• Facebook
• Twitter
• Email

תוכן שיווקי

עולם האומנות מאז ומתמיד סבל מדימוי מתנשא ונתפש כזכות השמורה לחוגים סגורים ועשירים יותר בחברה הישראלית. אותו דימוי הלך ודחק את מעמד הביניים עד לכדי רתיעה מוחלטת. במקביל, אמנים צעירים ומבטיחים שלא הצליחו לחדור אל תוך המעטפת השמורה נותרו מחוסרי עבודה ולעתים נאלצו לנטוש את החלום ממניעים כלכליים וקיומיים. המיזם "פחות מאלף", מצליח לחולל מהפכה ולשנות את החוקים בזירה האומנותית.

מדובר בלא פחות משליחות שדוגלת בהנגשה של עולם האומנות לקהל הרחב, בעיקר זה שנמנע ממפגש ישיר עם עולם הגלריות האליטיסטי. בגלריה שממוקמת בשכונת פלורנטין, מוצגות כיום אלפי יצירות שהן פרי עמלם של יותר מ-150 אמנים ישראלים. הסגנון מגוון, אקלקטי ומשווק בקונספט של תמחור הוגן: עד אלף דולר ליצירה מקורית.

בעלי הגלריה, אלי אדרי וישראל פרץ חברו לאוצר יועד בר נוי. השלושה זיהו את הצורך לקדם זרם אומנותי שפונה לזרמים נוספים בחברה ובמקביל – לאפשר לאמנים צעירים להתפרנס. הגלריה שנפתחה לפני כחמש שנים סומנה כסיפור הצלחה וכיום היא מחזיקה כבר שלושה סניפים במרכז הארץ. ויש גם תוכניות התרחבות אל מעבר לים, עם חמש גלריות נוספות שייפתחו בארצות הברית. הראשונה תיחנך בקרוב בסן פרנסיסקו.

כאמור, הגישה לא מתבטאת רק בהנגשת המחיר. עבודות רבות תלויות על קירות הגלריה בסגנון של סלון צרפתי לצד שם האמן והמחיר. ללא טקסט ופרשנויות מילוליות. הבחירה בדרך ההצגה הזו נובעת מתוך אמונה בקשר הבלתי אמצעי שבין המתבונן ליצירה ללא תיווך, הבהרה או פרשנות. מה שמאפשר לכל אחד ואחת למצוא יצירה שקרובה לליבם.

"היתרון הגדול שלנו, הוא שאנחנו באים מחוץ לשוק האמנות", מסביר אדרי. "הבנתי שלכל אמן גדול יש גם יצירות קטנות שיכולות להימכר במחירית נוחים יותר. כך שהאמנים הצעירים יכולים להציג את היצירות הגדולות שלהם לצד עבודות קטנות יותר של קדישמן שלרוב מוחבאות. מי שמוכר עבודות של אמנים מוכרים מעדיפים לא להתעסק איתן ולמכור יצירות שכרוכות בהוצאה כספית רצינית. אנחנו עושים בדיוק את ההפך ומציגים אותן למכירה".

"כשפתחתי את הגלריה, ידעתי שאני רוצה להביא את מעמד הביניים למקום לא שיפוטי, שמאפשר לו לבחור אמנות מתוך אהבה". מוסיף אדרי. "זו חנות ממתקים המיועדת לנפשם של המבוגרים ובאמת אפשר לקנות פה משהו אישי. כל היצירות מקוריות ומגיעות ישירות מהאמנים. אנחנו מציגים רק אמנים ישראלים מבלי להתפשר על האיכות. כך יכולים הלקוחות שלנו לבנות אוסף בלי הרבה ידע מקצועי ובתקציב שפוי".

"תהליך הבחירה מאוד מוקפד", מוסיף האוצר יועד בר נוי. " המטרה היא להבטיח ללקוחות שלנו את הטוב והאיכותי ביותר. האמנים הם בוגרי בתי הספר המובילים לאמנות בארץ או אוטודידקטים בעלי עתיד מבטיח. התמיכה שלנו בקהילת האמנים הישראלית היא עצומה ומתפתחת והשאיפה היא לשלב סגנונות שונים, החל מאמנות רחוב דרך יצירות ריאליסטיות ועד מופשט". יש לציין, שלצד האמנים הצעירים, מוצגות גם יצירותיהם של אמנים מובילים כמו יאיר גרבוז, מנשה קדישמן, יגאל תומרקין, פמלה לוי ולאה ניקל.

"עד היום, כדי שגלריה תתייחס אליך, היית צריך להיות כוכב", מציין ישראל פרץ, שותפו של אדרי למיזם. "אנחנו מייצגים משהו שונה. אם אתה מוכשר, חרוץ ואמן פעיל, נעבוד איתך. כלומר, המהפכה היא גם מול האמנים, שסוף סוף זוכים לבמה ולפרנסה מהאמנות שלהם. הקהל מרוויח אמנות טובה שמונגשת גם באמצעות המחיר וגם באמצעות הגישה הייחודית".

כיום, קיימים שלושה סניפים לגלריות של "פחות מאלף": בשכונת פלורנטין, בנמל תל אביב ובדן דיזיין סנטר שבבני ברק. בכל אחת מהן מוצגות למעלה מ-1000 יצירות של אמנים ישראלים.

• גלריה
• גלריה פחות מאלף
• תרבות
• אמנות

• Facebook
• Twitter
• Email

"במקרה שיש התאמה טובה בין היצירות לאופי האנשים החיים בסביבתן, נוצרת הזדהות ושייכות למקום אשר חשובה מאוד להתפתחות וליציבות הרגשית", נטען במאמר "סביבה כמעצבת אישיות", המלווה את ההזמנהלתערוכת איורים מספרי ילדים בגלריה "פחות מאלף". האם מי שקירות בית הוריו עוטרו בליטוגרפיות של אשר ושילדותו מלווה בהתבוננות אינסופית במבנים בלתי אפשריים, יפתח ראייה מרחבית או שיפסיק לתת אמון במציאות? "האמנות הופכת להיות חלק מהזהות האישית של הדרים במקום", ממשיך המאמר, שללא ספק מגרד להורה המתקדם באשמה ובארנק. אבל האם משקלה של אמנות בפיתוח אישיותו של הילד גדול יותר מכל גורם אקראי אחר?

יוסי אבולעפיה, דני קרמן, דוד פולונסקי והילה חבקין הם רק שלושה מהמאיירים המובילים המציגים בתערוכה. כמו כן נמכרים בה הדפסים במהדורות ממוספרות וחתומות, כך שאפשר להופכם לחלק מהזהות האישית במחירים של פחות מאלף (דולר). השבוע, בפורים, מצטרפת לגל האמנות־סביב־ילדים יריד בשם Artalef, שמטרתו דומה: “להנגיש לילדים את עולם האמנות באופן מסקרן ומאתגר". לצד פעילויות וסדנאות שונות יוצגו ביריד “עבודות שנעשו עבור ילדים או במחשבה עליהם", על ידי אמנים כפיליפ רנצר, קרן שפילשר וגליה פסטרנק, לצד טובי מאיירינו כבתיה קולטון וירמי פינקוס.

אביאל בסיל, שאייר כמה מספרי הילדים הנמכרים ביותר של השנים האחרונות – בהם “וניל על המצח ותות על האף" של מאיר שלו ו"גור חתול אדם ארוך שיער" של אתגר קרת – מציג בשתי התערוכות בו זמנית. בסיל, המעיד על עצמו שלרוב הוא סרבן ונחבא אל הכלים, נעתר לשתי ההצעות מסיבה פשוטה: “נפנפו לי בשמות שהיה לי כבוד להיות לידם על הקיר. המאיירים הנוספים המציגים הם כאלו שאני מעריץ".

מה הופך לדעתך ילדים לקהל יעד לוהט? זה קשור להרחבת פלחי שיווק או למשהו עמוק יותר מבחינה תרבותית?

"אני לא יודע, אבל אני בהחלט מרגיש את זה. אני חושב שגם לחוק הספרים שהעלה את מכירות הספרים לתודעה וגם לדברים שקרו בתחום האיור יש חלק גדול בזה. כשנכנסתי למחלקה לאיור בשנקר בקושי היה איפה ללמוד את זה. בארבע השנים האחרונות, הקשר שלי לשאר המאיירים המוצלחים שיצירותיהם יצאו לשוק בארץ וגם בחו"ל – שנוצר בעיקר דרך המדיות החברתיות – פשוט התפוצץ. גם לשבוע האיור שיובל סער עושה יש השפעה גדולה. אני בחרתי במקצוע הזה כי חשבתי שאני יכול לעשות אותו לבד בחדר, והנה – זה התהפך".

בסיל פרץ לעולם האיור הישראלי לפני כחמש שנים עם עבודת הגמר שלו בשנקר – איורים מרהיבים עם שיק אפריקאי ל"עוג מלך הבשן" של אלתרמן. היום, בעיקר בזכות עבודתו עם אתגר קרת, הוא כבר מקבל הצעות מרחבי העולם, והוא זוקף, כאמור, חלק מהצלחתו לחוק הספרים המאיים, שבעטיו בחרו הוצאות הספרים להוציא מחדש קלאסיקות ישנות: “אני יצאתי נשכר מזה, כי ראו בקו שלי משהו מודרני שיכול לתת לקלאסיקות עטיפה חדשה".

אילו יצירות אמנות היו תלויות בבית הוריך?

"בעיקר עבודות שאימא שלי הייתה רוקמת לפי קווקווים מיוחדים, שחזורים של עבודות ישנות. הטעם שלה היה מגוון, הרבה דברים שלאו דווקא קשורים זה לזה. לא הייתה איזו גישה לאמנות. ההורים פשוט שמו על הקיר דברים שבמקרה היו שם".

Artalef יריד אמנות לילדים, 23.3־27.3, רביעיית פלורנטין, סלמה 27, כניסה חופשית

• הילה חבקין
• יוסי אבולעפיה
• דני קרמן
• גלריה פחות מאלף
• ירמי פינקוס
• בתיה קולטון
• דוד פולונסקי
• ספרי ילדים
• אתגר קרת
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

יש מי שמקשיב לדור של מכורים לנוסטלגיה: מחר (חמישי) תיפתח בגלריה פחות מאלף תערוכה שתוקדש לאיורים המקוריים המוכרים לכולנו מספרי הילדים. בין האיורים תמצאו את "הכבש השישה-עשר" שאייר דוד פולונסקי, "הקטר" שאיירה אורית ברגמן וגם עבודות של דני קרמן, יוסי אבולעפיה, הילה חבקין ועוד. את התערוכה יזמה האוצרת שירה גפשטיין מושקוביץ, אמנית, אוצרת ואחת ממנהלי הגלריה. "הרעיון היה לקחת איורים שילדים מכירים מספרים שהם קוראים כל הזמן. זה התחיל מהילדים שלי – יש לי שלושה ילדים ואני קוראת להם הרבה. ערב אחד הקראתי להם סיפור וחשבתי לעצמי: מה קרה עם הציור המקורי? התחלתי לחקור את הנושא ומצאתי שאין מקום שמציג את הציורים האלה, ובטח לא כזה שמציע אותם למכירה. פניתי למאיירים מוכרים ואהובים, שהיצירות שלהם הגיעו לרמה של נכסי תרבות".

האיורים המקוריים שיוצגו בתערוכה הקרובה יוצעו למכירה בסכומים הנעים בין 3,000 ל-4,000 ש"ח. בנוסף, יוצעו למכירה הדפסים במהדורות מוגבלות, ממוספרות וחתומות במחירים שמתחילים ב-500 ש"ח. אם אינכם בעליהם הגאים של פלוס בחשבון, אלא ג'אנקיז של נוסטלגיה מן השורה (או לחלופין הורים לילדים), תוכלו ליהנות ממפגשים עם המאיירים, שידברו על היצירה שלהם.

גלריה פחות מאלף פועלת כבר שנתיים ולדבריה של גפשטיין מושקוביץ, מטרתה לאפשר לקהל לרכוש אמנות מקורית ואיכותית במחיר שהוא פחות מאלף דולר. הגלריה מציעה לקהל הרחב יצירות אמנות של אמנים ידועים כמו יאיר גרבוז, עזי אסד, יונתן הירשפלד ועוד לצד אמנים צעירים ומבטיחים ואמני רחוב, במחירים של 4,000 שקל או פחות.

"משחררים את האיורים המקוריים מהספרים האהובים", ערב פתיחת התערוכה, חמישי (10.03), 20:00 בגלריה פחות מאלף, אברבנאל 60, תל אביב

• הילה חבקין
• יוסי אבולעפיה
• דני קרמן
• הכבש השישה עשר
• הקטר
• גלריה פחות מאלף
• דוד פולונסקי
• ספרי ילדים
• נוסטלגיה
• תל אביב: חדשות עירוניות
• תל אביב
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

בנות גלריה ארטמיסיה, שנפתחה השבוע ושמוקדשת אך ורק לאמניות, מגדירות את המקום כ"מרחב נשי, מכיל ואינטימי". החלל החדש, שממוקם בפאתי פלורנטין, בין הנגריות ובתי המלאכה, מזמין ומושך את תשומת לבם של עוברי אורח שמציצים בסקרנות לתוך החלל הלבן והמואר עוד לפני הפתיחה הרשמית. בניגוד לגלריות צעירות אחרות שפחות משקיעות בנראות חלל התצוגה מטעמי תקציב, ארטמיסיה היא גלריה מוקפדת ומעוצבת לעילא, מקירות התצוגה המגנטיים ופינות הישיבה עד לגינה הקטנה.

על היוזמה אמונה לימור זהר־שביט, שעד לפני ארבעה חודשים שימשה כסטייליסטית הבית של קסטרו. מאחורי הרעיון לפתוח גלריית נשים עומד דווקא גבר – אלי אדרי, בן זוגה של זהר־שביט ובעליה של הגלריה "פחות מאלף", שממוקמת ממש בצד השני של הכביש. "אם גבר היה פותח גלריית נשים זה היה מגוחך", צוחקת זהר־שביט, שתפסה את המיזם בשתי ידיים והתמסרה לו בלהט ובתשוקה. אל זהר־שביט חברו מעין גולדמן, מנהלת התוכן של הגלריה, ונירה שלימוביץ', מנהלת הגלריה, שתיהן אושיות אופנה בפני עצמן.

שלושתכן מגיעות מעולם האופנה. המעבר הזה לאמנות הוא לא קצת מוזר?

זהר־שביט: "למה? את רואה בזה בעיה?"

גולדמן: "כל אחת מאיתנו מגיעה גם מעולם האופנה. עולם האופנה נשמע נורא הרמטי, כאילו באמת יש איזה עולם אחד כזה, משותף. בפועל זה ריבוי של דמויות ופרויקטים ותכנים. להגיד שזה מעבר מוזר זה רדוקטיבי. אני חושבת שזה קשור להגדרות מאד נוקשות ואולי מיושנות שמפרידות בין אמנות לאופנה. הרבה יותר מעניין בעיניי לראות דווקא כמה משותף לשני התחומים, זה כמעט מובן מאליו מכדי לציין את זה אפילו – אפשר לראות את ה'גם וגם' הזה קורה בכל העולם, בשיתופי פעולה בין מעצבים ואמנים, במעבר בין ההגדרות של יוצרות ויוצרים, במגזינים וגלריות שמוקדשים לקו התפר הזה".

עולם האמנות – לפחות בתל אביב – די סגור בתוך עצמו, ומסתכל בעין חשדנית על אנשים שמנסים להיכנס אליו מבחוץ.

זהר־שביט: "הכניסה לתוך העולם הזה הגיעה מבן זוגי, שגם היה קצת באופנה ובמשחק. הוא זיהה צורך אמיתי של אנשים שרוצים לצרוך אמנות אבל מרגישים שזה לא נגיש עבורם. כשאתה נכנס היום לגלריות יש תחושה קלה של ניכור".

רוב הגלריות לא שורדות לאורך זמן. היחידות שמצליחות להחזיק את הראש מעל המים הן כאלו שבעליהן יכולים להרשות לעצמם את העסק הלא תמיד רווחי הזה.

"כל הפיצויים שלי הלכו על המקום הזה", צוחקת זהר־שביט, "אבל אני שלמה עם זה לחלוטין. אני כל כך מאמינה במקום הזה. ולמה לא לנסות? מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? הפסד כלכלי? אין לי בעיה עם זה. אני לפחות אדע שנתתי לתקופה מסוימת חשיפה לאמנים".

השאלה ששבה ועולה בשיחה סובבת סביב הצורך בגלריית נשים. האם ההעדפה המתקנת הזו לא מביאה בעצם לתוצאה ההפוכה? אולי מאבק על ייצוג הולם של אמניות בגלריות ובמוזיאונים "רגילים" חשוב יותר מהניסיון ליצור לאותן אמניות חדר משלהן? גולדמן סבורה שהמחשבה על אפליה מתקנת לא עמדה מאחורי בניית התוכן של הגלריה. "זה לא עולם המושגים שאנחנו משתמשות בו", היא אומרת "אם כי אני יכולה להבין למה זה ייתפס ככה. מילת המפתח היא בחירה. לבחירות יכול להיות צביון חברתי או פוליטי גלוי. בדרך כלל גלריות ומוזיאונים טוענים לבחירה אובייקטיבית שמבוססת על איכות בלבד. איך בכל זאת, פעם אחר פעם, יש פחות נוכחות לאוכלוסיות מסוימות?".

ובכל זאת, למה גלריית נשים?

גולדמן: "הצורך הוא קודם כל שלנו ושל האמניות. מה שמניע אותנו הוא לא 'מה העולם צריך עכשיו'. מדובר במשהו הרבה יותר אישי, מקומי, נקודתי. יש תת ייצוג של אמניות בארץ ובעולם וכבר נכתב על זה לא מעט. לצד זה, אנחנו אישית מוצאות שהרבה פעמים הטעם שלנו מוביל אותנו ליצירות של נשים, לא רק באמנות פלסטית אלא בהמון תחומים. לכאורה יש כאן פרדוקס: איך יש כל כך הרבה נשים סביבנו עם טעם דומה לשלנו, איך יש מספרים כל כך גבוהים של סטודנטיות לאמנות ואמניות, ועדיין המספרים קטנים הרבה יותר כשזה מגיע לאמניות שמוצגות בגלריות ובמוזיאונים, ברשימות האמנים המצליחים? תעלומה".

בשנים האחרונות אפשר לדבר על עדנה מחודשת של תחום האמנות הנשית או הפמיניסטית, שאמניות רבות חששו בעבר להשתייך אליו מחשש שייתפסו כאקטיביסטיות טרחניות. תערוכות גדולות ופורצות דרך הוקדשו בשנים האחרונות להיסטוריה של האמנות הפמיניסטית, גם בישראל. אמנות נשים בלטה השנה גם בזירה הבינלאומית: בתחילת החודש חברת פוסי ריוט, מריה אליוכינה, סיפרה בריאיון שהבנות מתכננות לפתוח מוזיאון נשים במונטנגרו, שלא רק יציג יצירות של אמניות מכל העולם אלא גם יעסיק אך ורק נשים, ובחודש יוני הוקדש גיליון מיוחד לאמנות נשים במגזין החשוב "ארט ניוז". אחד הטקסטים הבולטים בגיליון הוא של האוצרת מאורה ריילי, שמאתגרת את התפיסה שלפיה אמניות זוכות ליחס שוויוני בשדה האמנות. ריילי מביאה סטטיסטיקות ונתונים מדאיגים מאוד על אחוזי הייצוג של אמניות בגלריות, מוזיאונים, ביאנלות ובתי מכירות, ומפצירה באנשי אמנות להציף בעיקשות את הדיון הזה.

הודעתן שלא יהיו בגלריה תערוכות מתחלפות במובן הקלאסי. איך אתן מתכוונות לייצר שיח?

זהר־שביט: "המקום בנוי מקירות מגנטיים והמטרה היא שתהיה דינמיות. החלוקה שנוצרה כאן היא של חלל מרכזי, 'החדר', שיהיו בו פרויקטים מתחלפים, וחלל נוסף שהוא מעין סלון שיהיו בו הרצאות, סדנאות ותכנים משתנים".

גולדמן: "האפיק התיאורטי הוא לא בהכרח המרכזי אצלנו. יהיו שיחות סלון, סדנאות והרצאות, אבל נראה לי שיש עוד ערוצי פעולה והתרחשות מלבד 'ייצור שיח'. אפשר להתמקד בלתת מקום מתוך סקרנות ולא מתוך איזה עמדה דידקטית על התוצאה המתוכננת ועל האפקט המיועד. אנחנו לא יוצאות במסע צלב לגרום לאנשים לדבר על אמנות נשים או לחשוב יותר על פמיניזם בכל מחיר. אנחנו מבקשות להנכיח ייצוגים מסוימים שמדברים אלינו, ושכאמור, אנחנו רואות שבשדה הנוכחי יש להם פחות נראות ממה שהיינו מקוות".

גלריה ארטמיסיה, אברבנאל 31

• אלי אדרי
• גלריה פחות מאלף
• גלריה ארטמיסיה
• פלורנטין
• נירה שלימוביץ'
• אמנות
• תרבות