במשך 20 שנה, עד תחילת 2025, הציבה חנות הדגל של קום איל פו בנמל תל אביב סטנדרטים חדשים בכל הקשור לשילוב בין אופנה, תרבות וערכים. כשהחנות בנמל נסגרה לפני כשנה וחצי, חשבנו שזה אולי התחלת הסוף ועוד קורבן עגום של האופנה המהירה, אבל חנות הדגל החדשה בלבונטין הוכיחה שטעינו, ועכשיו היא גם מתעלה על קודמתה.

>> שנה שלישית ברציפות: חגיגות יום העצמאות בתל אביב שוב מבוטלות
>> "אני רוצה לחיות": דיוויד לרנר וגלעד בלאש לא נכנעים למצב

בסוף החודש תשיק קום איל פו סדרת מפגשים חדשה יחד עם קרן Albi, מעבדת תרבות התומכת ביצירה של ישראלים ופלסטינים, תחת הכותרת "מחוץ לקונצנזוס". הסדרה תכלול ארבע הקרנות של סרטים דוקומנטריים העוסקים בדמויות שבוחרות לפעול בתוך מציאות פוליטית וחברתית מקוטבת, דרך אמנות, אקטיביזם והתעקשות על הזכות להישמע ולהיראות. ההקרנות ילוו בשיחות עם היוצרות, היוצרים וגיבורי הסרטים בגלריה-חנות-חצר בלבונטין.

קום איל פו בפרידה מהנמל (צילום: דור קדמי)

"החיים כאן דחוסים היסטורית, רגשית ופוליטית", כך נמסר ממארגנות הסדרה. "השיח הציבורי מקוטב, האלימות נעשית שגרה והמרחב הציבורי מצטמצם. בתוך מציאות זו, הסדרה מביאה למסך סיפורים על נשים ואנשים שמסרבים להשלים עם המצב כפי שהוא, ובוחרים לפעול בדרכים שונות: דרך יצירה, נוכחות אזרחית והתעקשות על שפה, זיכרון ואנושיות. הסדרה מבקשת לפתוח מרחב של התבוננות ושיחה על צורות שונות של פעולה בתוך מציאות אלימה ומקוטבת, ולהזמין חשיבה מחודשת על עצם המושג מאבק. היא יוצאת מתוך ההכרה שעשייה תרבותית אינה שוליים של המציאות, אלא אחת הזירות שבהן נקבע מה עדיין ניתן לומר".

תוכנית ההקרנות:

29.4, רביעי 19:30 – "היו ואינם"
הקרנה ושיחה עם הילה מדליה במאית הסרט.
הסרט (שהיה מועמד לאוסקר), מתבונן בפעילותה של קבוצת נשים המתנגדות למלחמה בעזה, אשר באמצעות עמידה שקטה מבקשות ליצור מקום במרחב הציבורי הישראלי לילדים העזתים שנהרגו במהלך המלחמה.

13.5, רביעי 19:30 – "דו קיום בתחת שלי"
הקרנה ושיחה עם גיבורת הסרט הקומיקאית והאקטיביסטית נועם שוסטר אליאסי.
הסרט מלווה את שוסטר אליאסי במשך חמש שנים, בזמן שהיא יוצרת מופע סטנד אפ אישי על צדק חברתי ופוליטי בישראל/פלסטין. הסרט הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל Sundance Film Festival בשנת 2025 וזכה שם בפרס חבר השופטים לחופש הביטוי.

27.5, רביעי 19:30 – "Know Hope"
הקרנה ושיחה עם אמן הרחוב וגיבור הסרט אדם יקותיאלי.
הסרט עוקב אחר יקותיאלי, שפעל במשך שנים תחת השם הבדוי Know Hope ושמר על אנונימיות, בזמן שעבודותיו ברחוב זכו לתשומת לב בינלאומית ואף זיכו אותו בכינוי "הבנקסי הישראלי". הסרט מתעד רגעים שבהם דרמה אישית מתגלגלת לאמנות ולפעולה פוליטית.

17.6, רביעי 19:30 – "המבריחים"
הקרנה ושיחה עם מישל אלרהב, גיבור הסרט, ועם הבמאי והמפיק טוני קופטי.
הסרט מתרחש ביפו ועוקב אחר טוני, המצטרף לחנות הספרים והקפה של דודו מישל. דרך מאבק לייבוא ספרים בערבית מתפתח מסע בין־דורי העוסק בדחיקת הספרות הפלסטינית מן המרחב המקומי, במעמדה של השפה הערבית במערכת החינוך הישראלית ובהיעלמות הספרים שמילאו את יפו לפני 1948.
>> מספר המקומות מוגבל. יש להרשם מראש בלינק //https://linktr.ee/AlbixCommeIlFaut// מחיר כרטיס על בסיס תרומה (תרומה מומלצת – 40 ש"ח)

• ❤ תרבות
• קום איל פו
• דוקומנטרי
• פלסטינים

הנה הנחת יסוד בסיסית: כולם מדברים על מערכת המשפט, ורובם לא מכירים אותה באמת. השנים האחרונות, בעיקר סביב אותה "רפורמה משפטית",הפכו את נושא מערכת המשפט בישראל למשהו שלכל אדם ברחוב יש דעה עליו. כולם יודעים לדקלם, משני צידי המתרס, את כל הנקודות שבהן אפשר להיות בעד ונגד המהלך שהציג יריב לוין בינואר 2023. אבל מערכת המשפט היא יצור חי – משהו שמתנהל ביום יום, בדרך כלל רחוק מהמצלמות. עולם אפור וסיזיפי של דיונים בלתי נגמרים, שרובם המוחלט לא מופיע בתקשורת ואנחנו לא נחשפים אליו.

>> אל תוך האפלה: מה אתם הייתם עושים בבוכנוואלד. זאת השאלה
>> לכל חשוד באונס יש שם: זה הכאוס שנשאר מצו איסור פרסום

אותה הפיכה משטרית שהוצעה ב-4 בינואר, 2023, על ידי השר לוין הייתה בעצם גלגול אחריות אחד ענק של הממשלה. זה לא שאנחנו כושלים כי אנחנו חדלי אישים, אלא כי מישהו מפריע לנו – פעם זו הפרקליטות, ופעם זו היועמ"שית ופעם זהו בית המשפט העליון. תסירו את "המכשול" הזה (כלומר, המערכת החיסונית של הדמוקרטיה) ותראו איך אנחנו ממלאים את כל מבוקשכם.לפוליטיקאים, יריב לוין ושמחה רוטמן בראשם, היה נוח להשאיר את מערכת המשפט באולימפוס הזה, להפוך את זה לדיון אקדמי ומלומד על הגבולות בין הרשויות ועד כמה קשה או קל לפסול חוקים, לשעמם ולהתיש את הציבור בפרטי פרטים משמימים.

אבל האמת היא שמערכת המשפט מתחילה ממקום הרבה יותר צנוע – מהדיונים הקטנים, הסיזיפיים והאפורים, שנוגעים לחיי היום יום של כל אזרח. זה מה ש"השופטים" עושה מצוין: היא מורידה את הדיבורים הגבוהים והאליטיסטיים – למציאות. לחיים עצמם."השופטים" היא, למעשה עונה שנייה של סדרה אחרת – "צדק צדק תרדוף", ששודרה ב-2021 (גם כאן, בתאגיד השידור הישראלי) ועסקה בבתי משפט קהילתיים. היוצר של הסדרה הוא אייל בלחסן, מי שנודע בסדרות דוקו בעלות אופי חברתי שמביאות את הפריפריה אל המסך. בלחסן יצר גם את הסדרה המעולה "לוד: בין ייאוש לתקווה" שעסקה בעיר תחת הוועדה הקרואה, וגם את הדוקו "הקרב על משטרת שדרות" – על אחד האירועים הכואבים שהתרחשו בעיר בשבעה באוקטובר ביום ה-7.10.

גם ב"שופטים", לצד השופטים עצמם שמגיעים ממקומות מגוונים ומעניינים, אנחנו לא פוגשים דיונים משפטיים בשפה גבוהה וברומו של עולם, אלא במקום הכי פשוט שבו המשפט פוגש את האזרח – בנאשמים של יום יום. ההוא שנתפס על עבירת סמים, ההוא שניסה לגנוב אופנוע וגם ההוא שהיה מעורב בפרשת רצח. שם, כמו שכתב נתן אלתרמן ב"ליל חניה", כל הכלים והחוקות בעירומם. ושם, אתה גם למד בעיקר על הבעיות האמיתיות של מערכת המשפט.

בסצנה החזקה ביותר בפרק הראשון, הרבה תיקים עברו – כמעט כסרט נע – בפני אותו שופט. החלטות של הארכות מעצר שמתקבלות תוך דקות, מאחד לשני. וזו לא האשמה כלפי השופט – הוא מתמודד עם כמות תיקים פסיכית שמוטלת עליו, ומנסה לעשות את עבודתו בצורה הטובה ביותר. אבל כשיש 850 שופטים על 10 מיליון אזרחים במדינת ישראל, אין דרך אחרת להתמודד עם העומס. וכשראיתי את זה, נזכרתי בכל הדיבורים על אותה "רפורמה".

מערכת המשפט אכן לא מושלמת. יש בה לא מעט פגמים, כמו בכל ממסד ישראלי. אבל מי שרצה להרחיק את הדיון לנושאים של פסילות חוקים ועילת הסבירות – לא רצה לפתור בעיות באמת. לא רצה לתקן את המקום שבו אנחנו באמת נתקלים במערכת, בתיקים הקטנים ובאפשרות לקבל משפט צדק. הוא רצה לצייר דמון גדול שאפשר לשנוא ולהסית נגדו, ולא לשפר באמת את מערכת היחסים שבין השופטים לאזרחים. כמו בכל נושא אחר שמנהל את חיינו, הממשלה בחרה בפופוליזם על פני האפשרות לנהל את החיים בצורה טובה יותר.

"השופטים" היא סדרה מעניינת, קצבית ומושכת עיניים, אבל שווה להתעכב על סצנת הפתיחה הצורמת שלה: היא מתחילה בהתנחלות דולב שבמטה בנימין, ואנחנו פוגשם בה שופט מניח תפילין. זו לא התקפה על הדת האישית של האדם או על מקום מגוריו, ראוי שיהיו יותר שופטים מכל מיני השקפות, אלא דווקא על המסגור שמרגיש כמו התנצלות בפני מי שניסו להטיל סטיגמה בשופטים כקבוצה. "הנה", הסצנה הזאת כמו אמרה, "השופטים הם בדיוק כמונו – חלקם דתיים, חלקם אפילו גרים בהתנחלויות. לא מה שחשבתם".

לא ברור את מי האפולוגטיקה הזאת ניסתה לשכנע. את המתנגדים האוטומטיים של מערכת המשפט, והמסיתים והמדיחים נגדה, זה לא יקנה בכל מקרה. הם ימשיכו לדבר על מערכת המשפט כמפלצת שטנית ודורסנית שרוצה להפיל את נתניהו (ואת שלטון הימין) ולהפוך את הילדים שלכם לאפיקורסים. ולי, כמי שמאמין שמערכת משפט צריכה להיות חזקה ועצמאית, זה לא ממש הזיז מלכתחילה – כל עוד אדם שופט במצפון נקי ועושה את עבודתו נאמנה, ממש לא מעניין אותי איפה הוא גר ובמה הוא מאמין.

השופטים, כולל השופט שהופיע באותה סצנה, לא זקוקים להתנצלות הזאת ולא צריכים לעמוד בשום מבחן נאמנות חיצוני. המבחן היחיד שלהם הוא בעבודה. קצת חבל שמתוך רצון אולי להתכתב עם אותה "רפורמה" ו"להוכיח" לתוקפי מערכת המשפט שהם טועים, הסדרה שיחקה להם לידיים.ועדיין, "השופטים" היא סדרה שעושה מה שסדרות דוקו תאגיד יודעות לעשות: לספר סיפור מורכב בצורה נגישה.היא נולדה מרצון של מערכת בתי המשפט לפתוח את עצמה, כדי לשפר את תדמיתה בפני הציבור. במובן הזה, היא בהחלט עשתה את העבודה. האם זה יגרום לדמוניזציה של תחום המשפט להיפסק? כנראה שלא. אבל זו הצצה חשובה לעולם שאנחנו לא מכירים, וכמוצר טלוויזיוני לפעמים זה מספיק.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• דוקומנטרי

יום השואה, בדרך כלל, הוא לא יום טוב לטלוויזיה. לא סתם צמחו כאן מיזמים כמו "זיכרון בסלון" – זה יום שבו המסך נדחק לקרן זווית. ערוצי הטלוויזיה מקדישים את הפריים טיים לטקסים ממלכתיים ולהקרנה האלף ואחת של "רשימת שינדלר" ו"הפסנתרן". אבל מדי פעם מגיחה יצירה טלוויזיונית טובה ששווה את תשומת הלב. אתמול זו הייתה "המהפנט מבוכנוואלד", מיני-סדרה תיעודית רזה (שלושה פרקים, חצי שעה כל אחד) שעלתה השבוע ביס דוקו (הפרק האחרון ישודר הערב, אבל את כל הסדרה אפשר לראות ב-VOD). שי פוגלמן, שמוכר בין היתר בזכות התחקיר לסרט על האסיר איקס, הוא הרוח החיה מאחוריו כדמות פעילה של מי שעשה את התחקיר וגם מוביל אותו בקריינות לאורך הסרט.

>> שואה, גבורה, אקשן: 12 סרטי השואה הכי טובים לזכור איתם
>> איך שכחנו את השואה ולמה יוצרי הטלוויזיה בישראל ויתרו עליה

הסיפור נוגע לאיש ייחודי בשם אדווין קצן-אלנבוגן, שנודע לשמצה בתור היהודי היחיד שעמד לדין והורשע על חלקו בקיום מחנה ההשמדה בוכנוואלד בזמן מלחמת העולם השנייה. הסיפור של קצן-אלנבוגן הוא סיפור מופרע; מישהו שהחל קריירה בתור סטודנט לרפואה, למד פסיכולוגיה והיפנוזה ובעיקר יצא לו שם של נוכל שיודע לרמות את דרכו לפסגה. לעשות הכל כדי לשרוד.

גם הוא, כמו כל יהודי שחי בגרמניה, נשלח למחנה ריכוז, אבל חי על מה שכונה "התחום האפור"; הוא מצד אחד היה יהודי, אבל מצד שני פעל בשיתוף פעולה עם המשטר הנאצי וקציני האס.אס כדי לשמור על עצמו. קצן-אלנבוגן הרחיק לכת. הוא לא רק עבר על המוסר הקלאסי, הוא דרס אותו ברגל גסה. לעתים ממש התעלל באסירים אחרים, במסגרת התפקיד שלו כ"רופא הראשי" של המחנה.

"המהפנט מבוכנוואלד" הוא לא דוקו שואה קלאסי. הסדרה לא מספרת את הנראטיב המוכר של סרטים וסדרות מהסוג הזה שתיאר תמיד שני סוגי דמויות ברורים: מצד אחד קצינים נאציים אכזריים וערלי לב, ומצד שני הקורבנות היהודים החפים מפשע. הסרט נוגע למי שהיו באמצע, עולם של אסירים יהודים שעמדה בפניהם דילמה מוסרית אדירה: האם לשמור על עצמם ואולי אפילו לזכות להטבות בתוך הגטו, תמורת בגידה באסירים האחרים ועזרה למכונת המלחמה הנאצית?

יותר מהדילמה הזו, היא מציבה שאלה בועטת גם בפני הצופים: האם אנחנו בכלל יכולים לשפוט את מי שבחר בצד הלא נכון? מצד אחד, במוסר האנושי שלפיו אנחנו אמורים להתנהל, קצן-אלנבוגן הוא איש נוראי, אדם שלא היסס לא רק לבגוד ביהודים אחרים, אלא ממש להתעלל בהם כדי לשמור על עצמו. מצד שני, אנחנו מעולם לא היינו במצב הישרדותי כזה, ואולי בעצם נוח מאוד לשפוט אותם כשאנחנו רואים את הסרט, יותר משמונים שנה אחרי השואה, כאנשים חופשיים שרואים דוקו בבינג'. מה אנחנו היינו עושים במצב כזה? האם אפשר בכלל לדמיין?

לסרט המקורי, שממנו נוצרה הסדרה (וזכה בפרס התסריט בפסטיבל דוקאביב בשנה שעברה), קראו "הסתגלות לאפלה". וזה, במידה רבה, היה הסיפור של קצן-אלנבוגן. אדם שתמיד ידע להסתגל לתנאים שהסביבה הציבה לו, וגם במקום כל כך אכזרי כמו מחנה בוכנוואלד הוא מצא את הדרך להסתגל.בעולם שבו כל אחד עומד בפני עצמו, קצן-אלנבוגן היה האכזרי מכולם, מה שבסופו של דבר עזר לו גם לנצח. הוא שרד את הגטו, עמד לדין והורשע, אבל בסופו של דבר שוחרר במסגרת חנינה המונית שארה"ב נתנה לפושעי מלחמה נאציים (עובדה בלתי נתפסת, בדיעבד) כי הייתה צריכה את גרמניה החדשה במאבק מול הקומוניזם. בסופו של דבר, אחרי כל התהפוכות, השקרים, הבגידות והמעשים הנאלחים, הוא מת כאדם חופשי בפרברי מינכן.

שאלת הלקח מהשואה היא קלישאה ישראלית די מאוסה. לכל אחד מאיתנו יש את הלקח שלו. האם לעולם לא עוד לנו כיהודים או לעולם לא עוד לאף אדם? הדוקו הזה הולך על שאלה מעט צנועה יותר: מה אנחנו מוכנים לעשות כדי לשרוד? האם למען הקיום הפיזי שלנו אנחנו מוכנים לשלם כל מחיר מוסרי? ואם כל כך אוהבים להחזיר אותנו לשואה ולהשוות הכל לשם, האם גם במציאות ההיא היינו בוחרים לשקר ולבגוד, רק להישאר בחיים?המונולוג האחרון שפוגלמן מקריא הוא הערת אזהרה. כזו שאומרת לצופים – ההסתגלות הזאת לאפלה, שגרמה לקצן-אלנבוגן לנצח, היא מסוכנת. כי כשאנחנו בחושך ואנחנו בוחרים להתרחק מהמוסר, בסוף היעדר המוסריות הזה רודף אותנו כשהאופל חולף. והוא תמיד חולף בסוף.

בדרך לשאלה הזאת, מדובר בדוקו מצוין ליום השואה שהיה עובד בקלות גם בימים אחרים. זה סיפור מספיק מעניין, עם מרואיינים מספיק טובים (חלקם מדהימים ממש) וסיפור עלילה שלא חף גם מהומור או מרגעים קלילים יותר, כדי לספר סיפור פשוט ולא ייאמן. יותר מכל, בולט כאן התחקיר המדהים והחרוץ של פוגלמן שעבד ללא לאות כדי להביא את הסיפור, על כל המורכבות שלו.הוא הציג את אדווין קצן-אלנבוגן כפי שהיה; איש אכזרי ונכלולי, אבל גם קורבן של מציאות פסיכית. ובתקופה שבה מורכבות נחשבת לתכונה בעייתית, דווקא הדוקו הזה יכול לעזור לזכור שבעולם יש הרבה יותר מרק שחור ולבן.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• יום השואה
• דוקומנטרי

לזיכרון יש דרכים רבות, אך בימי אבל קולקטיביים כמו יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יש תחושה מסוימת שלזיכרון יש טקסיות. ואכן, גם הערב יוקרן בערוצי הטלוויזיה הטקס הממלכתי מ"יד ושם", שאולי מתאים למי שמתחבר למסורת, ומחפש את הדרך הקבוע לזכור, להרגיש ולהתחבר לזוועות אותם חוו בני משפחתנו באירופה. אבל עבורנו, לפחות, זיכרון יכול וצריך להתבטא גם אחרת, כשבשנים האחרונות הדרך המועדפת עלינו להעביר את ערב יום השואה היא בצפייה בסרטי שואה מודרנים יותר, או במגוון יצירות דוקומנטריות שמציעות נקודת מבט שונה מהטקס.

מעבר למשדר "זיכרון בסלון", שישודר ב-21:30 בקשת 12, תוכלו הערב לצפות בסרט"נער יהודי גאה"בכאן 11 (21:30), הארוז כמסע תיעודי-בלשי בעקבות סיפורו של הרשל גרינשפן, הנער היהודי שהתנקש בחיי דיפלומט של גרמניה הנאצית בפריז, אירוע ששימש כתירוץ לפרעות "ליל הבדולח". ב-HOT8 תוכלו לצפות בסרט"הפוליטיקה של הזיכרון",שבוחן כיצד השתנה זיכרון השואה מדימוי הקורבן הפסיבי, דרך סיפורי ההתנגדות והגבורה, ועד האתוס של לעולם לא עוד" – והתמורות שהתרחשו בו גם לאחר השבעה באוקטובר.

בערוצי הדוקו וב-VOD של yes ופרטנר TV תמצאו את המיני סדרה "המהפנט מבוכנוואלד", זוכת פרס התחקיר לדוקאביב, שמביאה את סיפורו הלא יאמן של ד"ר אדווין קצן-אלנבוגן – רופא שהיה מחלוצי המחקר הפסיכיאטרי, מרגל, נוכל ומהפנט שהפך ליהודי היחיד בהיסטוריה שהורשע בביצוע פשעי מלחמה נאציים. גם הסרט "אלי ויזל: נשמה באש" ישודר שם, עם ביוגרפיה מקיפה על חייו הפרטיים והציבוריים של הסופור וחתן פרס הנובל לשלום, שתעסוק במורשת שלו ובהשפעתו דרך ראיונות ישנים וחדשים עם בני משפחתו, חומרי ארכיון וקטעי אנימציה מצוירים ביד. איך שלא תרצו לזכור, העיקר שתזכרו.

• מה רואים הלילה
• יום הזיכרון לשואה
• שואה
• דוקומנטרי