ההצלחה המסחרית של הסרט מבית משפחת אסייג, שממשיך את "שנות ה-90" ו-"שנות ה-80" המצליחות, לא תפתיע אף אחד. אבל זה לא אומר שאין דברים מפתיעים בסרט, שגם אם אתם חושבים שידעתם איך יראה, מצליח מדי פעם להצחיק בין בדיחה עדתית אחת לאחרת
שלומי קוריאט ויגאל עדיקא הם מכוכבי המסך שהכי מצחיקים אותי, ואני תמיד שמחה לראותם. שני השחקנים המוכשרים האלה משתתפים ב"ההילולה", ומייצגים את מה שעובד בסרט, וגם את מה שפחות עובד. קוריאט (שהבריק בתפקיד לוחם חופש מסור ב"המוסד") מגלם בהחצנה את ההומו הנשי מורדי, וגונב את ההצגה בכל הזדמנות. עדיקא הוא קוקו הטיפש, אבל את זה אני יודעת רק כי קראתי בוויקיפדיה על סדרת הטלוויזיה "שנות ה-90", שעליה מבוסס הסרט. כמו מורדי, גם דמותו של קוקו מגיעה מהסדרה (שבה לא צפיתי), אבל היא נדחקת לשוליים, ועדיקא לא מקבל הזדמנות להשאיר חותם. "ההילולה" פונה קודם כל למעריצי הסדרה, ולכן נדחפו לסיפור כל הדמויות המוכרות, אבל זה יותר מדי דמויות בשביל סרט באורך 100 דקות.
"ההילולה" שולח את בני משפחת אסייג וחבריהם להילולת הבאבא סאלי שנערכת בפורים בנתיבות. רובם נוסעים לשם באוטובוס, מקצתם במיניבוס ואחד על אופניים. איכשהו כולם מגיעים בטעות לעזה (שלפני ההתנתקות), שם הם נחטפים על ידי כמה מקומיים. החוטפים אינם שוחרי רעה, אלא קורבנות של הטרוריסטים, אבל אף אחד לא נבהל באמת, כי זאת קומדיה טובת לב. הגיבורים בני העדות השונות – יוצאי מרוקו, גאורגיה, אוקראינה, רומניה ואתיופיה, וגם הערבים מעזה – מטופשים וכושלים, אבל מאחדים כוחות וערבים זה לזה (יש גם מתנחלים נחמדים בסצנה המתרחשת בשומרון הפסטורלי, שם אין כל סימן לנוכחות של פלסטינים). רק פריזר (עופר שכטר), האשכנזי המתנשא, הקמצן, הפחדן והבוגדני, יוצא ממש רע.
קרוב לתחילתו "ההילולה" מראה לנו קטע מ"גבעת חלפון אינה עונה" וממשיך משם לצטט סצנות מהסרט הזה ומ"חגיגה בסנוקר". הנוכחות של צחי נוי בתפקיד נהג האוטובוס יהודה מאזכרת את "אסקימו לימון", גם הוא מלהיטי שנות השבעים. על אף מעמדם הבולט בתרבות הישראלית, אלה אינם שיאים קולנועיים גבוהים במיוחד, כך ש"ההילולה" בהחלט מצליח במשימה לשים את עצמו על אותו מדף. מעולם לא הצלחתי להבין את האהדה המוגזמת של קומדיות ישראליות לפאות מגוחכות. כאלה מתנוססות על ראשיהם של כמה מהגברים בסרט, ולטעמי אינן תורמות דבר להומור המרוצף בבדיחות עדתיות (מבטאים מודגשים וכיו"ב). רק מקצתן הצחיקו אותי (רובן נמתחות הרבה מעבר לצורך), אבל אף אחת מהן לא גרמה לי להתכווץ במושב (כמו ב"לשחרר את שולי"), וגם זה משהו. אמנם בסצנות מוקדמות הבדיחות הישנות על חשבונה של אירה השמנה והמכוערת המשתוקקת לגבר (ענבל גלאם, מצוידת בגבות מחוברות), גרמו לי חוסר נוחות, אבל בהמשך דמותה נגאלת מהעלבון הצפוי, וזוכה לסוג של גאולה, וגם לאחת הבדיחות הכי טובות בסרט שבה היא משתדרגת לאשת חיל.
שלום אסייג, שהשתתף בכתיבה ובבימוי, מוביל את חלקו הראשון של הסרט כפרוספר שסבו המת (גם אסייג) מתגלה אליו בחלומו בזמן מלחמת המפרץ הראשונה, ומטיל עליו לאסוף את משפחתו ותושבי השכונה בטירת הכרמל, ולנסוע להילולה בנתיבות. בהמשך הוא נסוג הצידה, ונותן את ההובלה לאחרים. במפגש עם החוטפים הערבים, אשתו ליליאן (אוולין הגואל) הרבה יותר דומיננטית ומהותית לפתרון האידילי של הסכסוך, שנבנה סביב דימוי סמלי של חיים חדשים. בינתיים הגיבורים בעיני עצמם (מוריס כהן והרצל טובי, שנראה כמו תאומו של סטנלי טוצ'י) מתכננים תכניות מהסרטים ונתקעים בשלב ההדגמה הכושלת.
ההישענות על סדרת טלוויזיה פופולארית וההתרפקות על הקומדיות העממיות של שנות השבעים, אפיינו גם את "לשחרר את שולי", הלהיט המטורף של הקיץ שעבר. אם "ההילולה" יצליח בממדים דומים נדע רק בשבועות הקרובים (אך אינדיקציה לעתיד לבוא אפשר לראות בדיווח על כך שהסרט הביא מאה אלף צופים בארבעת ימיו הראשונים). בימים איומים אלה שבהם המנהיגים שלנו מסיתים חצי עם נגד החצי השני, הדימוי של "כולנו יהודים" חוץ מהאשכנזי המתנשא (שמחופש לאפיפיור נושא צלב, כי כאמור, פורים) – אינו תורם להרמוניה. עם זאת, לפחות עם הערבים בעזה (המלה "פלסטינים" אינה נשמעת בסרט) אפשר לדבר.
3 כוכבים
בימוי: אריאל בנבג'י, שלום אסייג. עם שלום אסייג, אוולין הגואל, עופר שכטר, מוריס כהן, מוטי בן ישי, צחי נוי, שלומי קוריאט. ישראל 2023, 100 דק'
