אנחנו לא רגילים לחשוב על זה ככה, אבל בהשוואה לימינו, סיפור יציאת מצרים כפי שמופיע בתנ"ך הוא למעשה סיפור של פליטות מוסדרת למדי. אחרי ארבע מאות ושלושים שנים במצרים, בליל שימורים דרמטי למדי, ה' מוציא בצורה מסודרת והמונית את בני ישראל ממצרים, כפי שכתוב בשמות י"ב, פסוק נ"א: "ויהי, בעצם היום הזה, הוציא ה' את בני ישראל, מארץ מצרים על צבאותם".

אני מדמיינת את המסע ההמוני הזה אל המדבר המאיים, אחרי מעל ארבע מאות שנים במצרים, וקשה לא להזדהות עם הפחד והחרדה שוודאי אחזו בבני ישראל, והגרים שהצטרפו אליהם לפי מצוות ה', במסע הזה. בחצות הלילה, כשהמצרים בעקבותיהם, הם אורזים בחופזה את חפציהם במטרה למצוא מקום בטוח להניח בו את הראש. מצד שני, אם כבר לצאת למסע מאיים אל הלא-נודע, אי-אפשר להכחיש שהרבה יותר מרגיע לעשות זאת כשאת לא רק מוקפת במשפחתך ובעמך, אלא גם כשה' לצדך כמדריך למסע ו"סוכן נסיעות", כפי שכתוב בשמות י"ג, פסוק כ"א: "וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן, לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש, להאיר לכם ללכת, יומם ולילה. לא ימיש עמוד הענן, יומם, ועמוד האש, לילה – לפני העם".

כשאני קוראת את הפסוקים הללו, אני לא יכולה שלא לחשוב על הדברים שכתב באריק סאלה, פליט מדרפור, במסגרת פרויקט הניו-מדיה "מבקשי חיים" של המוקד לפליטים ולמהגרים, על המסע שלו מדרפור, ממנה ברח כשהיה רק בן תשע: "בסוף שנת 2002 החלה מלחמה. הייתי אז רק בן תשע. המיליציות של ממשלת סודן נכנסו לכפר שלנו והחריבו אותו עד היסוד. סבא וסבתא שלי ואנשים רבים נוספים נרצחו. זו הייתה מלחמה שאף אחד לא היה מוכן אליה. הורי, ובעיקר אימי, החליטו שעליי לברוח כי היה מסוכן מדיי בשבילי להישאר איתם. הייתי רק בן תשע, לא ידעתי שום שפה אחרת מלבד השפה המקומית שלנו.

"ברחתי צפונה. הייתי לגמרי לבד. זה היה נורא. הייתי ילד שקט וביישן וקודם לכן מעולם לא יצאתי מגבולות הכפר שלי. כששמעתי אנשים מדברים בשפה שלי, מיד ניגשתי וביקשתי מהם עזרה. הם שאלו אותי מאיפה אני ומה אני עושה שם. הם לא ידעו דבר על הכפר שלי ולא ידעו מה קרה בו. לא היו אז מכשירי טלפון, ואנשים לא ידעו מה קורה בכפרים מרוחקים מהם. סיפרתי להם על המלחמה ועל ההורים שלי שנמצאים במחנה הפליטים שאמרו לי שאני חייב לברוח. אותם אנשים היו בדרכם לעיר גדולה, אבל הם לא נטשו אותי. הם דאגו שחבריהם ייקחו אותי למחנה פליטים גדול בסודן. במחנה בסודן נשארתי כמעט שנה: בפעם הראשונה בחיי הלכתי לבית הספר, בפעם הראשונה בחיי מישהו עמד מולי ולימד אותי אנגלית, היסטוריה עולמית ומתמטיקה. אהבתי את זה. לאחר כשנה פשטה שמועה במחנה שפליטים ממדינות אחרות באפריקה עוברים דרך סודן ללוב – ומשם לאיטליה, באירופה. הייתי ילד והוריי היו רחוקים. לא יכולתי להתקשר אליהם לשאול אותם מה זה אירופה ואם הם מרשים לי ללכת לשם. דיירי המחנה סביבי עזבו, אז עזבתי איתם".

איזה הבדל גדול קיים בין עמוד האש והעשן שמלווה, כמו הורה אחראי ודואג, את בני ישראל בחצותם את המדבר, לבין באריק, שצריך היה בגיל תשע להחליט האם הוריו היו מרשים לו, לו היו איתו, לצאת במסע הרגלי הארוך אל הלא נודע. אבל בהמשך הסיפור התנ"כי, אולי בכל זאת שני הסיפורים נפגשים שוב. אריק כתב בפוסט: "לא פעם אני שומע שאומרים שאנחנו לא פליטים ומכנים אותנו 'מסתננים', אנשים שנכנסו למדינה באופן לא חוקי. אבל אני חושב שאם אתה הולך ממדינה למדינה כי אין לך שום אפשרות לחזור למדינת המוצא שלך – אתה פליט!". ומחרה-מחזיק אחריו הטקסט התנ"כי, כשהוא חוזר שוב ושוב, לאורך כל ספר שמות, על הביטוי השחוק כל כך, אך המזקק את חווית הפליטות, של מי שאין לו בית: "ויסעו, ויחנו, ויסעו, ויחנו, ויסעו, ויחנו, ויסעו, ויחנו…". אחרי ארבעים שנים במדבר, תם מסע הנסיעה והחנייה של בני ישראל, אך מסעם של מיליוני פליטים ברחבי העולם טרם הגיע אל סופו, והם עדיין אינם בארץ המובטחת, במנוחה ובנחלה.

כדי להזכיר לנו "כי גרים היינו בארץ מצרים", ושגם אנחנו יצאנו מבית עבדים, הוצאנו לאור במוקד לפליטים ולמהגרים הגדה לפסח שכוללת, לצד הטקסט המסורתי, גם אומנות מרהיבה שיצרו מבקשי מקלט ופליטים החיים היום בישראל. ההגדה – "עתה בני חורין" – יצאה לאחרונה במהדורה מחודשת, כשכל ההכנסות ממכירתה קודש לפעילות המוקד לפליטים ולמהגרים, המגינים על זכויות מבקשי מקלט ופליטים בישראל. כדי שהשנה, כשנשב לשולחן הסדר ונקרא בהגדה, נזכור את בית העבדים ממנו יצאנו ואת כבלי העבדות שקרענו מעלינו, ונחשוב עליהם – על המסע והחנייה, העבדות והחירות, וכל אותם דברים שהופכים אדם לחופשי באמת.

את ההגדה "עתה בני חורין" ניתן לרכוש בחנות "'קוצ'ינטה" ברחוב שבזי 36, נווה צדק בתל אביב.
ד"ר איילת עוז היא מנכ"לית המוקד לפליטים ולמהגרים.

• עירוני
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 891 // משחררים את הניינטיז
• פליטים
• פסח
• הגדה

• Facebook
• Twitter
• Email

מארחי חג הפסח מחולקים לשניים: אלה המוציאים הגדה מאובקות ומעופשות מהבוידם של ההורים שיספיקו או לא יספיקו לאורחים, ואלה שהתארגנו על הגדות צבעוניות, יפות ומושקעות שכיף לצלם לסטורי. זמן המדף של הגדות פסח הוא לרוב קצר, אבל תמיד שווה לתת לאורחים שלכם תחושה שהשקעתם בהם.

עוד כתבות מעניינות:

5 מעצבים תעשייתיים שאתם רוצים להכניס אליכם הביתה
אם אין קמח תאכלו עוגות: מאפינס שוקוצ'יפס כשר לפסח
המאייר ומעצב החולצות הכי בועט שעבר לכם מתחת לרדאר

במקרה של ההגדות המעוצבות של חנות העיצוב הישראלי אסופה, אנחנו מאמינים שתרצו לקרוא בהן כל השנה. החנות היפואית בבעלותו של המעצב ליאור ימין מוציאה בפעם השישית מהדורה מיוחדת של הגדת פסח, שעוצבה בידיהם שלא 45 מאיירים ומעצבים גרפיים שמחכים שתכירו אותם. כל יוצר קיבל חירות אמנותית מוחלטת (ברוח החג) לעצב כפולת עמודים בהשראת הטקסט המסורתי. התוצאה: הדבר הכי מעניין על שולחן החג שלכם.

"הסיבה שבכלל התחלנו עם פרויקט ההגדה השנתי היא הרצון לקדם ולחשוף מעצבים ומאיירים חדשים וצעירים לקהל הישראלי", אומרת מנהלת החנות ניצן אורלובסקי, "אנחנו אוהבים את המגוון, את החדשנות והפתיחות היצירתית. זו דרך ליצור יצירה מקומית מקורית שמדברת על הימים ההם בזמן הזה".

בהגדה של אסופה אין חוקים: סגנונות ספרי ילדים, רומנים גרפיים, קומיקס, ציורים אקספרסיוניסטיים ועוד הפתעות שיעשו לכם חשק לזמר. מדובר ככל הנראה באחת המתנות החמודות והמוצלחות שאתם יכולים להביא לשולחן החג, גם לשומרי מסורת וגם לחילונים גמורים שסתם אוהבים דברים יפים.

אם אתם מארחים אורחים מחו"ל וחוששים שהם לא יצליחו לעקוב, אל חשש – ההגדה מגיעה גם בגרסה דו לשונית המשלבת אנגלית. בקרב היוצרים הבולטים שעיצבו לאסופה השנה תוכלו למצוא את המעצבת תמר בר, במאי הקולנוע והאנימטור דותן מורנו, מעצבת האופנה והמאיירת אודליה שמעוני ועוד רבים וטובים.

ההגדה זמינה באתר ייעודי שנפתח ובחנות הפיזית ביפו. במקרה שתהיתם וסבתא תשאל – כל ההגדות כשרות לפסח ומכילות את הנוסח הקבוע כולו.

89־120 ש"ח | אסופה, נחמן 2 יפו או באתרhagada.co.il

• שופינג
• אסופה
• הגדה
• החיים היפים
• פסח

• Facebook
• Twitter
• Email

[tmwdfpad]

• פסח
• הגדה
• אינטרנט