Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
על אף המאפיינים הדומים ודווקא בגללם "שלושה בנות" הוא כל מה ש"טרילילי טרללה" לא. מעל הכל, כלל לא ניתן לאתר מאפיינים של גאווה בשיר עצמו. כששתי סטרייטיות שרות שיר גאווה מצופה שלפחות בשיר עצמו יהיה מסר להט"בי כלשהו. ולא, להגיד "וודג'" זה לא נחשב
נתחיל מזה שבעיניי "טרילילי טרללה" הוא המנון הגאווה הישראלי הטוב ביותר שהיה כאן. קודם כל, השילוב בין מלכת הפופ הישראלית נועה קירל לבין אייקון הגאווה אילן פלד, ייצג באופן מיטבי את המטרה של המנוני הגאווה: לשלב תרבות גאה עם המיינסטרים הישראלי. אמנם במילות השיר לא היה מסר להט"בי מובהק אבל הנוכחות של אילן פלד צבעה כל רגע בשיר בצבעי הקשת. בנוסף, "טרילילי טרללה" היה פשוט שיר פופ מצוין.
הבוקר יצא שיר הגאווה הראשון לשנת 2022, "שלושה בנות" (הטעות במקור, כי שיגועים) בביצוע נועה קירל ותותית המגולמת על ידי הקומיקאית גיתית פישר. עוד מרגע ההכרזה היה ברור שמטרת העל היא לשחזר את ההצלחה של "טרילילי טרללה", אך בפועל יצא ההפך המוחלט. בדומה לקודמו, "שלושה בנות" הוא שיר דאנס אלקטרוני על לבלות ולהרים במסיבה. ההפקה, החלוקה בין השירה של קירל לדחקות של שותפתה ואפילו הסי-פארט האוריינטלי – כולם זהים באופיים ל"טרילילי טרללה". אגב, אם הלחן של הבית נשמע לכם מוכר – זה כי הוא כמעט זהה לחלוטין לזה מתוך "מלכת השושנים" של עדן בן זקן.
על אף המאפיינים הדומים ודווקא בגללם "שלושה בנות" הוא כל מה ש"טרילילי טרללה" לא.
באיזה וודג' אין כאן מסר להט"בי? אילן פלד ונועה קירל (צילום: ערן לוי)
ראשית, כלל לא ניתן לאתר מאפיינים של גאווה בשיר עצמו. בניגוד לאילן פלד, גיתית פישר לא מייצגת גאווה – היא בחורה סטרייטית שמגלמת מעין קריקטורה של טרנסית (פישר אף כינתה את עצמה ״קו*סינלית מצליחה באינטרנט״ לפני מספר שנים). כאשר שתי סטרייטיות שרות שיר גאווה מצופה שלפחות בשיר עצמו יהיה מסר להט"בי כלשהו. ולא, להגיד "וודג'" זה לא נחשב.
אם נשפוט לרגע את השיר עצמו נראה שגם פה התוצאה לא מרשימה. הדמיון ל"טרילילי טרללה" הופך את ההשוואה לקלה ומתבקשת, ובמקרה הנוכחי המילים, הלחן, ההפקה – כולם פשוט קצת פחות טובים. בשורה התחתונה, ואין דרך מעודנת יותר לומר זאת – קיבלנו "טרילילי טרללה" בגרסת עליאקספרס. מזל שיש לנו עוד לפחות שלושה שירי גאווה לצפות להם.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
שחקו אותה כמו נון אקטורז: איך הקומיקאים החדשים השתלטו על המסך
השחקנים והיוצרים שכובשים היום את המסכים לא הזדקקו לשום תמיכה של בית ספר למשחק או לקולנוע. דיברנו עם כמה מהם כדי ללמוד איך עושים את זה ב-2017. כי גם לנו אין כוח להגיש סמינריון או להתגלגל על לינולאום
זה כבר לא סוד שתרבות הסטנדאפ והסרטונים הוויראליים החלישה באופן משמעותי את כוחם של בתי הספר לאמנויות כמקפצה לתעשייה. רבים מהשחקנים, התסריטאים והיוצרים הקומיים המצליחים בארץ שפרצו בשנים האחרונות הגיעו למקומם המכובד בדרכים אלטרנטיביות, כמו יוטיוב ופייסבוק, שהיום כבר נחשבות למיינסטרים. עם הקידום העצמי האדיר שמאפשר האינטרנט, הם ממש לא היו זקוקים לחותמת של בית ספר גבוה כדי להתברג בתעשייה. אז איך עושים את זה נכון? בשורה התחתונה, תפסיקו לשבת על התחת.
טל טירנגל, קומיקאי ושחקן, מופיע בימים אלה במופע "שירי מרפסת" עם רועי כפרי
טל טירנגל
אז איך הכל התחיל?
"אפשר לומר שבסדנה של דומינו גרוס, שבה פגשתי את יורן דוידי. הצעתי לו שנעשה משהו ביחד וככה הקמנו את 'תירס סקסואל'. לא ציפינו להצלחה אבל זה היה מטורף, ברמה ששמענו אנשים ברחוב מצטטים אותנו ברחוב".
יש שחקנים מובטלים בבית שישמחו לדעת איך זה הוביל אותך לקריירת המשחק.
"יש לי סוכן שמנהל אנשים כמוני, קומיקאים-שחקנים-שילוב-של-כל-מיני-דברים. דרכו אני מגיע לכל האודישנים. זה לא אומר שאני רואה את עצמי כשחקן. סביר להניח שבתחום הזה יש לי מגבלות. היכולת שמאפשרת לי להיכנס לתחום היא שאני יודע פשוט להתנהג כמו בן אדם רגיל".
(טל טירנגל בקטע מתוך "שירי מרפסת")
תן איזה טיפ לבוגרי מסלול מלא למשחק שמחכים לפרוץ.
"אני מציע לאנשים לדבר כמו בני אדם רגילים. שחקנים נראים לי כמו אנשים שנכנסים למקצוע כל כך, שהם גורמים להכל דווקא להיות יותר מדי דרמטי, גם בחיים וגם על הבמה. כמו שאני רואה את זה, במשחק צריך להיות חצי בפנים, חצי בחוץ".
"לא התחברתי לסם שפיגל"
דור כאהן, תסריטאי וסטנדאפיסט, כותב עבור תכנית הרדיו של טייכר וזרחוביץ'
דור כאהן
"זה התחיל מהחברות שלי עם תם אהרון ("גב האומה"). כשהשתחררנו מהצבא, תם התחיל לעשות סטנדאפ ובשלב מסוים שכנע אותי להצטרף. בסופו של דבר רציתי לקחת את עניין הכתיבה ברצינות וחתכתי לירושלים כדי ללמוד תסריטאות בסם שפיגל. מאוד החמיא לי שהתקבלתי למקום יוקרתי כזה".
איך היו הלימודים עצמם?
"ההתחלה הייתה מגניבה ובמיוחד אהבתי את שיעורי כתיבה יוצרת. לקראת סוף השנה הראשונה התחלתי להרגיש דיסוננס ביני לבין בית הספר, שבעיניי לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. הוא מלמד אותך להביא את הסיפור הכי אמיתי שלך, ואמיתי זה אומר עצוב. לא התחברתי לכבדות הזאת, שכוללת גם יין וגבינות בכל הקרנת סרטים. ומעל הכל, לא אהבתי את הדברים שכתבתי, כי הם נראו כמו מערכונים שאני הופך בכוח לעצובים.
"באותה תקופה המשכתי לעשות מדי פעם סטנדאפ בתל אביב, ודרך ההופעות קיבלתי פתאום עבודה ב'מה נסגר'. לאחר מכן, תוך כדי שעשיתי את המינימום כדי לסיים לימודים, התחלתי לעבוד בקשת, משם התגלגלתי ל"טייכר וזרחוביץ'".
(דור כאהן ב"ערב הסטנדאפ הזה")
אז למה ללכת בכלל ללמוד קולנוע?
"אמנם לא השגתי אף אחד מהדברים שהזכרתי בזכות סם שפיגל, אבל אני כן משתמש בכלים שלמדתי שם. משחק, למשל, לא למדתי ולכן אני באמת לא מרגיש שחקן. כשעשיתי אודישן לאחיות המוצלחות שלי הרגשתי חרא".
ובכל זאת קיבלת את התפקיד.
"אני לא חושב שזה אומר משהו על יכולות המשחק שלי. לדמות קוראים דור והוא היה ביחידת 8200. אני לא רוצה להשמע יהיר, אבל יש מצב שגלית מעט ביססה את הדמות עליי. הדמות שלי היא די של נכה רגשית, אז כל פעם שניסיתי להכניס רגש, גורי לא אהב את זה. הוא אמר לי להיות בוק ומסתבר שבשבילי זה לא קשה".
טיפ לדורות הבאים?
"הרבה אנשים הולכים למוסדות לאמנות מהסיבות הלא נכונות, כמו להכריח את עצמך ללמוד משהו שאתה בבירור יכול ללמד את עצמך, או להיאחז במסגרת. לפעמים במקום זה, או במקביל, צריך פשוט לעשות".
"היה נראה לי די מיותר להמשיך ללמוד"
אריאל וייסמן, קומיקאי, תסריטאי ("היהודים באים", "ארץ נהדרת") ואחד מיוצרי "טלוויזיה מהעתיד"
אריאל וייסמן
"אצלי זה התחיל בסביבות גיל 15, כשהתחלתי לפרסם קומיקסים באינטרנט ומזה התגלגלתי לפרסום קומיקסים בנענע ובמעריב לנוער. מאוחר יותר הלכתי ללמוד תקשורת חזותית בבצלאל ואחרי שנה העיפו אותי, אז הלכתי ללמוד בספיר קולנוע וטלוויזיה. סיימתי את השנה הראשונה, ובאמצע שנה ב' עזבתי כי התקבלתי לכתוב ב'קאמבק' עם אורי גוטליב. היה נראה לי די מיותר להמשיך ללמוד ככה בספיר, אז פרשתי".
(אריאל וייסמן ב"טלוויזיה מהעתיד")
טיפ לבאים אחריך?
"הפייסבוק. למעשה, כל דבר שעשיתי, פתח לי דלתות בסופו של דבר כי הוא פורסם ברשת. היא פותחת אותך להמון המון מעגלים, ואם קלעת למעגל הנכון תוכל להגיע רחוק. והרבה מהעבודה זה נטוורקינג".
"אף אחד לא בודק אם יש לך תואר בתסריטאות"
מתן בלומנבלט, קומיקאי, תסריטאי ב"גב האומה" ויוצר הקומיקס "הו לא"
מתן בלומנבלט
"עשיתי תואר בהנדסת חשמל וידעתי שלא אשתמש בו. היה לי את אתר הקומיקסים שלי, 'הו לא', ורציתי לעבוד בכתיבה, אבל לא ידעתי איך עושים את זה. בשלב מסויים הלכתי לנסות את כוחי בסטנדאפ, ובהופעה הראשונה הלך לי הרבה יותר טוב ממה שחשבתי. תם אהרון, שהיה חבר שלי, הראה קטע סטנדאפ שלי לליאור שליין, וליאור הציע לי לבוא לגב האומה".
(מתוך עמוד הפייסבוק "הו לא". איור: מתן בלומנבלט)
נשמע שהסטנדאפ הוא ממש אמצעי מרכזי היום לפתיחת דלתות בתעשייה.
"הרבה מאוד נכנסים היום לתעשייה דרך הסטנדאפ. הם לא בהכרח למדו, אבל יש גם כאלה שכן, כמו גלית חוגי שהיא מדהימה והיא כתבה את האחיות המוצלחות שלי אחרי שלמדה בסם שפיגל. אם מישהו רוצה להיכנס לתחום הכתיבה הסאטירית והקומית, ברמה הפרקטית יותר יעזור לו לעשות סטנדאפ או ליצור לאינטרנט מאשר להוציא תואר. היום אף אחד לא בודק אם יש לך תואר בתסריטאות".
טיפ לנטוורקינג?
"התמדה. אני מנסה להמשיך כמה שאני יכול עם הקומיקסים. אם אתה לא ממשיך לפרסם את החומרים שלך על איזשהו בסיס קבוע, אפילו פעם בחודש, אז אתה פשוט נעלם מהתודעה ועולים דברים חדשים שתופסים את תשומת הלב של אנשים".
"בסטנדאפ זה מאוד פשוט ונוראי"
עידן ברקאי, קומיקאי, שחקן וסטנדאפיסט, משחק בעונה החדשה של "רון" ומופיע ב"עד כאן"
עידן ברקאי. צילום: עדן נינווה
"אני סיימתי לימודי קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב וחיפשתי איך להצחיק. משם מצאתי את הסטנדאפ. כמו לאחרים בדורי, זה היווה אחלה מקפצה לשאר הדברים בקריירה".
אז בקיצור, להתחיל להשחיז בדיחות?
"זה תלוי מה אתה רוצה להיות. בשביל להיות שחקן – לך ללמוד משחק. לרוב האנשים אין מספיק אמביציה או כישרון כדי להצליח לבד. בית-ספר גם יכול לעזור לך להבין מי אתה ומה אתה רוצה בסביבה יחסית מוגנת. לא הייתי מציע לאנשים לחשוב שהם מבינים את המקצוע לבד, מתוך איזו שיטה ייחודית שלהם. תתחילו באיך שרוב האנשים עשו את זה ותתקדמו משם. אחת הטעויות הגדולות לדעתי היא להצביע על מישהו מצליח ולהגיד 'הנה, הוא עשה את זה ככה אז גם אני'. הוא עשה את זה ככה כי זה הוא. כן תשאב ממנו השראה אבל אל תצפה שזה יעבוד גם בשבילך".
(מתוך סטנדאפ של עידן ברקאי)
"לא הברקתי באודישנים"
גיתית פישר, שחקנית ותסריטאית, מופיעה בימים אלה בתוכנית "טלוויזיה מהעתיד"
גיתית פישר. צילום: אורי טאוב
"למדתי משחק בבית צבי. בגדול, את נמצאת עם אותם אנשים מהבוקר עד הערב וכל מה שאתם עושים קשור לתיאטרון. זה יכול להטריף. בנוסף, העיסוק במשחק מעמת אותך עם הפחדים שלך. הביקורת שאת מקבלת היא לא רק על היצירה שלך, אלא על מי שאת. "את זזה על הבמה כמו פרה", "אין לך חן", "יש לך פרצוף של טיפשה" ו"את לא מצחיקה" הם רק חלק מהמשפטים שספגתי לאורך שלוש שנים".
ומה קרה כשהסתיימו הלימודים?
"השלב הבא היה ללכת להיות עצובה במוזס. זו תקופה קשה מאוד לרוב מי שסיים לימודי משחק. לי ספציפית יש גם חרדה מאודישנים ככה שלא הברקתי בהם. ידעתי שאני רוצה לעסוק בקומדיה וטלוויזיה, אבל ממש לא היה לי מושג איך אגיע לשם".
ואז הגיעה תותית.
"הדבר הראשון שתותית נתנה לי, כפרה עליה, היא הידיעה שאני מסוגלת. אחרי חמש שנים של כישלונות באודישנים ואפס הצעות עבודה בתחום, פתאום קיבלתי בוסט לאגו ובאתי אחרת לאודישנים. גם היה עלי הרבה פחות לחץ, כי הסרטונים האלה היו מעין כרטיס ביקור שלי בפני מלהקות. משם התחלתי לקבל עבודות כתיבה ומשחק. התקבלתי לתכנית המערכונים ברשת "זה המצב", ואני מאמינה שגם את הפינה אצל גורי אלפי קיבלתי בזכות תותית.
(גיתית פישר כ"תותית")
זרקי לנו איזו עצה, שנקבל גם קצת מהטוב הזה.
"עצתי לבוגרי בתי ספר למשחק היא לעשות דברים בעצמם, במקביל לאודישנים. קחו מצלמה, גם אם היא של הפלאפון, ותעיפו דברים לרשת".
אז ללמוד משחק, או לא?
"כשחקנית, הלימודים הכרחיים בעיניי. מעט מאוד אנשים יכולים באמת לשחק טוב בלי ללמוד משחק. האם הלימודים קידמו אותי מבחינת חשיפה וקשרים מקצועיים – ממש ממש לא. בית ספר למשחק הוא מקום לשכלול כישורי המשחק, נטו".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו