישלון שני נישואיה ולאובדן המשמורת על בתה, שאותה הקפידה ללמד הגנה עצמית. הטריילר מציג את לורי כלוחמת קשוחה עם רובה שלוף. זאת אינה אותה לורי מבוהלת שחשבה שהבנים לא מעוניינים בה כי היא פיקחית מדי, והתמודדה עם מאיירס באמצעות מסרגה וקולב בגדים (כלים נשיים) לפני שאחזה בסכין שלו עצמו.

ועכשיו, נקמה

"ליל המסכות" הפך למודל לערב רב של סרטים בשנות ה־80, בהם סדרות "יום שישי ה־13" ו"סיוט ברחוב אלם", וביסס את שלל הקלישאות (חלקן פותחו קודם לכן ב"המנסרים מטקסס" ב־1974) שזכו לטיפול סאטירי בסדרת סרטי "צעקה" בשנות ה־90. המאפיינים האלה כוללים את הבחירה דווקא בפרברים הרגועים כאתר להתפרצות האימה, את הגילוי שיש להתייחס ברצינות לחרדות של ילדים ממפלצת בארון, את הנבל הרצחני ששב ומתעורר לחיים ברקע התמונה אחרי שחשבנו שחוסל, ובעיקר את היחס לנשים שזכה לניתוחים מגוונים בידי תיאורטיקניות פמיניסטיות.

מצד אחד הסרט – שבמבט לאחור הוא מתון יחסית מבחינת דימויי האלימות המוצגים בו – הואשם בפורנו בשל ההתקפה על נערות חשופות חזה. מצד שני היו שמצאו שהוא נותן כוח לנשים באמצעות הרכיב העלילתי שזכה לכינוי "The Final Girl". כי אחרי ששיסף את חברותיה חסרות האונים, לורי הורגת את מייקל, פעמיים. נכון שברגע האחרון מגיע הפסיכיאטר סם לומיס (דונלד פלזנס) שעד אז חיכה בשולי הסיפור וממלא את גופו כדורים (אמירה קיצונית לגבי כישלון הפסיכיאטריה), אבל גם הוא אינו מצליח לחסל את התגלמות הרשע הטהור.

OK. I’m going for one BOAST post. Biggest horror movie opening with a female lead.
Biggest movie opening with a female lead over 55.
Second biggest October movie opening ever.
Biggest Halloween opening ever#womengetthingsdone@halloweenmoviepic.twitter.com/DhUBy82z3U

— Jamie Lee Curtis (@jamieleecurtis)October 21, 2018

הרבה נכתב על כך שהקורבנות בסרטים האלה הן תיכוניסטיות (בנות 28) חובבות אלכוהול שמנצלות את השמרטפות כדי להזמין את החבר למיטה של ההורים הנעדרים, בעוד הבתולה שורדת. מה גם שהנשק המועדף על הרוצח הוא סכין החודרת לגוף – דימוי של אונס. לכן סרטי הסלאשר תוארו לרוב כמוסרניים ושונאי נשים. קרפנטר, שכתב את התסריט עם חברתו אז דברה היל (היא כתבה את הדיאלוגים של הבנות, הוא את ההסברים של הפסיכיאטר), טען שהמבקרים לא הבינו כלום. "הנערה הכי לחוצה מבחינה מינית דוקרת את הבחור הזה עם סכין ארוכה. היא הכי מתוסכלת מבחינה מינית והיא זאת שהורגת אותו. לא בגלל שהיא בתולה אלא בגלל שכל האנרגיה המינית המדוכאת הזאת מתחילה לפרוץ. היא משתמשת בכל הסמלים הפאליים האלה על הבחור".

שום דבר בסרט הראשון לא משתווה לאפקטיביות של שוט הפתיחה, באורך ארבע דקות, המצולם מנקודת מבטו של הרוצח העוקב אחר המתרחש בבית דו קומתי (זה היה אחד הסרטים הראשונים שהשתמשו בסטדיקאם), ולחיתוך הראשון אחרי הרצח שמגלה שמדובר בילד בן 6. באמצע השוט נראה נער יורד במדרגות הבית אחרי ששכב עם הנערה ג'ודית. קולה של ג'ודית נשמע מחדר המיטות, "תתקשר אליי מחר?". "כן, בטח", הוא עונה לה, וברור שהוא לא מתכוון להתקשר. הוא ממהר לחמוק מהדלת לפני שתרד בעקבותיו, ובאותו רגע כל אישה רוצה לדחוף אותו במדרגות. אילו מייקל היה יוצא בעקבותיו עם הסכין, הייתה יכולה להתפתח מסורת קולנועית שונה לגמרי. אבל הילד מכוון את כעסו לאחותו, עולה במדרגות והופך אותה לקורבנו הראשון. נראה שהקולנוע חיכה לבמאיות כמו קורלי פארז'ה ("נקמה" מ־2017) שישנו את המסלול וייצרו סרטי אימה על נשים שיוצאות לנקום בגברים שפגעו בהן.

"האלווין", החל מחמישי (25.10) בבתי הקולנוע

• תרבות
• האלווין
• ליל המסיכות
• ג'יימי לי קרטיס
• סרטים
• המסך