Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
הבר שנהיה יפה יותר עם השנים. העיר של דניאלה ספקטור
דניאלה ספקטור. צילום: מיכאל טופיול
"העיר שלי" - מדור שבו בוחרות דמויות עירוניות מוכרות את המקומות האהובים עליהן. והפעם: המוזיקאית שתופיע בבארבי ב-19 לחודש (עם אורח מיוחד). היא אוהבת לרוץ עד למקום שבו רואים את הקצה של העיר
מקומות בהם הטבע והעיר נפגשים הם מקומות שתמיד מושכים אותי. לגשר רידינג אני מגיעה בדיוק בחצי מסלול הריצה הקבוע שלי וכשאני עולה על הגשר נפתח אליי הכחול של הים עד האופק, רוח מזרחית חזקה ומלוחה מאיימת להעיף אותי אחורה ותחושת הקלה מתפשטת בגוף – יש קצה לעיר, אפשר לגעת בו ולחזור הביתה.
רידינג. צילום: shutterstock
2. "הרפסודה" – חדר חזרות
במעשה יצירה שנמשך על פני כמה שנים טובות (ויש הטוענים שעוד נמשך!) בנה יוחאי נצר ״מוקי״ חדר חזרות בן שתי קומות ברחוב המקצוע. אין פינה במקום הזה שמוקי לא טבע בה את חותמו – המדרגות מאירות כשיורדים בהן, השירותים מנגנים רגאיי כשנכנסים אליהם, ארונות המטבח עשויים פסיפס של רהיטים, מגירות וארונות שפירק וחיבר מחדש. החדרים עצמם בנויים עץ ממוחזר ומעל חלל החזרות הגדול הוא בנה יציע, ממנו אפשר לצפות על החזרה, מי שרוצה בגניבה יכול להציץ מחלונות הצוללת העגולים המשקיפים על החדר מהקומה השנייה. הכל עשוי מלאכת מחשבת של מחזור מעשי, הומור ודמיון, מחוברים עם כישרון אמיתי לבנייה. אנחנו מבלים שם לא מעט שעות בעבודה לקראת הופעות והקלטות וזה תענוג גדול להיות בתוך יצירה של מישהו אחר. המקצוע 4
3. שאפה בר
פעם היא היתה מספרה, אחר כך נפתח הבר, היום התפריט מציע קוקטיילים ומנות שוות למי שרעבה. המקום יושב משני צידי רחוב נחמן במתחם שוק הפשפשים ונשפך אל הרחוב בשולחנות ומסיבות הומות אדם כשיש סיבה טובה לחגוג. הרבה מקומות נפתחים ונסגרים בעיר הזאת, מחליפים ידיים ובעלים, משנים פנים וסגנון, אבל יש משהו ברוח של השאפה שמחזיק אותי בלב הרבה שנים, כמו מישהי יפה שהשנים רק מוסיפים לה עוד יופי. בלי ספק המקום האהוב עליי בעיר ליציאה לילית. נחמן 2
השאפה בימים תקינים וטובים. צילום: שירה פטל
4. בניין זובין מהטה, אוניברסיטת תל אביב
כשהייתי סטודנטית לאמנויות באוניברסיטת תל אביב, אהבתי להסתובב בבניין המחלקה למוזיקה ולהאזין לצלילים אקראיים שעלו מתוך הכיתות וחדרי הנגינה – מישהו התאמן על סולמות בפסנתר, שלישיית כלי קשת קוראת יחד יצירה של מלחין שלא הכרתי, ליד כיתת הסולפז׳ יכולתי לשמוע תלמידים שרים יחד קורלים של באך. למרות החזות הקודרת והשמרנית של הבניין, תמיד הרגשתי שהוא צופן איזה קסם, דלת נסתרת לעולמות מוזיקליים שהיו זרים ומוכרים לי באותו הזמן.
5. הבארבי
הייתי בכל כך הרבה הופעות בברבי מגיל הנעורים ועד היום, שהמקום עיצב לי חלק משמעותי מהתפיסה על מה זו הופעה, איך היא צריכה להראות ואיך להישמע. בארבי הוא חלל הופעות שיכול להחזיק את שיא הרוקנרול בערב אחד ואת שיא העידון המוזיקלי בערב למחרת – ניק קייב, חוזה גונזלס, רג׳ינה ספקטור, איה זהבי, כנסיית השכל, אביב גדג׳, בלונד רדהד, קלקסיקו, אינספור הופעות מעולות שמילאו את הבארבי בחשמל ואווירה. אני תמיד מחכה לעלות לבמה הזו, לפגוש את הקהל, להרגיש את המוזיקה מתנגנת בחלל הזה. קיבוץ גלויות 52
מטרופולין בבארבי. מתוך הפייסבוק הרשמי
דניאלה ספקטור תופיע ב-19.1 בבארבי תל אביב ותארח את שי צברי במופע מיוחד בליווי להקה ושלישיית כלי קשת.לפרטים נוספים
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
דניאלה ספקטור עם כל השירים המוכירם לצד הצצה לשירים חדשים מהאלבום שבדרך! הפעם מגובה בלהקה מהחלומות: גבע אלון על החשמלית, ג'נגו על הבס ואף רייז בתופים. יחד מביאים את השירים האהובים למקום חדש, מלא עוצמה ויופי. בהופעה יתארח תומר ישעיהו.
כולם הופכים מאוד אישיים פתאום כששואלים אותם על אלבום הבכורה של אביתר בנאי. אולי זה לא מפתיע: האלבום הזה היה ונותר מפץ עצב חשוף, רף חדש של כּנוּת וגילוי לב במוזיקה הישראלית. הבנאי הצעיר היה רק בן 24 כשהוציא אותו, אבל עם אינטלגנציה רגשית של פסיכולוג ישיש. התוצאה, 13 שירים שמזקקים לתוכם את כל ייסורי ההתבגרות והאהבה וגם התקווה והסיכוי, הייתה מהממת. עשרים שנה מאוחר יותר, ביקשנו מכמה מוזיקאים בולטים לחזור למפגשים הראשונים שלהם עם הקול הגבוה וההסתערות הפסנתרית. חלקם, כמו אסף אמדורסקי וקורין אלאל, היו שותפים להפקה המוזיקלית של האלבום, ואחרים רק סיימו תיכון כשהוא יצא. על דבר אחד כולם מסכימים – בלעדיו, רבים מהשירים שאנחנו שומעים היום היו נשמעים אחרת לגמרי.
הבשורה על צאת אלבום הבכורה בשער "7 לילות" לפני 20 שנה (צילום: מיכל יחיאלי קופנהגן)
רונה קינן: "יכולתי לשיר את כולו מתוך שינה"
"גם עשרים שנה אחרי, אלבום הבכורה של אביתר בנאי נשמע לי נדיר ביופיו ובשלמותו.
"כשהוא יצא הייתי בת 18, סיימתי תיכון והתחלתי לעבוד עם ערן צור, הייתי צמאה למוזיקה חדשה וכשהגיע משהו טוב, עטתי עליו. גרתי בדירה השכורה הראשונה שלי ברחוב גאולה והאלבום הזה היה ברקע כל הזמן, ביום ובלילה. יכולתי לשיר את כולו מתוך שינה. נדמה לי שהדבר שהכי דיבר אלי היה העובדה שמצד אחד זה לא דמה לכלום ומצד שני זה התכתב עם כל כך הרבה דברים שאהבתי. שמעתי שם את סשה ארגוב ואת מתי כספי ואת שלמה גרוניך ואת מאיר בנאי, אבל היה שם גם דבר חדש, טביעת אצבע חד פעמית ומקורית לגמרי. השילוב הזה של הרמוניות ומלודיות מורכבות ועשירות עם טקסט שהוא מין דיבור פנימי קטוע, פיוטי ויומיומי בו זמנית, עיבודי המיתרים, השירה הפרועה, האקספרסיבית, המינימליזם האמיץ בעיבודים, ההחלטה לדבר על הכל – על אהבה, על כעס פראי, על קנאה, על סטייה, על יחסים בין הורים לילדים, על בדידות, כל אלה הפכו את האלבום הזה לאלבום בכורה מהחלומות, כזה שסוגר פינה כשמישהו שואל ״איזה אלבום ישראלי היית לוקחת לאי בודד".
אהבה וכעס פראי, קנאה וסטייה. קינן (צילום: יולי גורודינסקי)
אסף אמדורסקי: "חשבתי שהאלבום הוא הזיה שתדבר לאלף־אלפיים איש גג"
"חיים שמש מהד ארצי התקשר אליי וביקש שאקשיב לקלטת עם שירים של יוצר חדש שהוא הרגע החתים. הוא היה מעוניין שאביע את דעתי על הבחור, ואם אפשר אז גם שאפיק לו איזה שניים-שלושה שירים באלבום. הקשבתי, ובהתחלה לא הבנתי מה אני שומע.
"זה קצת רוסי במנגינות, קצת פרוגרסיב-סבנטיז שמזכיר גרוניך ו'קצת אחרת', ובנוסף לְכל המוזרות הזאת – המילים היו ממש מוזרות. אישי מדי ונועז וקצת גס ופרוע לאללה, והצירוף של פסנתר-סשה-ארגוב עם מילים כל כך כועסות היה נראה לי כמו מוצר שנידון לכשלון. קצת ריחמתי על חיים שמש שכבר הספיק להתחייב לזה ועכשיו הולך לחטוף את הכאפה של החיים שלו. רמזתי לחיים בעדינות, לא חשפתי את החששות שלי עד תומן, ואז הוא ביקש שאפגש לפחות פעם אחת עם הבחור ונראה אם יש עם מה לעבוד.
"אביתר הופיע אצלי בדלת דירתי ברחוב זרובבל בשיער חלק וקומה זקופה, נראה כמו צ׳יף אינדיאני וכריזמטי כמו חץ שלוח. תוך דקות נפלתי בקסמו. גילינו שאנו חולקים את אותה אהבה לרוברט וואייט, וסיכמנו להיפגש באולפן ולעשות נסיון. כשהגעתי לאולפני 'המון' הפסנתר והשירה בשירים כבר היו מוקלטים. עמי איילי וחיים שמש הפיקו כבר את החלק הזה, וכל שנותר לי הוא לייפות ולסגנן לשירים לבוש.
"העבודה עם אביתר היתה תענוג ופלא. הכל זרם, ומה שלא הוצאתי תחת ידי זכה לתשבחות וחיוכים מאֶבי בעצמו, מה שמאוד תרם לאמביציה שלי להמשיך ולחשוב על רעיונות מקוריים ועל נגינה חופשית ומשוחררת. כל זה לא שינה את דעתי לגבי מסחריות האלבום, עדיין חשבתי שמדובר בהזיה שתדבר לאלף־אלפיים איש גג ותעלם עם הזמן.
"רק בהופעת ההשקה, בצוותא, כשראיתיו עומד במרכז הבמה, שתי ידיו פרושות לצדדים – רק אז נפל לי האסימון. הבנתי שמדובר בפרפורמר ממגנט ושסל שיריו הם חומרי גלם נפלאים איתם הוא יכול ללוש ולהעביר תחושות חזקות שידברו לקהל בכל גיל, מעבר לגבולות ז׳אנר כזה או אחר.
"אחר כך כבר הבנתי שהבחור יודע היטב מה הוא עושה ושהכתיבה שלו מאוד מודעת ומאוד אפקטיבית, והמוזיקליות שלו מאז רק המשיכה להעמיק ולפרוץ עוד ועוד גבולות."
"אביתר נראה כמו צ׳יף אינדיאני וכריזמטי כמו חץ שלוח". אמדורסקי (צילום: בן פלחוב)
דניאלה ספקטור: "איך הוא נתן לעצמו לצלול לתהומות אפלים כל כך ולחזור משם עם שיר"
"במשך תקופה ארוכה, בדרך להופעות הראשונות שלי, לבד באוטו, הייתי מאזינה לאלבום הזה. מרגישה שהוא מכייל אותי נכון, טוען אותי ברגש ושם את הלב שלי בנקודה הזו, בה הוא עולה על גדותיו ומבקש להתפוצץ ברגשות רבים ומנוגדים כל כך.
"מעבר לקול, לנגינה, ללחנים ולפסנתר של בנאי, שדיברו מעומק הנפש, הדבר הכי יקר שמצאתי באלבום הראשון שלו היה היכולת לתאר בשיר אחד את כל המורכבות הבלתי אפשרית של החיים – שנאה עצמית יחד עם כמיהה אינסופית לאהבה, עצב תהומי מחובר עם עליזות משונה, אלימות מתפרצת כרוכה עם אהבה וגעגועים.
"בשיר 'שן לידי' הוא שר על געגוע נורא לילד שלא בא לבקר. הוא עוטף את השיר כולו בעצב ואובדן של אבא שמבקש מהבן שלו נחמה, ואז בשיא השיר נכנס הקול של אמא שלו והיא שרה שיר ערש רועד, כמו מתוך זיכרון ילדות דהוי. זה היה בלתי נתפס עבורי, איך הוא נתן לעצמו לצלול לתהומות אפלים כל כך ולחזור משם עם שיר, מלודיה יפהפיה ומילים פשוטות ונוגעות כל כך. איך הוא פורט על הרגשות האנושיים הכי פגיעים והכל אמיתי לחלוטין, חשוף לגמרי, ישר מהלב. זה היה לא ייאמן.
"באלבום הזה הוא סימן לי, כמו מגדלור, את היעד אליו רציתי להגיע ככותבת שירים וכיוצרת. מקום שהוא שומר עליו עד היום – היכולת להאיר את כל הצדדים של הנפש במשפט – ספק עם אמונה, חושך עם אור, אהבה עם ייאוש.
"זו נקודת המוצא שרציתי לצאת ממנה לעולם וזה מקום שאליו אני מכוונת עדיין ביצירה – לכתוב פשוט ומהלב, אבל לא פשטני ולא רגשני. ההיפך, בשיריו, אביתר בנאי, נותן הצצה לעומקים שקשה להכיל, אבל בשביל זה בדיוק יש שירים. כדי להתקרב לשם, ולו במעט".
סימן לה את היעד ככותבת שירים. ספקטור (צילום: איליה מלניקוב)
עמיר לב: "אנטיתזה ללוחמים, לטייסים, לסיירת מטכ"ל"
"עד אֶבי היו סטריאוטיפים אחרים לשירה גברית. הוא כאילו היווה אנטיתזה ללוחמים, לטייסים, לסיירת מטכ"ל. פתאום מגיע בחור עם קול דק, נשי-משהו, ומביא איתו עדינות וכנות וגם את המסכנוּת בטקסטים. אף אחד לא כתב 'יש לי סיכוי להינצל' קודם, אני לא זוכר אף זמר שרצו כל־כך לחבק אותו. היו כאלו שרצו לרקוד איתם, להתאהב בהם, אבל הוא יצר מין חמלה כזאת, וזה רגש שלא היה קודם.
"אני מקבל כל מיני פניות להפיק אלבומים, ולרוב הפונים יש שירים דמויי-אֶבי או בהשראתו. אני חושב שהוא הכי השפיע על הדור הבא. אין הרבה שכותבים כמו אהוד או ברי, אבל כולם כותבים כמו אֶבי ומנסים לשיר כמוהו. כולם מספרים על עצמם כמה הם מסכנים בלי להתבייש, אבל זה לא עובד להם. אביתר הוא הכל ביחד, הוא לא עשה טריק – זה הוא. הוא גם שברירי וגם עם עמוד שדרה, הוא גם מאוהב וגם שונא וגם מאמין, וזה לא תמיד הולך ביחד. הרבה אנשים מנסים לחקות את השירה שלו, עם הסלסול הקצת-ג'אזי בקול, אבל זה רק שלו. קיבל מאלוהים, כנראה".
"הוא הכי השפיע על הדור הבא". לב (צילום: כפיר בולוטין)
שלומי שבן: "בהתחלה לא הבנתי מה הוא רוצה"
"עוד לפני שיצא הסינגל הראשון מהאלבום, ישבתי בהצגה שבסופה היה את השיר 'שמח שבאת'. זה היה במקום קטן – או באיזה בית ספר למשחק, אני אפילו לא זוכר – אבל השיר הזה מיד תפס אותי. גם במורכבות ובאורגניות ההרמונית שלו, והלחן שהיה כאילו-ארגובי אבל חדש ומעניין ומאוד רגיש, רגיש באמת לטקסט ולניואנסים, וכמובן הקול של אביתר. לא הרבה אחרי זה יצא 'תתחנני אליי', שהיה כמובן אגרוף בבטן. אני זוכר שבהתחלה לא הבנתי מה הוא רוצה להגיד במילים האלו, 'תתחנני אליי', אבל זה ישר לפת אותי. יש בשיר הזה מתח בין עדינות גדולה לאלימות אצורה ולא אצורה. עד אז היינו רגילים לשמוע שירי פסנתר שהם או נוגים או רוקנ'רוליים, ושם היה משהו שהוא גם וגם.
"תמיד כשמדברים על השפעות מוזיקליות נורא קשה להגיד באיזה אופן מישהו השפיע עליך, אבל כל מי שנגע בי ככה בטוח השפיע וחלחל אליי, ודאי כפסנתרן. לאורך השנים שמעתי הרבה שירים שאמרתי לעצמי לגביהם, לאו דווקא לטובתם, שהם כנראה לא היו נכתבים ככה אילולא אביתר. האלבום הראשון יצא בתקופת פריחה לרוק ולפופ, והוא פתאום החזיר את כתיבת השירים המסורתית יותר, המורכבת יותר, עם פיתולים מלודיים והרמוניים. כל הדבר הזה פתאום צף שוב.
"אני זוכר שכשקניתי את האלבום הזה היה לי קשה לשמוע אותו ברצף, והופתעתי מכמה הוא כבד. אביתר עד היום מאוד מאוד מרגש אותי, ואני חושב שהוא באמת מוזיקאי יוצא דופן וגם כותב מילים מחונן. בקיצור, שיהיה מזל טוב ושימשיך".
מתח בין עדינות גדולה לאלימות אצורה ולא אצורה. שבן (צילום: זיו ממון)
יהוא ירון: "כל הבית-ספר אהב את האלבום ואני לא אהבתי את כל הבית-ספר"
"האלבום הזה היה כזה ביג דיל כשהוא יצא, שבמשך שנים ואולי אפילו עד עכשיו הוא נוכח כל הזמן מסביבי, בשכבות הסמיכות יותר של האוויר שנמצא איתי בחדר. לא הקשבתי לזה בהתחלה. כל הבית-ספר אהב את האלבום ואני לא אהבתי את כל הבית-ספר. אבל זה באוויר – לאט לאט, בצבא, ברדיו, ״שמתי לי פודרה״ בדכאון מצמית במשמרת לילה, ״מתי נתנשק״ בחזרה מדייט מבאס. ואז ״הדוב והנחש״ עם שאכטה אצל חבר ואני אבוד לנצח – בדיוק בזמן בשביל שחברה שלי תעזוב אותי ואני אשנא אותה יחד עם ״תיאטרון רוסי״ ועראק.
"ואז למשך שלוש שנים ניגנתי עם אביתר. והיינו עושים שירים גם מיצירת המופת הזו. וכשאתה רואה חבר שלך, יהודי מאמין, שר ״כבר עכשיו אני פחות כועס״ אתה שמח בשבילו כמו שאתה שמח בשבילך. וכמו שאתה שמח בשביל הבחור ששר את זה לפני עשרים שנה ושינה את האוויר שמקיף אותי".
"מתי נתנשק" בחזרה מדייט מבאס. ירון (צילום: עומר מסינגר)
לונא אבו נסאר: "להצליח להיות מי שאתה במקום העצמתי והמתעתע הזה שנקרא במה"
"הפעם הראשונה ששמעתי את השם אביתר בנאי היתה בשנתי הראשונה בבית הספר למוזיקה מיוזיק. הייתי בת 18, הוא הוציא את אלבומו הרביעי 'לילה כיום יאיר' וכולם מסביבי דיברו על זה. שלוש שנים אחרי, בשוטטות ספונטנית בפייסבוק, חברה שיתפה את השיר 'תתחנני אליי'. הסתקרנתי, הקשבתי ואהבתי את מה ששמעתי, וחיפשתי מיד לשמוע את האלבום במלואו. שום דבר לא הכין אותי למסע שחוויתי שם.
"הפעלתי את האלבום, התיישבתי על הספה והקשבתי לפתיחה האינסטרומנטלית שאחריה החל להתנגן השיר 'יש לי סיכוי'. ברגע שאביתר התחיל לשיר, נחנקתי. הדמעות לא הפסיקו לרדת, כמו שיטפון. חזרתי על האלבום בלופ ובכל פעם הצטמררתי, רגש מזוקק.
"חודשיים אחרי קיבלתי במתנה כרטיס למופע סולו באוזןבר, בו אביתר חשף שירים חדשים מתוך אלבום העתיד לצאת. אביתר עלה עם ציצית וכיפה שחורה, מחזה מוזר עבור מישהי ששקועה באלבום הראשון. אחרי כמה שירים חדשים פתאום התחיל 'שמח שבאת'. כשהגיעה השורה 'איך יש לך גוף כזה צעיר ויפה' הוא שר במקומה בהומור 'איך יש לך מטפחת כזאת יפה'. זה היה מצחיק ומעצבן בו זמנית, אך בעיקר הבנתי שאת המסע שלי עם אביתר אני מתחילה כאן ברוורס – הוא באלבום החמישי, אני בראשון (שלו).
"עבורי, מעבר לקול והמוסיקה הנפלאה, אביתר הוא השראה לכנות ואומץ, להצליח להיות מי שאתה במקום העצמתי והמתעתע הזה שנקרא במה, ועם זאת לא לפחד לשאול, להשתנות ולהמשיך לנוע".
רגש מזוקק. אבו נסאר (צילום: יואב פיצ'רסקי)
עינב ג'קסון כהן: "פגישה ראשונה שלי עם יופי כל כך שבור ועקום"
"הייתי בתיכון כשראיתי לראשונה באיזה לילה את הקליפ של 'תתחנני אליי' בערוץ הקהילתי ומיד למחרת רצתי לקנות את הדיסק (במשביר!). זו הייתה פגישה ראשונה שלי עם יופי כל כך שבור ועקום. הישירות של הטקסטים הפנטה אותי, 'תיאטרון רוסי' ריסק אותי ו'מנגינה יקרה' ו'יש לי סיכוי' הדביקו חזרה לחתיכה אחת. היו שם כל כך הרבה רגשות 'לא פוטוגניים' ולפגוש אותם דרך הקול הצלול והנקי של אביתר היה מטלטל ובאותה המידה גלגל הצלה אמיתי. התאהבתי בשירים שאפשר לראות בהם חשוף כל כך את הבשר.
"באותה השנה ישבתי כל יום שעות על הפסנתר עם דיסקמן ואוזניות וניסיתי ללמוד את התפקידים המיוחדים של הפסנתר באלבום. זה היה בית ספר לנגינה עדינה, מפותלת ומלאה בטקסטורות הכי יפות שאני מכירה. אם להיות ממש ספציפית – פגשתי שם לראשונה את המרקם שבו מנגנים ביד ימין את המלודיה של השיר יחד עם השירה. זה מאד עזר לי כמה שנים מאוחר יותר כשכתבתי את השירים הראשונים שלי ומרוב חרדה זייפתי נורא כששרתי, הייתי עוזרת לעצמי בעיבוד ו”מסמנת” את המנגינה לכל האורך. היום אני כבר שרה קצת יותר מדויק, אבל לשמחתי זה עדיין חלק בלתי נפרד מהנגינה שלי. "האלבום הזה עדיין מהדהד בי, גם כי הפך לסוג של מצפן לכנות, עור דק ואומץ בכתיבה, אבל גם כי הוא פשוט רצף לא נורמלי של שירים מדהימים, דבר שתמיד טוב לפגוש באופן קבוע".
בית ספר לנגינה עדינה ומפותלת. כהן (צילום: דויד פרל)
קורין אלאל: "הוא היה אז מאוד שקט וצנוע ונתן לכל אחד מהמפיקים לעבוד"
"אני זוכרת ששמעתי את 'תתחנני אליי' ונפלתי. האמת הזאת, והפשטות והכאב והמוזיקה והרצינות, אתה עומד מולם ופשוט יודע שזה זה. אביתר היה כמו פרח חדש שאתה רוצה לגדל ולעזור לו לצמוח כמו שהוא. מגיע אליך מישהו שאומר לך את האמת בלי להתבייש וחושף את עצמו מוזיקלית ונפשית, ואתה פשוט מתאהב בזה. הוא היה אז מאוד שקט וצנוע ונתן לכל אחד מהמפיקים לעבוד, לא התערב ופשוט ציפה שזה יצא הכי טוב שאפשר.
"אלבום ראשון הוא נורא חשוב, כי אם הוא טוב הוא מכיל בפנים את כל הפרמטרים של הבנאדם עד אותו רגע. במקרה של אביתר זה היה מאוד חזק, וזה פוצץ את הרדיו. אבל אי אפשר היה לדעת את זה קודם.
"לפני אביתר לא היינו רגילים לשמוע את הרכות הזאת מגברים, ופתאום הוא נתן את האוקיי שגבר יכול לשיר בעדינות נפש יותר מאישה. היום אנחנו שומעים מלא אמנים שמנסים לשיר כמוהו ולהגיע לזכות הזאת. אני חושבת שהוא נתן פתח חשוב לאותם בחורים. בהתחלה הם אולי מחקים אותו, אבל אחר כך זה מוביל אותם לעצמם באמת והם לא מתביישים שהם אוהבים ורכים וכועסים. הם בדרך הנכונה, לפחות בחיפוש העצמי שלהם".
"נתן פתח חשוב לאותם בחורים". אלאל (צילום: שי פרנקו)
על רמות מנשה שמעתם? יש סיכוי שלא בפני עצמן, אבל אנחנו כדי שתכירו את שכיית החמדה הזאת מעכשיו. רמות מנשה נמצאות בין יקנעם לבין מגידו. בגדול, בחורף יש בהן פריחות מטורפות, באביב שדות ירוקים משתלטים בין שטחי חקלאות ובין גבעות עצים, וכן, זה פסטורלי כמו שזה נשמע, אפילו קצת חו"לי. עכשיו, לקראת הקיץ, ילבש היער גוון מעט יותר ישראלי עם הצבע הירוק הצהבהב, ושטחו יוקצה ברובו לפסטיבל יערות מנשה– עליו אנחנו די משוכנעים שכן שמעתם – אחד הפסטיבלים המוצלחים והעשירים בארץ, שמצליח להתבלט אפילו על רקעשלל ההופעות שהתבשרנו עליהןבשבועות האחרונים.
פסטיבל יערות מנשה, שיתקיים בשבוע הבא (14-16.5), יכלול מופעי מוזיקה ומיצבי אמנות בשילוב עם דלות צופיקניקית מגניבה, ויצבע את היער ברעננות ובגוד וייברים. בין המופעים השנה: רד בנד מארחים את מרינה מקסימיליאן, איפה הילד, פאנקנשטיין המגניבים, אינפקציה, גבע אלון מארח את ערן צור לצד דניאלה ספקטור, חנה ויקטוריה, Tiny Fingers, מיה יוהנה, אלישע בנאי ושמות גדולים אחרים שלא יוצא לראות תמיד, ודאי לא אחד אחרי השני. יהיו גם מופעי מחול (עידו תדמור), מופע יחיד של עינת ויצמן וסדנאות מיוחדות בהן תוכלו לקחת חלק לאורך השהות במתחם המהמם.
הכי מלהיב שיש. פסטיבל יערות מנשה. (צילום: ניר גיגר)
כאמור, אם טרם שמעתם על רמות מנשה, זה הזמן. מעבר לשלל האטרקציות שמציע הפסטיבל, קיים היער – הכי קרוב ליער מהאגדות שתוכלו למצוא בארצנו הקטנטונת. רגע אחד אתה מפקנק להנאתך בפינה מבודדת בצל עצים, וברגע אחר, אתה בעמדת תצפית קק"לית מרשימה. אם מסיבה זו או אחרת פסטיבל הוא פחות הקיק שלכם, רמות מנשה – שהוכרו כמרחב ביוספרי על ידי אונסק"ו ב-2011 (כלומר, שמורת טבע המשלבת בין מגורי אדם, ערכי טבע ואקולוגיה ופיתוח בר קיימא) – הן יעד מושלם לטיול המשלב בתוכו טבע, ועוד אחד מגוון, עשיר ומעניין. ברכב, באופניים וברגל – עם מים (בנחל השופט) או בלי. אגב, גם נסיעה בכביש החוצה את המרחב, מבלי אפילו להיכנס לדרכי עפר, היא יפה (כביש 672, 6953).
פסטורליה ללא פשרות. רמות מנשה. (צילום: אור שחם)
הו, רמות מנשה, אתן כה מגוונות. לא רק יער, לא רק פסטיבל – הגשמים הפכו את מאגר פירחה לאטרקציה נוספת באיזור. יפה שם, מבטיחים. איך מגיעים? יש לנסוע ממחלף אליקים לכיוון קיבוץ גלעד, ולפנות ימינה בשלט עליו כתוב, הפתעה – "מאגר פירחה". אם יש לכם 4*4, קיבלתם גישה רכבית עד המאגר עצמו. במידה ולא, אין צורך להתבייש ולהתייבש. תוכלו לחנות את הרכב לפני הירידה הלא-עבירה הראשונה, ואחרי כ-15 דקות של הליכה נעימה תמצאו את עצמכם שם. רק קחו בחשבון שליד המים אין כל כך צל. אם תתגעגעו לצל, תוכלו להמשיך בכביש כמה מאות מטרים אחר כך (ולפני גבעת הרקפות), לפנות ימינה בדרך עפר, ולעצור באחת הפינות המוצלות לפיקניק נעים. המשך עד הסוף יוביל אתכם לגן שעשועים של קק"ל שגם בו שולחנות פיקניק, ופינה בה נפרש הנוף וניתן להשקיף על האגם, יותר מרחוק – אבל בצל.
ירוק בעיניים. רמות מנשה. (צילום: אור שחם)
ולא ידענו שובע מהאפשרויות שמגלם בתוכו האזור – טיול בחלק אחר של פארק רמות מנשה בין קיבוץ הזורע לבין משמר העמק, יוביל אתכם לנחל גחר – אותו ניתן לעשות ברכב, באופניים או ברגל. למרבה השמחה, גם כאן שולחנות פיקניק של קק"ל ואפשרות לשכשך רגליים במים. את עצירת הקפה מומלץ לעשות באייה קפה, דוכן קפה ואוכל חמוד (בשבת יש ג'חנון) ביקנעם המושבה.