מדוע הקומדיה הרומנטית גוססת בקולנוע ומשגשגת בטלוויזיה?
מתברר שבעידן של סטוצים אנחנו דווקא מעדיפים להתחייב לקומדיות הרומנטיות שלנו לעונה שלמה ולא לשעה וחצי
בשנת 2005 נראה היה שמעמדה של הרומנטיקה הקולנועית יציב ובטוח. קומדיות ודרמות רומנטיות היו יוצאות במשך השנה וזוכות להצלחה יחסית, וכמה מהן גם מתברגות באופן קבוע ברשימת 20 הגדולים בסוף השנה. אלה לא היו הסרטים הכי רווחיים (אבל גם ממש לא הכי יקרים), מוערכים (אבל גם ממש לא הכי נקטלים) או חשובים (אבל מה זה חשוב בכלל?) בלוח השנה, אך היה להן מקום בו. בצד "הארי פוטר", "באטמן מתחיל" ו"קינג קונג" הופיעו ברשימת שוברי הקופות השנתיים ברחבי העולם גם "מר וגברת סמית", "בתול בן 40", "לדפוק חתונה" ו"היץ'". ובינתיים על המסך הקטן צצו באותה שנה שתי סדרות שיהפכו ללהיט ענקי – "איך פגשתי את אימא", קומדיה רומנטית במסווה של סיטקום, ו"האנטומיה של גריי", דרמה רומנטית במסווה של סדרת בית חולים.
עשר שנים לאחר מכן – כלום. מבט קצר ברשימת שוברי הקופות העולמית מגלה אפס קומדיות רומנטיות מובהקות בצד כל מיני בערך: "סינדרלה" ו"50 גוונים של אפור" במיקומים גבוהים, סרט הפשע הרומנטי "פוקוס" ו"אסון מהלך", מעין פרשנות חדשה וחצי עוקצנית על הז'אנר, בעשירייה הרביעית. הלהיט הרומנטי הגדול של 2016, "ללכת בדרכך", מדורג רק במקום ה־26 ברשימת הסרטים הרווחיים של השנה, והוא פחות או יותר לבד שם. בטלוויזיה בינתיים: "מינדי", "ג'יין הבתולה", "Love", "קז'ואל", "האקסית המטורפת", "הכי גרועים שיש" ו"קטסטרופה" מנסות ללמד אותנו משהו חדש על אהבה, סקס ומערכות יחסים, וגם "כתום זה השחור החדש", "בנות", "בוג'ק הורסמן", "Master of None" וכמובן "האנטומיה" ושאר להיטי שונדה ריימס, שהפכה בעשור שחלף לאימפריה מהלכת, עוסקות בנושא באינטנסיביות.
זה לא שהוליווד ויתרה לגמרי על הרומנטיקה, היא פשוט סיפחה אותה לתוך ז'אנרים אחרים והורידה ממנה את הפוקוס. בסוף העשור הקודם ז'אנר הקומדיה הרומנטית כבר נחשב לשחוק, קלישאתי וירוד, והוא התקשה להיוולד מחדש בגרסה מודרנית. זה לא שלא היו ניסיונות לחדש ולרענן, חלקם מוצלחים ומצליחים: סרטי אנסמבל ("אהבה זה כל הסיפור" או "יום האהבה"), קומדיות יזיזים כמו "ידידים פלוס" או "קשר לא מחייב", היפוכי תפקידים או סרטי קוגריות ("ההצעה", "להתאהב מחדש"), עלילות רומנטיות סביב הזרעה מלאכותית ("תוכנית גיבוי" או "אהבה בהפתעה"), קומדיות אינדי רומנטיות ("500 ימים עם סאמר") וכמובן סרטים של ג'אד אפאטו שעדיין מנסה לתרגם את הסוגה למאה ה־21, עם סטוצים ושוויון מגדרי וכל זה. זה פשוט לא עבד. לקומדיה הרומנטית דבק הדימוי של שיא ההטרונורמה, יקום מקביל ועמוס קלישאות שלא אומר שום דבר אותנטי.
התחייה המחודשת של הקומדיה הרומנטית הטלוויזיונית היא תהליך משלים של היעלמות האהבה מהקולנוע. המבשרת שלה הייתה "סקס והעיר הגדולה", ואחריה הגיעו, כאמור "איך פגשתי", "האנטומיה" וסדרות אחרות שלא התביישו להתעסק באופן ארוך טווח במערכות יחסים רומנטיות ומיניות, בצורה שעשתה צחוק מעלילות "גבר פוגש בחורה" שמרניות ובנאליות שאנחנו מכירים היטב מהמסך הגדול. בקולנוע הנשיקות מסתתרות היום לפני או אחרי הקרב הגדול של הגיבור בטייץ או רגע אחרי שהגיבורה מרססת דינוזאורים ומצילה את הבחור ההוא שהחליף איתה בערך שני משפטים. בטלוויזיה, עד סוף העונה הראשונה אפשר להספיק לשכב, להדחיק, לדבר על זה, להתאהב, לשכב שוב, לשכב עם מישהו אחר ולפלוט וידוי אהבה מביך ברגע הכי לא מתאים. אם בעבר הסתתרה האהבה במסדרונות בית החולים או בתי המשפט, מאחורי עלילות אקשן או הומור מצבים, היום כבר אין בושה בהתעסקות בה עצמה. "האקסית המטורפת", "בוג'ק" או "קטסטרופה" אף פעם לא הסתירו את הגישה הפוליסמית שלהן כלפי אהבה ורומנטית – הכרחיות אמנם, אך בעלות פוטנציאל הרסני עבור הדמויות.
מלבד הרלוונטיות ההולכת ודועכת, גם לשינוי סדרי העדיפויות של הוליווד יש קשר למצב. בשנים האחרונות רודפים האולפנים הגדולים אחרי שוברי קופות מרשימים ועתירי תקציב, כאלה שאפשר לתרגם למוצרים נלווים ולהפוך לפרנצ'ייז או אפילו ליקום קולנועי. במצב שכזה לז'אנר הצנוע בבסיסו אין הרבה מקום. "דמדומים" היא אולי סדרה רומנטית אבל גם יש בה קרבות CGI בין ערפדים ואנשי זאב, בעוד סרטי "סקס והעיר הגדולה" אולי זכו להצלחה מסחרית, אך לא נראה שלמישהו דחוף להמשיך לסיבוב שלישי. הטלוויזיה התגלתה כבית גידול הולם וטבעי יותר לנושא כה מורכב, שמבוסס על בנייה אטית ומתמשכת של מערכות יחסים.