• Facebook
• Twitter
• Email

אחת העבודות שהוצגו בתערוכה שחנכה את מוזיאון העיצוב חולון ב־2010 הייתה מנורת הנאבי של סטודיו ננדו היפני, שהייתה עשוייה מתכת ששינתה את צורתה והתרחבה עם התחממותה (כלומר לאחר שהודלקה). "הרצון להציג תערוכה שלמה של ננדו אצלנו נבט כבר אז", מספרת גלית גאון, האוצרת הראשית של המוזיאון, "הסתמן כי מתוך המעצבים הצעירים בתערוכה אחד המעניינים ביותר הוא אוקי סאטו, המעצב הראשי של הסטודיו.

"בפעם השנייה נפגשנו בטוקיו. סיימתי לסדר את התערוכה של המעצבים הישראלים, ומעבר לקיר החלו עיתונאים לראיין את סאטו בעקבות עבודתו לקוקה קולה. בשיחה קצרה, מיד אחרי ה'הו כן, חולון', החלטנו ש'צריך לחשוב על משהו לעשות יחד'. נפגשנו שוב במילאנו באותה שנה ושוב לפני שנה וחצי. הפעם כבר קבענו ממש פגישת עבודה".

בתוצאה של אותם המפגשים ושל הקשר שטוותה גאון עם סאטו ניתן לחזות השבוע במוזיאון, שיכול לזקוף לעצמו הישג בינלאומי מרשים: תערוכת הרטרוספקטיבה הראשונה בקנה מידה גדול של ננדו, מבתי העיצוב החשובים בעולם. מבחינתה של גאון, שעוזבת בימים אלו את תפקידה, זו תהיה סגירת מעגל.

"מובן שמבנה מוזיאון העיצוב בחולון תפס את תשומת לבנו, אבל ההחלטה התקבלה בגלל האנשים", מספר אוקי סאטו בריאיון על ההחלטה לקיים את התערוכה הגדולה ביותר שלו בעולם דווקא בחולון. "זה היה מרגש לדמיין את התערוכה שלנו יחד עם צוות המקצוענים בראשותה של גלית, כולם בעלי תפיסה חדה ותשוקה לעיצוב".

סאטו, יליד טורונטו שבקנדה (1977), סיים לימודי תואר שני באדריכלות באוניברסיטת ווסדה בטוקיו. את סטודיו ננדו הוא הקים בשנת 2002 אחרי ביקור שערך בתום לימודיו בשבוע העיצוב במילאנו. משמעות המילה "ננדו" ביפנית היא חֵמר חופשי – חומר רך וגמיש המסמל את האופן שבו ביקשו מקימי הסטודיו לעבוד. מאז היווסדו הפך סטודיו ננדו לאחת מחברות העיצוב המצליחות בעולם וזכה בהכרה ובפרסים רבים. רק לאחרונה זכה סאטו בתואר מעצב השנה הן של מגזין "Wallpaper" והן של "Elle Décor".

הסטודיו משתף פעולה עם מגוון רחב של מותגים, בהם קפליני, מורוסו, ביזאצה, טוד'ס, לואי ויטון, הרמס, בקראט, קאמפר, פומה, סטארבקס, קוקה קולה – וגם אבן קיסר הישראלית. בסך הכל מוצגות בתערוכה 74 עבודות, שאת כולן מאפיין אותו צמצום יפני מפתיע ויוצא דופן וגם חוש הומור.

הכל מואר

"אני לא חושב שיש משהו בעולם הזה שאפשר לקרוא לו 'רגיל'", אומר סאטו ביחס לעבודותיו. "כשמישהו מסתכל על משהו והוא נראה לו רגיל, אני חושב שהמשמעות היא רק שהדרך שבה הוא מתבונן בדברים היא רגילה. יש צד טוב וצד רע לכל דבר בעולם הזה, והיחסים ביניהם דומים ליחסים שבין אור וצל. להסב את תשומת לבו של המתבונן לחלק ה'מואר' של האובייקט הוא אחד מתפקידיו של כל מעצב: בכך הוא מאפשר לעולם להיות מקום עשיר ויפה יותר. לכן אני מנסה להכניס קצת שעשוע לחפצים שאני מעצב ולגרום לאנשים לחבב אותם".

"העבודות של אוקי סאטו מאופיינות בסיפורים, נרטיבים ברורים וקצרים – ובחלק גדול מהמקרים גם בהומור מרומז", אומרת גאון. "הן מינימליסטיות אבל מתקשרות עם אנשים בכל העולם. השיח פשוט ומזמין להיות חלק. כמו שסאטו מצוטט שוב ושוב: 'אפשר להסביר עיצוב טוב בטלפון לאימא שלך או לילד'. לגבי היקף העבודה, מדובר באמת בפנומן. הסטודיו מייצר מאות פריטים חדשים בשנה, וזה מרתק לראות את התהליך שלו, שאנחנו חווינו דרך עיצוב התערוכה שהיא כמו החפצים: מינימליסטית, נגישה, עשויה קו שחור אחד עם מעט צבעים, ויש בה סיפור אנושי מזמין".

בקטלוג התערוכה שואלת את סאטו אוצרת התערוכה, מריה כריסטינה דידרו, מה סוד היצירתיות שלו. "אין לי אף סוד יצירתי", הוא עונה. "מצד שני אני מרגיש שזה חשוב להתעניין בפרטים הקטנים שאנשים אחרים אינם מתעניינים בהם. לא משנה אם זו קוביית שוקולד או אם זה טלפון חכם. בסופו של דבר אלה בני אדם שיבואו במגע עם התוצר הסופי. המטרה – לעורר באנשים האלה תגובה רגשית – לא משתנה כלל".

"יש מוצרים שהם קצת כמו תבשיל קדרה – הטעם שלהם מתפתח אחרי שמבשלים אותם לאורך זמן", הוא מוסיף בריאיון. "אבל התהליך שלי דומה יותר להכנת סושי, במובן שאני מקדיש חשיבות רבה לטריות הרעיונות. אני מנסה לעבוד בידיים זריזות, לטפל בדג לפני שחום הגוף שלי עובר אליו".

אגב סושי, אתה חושב שאפשר לדבר על מקומיות בהקשר של עיצוב בעולם הגלובלי של 2016?

"אני נוסע ועובד עם לקוחות בכל רחבי העולם, ואני תמיד מנסה להביא בחשבון את המקום, את התרבות ואת החברה שבהם אני פועל, ולהוציא מהם את הטוב. עם זאת, אני לא יכול להסיר את ה'יפניות' מהעיצוב שלי מכיוון שאני יפני שחי ביפן. אני אף פעם לא שוקל במודע להוסיף 'יפניות' לעיצוב שלי. מצד שני גדלתי בקנדה עד גיל 10 באזור כפרי, ולכן קיבלתי הלם תרבות כשעברתי למרכז טוקיו. הכל נראה לי חדש ומעניין, ואני חושב שבעקבות החוויה הזאת אני יכול למצוא בקלות דברים יוצאי דופן ומשמחים בחיי היומיום. אני אשמח אם קהל המבקרים בתערוכה ירגיש, יחווה ויבין שאתה יכול למצוא ולראות משהו משמח ויפה בחיי היומיום שלנו אם אתה זז טיפה ומשנה את נקודת המבט שלך. זה מה שמושך בעיצוב".

מה אתה יכול לספר על תהליך העבודה בסטודיו שפועל מסביב לשעון על פרויקטים רבים כל כך בו זמנית?

"כל הערך של ננדו תלוי בעשרות המעצבים שלנו. אני לא יכול לעשות כלום בלעדיהם. על כל פרויקט בסטודיו אחראי מעצב אחד ואני עובד עם כל אחד מהם, כך שאנחנו צוותים של שני אנשים שאחראים על כל פרויקט ומדברים עליו בזמן הפיתוח שלו. אני זה שהוגה את הרעיון שבגרעין כל פרויקט, אך לעתים קרובות מתפתחות סיטואציות בלתי צפויות, או שפרויקט פונה לכיוון אחר או מתרחב בצורה משמעותית במהלך העבודה עליו. אלמנט הלא נודע הוא אחד החלקים המרגשים ביותר של תהליך העיצוב".

איפה אתה מותח את הקו בין אוקי סאטו לבין ננדו, בין החיים האישיים שלך לבין החיים המקצועיים?

"אין הרבה מקום בין חיי המקצועיים לבין הפרטיים – אני מבלה את רוב ימיי במחשבה על עיצוב. אף פעם לא באמת חשבתי על עיצוב כעל עבודה. זה חלק מחיי היומיום שלי, כמו נשימה או שינה. אני חושב שהיום שבו אתחיל לחשוב על עיצוב כעבודה יהיה היום האחרון שלי כמעצב. אבל אם הייתי באמת חייב לבחור איזשהו רגע, הייתי אומר שזה הזמן שאני מבלה על בסיס קבוע במנוחה עם הכלב שלי, שנמצא איתי תמיד בבית ובמשרד. הרגעים הקצרים האלה הם קרוב לוודאי היחידים שבהם אני 'מכבה את עצמי'. אם תיקח את הסימן היפני לשם שלי, אוקי, ותוסיף סימן שנראה כמו פסיק בפינה, תקבל את הסימן למילה כלב. וזה בדיוק ככה – הכלב שלי הוא מין סימן פיסוק בחיים שלי, שמסמן לי איפה לעצור לרגע".

מה הם הדברים החשובים ביותר שלמדת מאז שפתחת הסטודיו שלך בשנת 2002?

"מה שלמדתי בעיקר הוא שיש עדיין הרבה דברים שאני צריך ללמוד. עולם העיצוב עשוי להשתנות הרבה ב־14 שנים, אך עם זאת שום דבר לא עומד להשתנות מבחינת העובדה שאני באמת אוהב עיצוב".

ננדובמוזיאון העיצוב חולון, עד סוף אוקטובר. 35 ש"ח

• עיצוב ואדריכלות
• עיצוב
• גלית גאון
• אוקי סאטו
• סטודיו ננדו
• החיים היפים
• מוזיאון העיצוב חולון

• Facebook
• Twitter
• Email

במרץ 2010, רגע לפני שמוזיאון העיצוב חולון פתח את שעריו לקהל הרחב, שאלתי את גלית גאון, האוצרת הראשית, מה ייחשב בעיניה כהצלחה. היא ענתה: ״אני לא חושבת שיהיה אפשר למדוד הצלחה לפני שיחלפו חמש שנים. עצם קיום המוזיאון במשך חמש שנים ייחשב להצלחה״.

חצי עשור אחר כך אנחנו יושבים שוב במשרד שלה במוזיאון, ואני מזכיר לה את האמירה ההיא. ולא שהיא שכחה. בחמש השנים האחרונות היא עצמה הזכירה לי אותה מפעם לפעם, כשהיינו נפגשים.

״עניתי לא רע״, היא אומרת עכשיו בחיוך. ״המוזיאון פתוח ועובד ברציפות במשך חמש שנים. אם אנחנו מסתכלים על מה שקורה סביב, מדובר בהישג. היכולת לפתוח מדי בוקר את דלתות המוזיאון ולגרום לזה לקרות, היא ניצחון אדיר על הנסיבות של שותפים רבים לעשייה״.

ועדת ההיגוי שליוותה את הקמת המוזיאון החלה את עבודתה ב־2006 והורכבה מחנה הרצמן, דניאל צ׳רני, דוד טרטקובר, ירום ורדימון וצחי בקר. גאון נכנסה לתפקיד שנתיים אחר כך. באקלים הנוכחי של קיצוצים בתקציבי תרבות, התמיכה העקבית של עיריית חולון במוזיאון – בשיעור 51 אחוז מתקציבו השנתי – כלל לא ברורה מאליה; בייחוד אם לוקחים בחשבון את הביקורת הנשמעת לעתים מפי תושבים בעיר, שתוהים על נחיצות ההשקעה הכספית הגבוהה במוזיאון שיוצאת ישירות מחשבון הארנונה שלהם.

״זו ביקורת לגיטימית שקשורה לסדרי עדיפויות״, משיבה גאון, ״אבל צריך לזכור שאנחנו לא לבד פה. זו החלטה של ראש העיר מוטי ששון ושל מנכ״לית העירייה חנה הרצמן. הרצון שלהם להשקיע בתרבות ולהקים את המוזיאון הזה, מוזיאונים אחרים, ספריות וגופי תרבות אחרים – איננו מובן מאליו במדינה שלא חושבת שצריך להשקיע בתרבות. עם זאת צריך לזכור שמתוך כלל תקציב המדינה, האחוז שמוקצה לתרבות הוא מינורי יחסית. ואם אנחנו מדברים על עיצוב, בית ראש הממשלה לא לקח מעצב ישראלי ודייריו לא קנו רק רהיטים או שטיחים מתוצרת ישראלית, וזה נכון גם לגבי שגרירויות ישראל בעולם. זה לא קשור לזהות של ראש הממשלה. יש מדינות שהתמיכה שלהן בעיצוב המקומי מובנית בתפיסה הלאומית. זה לא משנה מי ראש הממשלה בסקנדינביה, הרהיטים בביתו יהיו מתוצרת מקומית, וגם בשגרירויות של המדינות האלה לא תמצא ריהוט אחר. לכן ההחלטה של חולון להשקיע בתרבות היא יוצאת דופן בנוף הישראלי ובתפיסה קצרת הטווח של האנשים שמנהלים את המערכת. תרבות היא השקעה לטווח ארוך, ומהבחינה הזו נוצרה בחולון הזדמנות מיוחדת״.

קודם כל בינלאומי

60 אלף מבקרים פוקדים את מוזיאון העיצוב בשנה. מאז שפתח את שעריו הוצגו בו 22 תערוכות, מתוכן 16 גדולות. בשבוע הבא יצטרפו למאזן שלוש נוספות: ב״רעיון מגירה / אלסי״ (אוצרת: פרנצ׳סקה אפיאני) יוצגו יותר מ־50 דגמים שמעולם לא הגיעו לקו הייצור, מאת מיטב המעצבים והאדריכלים בעולם – פיליפ סטארק, זאהה חדיד, פטרישיה אורקיולה, האחים בורולק, אטורה סוטסאס ועוד. הפריטים יושאלו מאוסף מוזיאון אלסי.

ב"שרפרפים / יעקב קאופמן״ (אוצרת: גלית גאון) יוצגו יותר מ־300 שרפרפים שיצר בשני העשורים האחרונים אחד מבכירי המעצבים בישראל, יעקב קאופמן. ב״מתבנית לשבר / סטודיו קאהן״ יוצג תהליך פיתוח מלא ושלם של שלושה חפצים מוכרים – מלחייה, שרשרת וקערת פירות – שעוצבו בסטודיו קאהן.

מבין השלוש, תערוכת היחיד של קאופמן יוצאת דופן, שכן מיום הקמת המוזיאון נשמעת ביקורת מתוך החוגים המקצועיים על הדרת העיצוב הישראלי מהמוזיאון, ואכן עד היום לא נערכה אף תערוכת יחיד למעצב ישראלי. כשכבר נערכו תערוכות יחיד הן היו של פיגורות כרון ארד שפועל בלונדון, או מעצב האופנה היפני יוז׳י ימאמוטו.

״המנדט שניתן על ידי העירייה למוזיאון ולעובדיו היה להפעלת היכל עיצוב בינלאומי", מסבירה גאון, "התפקיד שלי היה להמשיך את החזון שהוגדר על ידי העירייה, והמאמץ הגדול היה להסביר שהקהילה המקומית שייכת לקהילה הבינלאומית. הבחירה במציגים קשורה לנושא התערוכה ולא לכתובת מגוריהם״.

מצד אחד לפעמים נדמה כאילו תמיד היה בארץ מוזיאון עיצוב. מצד שני, לפעמים נראה שדווקא בחו״ל יש למוזיאון שם מצוין, ושהקהילה המקצועית הבינלאומית מפרגנת לו הרבה יותר מזו המקומית.

״לטוב ולרע, לכולם יש הרגשה שתמיד היינו פה. ההרגשה הזאת נהדרת ונפלאה, זו הבעת האמון הכי טובה, אבל לפעמים היא מאפשרת לאנשים מהתחום לא להגיע לכל התערוכות, להגיד ׳אני אבוא בסיבוב הבא׳. אף אחד מאיתנו הרי לא יעלה על הדעת לא לעשות סיבוב במומה או במוזיאון העיצוב כשאנחנו מבקרים בניו יורק או בלונדון.

״מעבר לכך, האם יש תחום בארץ שקיים בו פרגון כן, אמיתי, אוהב? תגיד אתה, אני לא מכירה. זה קשור למקום שבו אנחנו חיים, ואני לא חושבת שזה משהו שמייחד רק את קהילת העיצוב. לצערי זו הלקות שלנו – חוסר היכולת לפרגן מכל הלב, להיות סבלניים ולתת לדברים לצמוח ולהבשיל. שמעתי הרבה הסברים למה אין לנו סבלנות: אנחנו מאוד ביקורתיים, רוצים סיפוק מיידי, חסרה לנו הנינוחות הזאת. אבל אני לא חושבת שהרצון להרגיע ביקורתיות הוא הדרך לבחון איזה תוכן מתאים למוזיאון״.

אז למה קאופמן?

״הבחירה בו לא נעשתה כי הוא מעצב ישראלי. היא נבעה מהחיפוש שלנו אחר תערוכה לציון חמש שנים למוזיאון. חשבנו שאחד הדברים שיהיה הכי מעניין לדבר עליהם הוא היכולת לבחור ולהוציא את הטוב ביותר; הרגע שבו מתקיים שיקול הדעת אם ללחוץ על הכפתור ולהדפיס או להמתין לגרסה טובה יותר. כך נוצרו שתי תערוכות שממוקמות בשני הקצוות של אותה שיחה. מצד אחד התערוכה של אלסי שמציגה את הפרויקטים שנעצרו ולא הגיעו לכלל מימוש, ומהצד השני קאופמן, בכיר מעצבי המוצר בארץ, שהייחוד שלו הוא בתהליך העבודה שמהצד נראה לפעמים כמעט כאוטי, אך יש שם מערכת מאורגנת של חשיבה ותהליך פיתוח רחב ומרתק. זה מאפשר לנו להציג יותר מ־300 שרפרפים שהוא עיצב ולהראות תהליך עבודה על אובייקט מינימליסטי ביותר: אם תוציא משהו מהשרפרף הוא כבר לא יהיה מה שהוא, וקאופמן מצליח לייצר מזה שפה שלמה. כמו שעושה נועם חומסקי לשפה, עושה קאופמן לעיצוב – הפעולה שלו היא כמו בלשנות עיצוב, ואין לנו עוד כאלו בארץ. זה מעין דוקטורט, ואני רואה חשיבות גדולה בלהניח גוף עבודה שלם כזה במוזיאון ולתת למבקרים הזדמנות לראות את המרחב העצום שמתקיים אצל המעצב, לפני שהם בוחרים את האובייקט הבודד שהם רואים בחנות״.

ואת זה לא הייתם יכולים להציג לפני חמש שנים?

״לא. אני לא חושבת שהיינו יכולים לפתוח את המוזיאון בתערוכה הזאת. כיום יש הרבה יותר אנשים שמדברים בשפה שלנו ויכולים ליהנות מהתערוכה הזאת – הרבה יותר מפעם. רצינו להגיע לרגע הזה, והנה הגענו אליו. עכשיו האתגר הוא להרים את הרף עוד יותר".

הילוך ראשון בעלייה

חמש שנים אחרי שנפתח, אותות הזמן משתקפים בספירלות המתכתיות־חלודות בצבעי חום, כתום ואדום שעוטפות את המוזיאון – אלה היו ונותרו נדבך באחד המבנים האדריכליים המפתיעים שנבנו בשנים האחרונות בישראל. לא בכדי, עוד לפני שהוצגה במוזיאון ולו תערוכה אחת, כבר היה ברור שמדובר במבנה שיעורר תשומת לב עולמית.

17 מיליון דולר השקיעה עיריית חולון בהקמתו, במימון עצמאי. תקופת התכנון והביצוע ארכה חמש שנים, והעבודה נעשתה במקביל בסטודיו של רון ארד בלונדון, במפעל לייצור פלדת הקורטן באיטליה ובאתר הבנייה בחולון. קשה לדמיין היום את העיר חולון בלי המבנה האיקוני שתכנן ארד, וקשה גם לחשוב עליה בלי גאון, בייחוד אם לוקחים בחשבון שבמקביל לעבודתה במוזיאון העיצוב היא גם האוצרת הראשית של המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון.

אם לשים לרגע את התערוכות בצד, את ההשפעה האמיתית של פעילות המוזיאון על העיר רואה גאון בהשתלבותו במערכת החינוך. ״המהפכה קרתה השנה, כשהמחלקה החינוכית של המוזיאון נכנסה לבתי הספר במסגרת שיעורי קומיקס ועיצוב בכיתות א׳ עד ו׳, בתוכנית לימודים שבה 14 אלף ילדים פוגשים עיצוב בבית הספר פעם בשבוע למשך שעה. אנחנו כתבנו את תוכנית הלימודים בפיקוח הגורמים הפדגוגיים, והתלמידים לומדים עיצוב דרך התמות שעוברות במוזיאון".

איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים?

״אנחנו צריכים אוסף מספיק גדול, שמאפשר לנו לקיים תערוכות חתך. אבל ה'עוד חמש שנים האמיתי' שלנו הוא העמקה של העבודה בעיר. אני רוצה להיכנס גם לתיכונים וגם לחינוך למבוגרים. זה אולי לא סקסי כמו תערוכות בינלאומיות, אבל בטווח הארוך זה מאוד משמעותי. מלבד זאת אני רוצה להעמיק את היכולת שלנו לעבוד בתוך המתחם של המדיטק עם הספרייה או הסינמטק. העובדה שאנחנו שייכים למתחם תרבות צריכה לאפשר לנו ליצור שיתופי פעולה רוחביים ולא משהו חד פעמי״.

ובפנטזיה?

״הייתי שמחה לבנות אגף חינוך שיהווה ארכיון לומד, שבו הדברים לא נמצאים במחסן אלא שאתה לומד והאוסף סביבך. הייתי גם שמחה אם היו לנו יותר שטחי תצוגה, אבל לצערי זה לא יקרה, אין לנו איפה לבנות יותר. אם עד עכשיו נסענו בהילוך ראשון בעלייה, חמש השנים הבאות יעברו בנסיעה מהירה יותר, עם יכולת להעמיס יותר דברים על הידיים, וליזום יותר שיתופי פעולה אקדמיים. האוטו נוסע, וזה לא עניין של מה בכך".

• אמנות
• שרפרפים / יעקב קאופמן
• יעקב קאופמן
• גלית גאון
• ראיונות
• אנשים
• שרפרפים
• מוזיאון העיצוב חולון
• עיצוב