רוברט פטינסון מספר על "גוד טיים", דיבורי האוסקר והכינוי השנוא עליו
רוברט פטינסון ("הארי פוטר", "דמדומים") נזכר איך הגיע למשחק, מדבר על השעות שבילה בבתי הכלא בניו יורק לפני צילומי הסרט החדש ומסביר מדוע לונדון היא העיר האהובה עליו
השיער של רוברט פטינסון נעלם. זה הדבר הראשון שאני שם לב אליו כשאנחנו נפגשים. הבלורית מעוררת הקנאה שלו הוחלפה בתספורת קצוצה לגמרי, שכאילו עוצבה כדי לשבור את לבם של מיליוני מעריצי "דמדומים". התספורת היא תוצר לוואי של סרטו החדש של פטינסון, "גוד טיים", בו הוא מגלם בחור שעושה לעצמו חימצון נורא בשיער ונראה כמו הדחליל ב"קוסם מארץ עוץ" אחרי ליל הוללות קשה במיוחד. כרגע הוא יושב על ספה במלון בסוהו, לבוש בג'ינס, טישרט ונעלי ספורט שכבר הפכו למדים שלו ("כל החפצים שלי היו נכנסים בשקית פלסטיק", הוא אומר) וקל להאמין שאם לא היה עובד על פרויקט חדש – הרפתקת המד"ב החדשה של הבמאית הצרפתייה קלר דני, "היי לייף" – הוא עדיין היה מסתובב עם הבלורית המחומצנת האיומה ההיא.
באופן כללי, אפשר לומר שפטינסון נהנה לעשות בדיוק ההיפך ממה שמצפים ממנו. כנער מתבגר בבארנס שבלונדון הוא הגיע למשחק באופן לא שגרתי: הוא ניגש לאודישן להצגה סתם כי רצה להתחיל עם אחת הבנות שהשתתפה בה. הפריצה הגדולה שלו הגיעה בגיל 17, כשקיבל את תפקיד סדריק דיגורי ב"הארי פוטר וגביע האש". זמן קצר לאחר מכן הוא קיבל דחיפה אל הזרקור המסנוור של התהילה כשכיכב בסדרת סרטי "דמדומים".
עוד כתבות מעניינות:
10 סרטי אימה בנטפליקס שאף אחד לא הצליח לסיים
הסרטים הכי מדוברים שעולים בחודשים הקרובים
למה הוליווד לא מצליחה לעשות מד"ב?
מאז העדיף פטינסון לבחור בדרך הפחות צפויה. "אנשים היו מחכים מחוץ לבית שלי לפני כמה שנים", הוא נזכר בהיסטריה שליוותה את "דמדומים". מעריצי הסדרה התקבצו מחוץ לביתו, והקיצוניים שבהם אפילו שלחו איומי מוות לחברתו אף.קיי.איי טוויגס במשך שנים אחרי סיום הסדרה.
אבל אז הבן המפורסם ביותר של שכונת בארנס נטש את שוברי הקופות ואת אור הזרקורים. הוא בילה את השנים האחרונות בעבודה עם במאי קאלט כמו דיוויד קרוננברג, וורנר הרצוג וג'יימס גריי. הסרטים בהם השתתף לא תמיד יצרו סביבם רעש, אבל הם היו ייחודיים, לעתים מבריקים, ובעיקר השאירו רושם עמוק על מי שצפה בהם. "גוד טיים" הוא אחד מהם. זהו מותחן אלים ומטונף שמוצף באווירה יאוש מיוזע, אך זהו סרט מרתק שיש סיכוי טוב שנראה אותו בין המועמדים לאוסקר השנה. והופעתו של פטינסון מדהימה.
הסרט בויים על ידי האחים סאדי. שמעתי שמצאת באינטרנט תמונה מתוך אחד הסרטים שלהם, התקשרת אליהם ללא כל היכרות קודמת והם כתבו את הסרט הזה במיוחד בשבילך. זה נכון?
"זה מוזר, ג'וש (ספדי) דיבר על זה קודם: 'הסתכלתי על התמונה שדיברת עליה, וזאת סתם תמונה של פנים של שחקנית!' זה היה מהסרט 'השד יודע מה' ופשוט הייתה לי תחושה לגביה. אז שלחתי להם כמה מיילים וכתבתי שאני מוכן לעשות כל דבר".
"גוד טיים" מתרחש בעולם ניו יורקי מאוד מסוים. צללת לתוכו?
"ביליתי יום שלם בתוך הדמות. מעולם לא עשיתי משהו כזה. בני (ספדי, שמגלם את אחיו – פד"ס) ואני בילינו יום שלם ביונקרס, ישבנו בדאנקן דונאטס ופגשנו אנשים שהוא מכיר. גם הלכנו לכמה בתי כלא".
היו בין האסירים מעריצי "דמדומים"?
"היה אחד. היינו שם חמש או שש שעות, ולאף אחד לא היה מושג מי אני. אבל כשהיינו בדרך החוצה, במעלית מלאה באסירים, הרגשתי שאחד מהם נועץ בי עיניים ואמרתי 'מה?' והוא פשוט הסתכל עליי ואמר (במבטא קווינס כבד – פד"ס) 'פאקינג דמדומים!'. פתאום כולם במעלית נעצו בי עיניים. ואני פשוט אמרתי 'אני לא יודע על מה אתה מדבר'. זה היה מפחיד נורא".
בטח היו גם רגעים מוזרים בזמן הצילומים. יש סצנה שבה חבילת צבע מתפוצצת לך ברכב, למשל.
"היה לי אז ברונכיט ממש קשה – היה קפוא בניו יורק באותו זמן – ובסצנה הזאת נשמתי כמות עצומה של צבע אדום. אחר כך ירקתי את זה במשך שלושה שבועות, זה היה מטורף".
התחושה בסרט הזכירה לי קלאסיקות משנות השבעים, כמו "הקשר הצרפתי" – מצלמים ברחובות העיר, אבל מבלי למלא את כל הטפסים המתאימים.
"צילמנו סצנה של שוד, אבל לא היה לנו אישור לצלם מחוץ לבנק, רק בפנים. היו לנו מסיכות והיו שוטרים בכל מקום. זה נראה כאילו אנחנו באמת שודדים בנק. שלחתי לג'וש לפני כמה ימים סרטון של בחור שצילם סצנה דומה לזו שב'גוד טיים', ושוטר ירה בו".
מה גרם לך לרצות לשחק?
"הצטרפתי לתיאטרון חובבים בבארנס, אני חושב שהסיבה הייתה שרציתי להתחיל עם אחת הבנות שם. בכלל לא התעניינתי במשחק עד אז. אבל אודישן אחד שינה הכל. זה היה כל כך מפחיד: מעולם לא שרתי, רקדתי או שיחקתי בפני אף אחד, ופתאום מצאתי את עצמי עושה את שלושתם יחד באודישן ל'ברנשים וחתיכות'. רציתי את התפקיד של פרנק סינטרה. אני חושב שליהקו אותי כרקדן קובני (צוחק)".
זאת הייתה חוויה מעצבת?
"הרבה אנשים שם התייחסו לזה מאוד ברצינות, ולא ממש קיבלו אותי לחבורה הזאת, אז זה היה מאוד מעצב. אני פאקינג אאוטסיידר! (בקול מתפנק – פד"ס). נסעתי לאמריקה עוד לפני שכמה מהעמיתים שלי עשו זאת, מאותה הסיבה: לא הרגשתי שאני חלק מחברת התיאטרון באנגליה. חוץ מזה, פיטרו אותי מהצגה והתעצבנתי על כולם".
![דניאל רדקליף ורוברט פטינסון ב"הארי פוטר"](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2018/04/sizes/harry_potter_wo_500_396.jpg "דניאל רדקליף ורוברט פטינסון ב"הארי פוטר"")
הקריירה שלך התחילה בשתי סדרות ענקיות, "הארי פוטר" ו"דמדומים", אבל מאז לא המשכת בנתיב שוברי הקופות. אם היו מציעים לך תפקיד, נניח, ב"מלחמת הכוכבים", היית מסכים?
"בטח, כן. אני מת על הסרטים האלה וכולם רוצים את התפקידים האלה. אני מרגיש שזה דווקא עוזר לקריירה שלך אם אתה עקבי. אם אתה אומר: 'אני הולך לעשות משהו ממש מטורף עכשיו, ואז משהו מאוד שמרני', אני לא חושב שזה עובד. לקח הרבה זמן, אבל עכשיו אנשים אומרים 'כן, אתה עושה דברים די יוצאי דופן'".
האם היחס שלך ל"דמדומים" השתנה במשך השנים?
"בערך. אני מרגיש שתמיד הייתה לי את אותה התשובה, זה היה כיף וזה לא כאילו שחתמתי מראש על סדרה של שמונה סרטים, ידעתי שזה יסתיים. הייתי אמור לגלם בן 17, היו רק ארבעה ספרים ולא יהיו עוד. הפעם היחידה שבה התייחסתי לזה כאל חוויה שלילית הייתה כשאנשים חיכו מחוץ לבית שלי, לפני כמה שנים".
עדיין צועקים לך "אר-פאץ"?
"זה הדבר המעצבן: למה יש אנשים שנדבק להם כינוי ואנשים שלא?! זה ממש לא פייר שנדבק לי כינוי כזה (צוחק)".
"הארי פוטר והילד המקולל" מציג כרגע בלונדון. ראית את זה?
"עוד לא, אבל אני רוצה. זה מוזר בשבילי, כי אני מרגיש שזה קרה בחיים אחרים לגמרי".
לדמות שלך בסרט יש חלק גדול במחזה. אתה מרגיש רכושני לגבי סדריק דיגורי?
"לא ממש. אפילו ב'דמדומים' הייתי סקרן לראות איך מישהו אחר היה מגלם את הדמות. היה כל כך נחמד להיות חלק מזה. זה, יותר מכל דבר אחר, שינה את חיי. זאת הסיבה שלא הלכתי לאוניברסיטה".
![רוברט פטינסון ב"דמדומים"](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2018/04/sizes/Robert-Pattinson_wo_500_370.jpg "רוברט פטינסון ב"דמדומים"")
"הארי פוטר" מנע ממך ללכת לאוניברסיטה?
"הצילומים המשיכו הרבה מעבר ללו"ז המתוכנן, ולא יכולתי ללכת. זה היה אמור להסתיים אחרי ארבעה חודשים, אבל נמשך 11-10 חודשים. הייתי מגיע לאתר הצילומים אבל לא עובד במשך שבועות רצופים (כי לא נזקקו לו בסצנות המצולמות – פד"ס). הייתי בן 17, והייתי היחיד שם שלא היה בבית הספר. סתם ביליתי שם".
אתה עדיין מרגיש שלונדון היא הבית שלך?
"אני מחלק את הזמן שלי בין לונדון ללוס אנג'לס, אבל לונדון היא עדיין העיר האהובה עליי. אני לא חושב שהייתי יכול לגור במקום אחד למשך יותר משישה חודשים. אין לי אינסטינקט קינון".
אתה יכול להסתובב בעיר בקלות?
"אני תמיד מסתובב ברגל, בכל מקום – למרות שאני הולך כמו משוגע. בלונדון אני נוסע באופניים לכל מקום, ואני מתגעגע לזה כשאני בלוס אנג'לס".
לאן אתה הולך כדי לצרוך תרבות?
"אני לגמרי לא בעניינים, זה נורא. פעם הייתי נכנס לחרדה במקומות ציבוריים, ואני רק עכשיו מתחיל להתגבר על זה. הלכתי למוזיאון טייט מודרן בפעם הראשונה לפני שלושה חודשים – ראיתי את התערוכה של ג'קומטי, שהייתה מדהימה".
קשה לך לצאת לחופש?
"זה הדבר השני שמוזר במשחק: אתה כל הזמן דואג שלא תהיה לך עבודה".
הוליווד יודעת לערוך מסיבות מטורפות. אתה נהנה מהצד הזה של העבודה?
"זה כיף. אנשים שמופיעים למחייתם מאוד חוששים שאנשים ייראו את האופי האמיתי שלהם, אז או שהם מתחבאים, או שהם מופיעים כל הזמן. זה מרתק ללכת למסיבה עם אנשים שכולם החליטו 'להיות בדמות'. הנשף של המטרופוליטן… אלוהים! הכל שם היה 15 בסולם של 1 עד 10".
אין בך חלק שמעדיף לשבת בצד בשקט ולשתות בירה?
"אתה פשוט צריך להתחייב לזה. אבל זה באמת קשה".
יש כבר דיבור על "גוד טיים" בהקשר של פרסי האוסקר, אז אולי מצפות לך עוד כמה מסיבות גדולות.
"גם כשעשינו את הסרט הזה לא היה לי מושג מה יקרה איתו – הוא היה כל כך קטנטן. זה היה מסע מטורף".
