• Facebook
• Twitter
• Email

אור בזויותבפייסבוק. התוכנית משודרת בימי שני ב-13:00ברדיו הקצהוברדיו הבינתחומי

[tmwdfpad]

Joe Strummer &The Mescaleros – "Get Down Moses"

ג'ו סטראמר זצ"ל מהקלאש לקח שיר אפרו־אמריקני עממי ושינה לו את המילים, קצת הוציא את משה רבנו סטלן מחוק בשיר אדיר מתוך אלבומו האחרון (שיצא קצת אחרי מותו).

Soft Machine – "Save Yourself"

למרות שהאלבום הראשון של רוברט ווייאט והסופט משין יצא ב־1968, "Jet Propelled Photographs" הוקלט עוד לפני ויצא רק ב־1972 עם גרסאות פשוטות יותר ופחות ג'אזיות לשירים ענקיים שהופיעו באלבומים המפורסמים של הלהקה. נראה לי שזה הפייבוריט שלי מתוכו.

Laura Nyro – "Poverty Train" live at Monterey 67

עבדות יכולה לבוא בהמון צורות, ובמקרה של "Poverty Train" העבדות היא התמכרות לקוקאין. והביצוע הזה של לורה ניירו פשוט מפיל אותי מהרגליים. הנה הוידאו מפסטיבל מונטריי. צפו בעצמכם. אני מאוהב בה כל כך.

She Drew The Gun – "Poem"

השמעתי את הדבר המושלם הזה גם בשבוע שעבר, אבל השבוע זה אפילו עוד יותר מתאים. "Poem" אמנם הוא שיר בריטי מאוד, אך מדבר על נושא אוניברסלי למדי לפחות בעולם המערבי – העבדות בעידן האולטרה קפיטליזם ועיוורון המערכת אל הפרט. זה נשמע הרבה פחות מרגש כשאני כותב את זה כאן, אבל תשמעו. פשוט תשמעו.

החצר האחורית – "שיר האביונים"

יענקל'ה רוטבליט והחצר האחורית בשיר שאני מקדיש לכל מי שנשאר ברחובות בזמן ליל הסדר.

King Khan – "Never Hold On"

מלך הגראז'־סול הוציא שני קטעים מתוך פסקול הסרט הדוקומנטרי "The Invaders", המספר את סיפורה של קבוצת שחורים מיליטנטית מסוף הסיקסטיז שהורכבה מיוצאי מלחמת ויאטנם וסטודנטים – ופעלה בממפיס לטובת זכויות שחורים. והשיר? אמא, כמה נשמה!

Prince – "Sometimes It Snows In April"

לא חשבתם שאפשר בשבוע כזה לשדר תוכנית בלי להתייחס למותו המפתיע של פרינס, נכון? אז לא מדובר בספיישל לכבודו כי הרגשתי שבקצה יש מספיק מזה, ואני ממליץ לכם בחום לשמוע ולהבין למה האבל הוא כה כבד באמצעות השידורים האמוציונליים מאוד של התחנה. הוא היה זמר ענק, גיטריסט לא נורמלי, חדשן מגדרי שלא שם זין ועוד כל כך הרבה יותר.

Anderson .Paak – "The Season | Carry Me"

כבר אין ספק – אחד מאלבומי השנה שלי.

dälek – "Guaranteed Struggle"

אחרי היעדרות ממושכת, אחד מהרכבי ההיפ הופ האהובים עלי חוזר עם אלבום חדש ומעולה, "Asphalt for Eden", שממשיך את הקו האינדסטריאלי – קראוטרוקי שלו.

אולי דנון – "התיישבתי מול הפסנתר"

מה זה הדבר הזה? איך יכול להיות שהוא עוד לא בן 17? אלבום הבכורה של אולי דנון, "שתיקת האדמה" בהפקת שלום גד, הוא אחת ההפתעות הכי יפות שקרו לי מוזיקלית השנה. מרוב התלהבותדאגתי לראיין אותולקראתהופעת ההשקהשתתקיים ב־14 במאי בלבונטין 7.

Alexis Taylor – "I'm Ready"

החבוב הקטן מהוט צ'יפ עומד להוציא אלבום סולו שייקרא "Piano" וזה הקטע הראשון שהוא חושף מתוכו.

Hot Chip – "My Piano"

הרומן עם הפסנתר לא חדש אצל אלכסיס טיילור. זה קטע מעולה שיצא ב־2007 במיוחד לסט ה־DJ Kicks של הוט צ'יפ.

ליאור פרלה – "אל תלכי"

אחרי אלבום בכורה מוצלח לטעמי שלא עשה מספיק רעש, מי שהיה חבר נערי פוסטר ותעני אסתר חוזר עם סינגל חדש ויפה מאוד לקראת אלבום שני.

Diamanda Galás – "Let My People Go"

"שלח את עמי" גרסאת הגוספל מן השאול.

אור בזויותבפייסבוק. התוכנית משודרת בימי שני ב-13:00ברדיו הקצהוברדיו הבינתחומי

• קינג קהאן
• החצר האחורית
• אולי דנון
• אנדרסון פאק
• רוברט ווייאט
• אור בזויות
• ליאור פרלה
• הוט צ'יפ
• מוזיקה
• ג'ו סטראמר
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

לפני ש"אור בזויות" צוללת לרצף של ארבע תוכניות לסיכום 2015, התחשק לי לקפוץ בחזרה עשור אחורה. הייתי בן 22 ב-2005, גרתי בלונדון וניזונתי מדיאטה של הופעות חיות ורכישת דיסקים. לשעה זו בחרתי כמה מהפייבוריטים שלי מאז (ועד היום). פרץ נוסטלגיה? לא יודע אם המילה הזאת בכלל תקפה לפרק זמן של פחות מעשרים שנה. בעצם, אולי כן. אבל מה זה חשוב?

הוראות שימוש:לוחצים פליי. זה הסימן המשולש הזה, כן?אור בזויות משודרתברדיו הבינתחומי. לאור בזויותבפייסבוק

[tmwdfpad]

Why? – "Gemini (Birthday Song)"

הכתיבה הסופר-אינטימית, סוריאליסטית של יוני וולף תפסה אותי לראשונה באלבום הזה ולא הרפתה אחיזתה במשך שנים. וולף, היהודי המוזר ההוא מהרכב ההיפ הופ האבסטרקטי Clouddead, יצר באלבום זה משהו שעוד לא שמעתי עד אז; שילוב של ראפ, פולק ולו-פיי מרגשים באופן מוגזם. כמה שהתרגשתי כשנרנג'ה, חברת הפקות לא מוכרת עוד אז, החליטה להביא לראשונה ?Why ב-2009. מאז הפכה הלהקה ליקירת הקהל וחזרה עוד פעמיים לתל אביב.

Animal Collective – "Grass"

האלבום הכי קומוניקטיבי שהוציאו המופרעים לבית אנימל קוללקטיב נכון לאז. כבר היו לי אלבומים קודמים שלהם, שהיו מרתקים אך קשים להאזנה. אבל כששמעתי את ה-Pow! Pow! Pow! Pow! Pow! (וזה ממשיך) בשיר "Grass", היה ברור שמכאן והילך הלהקה הופכת ממשהו קטן שמוכר רק ליודעי ח"ן לאחת הלהקות הכי משפיעות ומקוריות של התקופה. מה גם שממנה יצא היוצר המופלא Panda Bear.

M83 – "Don't Save Us from the Flames"

M83 של אנתוני גונזלס הצרפתי, כבר הוציאה אלבום מופת לפני "Before the Dawn Heals Us" מ-2005, אך בו היא לראשונה הפכה את השוגייז האלקטרוני, המסונתז והסינמטי שלה, לפנינות אינדי-פופ נהדרות שקהל רחב מסוגל לעכל. ובלייב הלהקה הזאת באמת מעולה. ראיתי אותה שלוש פעמים וכולן היו מוצלחות. אחת מאותן פעמים קרתה ב-2009 בבארבי.

Calla – "Initiate"

כשהייתי עוד בתיכון, הצלחתי איכשהו להסתנן להופעה של הרכב האינדי-רוק המצוין הזה מברוקלין כשהופיע במועדון הדינמו דבש זצ"ל ב-2001. עוד לא ידעתי אז עד כמה אני יאהב את הלהקה הזאת שנתיים אחרי, כשיוציאו את "Televise" המופתי ואחריו ב-2005 את "Collisions" – שמתוכו נבחר השיר לתוכנית. לצערי הלהקה כבר לא ממש פעילה ואת האלבום האחרון שלה הוציאה לפני יותר משמונה שנים.

Hot Chip – "Baby Said"

הסוד הכמוס של חובבי מוזיקה שהכרתי בתקופתי בלונדון הייתה להקה חדשה בשם Hot Chip, שעשתה מין שילוב Fאנקי של אלקטרוניקה של חנונים לבנים שמעריצים את סטיבי וונדר ופרינס. נשמע כמו משהו טריוויאלי היום, אבך אז זה היה עוד לפני שהדבר נעשה לסמל של מ-אגניבות בקרב היפסטרים שעוד לא ידעו שהם היפסטרים כי המילה טרם הייתה בשימוש המוכר שלה כיום. בחרתי שיר שלא ממש היה להיט, וכזה שהתאים לי מאוד ללילות בבית.

Smog – "Rock Bottom Riser"

אמנם עבר רק עשור מאז שהשיר יצא, אבל נדמה שכבר מדובר בקלאסיקה. "A River Ain't Too Much to Love" היה האלבום האחרון של סמוג. כלומר, האחרון תחת שם זה ולפני שביל קלהאן המשיך להוציא אלבומים תחת שמו שלו.

Mick Harvey – "The River"

עוד נהר! מיק הארווי, המולטי-אינסטרומנטליסט שמוכר בזכות חברותו ארוכת השנים עם ניק קייב בלהקת הבאד סידס (ובעוד כמה להקות מעולות אחרות), הוציא כמה אלבומי סולו נהדרים ובהם "Pink Elephants", אלבום המחווה לסרז' גינזבורג – "Intoxicated Man" והאלבום שממנו לקוח השיר המופתי הזה – One Man's Treasure שיצא… נחשו באיזו שנה.

Antony and the Johnsons – "You Are My Sister"

האלבום השני של אנתוני והזרגים, "I Am A Bird Now", הוא עדיין, לטעמי, האלבום הכי טוב שלו, עם קול ענק ושבריריות קווירית מקווצ'צ'ת לב. באלבום התארחו בוי ג'ורג', רופוס ווינרייט, דבנדרה בנהארט ולו ריד עליו השלום.

Jens Lekman – "Pocket Full of Money"

התוודעתי ליוצר פופ-חדר השינה השבדי, ינס לקמן, דרך אוסף הסינגלים והאי-פיז "Oh You're So Silent Jens", שיצא ב-2005 וכלל בין היתר את השיר המושלם הזה. רומנטי ושקט, קלאסי במידה מסוימת, עד שנוחת הסימפול מתוך "Gravedigger Blues" של Beat Happening עם ההוק של קאלווין ג'ונסון – "I'll come running with my heart on fire" – שאיכשהו מסתדר בתוכו באופן מושלם.

Bright Eyes – "First Day of My Life"

פעם ממש אהבתי את האינדי-פולק נעורים של קונור אוברסט. אך זה פחות או יותר נגמר ב-2005 עם האלבום "I'm Wide Awake It's Morning", שהיה האלבום הטוב האחרון שהוציא (שיצא במקביל לאלבום אלקטרוני מסריח ונשכח בשם "Digital Ash in a Digital Urn"). למעשה, אוברסט תמיד היה בהליך הידרדרות כאשר החומרים חסרי המודעות שלו בתור טינאייג'ר בעייתי היו גם הטובים ביותר שלו. עם כל זאת, עדיין מדובר באלבום טוב ונחמד שהפנינה הזאת מתוכו אשכרה הפכה ללהיט מיינסטרים.

The Decemberists – "Eli the Barrow Boy"

השירים של קולין מלוי מהדצמבריסטים נשמעו לי תמיד כמו חתיכות קטנות וספרותיות של רומנטיקת ימי ביניים. ב-2005 הוא ולהקתו הוציאו את האלבום הטוב ביותר שלהם, "Picaresque", עם השיר היפה הזה שאני אוהב לתרגם ל"עילי, ילד מריצה". סיפור אהבת ילדות מורבידי כלבבי.

Roots Manuva – "The Falling"

בשבוע שעבר השמעתי את "Hard Bastards" מתוך האלבום החדש של הראפר הבריטי האהוב עלי. ובכן, הוא הראפר הבריטי האהוב עלי כנראה בזכות האלבום הזה, "Awfully Deep". והשיר המדכא הזה נשמע כמו הבסיס ל-"Hard Bastards". תאוות בצע, סמים, רצח, גאווה, מחלות מין ומה לא יש בשיר הזה. מין רשימה של כל הרעות החולות שעברו לרוטס מאנובה בראש בלונדון של אמצע העשור שעבר.

Sage Francis – "Gunz Yo"

סייג' פרנסיס האמריקאי מציג באופן כועס, הומוריסטי ומבריק את הלכי הרוח השונים של אמריקאים עם אובססיה לאקדחים, בדגש על ראפרים שאינם מודעים לטבעם הפאלי של כלי הנשק בהם הם משתמשים כדי לכסות על חולשותיהם.

Jamie Lidell – "Multiply"

אלבום הפריצה של ג'יימי לידל הבריטי בחברת התקליטים Warp היה חגיגה של סול, אלקטרוניקה, Fאנק ונסיוניות כייפית. זהו שיר הנושא מתוכו.

Gogol Bordello – "Dogs Were Barking"

בשיאה של סצנת הג'יפסי מיוזיק ששלטה בעשור הקודם (ובואו נודה בזה, טוב שחלפה) ניצבו גוגול בורדלו כחוד החנית. כמה להיטים אדירים היו באלבום הזה, וואו; "Start Wearing Purple", "Think Locally Fuck Globally", "Immigrant Punk" וכמובן, השיר הזה שנשמע כמו פסקול לחתונה שיצאה משליטה.

אור בזויות משודרתברדיו הבינתחומי. לאור בזויותבפייסבוק

• אנימל קולקטיב
• m83
• Calla
• ינס לקמן
• ברייט אייז
• decemberists
• רוטס מאנובה
• סייג' פרנסיס
• ג'יימי לידל
• סמוג
• מיק הארווי
• מוזיקה
• סיכום שנה
• הוט צ'יפ
• הרדיו הבינתחומי
• אור בזויות
• אור בזוויות
• יוני וולף
• פודקאסט
• אנתוני והג'ונסונס
• גוגול בורדלו
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

LCD Soundcystem – 45:33

ב־ 2006 נייקי הזמינה מאל־סי־די סאונדסיסטם סט מוזיקה מקורית לריצה. תהיו בטוחים שהתוצאה – שמערבבת Fאנק, גרוב, סינת'פופ וקטעים בהשראת הטוקינג הדס – קולית יותר ממה שמשמיעים בחדר הכושר שלכם.

[tmwdfpad]

פסקול הסרט "Run Lola Run"

האדרנלין הגבוה של הטכנו מפסקול הסרט הגרמני מ־1998 עדיין משמש פסקול ריצה מושלם שכנראה יעזור לכם לשפר את ביצועיכם. קצב, חזרתיות ואינטרוולים באוזניים וברגליים. תזיעו.

Django Django – Django Django

שירים מאלבום הבכורה של הרכב האינדי הבריטי כיכבו במשחקי המחשב פיפ"א 2013 ו־GTA 5, כך שאם הם מתאימים לריצה אחרי כדור ובריחה מכנופיות חמושות בעיר וירטואלית, הם גם מתאימים לריצה נגד השעון. ובלי קשר, אלבום נהדר.

Hawkwind – Space Ritual

אלבום הופעה מ־1973 של הלהקה שפחות או יותר המציאה את הספייס רוק הפסיכדלי. היא אמנם תכננה את המוזיקה לצריכת סמי הזיה, אבל לרוץ אפשר גם בלי הפרנויה. רק תשתדלו לא להמריא ב"Born to Go".

Hot Chip – DJ Kicks

האלבום של הוט צ'יפ בסדרת די.ג'יי קיקס היוקרתית של הלייבל K7 מרימה ומעודנת כמו שרק הוט צ'יפ יודעים. עם טכנו, האוס, היפ הופ וסול – זה פשוט די.ג'יי סט מושלם לריצה קלה עם חיוך על הפנים.

Devo – Something for Everybody

האלבום האחרון שהוציאה להקת הניו ווייב המוזרה יגרום לכם לרוץ ברחובות ולצרוח "אני טיל אנושי!" (באנגלית, כן?). טכנו־אלטרנטיב רוק שמח וחכם. לא צריך באמת לאהוב מוזיקת מועדונים בשביל לעוף עליו.

• מיוחדים
• hawkwind
• הוקווינד
• דיבו
• מרוץ הלילה של תל אביב
• הוט צ'יפ
• מוזיקה
• ריצה

• Facebook
• Twitter
• Email

האלבום שהכי מתאים להרמות בסלון

"In Colour" | ג׳יימי XX

תחושת ההחמצה שמגיעה עם ההחלטה להישאר בבית בסוף השבוע מתפוגגת לצלילי האלבום של ג׳יימי XX. באלבום הסולו הראשון שלו, המוזיקאי הבריטי תופר באלגנטיות אווירה שנמצאת על הפער בין הימרחות במיטה להרמה במסיבה. לו רק היה לנו כוח לקום מהספה.

[tmwdfpad]

האלבום שהכי מתאים כפסקול חדר כושר לעצלנים

"Mr. Wonderful" | אקשן ברונסון

אם לראות את בטנו העגלגלה של ברונסון לא מהווה אמצעי הפחדה מספיק שיריץ אתכם לחדר הכושר, תוכן האלבום יעשה את העבודה. באלבום מככבות אינטרפרטציות היפ הופ מודרניות למוזיקה שליוותה מונטאז'י אימון בסרטי אייטיז, כולל הדרמה המוגזמת והטראש. רגעיו הטובים ייתנו זריקת אנרגיה והשראה גם לעצלנים ביותר מבינינו.

האלבום שהכי כיף לשיר בקולי קולות מול המראה

"No Cities to Love" | סליטר קיני

השלישייה הרותחת מאולימפיה, נציגות תנועת הריוט גירל, חזרו השנה לחיינו בסערה. המילה קאמבק תעליב את האלבום המעולה והמהודק הזה, שמתפקע מרוב אנרגיות וכוח נשי בלתי מתפשר. בהזדמנות הבאה שאתם לבד בבית תגבירו את הווליום, תאחזו במשהו דמוי מיקרופון ותדמיינו שאתם קרי בראונסטין.

האלבום שילך טוב עם התקף מיזנתרופיה קשה

"I Don't Like Shit, I Don't Go Outside" | ארל סווטשירט

שם האלבום של חבר קולקטיב ההיפ הופ אוד פיוצ'ר מסכם יפה את אופיו – מהורהר, כן ואפל במובן הכי טוב של המילה. חצי השעה המדויקת הזאת תכניס אתכם לזון בכל הקשור לבוז ולחשדנות, ואיכשהו תמצאו את עצמכם חוזרים אליה שוב ושוב.

האלבום המושלם למי שרוצה להרגיש מעודכן ועמוק

"To Pimp a Butterfly" | קנדריק לאמאר

מה יותר קול מלדבר על המשמעות הפילוסופית, הפוליטית וההיסטורית של אלבום היפ הופ? לאמאר הוכיח שהדרך הכי טובה לגרום לאנשים לדבר על אלבום במשך חודשים, הוא פשוט ליצור משהו שלם ועמוק כל כך שהמאזינים יצטרכו לחפור באינטרנט ולנתח את ההשפעות, ההצדעות והרקע החברתי שהצמיחו אותו.

האלבום הכי טוב לרקוד לצלילו בלב שבור

"Ten Love Songs" | סוזן סנדפור

באלבומה החמישי, סנדפור הנורבגית שוברת את הלב ועושה חשק לרקוד בו זמנית, עם להיטים עמוקים לא פחות משהם קליטים, כגון “Delirious" שכבר נטחן בגלגלצ, "Fade Away" ו-"Kamikaze". השפעות יורו טראש מחד גיסא ומוזיקה קלאסית מודרנית א־לה פיליפ גלאס מאידך גיסא, לצד עבודת הפקה של אנשי רויקסופ ואנתוני גונזלס (M83) – הופכים את האלבום ללא פחות ממושלם.

האלבום שירים לכם יום עבודה אפור במשרד

"?Why Make Sense" | הוט צ'יפ

אמנם יש להם לא מעט שירים מרימים, אבל הוט צ'יפ משתייכים לצד היותר עגמומי, או אולי היומיומי, של האלקטרוניקה. "?Why Make Sense" הוא אלבום נינוח אבל אנרגטי, בדיוק מהסוג שתרצו לנגן באוזניות כדי לחזק את הפרודוקטיביות. ואם לא השירים, אולי ההספק המשוגע של חברי ההרכב יעורר בכם השראה.

האלבום שמתאים לאירועים עם אוכלוסייה מעורבת

"Uptown Special" | מארק רונסון

המעודכנים יתלהבו משיתופי הפעולה עם סולן טיים אימפלה קווין פארקר, הגיקים יאהבו את המחוות ואת הקריצות שרונסון אוהב להחביא, המבוגרים ימותו על הווייב הג'יימס בראוני־סטיבי וונדרי, והאחים הקטנים יעופו על ברונו מארס. מהאלבומים שאפשר להשמיע בכמעט כל התכנסות חברתית וכולם יגידו "טוב נו".

• Jamie xx
• ג'יימי XX
• אקשן ברונסון
• ארל סווטשרט
• סוזן סנדפור
• Earl Sweatshirt
• Kendrick Lamar
• Hot Chip
• הוט צ'יפ
• המלצות
• מארק רונסון
• היפ הופ
• סליטר קיני
• קנדריק לאמאר
• mark ronson
• מוזיקה
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

מוסר העבודה הגבוה, האבולוציה המתמדת בין אלבום לאלבום, בלדות הדבש שבהן אלקסיס טיילור נשמע בדיוק כמו פול מקרטני – יכול להיות שהוט צ'יפ הם הביטלס של הסינתפופ? שלוש שנים בדיוק עברו מאז "In Our Heads", מהמשובחים והמרגשים בדיסקוגרפיה של החבורה, ואם חשבתם שהפגרה הארוכה הזו נוצלה לחופשה בנתניה ולמה שקרוי בשפה של זמרות ישראליות "איסוף חומרים" – כדאי שתפתחו ויקיפדיה.

ג'ו גודארד, הלנון של טיילור, היה עסוק עם The 2 Bears, הרכב הצד החמוד שמתפקד כשלוחה הקלאבית של הוט צ'יפ והוציא לא מזמן אלבום חדש. אל דויל ופליקס מרטין הקליטו אלבום שני יפהפה כ־New Build, גם הוא נספח מוצלח ומהורהר ללהקת האם. וטיילור? הקליט אלבום סולו שני, אחד נוסף כחלק מהרכב האלתורים About Group, וגם הופיע עם ה־Atomic Bomb! Band, סופר גרופ גמיש של אפרוביט שאירח כל סולן אפרופיל מדיימון אלברן ועד דיוויד ביירן.

כשמשאבי הזמן והכישרון מושקעים בכל כך הרבה פרויקטים צדדיים השאלה היא כמובן כמה דלק נשאר לדבר המרכזי. הפעם נדמה שלא הרבה. “?Why Make Sense” הוא האלבום הראשון בקריירה היציבה של הוט צ'יפ, שמסגיר סימני עייפות קלים. בדקות הראשונות קשה להבחין בהם. בשיר הפותח, "Huarache Lights", יש את כל הקסם ההוט צ'יפי האהוב של מסיבת דיסקו במוזיאון המדע. גם "Dark Night” שייך לעילית השירים של הוט צ'יפ – מלנכולי ומרחיב לב כמו סופה של מסיבה או של סיפור אהבה (אצל הוט צ'יפ זה בדרך כלל אותו הדבר). ובכלל, כל רגע שבו ג'ו גודארד לוקח את המיקרופון מטיילור או מצטרף אליו בקול רך ומבויש מזכיר למה החבר'ה האלה חייבים להמשיך לשיר ביחד. אבל יש גם חיסרון מסוים בקילומטרז' המשותף והוא מורגש ביותר מדי שירים שנוסעים על ההילוך ההוט צ'יפי האוטומטי. כל הרכיבים עדיין כאן – החופש, המתיקות, המקלדות המקולקלות – אבל ברוב השירים משהו לא מקליק עד הסוף, לא מפריש את החומרים הנכונים ובעיקר נשמע מוכר מדי. את בלדת הסול הרובוטית “White Wine and Fried Chicken” שמענו כבר באלבומים קודמים של הוט צ'יפ והיא תמיד הופיעה בדיוק באותה הנקודה. לעומת זאת, את הקטע המוצלח ביותר שהוט צ'יפ הוציאו השנה, "Go Bang", לא תמצאו באלבום הזה אלא בפרויקט המחווה המעולה לארתור ראסל שיצא לפני כמה חודשים.

“?Why Make Sense” מזכיר את אותה סצנה ב"התבגרות" שבה אית'ן הוק נותן לבנו את "האלבום השחור", מיקסטייפ אישי שהרכיב מקריירות הסולו של חברי הביטלס המפורקת ואמור לייצר אלבום מופת לא קיים של הלהקה המתה. לא צריך להרחיק לכת ולפרק את הוט צ'יפ טרם זמנם, אבל כדי למצוא את היופי ההוט צ'יפי בנקודה הזו בזמן כדאי לחפש דווקא מסביב לדבר עצמו.

שורה תחתונה:לפחות העטיפה מכוערת כרגיל

• ביקורות
• ביקורות מוזיקה
• ביקורת
• אלבום
• הוט צ'יפ
• ג'ו גודארד
• תרבות