>> יפעת גוריון היא אחת המייסדות והאוצרת הראשית שליריד צבע טרי,יריד האמנות והעיצוב הגדול בישראל, שייפתח היום (30.5) במהדורתו ה-14 בהאנגרים החדשים של נמל יפו.ביקרנו שם לפני הפתיחה והמסקנה חותכת: מדובר בחגיגה. אירוע חובה

1. מתחם הגלריות ליד בלומפילד

תנועת הגלריות מצפון העיר לדרומה לא נעצרה במתחם קרית המלאכה המשגשג, ובשנים האחרונות התפתח מתחם נוסף באזור בלומפילד, שבראשו גלריה גורדון על שני מיקומיה וגן הפסלים הקסום. אני אוהבת להגיע לשם בסופש להסתובב בשקט התעשייתי ולהנות מאמנות משובחת.הזרם 5

>> נשים, נשים, שק של עסקים: העיר של אירה חודיאק
>> רוחות רפאים ודגלים מלטפים: העיר של נטעלי גבירץ

2. פיתה פנדה

כי הכל בתחילתו ובסופו של דבר זה אנשים. ופנדה הוא איש שכולו לב והפיתות שלו מלאות אהבה, והאהבה הזו מורגשת בכל אינטראקציה עם צוות הפנדות ובכל ביס בפיתה. אני מכורה לסביצ'ה שלו והעובדה שסוף סוף שכנענו אותו לעשות את ההסעדה אצלנו בצבע טרי – זה ממש חלום שהתגשם!מלן 45

3. שילה

כי הכל זה אנשים – חלק 2. ואל שרון כהן, השף והבעלים של השילה התוודעתי עוד כשהמוסד הקולינרי המושלם הזה נוסד בתור בר קטן עם אוכל של מסעדה. כאן מרגישים את היד שלו, הראש שלו, הפרפקציוניזם לצד אהבת האדם, ובעיקר את המסירות והאופטימיות הבלתי נגמרת.בן יהודה 182

4. רצועת החוף

הטיילת המתארכת ומתרחבת מהצפון צפון של העיר ועד יפו היפיפיה. אני כל כך אוהבת את הצעידות המשפחתיות במקטע הצפוני שמספקות לנו זמן איכות ספורטיבי יחד, בלי מסכים, עם אוויר של ים.

5. רחוב קפלן

כל מוצ"ש בנוהל, עד שיוסר האיום על כל אורחות חיינו. כאן התקווה.

• העיר שלי
• גלריות
• גלריה גורדון
• פיתה פנדה
• שילה
• טיילת תל אביב
• מחאת הדמוקרטיה

• Facebook
• Twitter
• Email

מעצבים מעולם לא זכו ליותר מדי הערכה מעולם האמנות, בטח שלא האמנות הישראלית שתמיד הסתכלה מלמעלה ובהתנשאות על הפונקציונליות הממוסחרת וחסרת הביטוי האישי לכאורה של העיצוב. אף שכבר שנים מדובר בעולם על טשטוש הגבולות בין עיצוב לאמנות ואף שלא מעט אמנים שואלים רעיונות וטכניקות עיצוביות, תערוכה למעצב נחשבת טאבו באמנות המקומית. אפילו אם אתה סופרסטאר בינלאומי כמו רון ארד, שמזוהה עם אותו טשטוש בדיוק בין אמנות לעיצוב.

אף שהוא נמצא בסביבה כבר יותר מ־30 שנה, ארד עדיין נהנה ממעמדו בתור יקיר עולם העיצוב, מאסטר של טכניקות וחומרים לא שגרתיים. בשנות ה־80 וה־90 אפפה אותו הילת הילד הרע של התחום והוא נתפס כסוג של אנרכיסט פאנקיסטי, הוא מרד בכל קונבנציה אפשרית והתעלם לחלוטין מהגבולות בין דיסציפלינות מסורתיות כגון עיצוב תעשייתי, אדריכלות ואמנות, הרבה לפני שהמילה designart נהגתה אי שם בתחילת שנות ה־2000.

ארד, שנולד בתל אביב וחי כבר 40 שנים בלונדון, התפרסם בתחילת שנות ה־80 בזכות כיסא הרובר שלו, שהיה סוג של אובייקט רדי מייד שמצא במגרש גרוטאות. מאז הוא לא הפסיק להבריק עם טכניקות וחומרים, רבים מהם נוצרו בהעתקים יחידניים ולא בייצור המוני. בתחילת דרכו הוא נהג לעבוד עם חומרים כמו אמן פרפורמנס – הוא ריתך, הלחים ועיבד אותם בגסות ובתיאטרליות. הפיזיות המאומצת הזאת התבטאה היטב בתוצאה הסופית והלא מושלמת. את הפיסוליות הניסיונית ארד החליף בשנות ה־90 וה־2000 בעבודות הרבה יותר אסתטיות ונקיות, שנראו כמו פסלי פופ אבסטרקטיים. מסוף שנות ה־90 עד סוף ה־2000 ארד היה גם ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי ברויאל קולג' אוף ארט, ושם הכשיר דור של מעצבים שכוונו להיות יותר אמנים.

שם שני לצרכנות נוצצת

התערוכה החדשה של ארד בחלל של גלריה גורדון ברחוב הפלך מזמנת בחינה מחודשת של אותו טשטוש בין עיצוב לאמנות. נראה שמבחינת גלריה גורדון התערוכה, שבשביל ארד היא הראשונה אי פעם בגלריה ישראלית, היא ניסיון נוסף למשוך קהל בתקופה משברית בעולם הגלריות, שנאלצות להתמודד עם השוק ההולך ומידלדל. הפנייה של הגלריה, שבדרך כלל מציגה תותחי אמנות כבדים כמו יאיר גרבוז, יעקב דורצ'ין ופיליפ רנצר, לעולם העיצוב היא בהחלט סוג של הצהרת כוונות לגבי עתידן של הגלריות המקומיות, אפילו שהיא ממש לא הראשונה שהעזה לפזול לתחומים האלה – המעצב אריק לוי נמנה עם אמני גלריה אלון שגב, השמרנית לא פחות, שבה הציג ארבע תערוכות יחיד בשמונה השנים האחרונות. גם גלריית עמי שטייניץ שפעלה עד שנת 2001 בנווה צדק הייתה חלוצה בכל מה שקשור להצגת תערוכות עיצוב.

בתערוכה החדשה שלו ארד יצר במיוחד לחלל הגלריה מיצב שהוצג בכמה גרסאות דומות ב־20 השנים האחרונות. המיצב בנוי ממבוך של שולחנות עשויים פלדת אל חלד ומולם תלוי קולאז' צילומי שמזכיר את אסתטיקת המכוניות המעוכות שלו שהוצגה במוזיאון העיצוב בחולון לפני חמש שנים – הצבעוניות העכורה שלו משתקפת על השולחנות הממורקים. מדובר בחתימת היד הארדית הטיפוסית – ההשתעשעות בחומרים, הצורות האורגניות והאמורפיות שגולשות מהרצפה אל הקיר ומשחקי האור, הצל וההשתקפויות שמשתנים בכל תזוזה בתוך החלל.

כשהעבודות האלו מוצגות במוזיאונים – בין היתר בפומפידו, ב־MoMA ובברביקן בעשור האחרון – לאף אחד אין ספק שמדובר ביצירות אמנות. עצם ההצבה המוזיאלית נותנת להן חותמת כשרות של אמנות. אבל מה קורה להן כשהן מוצגות בגלריה מסחרית שמטרתה הסופית היא למכור – האם זאת חנות למכירת שולחנות או גלריה לאמנות? האם יש בכלל הבדל בין השניים?

כשנכנסים לתערוכה של ארד אי אפשר לא לחשוב על "הילוך אחורי" של גל וינשטיין שהוצגה בחלל של גורדון בבן יהודה לפני שנה וחצי וגם היא השתעשעה ברעיון של חנות־גלריה. וינשטיין הפקיע מהגלריה את הילת הקדושה של חפצי האמנות והפך אותה לסוג של חנות ממותגת לעיצוב הבית – הוא הרכיב מהדגמים הקרטוגרפיים המוכרים שלו חפצים עיצוביים מרהיבים שנעשו מחומרים כגון MDF המשמשים את תעשיית הריהוט הזול וההמוני. ארד, בניגוד לוינשטיין שעשה את זה בשם ביקורת כלכלת הסחורות, נטמע עמוק בתוך סוגיית המסחריות מול האליטיסטיות. האובייקטים שלו עברו כבר מזמן את שפת הסחורה הזולה והגסה ומי שמחפש מבט אירוני או אמירה כלשהי על העידן הצרכני העכשווי לא ימצא אותה בתערוכה של ארד, שכבר מזמן הפך להיות שם שני לצרכנות הנוצצת והמתומחרת יתר על המידה רק כי היא יכולה.

רון ארד – "הכל וכלום", גלריה גורדון, הפלך 6 תל אביב, עד 5.5

עוד 5 אמנים־מעצבים על התפר

סופרפלקס

הקולקטיב הדני האקטיביסטי שב־1996 ייצר פטנט שהפך בור שופכין לאנרגיה וב־2008 בנה רפליקה של מקדונלד'ס רק כדי להציף אותה מים, מציג בימים אלו תערוכה באולם הטורבינות של הטייט בלונדון שמורכבת מעשרות נדנדות אינטראקטיביות.

אנדראה זיטל

עוד אמנית־מעצבת שמזוהה עם ז'אנר העיצוב החברתי. זיטל התפרסמה בשנות ה־90 בסדרתה A-Z , שכללה יחידות ביתיות מיניאטוריות וליין של בגדים, והיא סירבה בכל תוקף לאשר ייצור המוני שלהם.

מרטינו גאמפר

גאמפר האיטלקי, שהיה תלמידו של רון ארד אחרי שלמד פיסול אצל מיכלאנג'לו פיסטולטו, ידוע בשימוש שלו בחומרים וברהיטים קיימים, בייחוד כיסאות ישנים, ומהם הוא יוצר מעין פסלי כלאיים משונים, משעשעים ולא תמיד שימושיים.

רוברט סטדלר

גם סטדלר האוסטרי, שחי היום בפריז, עובד על קו התפר שבין עיצוב, אמנות ופרקטיקה חברתית. הוא משתמש בחומרים ובחפצים קיימים והתוצאה היא משהו בין רדי מייד, מיצב וריהוט שימושי.

האחים קמפנה

שני האחים ילידי סאו פאולו – שמזוהים עם כיסא הוורמלה שלהם שמבוסס על מסורות אריגה ברזילאיות – נכנסו להיכל התהילה כשהפכו לאמנים הברזילאים הראשונים להציג במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (MoMA) ב־1998. מאז הספיקו להציג בעשרות מוזיאונים לאמנות, ואפילו כאן, במוזיאון תל אביב.

• גלריה גורדון
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

בריאיון בשנה שעברה סיפר וויליאם קנטרידג' שאת כל לימודי האמנות שלו בדרום אפריקה העביר בידיעה ש"להיות אמן משמעו להיות צייר. הרישום נחשב לטפיל, לפחות ערך".גם דיוויד הוקני, שבשנים האחרונות עולם האמנות גילה את עבודות הרישום שלו, טען בכמה הזדמנויות שמבחינתו הרישום עדיף על פני הציור כיוון שהוא פרקטיקה השמורה לווירטואוזים. "ברישום אין מקום לטעות, זה מדיום לא סלחני", אמר. הרישום – שנחשב במשך עשרות שנים לתחום אזוטרי, יבש ומיושן – הפך בעשור האחרון למדיום פורה שמקבל יותר ויותר תשומת לב.

בעידן שבו תערוכות ספקטקל מזינות את חובב האמנות הממוצע, לא מעט אמנים בוחרים לחזור למקורות, למדיום הראשוני שהוא למעשה הבסיס לכל יצירת אמנות. ירידים, תערוכות ופסטיבלים רבים מוקדשים לרישום. גם בארץ תתקיים בנובמבר הקרוב בפעם השישית הביאנלה לרישום בירושלים, שמתחילתה ביקשה לאתגר את הרישום כמדיום מוגבל של עיפרון על נייר.

שלוש תערוכות מצוינות של שלוש אמניות שמזוהות עם הרישום מוצגות כרגע ברחבי העיר – מרב קמל בגלריה עינגע, יעל בלבן בגלריה הקיבוץ ושרון פוליאקין בגורדון הן שלוש תערוכות שמלמדות על העושר ועל הלכי הרוח העכשוויים של המדיום, שהפך בשנים האחרונות לפופולרי במיוחד בגלריות ובמוזיאונים. מרב קמל, הצעירה מבין השלוש, שעד היום הציגה תערוכות מוצלחות עם בן זוגה, חליל בלבין, זוכה כעת לתערוכת יחיד ראשונה שמוקדשת כולה לרישום. בתערוכה היא מציגה קולאז' ענקי של עבודות תחריט שמשתלטות על קירות הגלריה כמו ציורי מערות פרהיסטוריים. ביד בוטחת ואנרגטית קמל רושמת סצנות מיניות פרוורטיות שפולשות זו לזו כמו סיפור בהמשכים. אמנם היא חוטאת בתצוגת ספקטקל מרשימה, שלא מעט אמנים עכשוויים לוקים בה, אבל זה בהחלט משרת את חוויית הפראות חסרת הרסן
של עבודות הרישום והטבע האינטואיטיבי והראשוני שלהן.

"פט" של יעל בלבן מתאפיינת גם היא בווירטואוזיות רישומית, אם כי הרבה יותר מאופקת ואלגנטית. בלבן, שנעה בשנים האחרונות בין תערוכות רישום "קלאסיות" על נייר לעבודות מיצב של רישום בחלל, מציגה הפעם עבודות עמלניות על נייר שנעשו ברפידוגרף – עט שרטוט גרפי שמאפשר עבודה רציפה עם הקו. הרישומים של בלבן מתאפיינים בקווים ספירליים שמשולים למלאכת רקמה סיזיפית. כמו אצל קמל, גם הרישום האינטנסיבי של בלבן מדגיש את האיכויות הישירות והעוצמתיות של הרישום כמדיום אינטימי וביוגרפי. התערוכה של שרון פוליאקין היא המורכבת מבין השלוש ודורשת יותר ריכוז וסבלנות. אין בה מחוות ספקטקולריות אלא בעיקר דיאלוג פנימי עם הרישום ועם המוטיבים החוזרים ביצירתה – הרקפות, שרטוטי המפות, הציורים השכבתיים והאובייקטים הפיסוליים. בכולם היא מנהלת שיח שראשיתו בקו הרישומי. פוליאקין בונה את הקומפוזיציות שלה על ידי הקו ומעצימה אותו באמצעות הצבע והתלת ממד.

התערוכות של קמל, בלבן ופוליאקין מלמדות שדווקא חוסר החידוש של המדיום הוא החידוש. אוצרים ומבקרי אמנות בעשור האחרון מאפיינים את הפריחה האדירה של הרישום באתגור גבולות המדיום, ואילו שלוש התערוכות שלפנינו מבקשות להחזיר עטרה ליושנה ולהתבונן על המדיום כתחום אישי ונפשי של ביטוי עצמי.

מרב קמל, "מעלל", גלריה עינגע, בר יוחאי 7 תל אביב, עד 30.7

יעל בלבן, "פָּט", גלריה הקיבוץ, דב הוז 25 תל אביב, עד 23.7

שרון פוליאקין, "מחר־אתמול", גלריה גורדון, בן יהודה 95 תל אביב, עד 23.7

• שרון פוליאקין
• מרב קמל
• יעל בלבן
• גלריה הקיבוץ
• דיוויד הוקני
• גלריה גורדון
• גלריה עינגע
• ציור
• רישום
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

גלריה מיקה

חשבון האינסטגרם של הצלמת האוסטרלית שרה בהבה מציג סדרת תמונות בלתי-מהוגנות בעליל בשם "סקס וטייק-אאוט". סביר להניח שהתמונות יגרמו לכם לרצות ללכת הביתה, להתפשט לגמרי ולהזמין טייק-אווי מושחת. בתערוכה אפשר להתפעל מהקומפוזיציה בסגנון האמנות הביתית של שנות ה- 70, או פשוט ליהנות ממיצוב המוצרים המוצלח. מה שבטוח, בסוף יהיה לכם חשק לנקניקייה וצ'יפס.

גלריה רוזנפלד

סדרת ציורים חדשה של זויה צ'רקסקי, מתארת זיכרונות מילדותה בברית המועצות הגוססת של שנות התשעים, רגע לפני נפילתה. הציורים מתמקדים בחיי היום-יום ובפרטים הזכורים לדור שלם שגדל בברית המועצות באותה תקופה.

גלריה ליטבק

הפרויקט "גבולות בטוחים" הוא שיתוף פעולה בין האמן אלעד קופלר לגלעד כהנא, סולן להקת ג'ירפות ויוצר רב-תחומי. בפרויקט, המורכב מקולאז'ים, נעשה שימוש בדגמי מפות ובאמצעים קרטוגרפיים, המנתקים את המוכר מן הקונטקסט ומעמידים אותו למבחן מחודש.

גלריה המשולש

יציג פרויקט במסגרתו במסגרתו יוצאו לרכישה עבודות אמנות שהן תוצאה של "דייטים אמנותיים" עם 5 אמניות נבחרות ומובילות של "המשולש". היצירה שלהן מורכבת בחלקה העיקרי מתגובה לאנשים סביבם, לחפצים שלהם ולסיפורים שלהם. את הדייט תוכלו לרכוש במחיר התחלתי של 1,000 ש"ח.

גלריה גורדון

גלריה גורדון, המציינת 50 שנה להיווסדה, מציגה תערוכה קבוצתית מאוסף הגלריה, של אמנים אשר עבדו עם הגלריה לאורך השנים. במהלך שנת 2016 תפתח הגלריה חלל חדש בדרום תל אביב.

• מיוחדים
• גלריה ליטבק
• גלריה גורדון
• גלריה רוזנפלד
• גלריה המשולש
• צבע טרי

• Facebook
• Twitter
• Email

We Lost Nothing. שלוש המילים האלו נצרבות במביט בעבודות התערוכה החדשה של אמן הרחוב Know Hope, שנפתחה בחמישי (26.3) בגלריה גורדון. מילולית נטען שכלום לא אבד, אבל חוסר שקט ממלא את המשפט. כלום, ועדיין איבדנו, הפסדנו. הכפילות השלילית מתעתעת והציפייה, גם אם מדובר בציפייה לאבד, מתבדית. מה שנותר ומהדהד הוא ריק אימתני וכואב. אף שהעבודה נוצרה בגרמניה, בזמן הפסקת האש שלאחר המלחמה בקיץ האחרון, בשבילי היא שרטטה בקווים מדויקים את העצם המעיקה שמערכת הבחירות האחרונה הותירה בגרון. ציפייה אמורפית שהתבדתה, וסופה בתחושת אובדן של מה שכלל לא היה שם.

פרשנות סובייקטיבית היא אחת הסוגיות שהתערוכה "Truth and Method", מתעכבת עליהן ומתעצבת בזכותן. מה קורה במפגש האדם עם האמנות ברחוב? אילו מטענים חדשים וקונוטציות הוא מוסיף ליצירה כשהוא נפגש עם מילים שנכתבו על קיר במרחב מסוים? אולי הוא בעצמו הופך לחלק מהיצירה? בתערוכתו הגדולה ביותר בתל אביב עד כה, Know Hope מרחיב את גבולותיה של האמנות שמתרחשת מחוץ למוזיאונים והגלריות.

כל אחת מהעבודות שנאספו מורכבת משלושה חלקים – באחד מופיע כיתוב שנחקק במרחב ציבורי, בשני מקועקע אותו הכיתוב על גוף אנושי, ובשלישי מופיעה הדמות המוכרת מארכיון האמן, במעין התכתבות עם שני החלקים האחרים של העבודה. דווקא מהדמות הזו Know Hope מנסה להתרחק בתערוכה הנוכחית. "לאורך השנים, ניכסתי באיזשהו אופן את הדימוי הזה, וכשאני יוצר משהו עם הדמויות האלו במרחב הציבורי, הסיטואציה נעשית מראש מאוד מוגדרת", הוא מסביר כשנשאל על הכיוון החדש שהתערוכה מסמנת.

"כשאדם רואה עבודה שהוא יודע שהיא של אמן מסוים, האינטראקציה היא בין האמן לצופה. זה מקום בעייתי לאמנות שממוקמת במרחב הציבורי. בתערוכה הזו יש התבוננות משותפת של הצדדים, כל אחד יכול להביא אל היצירה את המטען האישי שלו, או להיות מושפע ממה שקורה באותו רגע מסביב. המטפורות החזקות הן במציאות שמקיפה אותנו, כל מיני רגעים אנושיים שאנחנו רואים בחיי היומיום ואנחנו חלק מהם באופן מודע או לא. בגלל שזה מרחב ציבורי, יש פתח לאינסוף סיטואציות ודימויים שיכולים לעלות בזמן אמת. בחרתי להתמקד בזה וקצת להתרחק מהמקום הדידקטי של ציור שמדבר על משהו".

הבחירה הזו הובילה את Know Hope לתהליך יצירה שעבר גלגולים רבים בחצי השנה האחרונה. כל האנשים שהשתתפו בעבודות המוצגות בתערוכה היו זרים לו לפני שהפכו לחלק מהיצירה. "עבודות חוץ הן זמניות. קעקועים נובעים ממקום פיזי או מחשבתי מסוים – מישהו שאתה רוצה להיות, משהו שאתה רוצה לשמור איתך. הגוף משתנה, הקעקועים משתנים, מתעוותים, הזיכרון מיטשטש. יש פה משהו דינמי שהוא תהליך אורגני ומאוד אמיתי", הוא מסביר. "התהליך היה די מטורף מבחינה אנושית ורגשית – מהשיחה שלפני, דרך הקעקוע, שאותו עשיתי בעצמי בלי מכונה, רק עם מחט סטיק אנד פוק, שיטה שנוהגים להשתמש בה בדרך כלל בין חברים. רציתי להשאיר את זה אישי".

מה קורה במעבר של הטקסט מהקיר אל הגוף?

"אנשים, לעומת מקירות, הם אינטראקטיביים, נעים. הקעקועים כאן היו כמו שמות שניתנו במובן מסוים, מלאים בדינמיות. אני מנסה לשחרר את הדימויים, להחזיר אותם לחיים האמיתיים. יש כאן התערבות מסיבית כי אני כותב על קיר ומקעקע גוף, אבל בסופו של דבר זה גם לא קשור אליי. הנרטיב של האנשים נכנס לתוך הטקסט".

• אמנות
• אמנות רחוב
• Truth and Method
• know hope
• גרפיטי
• תערוכה
• תל אביב
• גלריה גורדון
• עירוני