Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
במשך כמה שנים טובות היה עולם האמנות שבוי של הז'אנר הקהילתי הפופולרי – אמנים יצרו עבודות בשיתוף הקהילה תחת כל עץ רענן ואוצרים הרבו לערוך פעולות ואירועים ציבוריים שונים ומשונים. ההייפ דעך לאטו ונראה שעכשיו מחליפה את מקומו של הז'אנר מגמה הפוכה – התכנסות פנימה, אל תוך חלל הווייט קיוב, וחקירתו על ידי העתקה של סביבות מן החוץ.
תכלת רםהיא נציגה מובהקת של המגמה הזאת, אבל בניגוד לאמנים אחרים שמתרכזים בהעתקת סביבות אורבניות אחת לאחת, רם משבשת אותן ויוצרת מרחבים אינטואיטיביים, מלאי דמיון וכושר המצאה. התערוכה החדשה שלה ב־CCAממחישה את המשיכה העזה של כל כך הרבה אמנים לסביבות מועתקות – התשוקה שבשיטוט והעונג שבגילוי העושר החומרי שהוא מזמן.
כמו בתערוכות קודמות שלה (למשל בגלריה הקיבוץ לפני שנתיים), גם התערוכה הנוכחית של רם מתחילה בחוץ ומתכנסת פנימה לחקירה של האובייקטים בחלל הגלריה: ברחבת הכניסה למרכז היא הציבה טנדר סובארו 2X4, שימלא בנוסטלגיה את כל מי שחי פה בשנות ה־90. רם הופכת את הטנדר ליצור כלאיים שבין האמנותי לשימושי – מצד אחד פריט אספנים מוזיאלי ומצד שני מרחב מחיה נזירי ויעיל. בתוך הטנדר מארחת רם עבודה של נעמה ערד, עוד אמנית שעוסקת בחיבורים ובהעתקה של סביבות יומיומיות.
קל היה לפספס את העבודה הזאת אלמלא היא הייתה מצוינת בטקסט התערוכה, וזה סוד הקסם של רם – ההמצאות והגילויים הפואטיים, המשעשעים ולפעמים הכישלוניים בעבודות שלה.
עבודתה של תכלת רם (צילום: ליאת אלבלינג)
בחלל המרכזי של התערוכה רם בונה חלל שמנסה להעביר את חוויית השיטוט שלה כאמנית אל הצופה. החלל ריק למדי, מהורהר ושקט. זוהי אחת התערוכות השקטות זה זמן רב ב־CCA שמרבה להציג עבודות וידיאו. בתוך השקט והריק הזה, אנטיתזה לרעש ולכאוס של החוץ, מתאפשרת התבוננות אחרת על אותם חפצים יומיומיים שאנחנו נוהגים לעבור על פניהם בלי הרבה מחשבה, למשל שולחן הפורמייקה הווינטג'י, עוד סממן של נוסטלגיה ישראלית, שהופך למערכת אקולוגית משונה; ספסל רחוב מעץ שהופך למבנה מגורים קומפקטי; יחידת אחסון שחלקה האחורי משמש מקום מקלט מאולתר; תא וידוי מקרטון שהופך למקפצה.
עבודתה של תכלת רם (צילום: ליאת אלבלינג)
התערוכה של רם מחזירה את הממד האישי והסובייקטיבי לחוויית האמנות. היא מבקשת מהצופה לשוטט בחלל הגלריה כמו שהיא משוטטת ברחוב (ועדיף לבד) ולנסות לחבר בעצמו משמעויות ופרשנויות מהחפצים היומיומיים שהיא מציבה.
←תכלת רם – "גלגל שלישי", אוצרת: הילה כהן שניידרמן, המרכז לאמנות עכשווית, צדוק הכהן 2 תל אביב, עד 4.8
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
דוקטור הו? הכירו את המנהל החדש של המרכז לאמנות עכשווית
הוא בן 35, איטלקי ואין לו תואר דוקטור, אבל ניקולה טרצי לא מתרשם מהביקורת למינוי שלו. עם אישה ישראלית ותפקיד בכיר שני בארץ, נראה שהוא מרגיש בבית. ריאיון
ניקולה טרצי מסתובב כבר כמה חודשים במסדרונותהמרכז לאמנות עכשווית(CCA), לומד את החומר ומתכונן במרץ לקראת תחילת הקדנציה שלו כמנהל ואוצר ראשי, שמתחילה רשמית כעת עם פתיחת התערוכה "קדם־קודם־קדימה". הוא מתכנן להמשיך את התמהיל בין אמנות מקומית לבינלאומית כפי שעשה סרג'יו אדלשטיין, מייסד המרכז שפרש לאחרונה. "אני רוצה שזה יהיה מקום נגיש לאמנים, לא מגדל שן מרוחק", הוא אומר.
התערוכה הראשונה של טרצי תציין 20 שנה למרכז ותביא עשרות אמנים שהציגו ויציגו בו כמו כריסטיאן ינקובסקי, גיא בן נר, נעמה צבר, עילית אזולאי ומירי סגל. התערוכה תשלח גם זרועות למקומות אחרים בעיר ותוצג בשלושה חללים נוספים – גלריה אידריס, הלובי והסטודיו לעיצוב Born from Rock. "אני אוהב את הרעיון שאנשים יבואו לתערוכה במרכז והחוויה לא תיפסק ברגע שהם ייצאו מהדלת, הם יוכלו ללכת ברגל או לרכוב באופניים להמשיך לראות את התערוכה", הוא אומר.
מינויו של טרצי (35) האיטלקי, שעד לפני עשור לא ידע הרבה על ישראל, לא התקבל בלי תרעומת, באופן דומה למה שקרה לפני שלוש שנים כשנבחר לראש תוכנית התואר השני באמנות בבצלאל, אחרי כמה גיחות כאורח במוסדות שונים.
הגעת לבצלאל בתקופה משברית של סכסוכי עבודה וקיצוץ בתקציבים. היית מודע לזה ולביקורת עלייך אז והיום? בחור צעיר וזר שלא יודע הרבה על אמנות ישראלית ובלי הרבה ניסיון באקדמיה.
"ידעתי מה קורה, זה היה הימור גדול אבל חשבתי שזאת הזדמנות. אני חושב שהרבה אנשים מפחדים מזה. זה לא נכון שלא הכרתי את האמנות הישראלית, היה לי איתה דייט ארוך במשך שש שנים לפני שהגעתי לכאן. לגבי הניסיון שלי – לימדתי לפני כן בייל. אף פעם לא הייתי מנהל אבל היה לי ניסיון באקדמיה. נראה לי שייל היא מקום מכובד לקבל בו ניסיון. לא הייתי מודע לפוליטיקה בבצלאל וטוב שכך. לאווה אילוז ולטל בן צבי (נשיאת בצלאל וסגניתה שפרשו מאז – מ"ר) היה ראש פתוח. זה מה שאני אוהב בישראל, אנשים פה קצת משוגעים, לטוב ולרע".
אחת הטענות על סטודנטים לאמנות היא שהם לא מספיק בקיאים בהיסטוריה של האמנות הישראלית. אתה לא חושב שהמינוי שלך העמיק את חוסר הידע הזה?
"אני לא נוהג להניח הנחות על סטודנטים, אבל הייתי מופתע יותר מחוסר הידע שלהם בסוגיות באמנות הבינלאומית. לכן הרגשתי שהנוכחות שלי מאוד מפרה אותם. אמן שעובד היום צריך להיות מודע לאמנים במקומות אחרים. אתה לא יכול לחיות בתוך הבועה שלך ולאמנות הישראלית יש נטייה להיות סגורה בתוך עצמה. אמן צעיר צריך לדעת מה זה דלות החומר וגם מה זה ארטה פוברה, בעיניי זה חשוב באותה מידה".
מתוך התערוכה "קדם-קודם-קדימה" (צילום: דין אהרוני רולנד)
מה היה החזון שלך בבצלאל?
"להמשיך את החזון של נחום טבת (שהקים את השלוחה התל אביבית של בצלאל ללימודי המשך ולתואר שני ב־2001 – מ"ר). המודל שלו היה אוניברסיטת קולומביה שמבוסס על נטוורקינג – יש לך סטודיו וכל שבוע אתה נפגש עם מנטור. מי הם המנטורים האלו? האמנים הכי מגניבים – ליאם גיליק, רירקריט טיראווניג'ה. כשהגעתי לבצלאל אמרתי לעצמי שאני בר מזל, כל המחלקה מורכבת מאמנים שמציגים בכל העולם – יהודית סספורטס, מיכל הלפמן, גלעד רטמן, משה ניניו. היה קל להביא בינלאומיות לתואר השני כי המחלקה כבר הייתה כזאת. אולי זה היה שוק לאנשים".
אתה חושב שעשית טעויות?
"אולי הייתי נאיבי לגבי המערכת. אני שמעתי תגובות חיוביות מאנשים שאני מעריך, מהסטודנטים מעולם לא ביקשתי פידבק כי להיות סטודנט זה מאוד מתסכל. אצל סטודנטים בתואר השני יש רמה גבוהה של תסכול כי הם רוצים ליצור אבל הם נמצאים בתך מערכת שאומרת להם מה לעשות. קל להגיע למצבי מתח והרגשתי את זה בתערוכות הגמר, לא הייתי מוכן לזה. בתערוכה הראשונה הייתי יוצא מפגישות עם אמנים עם כאבי ראש. אני מקווה שהאמנים שבגרו לפני שנתיים ושלוש יסתכלו עוד כמה שנים על הזמן שהם עברו איתי וייראו את התמונה המלאה".
טרצי נולד במג'נטה שליד מילאנו. הוא למד עיצוב במה לתיאטרון באקדמיה לאמנויות יפות במילאנו, "אבל מהר מאוד הבנתי שאני לא אוהב את התחום. בחרתי להתמחות בדברים אחרים שאהבתי כמו היסטוריה שלהאמנות העכשוויתוביקורת".
במהלך לימודיו הוא התחיל לעבוד במגזין האמנות פלאש ארט והתקדם במהירות במעלה סולם התפקידים, עד לעריכת השלוחה האמריקאית של המגזין בניו יורק, שם הוא חי שבע שנים. במקביל פרסם מאמרים ועבד כאוצר עצמאי, בין היתר בביאנלה של פראג ובפלה דה טוקיו בפריז.
במהלך נסיעותיו ברחבי העולם הוא התארח כמה פעמים בישראל ופגש קודקודים בבצלאל, בהם מיכל הלפמן ונחום טבת שדחפו אותו לתפקיד ראש תוכנית התואר השני. אחרי שלוש שנים נאלץ לעזוב מסיבות טכניות – אין לו דוקטורט. התפקיד ב־CCA הגיע לדבריו במקום ובזמן הנכון. "באתי לפה בבוקר באופניים ויש לי עבודות בתיק שהבאתי לתערוכה. זה סוג האוצר שאני, וה־CCA זאת פלטפורמה נהדרת שמאפשרת את זה".
ניקולה טרצי (צילום: דין אהרוני רולנד)
מה משך אותך לישראל מלכתחילה?
"זה מקום עם הרבה פוטנציאל ואנרגיה, אבל התשתית לא תמיד פרופורציונלית לכמות האמנים. חוץ מזה יש לי חולשה למה שנקרא – ואני שונא את המילה – פריפריה. ישראל היא מקום מורכב אבל לא יותר מאיטליה. באיטליה אין עבודה, אנחנו בין פשיזם לפופוליזם. כמי שבא מבחוץ אני חושב שישראל היא מורכבת וקשוחה אבל גם מתגמלת, יפה ומשוגעת".
היום אתה נשוי לישראלית, האמנית אלכסנדרה צוקרמן, אז אתה כאן כדי להישאר?
"יש לי מחויבות ל־CCA אז אני אשאר פה כמה זמן, אני לא בטוח אם זה יהיה לנצח. אני רוצה להתקרקע, יש לי כבר ילדה בת שנה. טיילתי בכל העולם שנים כדי לפגוש אמנים, אני רוצה להפסיק לטייל ולהזמין אמנים לפה".
← "קדם־קודם־קדימה",המרכז לאמנות עכשווית, צדוק הכהן 2 תל אביב, פתיחה: חמישי (29.3)
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
את פניהם של המבקרים במרכז לאמנות עכשווית מקבלים אלק בולדווין וג'וליאן מור. בפנים נטולות איפור ועל רקע מסך ירוק הם מישירים מבט למצלמה ומספרים סיפור שנשמע כמו אודישן לתפקיד בסרט חדש. רק כשעולים לקומה השנייה של המרכז מתבהרת התמונה: בולדווין ומור בעצם עושים העמדה מחודשת לסיפורם של שישה פליטים שנמלטו מארצם. כמו במרבית יצירותיה, גם בעבודה החדשה שמוצגת בתערוכה שתיפתח ביום חמישי (30.3) האמנית הדרום אפריקאית קנדיס ברייץ עוסקת באנשים השקופים, בלי יותר מדי גימיקים ותעלולי עריכה. פשוט אנשים מדברים למצלמה.
"אני חושבת שהסיפורים סביבנו יותר מעניינים מהסיפורים שזמינים לנו דרך תעשיית הבידור או תקשורת המיינסטרים", היא אומרת. "לאנשים שמופיעים בעבודה יש דעות מוצקות לגבי הדרך שבה הפליטים מוצגים בתקשורת. הם מרגישים בלתי נראים, בייחוד כשהם פותחים את העיתון ורואים ידיעה באורך של עמוד על אלק בולדווין שאכל בייגל בסנטרל פארק, ובצד מופיעה ידיעה קטנה על סומלים שטבעו בים".
ברייץ בת ה־45 נולדה ביוהנסבורג; בגיל 21 עברה לארצות הברית ושם למדה תואר שני באמנות באוניברסיטת שיקגו ולאחר מכן השלימה דוקטורט באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. כיום, כמו לא מעט אמנים בני זמננו, היא מעין נוודית אמנותית שמחלקת את זמנה בין ברלין לדרום אפריקה לצד בעלה, שמשמש כמנהלה האישי. ברייץ הגיעה לארץ בשבוע שעבר. היא הספיקה לבקר בירושלים, להרצות בפני סטודנטים בבצלאל וגם קפצה לחברון ולבית לחם. לאחר פתיחת התערוכה בתל אביב היא תחזור לברלין לפתוח תערוכה, ומשם תמשיך לביאנלה בוונציה, שם תייצג השנה את הביתן הדרום אפריקאי.
"הפליטים בלתי נראים בתקשורת". קנדיס ברייץ (צילום: Till Cremer)
בואי נדבר על העבודה החדשה. איך הגעת לבולדווין ולמור?
"הייתה לי תחושה שהם יהיו פתוחים להשתתף בסרט יותר ניסיוני, כזה שלא מתיישב עם הקונבנציות ההוליוודיות. ידעתי ששניהם מאוד מעורבים חברתית ובעלי מודעות פוליטית. למזלי הם אכן היו פתוחים לזה. אלק בולדווין עקב אחרי העבודה שלי, הוא פנה אליי לפני כמה שנים כשהצגתי תערוכה בניו יורק. אז ביקשתי ממנו שיפגיש אותי עם ג'וליאן מור".
אני חייבת להודות שיש משהו מכעיס בעבודה. אני לא חושבת שסלבריטאים צריכים לספר את הסיפורים האלו.
"אני מסכימה. הפנייה לג'וליאן ולאלק הייתה מבחינתי צעד קיצוני. אני חושבת שצריך לשמוע את הסיפורים האלו מהאנשים שחוו אותם. אבל כשאני מסתכלת סביבי אני מבינה שאנשים לא מוכנים להקשיב, כי החברה תכנתה אותנו כך שנזדהה עם אנשים שיש לנו נטייה להרגיש אליהם אמפתיה. אלק וג'וליאן הם פתיון. הם גורמים לנו לחשוב למה כשאנחנו רואים סרט הוליוודי אנחנו עוברים מניפולציה רגשית מאוד בקלות, אבל כשאנחנו קוראים על אסונות סוציו־פוליטיים בדרום אפריקה או באסיה אנחנו לא מרגישים כלום. אז כן, אני מאוד מקווה שהעבודה מעוררת כעס. אני מקווה שהיא גורמת לנו לחשוב על הפער בין הסיפור כפי שהוא מסופר על ידי האנשים שחוו אותו לבין הגרסה ההוליוודית המקוצרת, הסטרילית והנקייה".
"סיפור אהבה" של קנדיס ברייץ
כמה לא דרום אפריקאי מצדך לעסוק בתרבות פופולרית אמריקאית.
"אני לא חיה בדרום אפריקה מגיל 21. וחוץ מזה, האם כל האמנים הגרמנים חייבים לעשות אמנות רק על דברים גרמניים וכל האמנים הישראלים רק על דברים ישראליים?".
לא, אבל מצפים מהם שיעשו.
"זה נכון, אבל אני לא חושבת שאמנים חייבים לייצג את הזהות הלאומית שלהם. הציפיות האלו באות מהמרכז, דרך אגב. אף אחד לא מצפה מאמן אמריקאי או בריטי לעשות עבודות על אמריקה או בריטניה. אבל אם אתה ישראלי, דרום אפריקאי, קובני או סיני אתה חייב לעשות עבודה על הזהות האקזוטית שלך. רוצים שנרקוד כמו ליצנים בקרקס. אבל החיים שלי מאוד בינלאומיים. אני נודדת במשך שבעה חודשים בשנה".
האמנות של ברייץ אמנם מתרחקת מסממנים מקומיים, אבל היא מאוד מעורבת במה שקורה בארץ מולדתה. לפני שבועיים האמן הדרום אפריקאי זוולטו מטטואה הואשם ברצח נערה שעבדה בזנות. ברייץ הייתה אחת הפעילות הבולטות בחרם על עבודותיו, שלא ממש נפגעו מהפרשה. סדרת עבודות שלו מוצגת בימים אלו גם במוזיאון תל אביב, שהחליט בצעד מקומם לא להסירן. כשברייץ שומעת על כך היא נחרדת: "חשבתי שאני חיה את הבעיה הזאת רק בבית ועכשיו היא רודפת אותי גם לתל אביב. זה מזעזע. מה שחשוב זה לא האיש הספציפי הזה אלא מצבן של הנשים בדרום אפריקה שלחייהן אין משמעות. צריך שיהיה תקדים בעניין. אני חושבת שהמוזיאון צריך להסיר את העבודות שלו כמחווה סימבולית".
קנדיס ברייץ – "סיפור אהבה", המרכז לאמנות עכשווית, צדוק הכהן 2 תל אביב, פתיחה בחמישי (30.3) 20:00, עד 3.6
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
צמד האמנים שיצר בטעות את ה"חגיגה בסנוקר" של עולם האמנות
סיפורם של שני אמנים שהתבקשו ליצור תערוכה בנושא פסח לאגף הנוער של מוזיאון ישראל ויצאו מההרפתקה הזאת עם תיעוד קומי במפתיע של עבודה של אמנים - ובובה גדולה של דולפין
זוהי סיפורה של יצירת אמנות רשלנית, חובבנית, מלאה בטעויות ובכשלים. לפני שנתיים וחצי פנו לשי־לי עוזיאל ממוזיאון ישראל להגיש הצעה לעבודה מוזמנת לקראת תערוכה בנושא פסח לאגף הנוער. באותה תקופה לעוזיאל היה רעיון ליצור פסל גדול שמבוסס על משחק מנהלים מגנטי של בובת אקרובט שמסתובבת בלי סוף.
"אני לא מפסיק להתפעל מהצעצוע הזה ולדמיין את מי שהמציא אותו", הוא אומר. הוא פנה לידידו עוז מלול שידוע בחיבתו ליצירת עבודות מכניות ושאותו הכיר זמן מה לפני כן, והציע לו לשתף פעולה. מלול העלה רעיון לשים במרכז העבודה בובת דולפין מתנפחת. "הסכמנו להשתתף בתערוכה בנושא פסח שזה כבר מצחיק, אז אמרנו שנלך עם האמת האמנותית שלנו עד הסוף ונשים דולפין", מסביר מלול.
התוצאה, שנתיים מאוחר יותר, היא דווקא לא פסל אלא "בובות", סרט באורך חצי שעה שמספר את קורותיהם של השניים בתהליך יצירת פסל הדולפין הקינטי, שבסופו של דבר נדחה כי "הוא לא תואם את רוח התערוכה". סרט שמתחת לענני הדאחקות והיכולות הפרפורמטיביות האדירות של יוצריו, עומדים במרכזו שני אנטי גיבורים שקוראים תיגר על דמותו של האמן הרומנטי והפרוע שמצליח ליצור יש מאין.
"בעבודה שלנו קיים דגש על כך שיצירת אמנות היא לא פעילות נשגבת והתוצרים שלנו לא קדושים. אין אצלנו מקום לפאתוס", אומר עוזיאל. "בובות" הוא סיפור על הצד האפל של האמנות, על רגעי השפל המביכים של האמן, על התסכול בסטודיו, על ההתמודדות עם יצירת "סחורה" בהזמנה ועל חוסר ההצלחות שלו מול עצמו, מול אמנים אחרים ומול הממסד. הסרט מתחיל כמו כל סרט דוקומנטרי ממוצע על אמן עם רעיון גאוני ולאט לאט קורס לתוך עצמו, עם הפסל והמוטיבציות השאפתניות של גיבוריו. מלול ועוזיאל מספרים שכבר מההתחלה הם התחילו לתעד את התהליך כי הריחו את הפוטנציאל של הסיפור.
שי-לי עוזיאל ועוז מלול. צילום: בן קלמר
אז בעצם ידעתם שהפסל לא יצליח.
עוזיאל: "כי לא היה לנו תקציב. היום אם נרצה לעשות את זה, ברור שנצליח. גלעד רטמן היה בעצם הראשון לזהות את הפוטנציאל, הוא הביא לכאן סטודנטים מבצלאל והראה להם את חומרי הגלם. הוא רצה להראות להם איך נראים אמנים 15 שנה אחרי שהם משתחררים מבצלאל ואנחנו דוגמה טובה, יחסית לאמנים אחרים שעובדים עם גלריות ועושים פסים של עבודות ומוכרים אותם. זה הדליק את הסטודנטים, שגם אחרי 15 שנה אפשר לעשות משהו שנראה סטודנטיאלי וניסיוני".
איזה פוטנציאל זיהיתם בסרט?
"אני מרגיש נוח להעיד על הסרט – בעיקר כי ברובו עוז הוא הכוכב – אף פעם לא ראיתי סרט דוקומנטרי כל כך מצחיק. עוז הוא דמות מדהימה. כל הזמן רציתי לתעד אותו. מבחינתי זו דמות שהעולם צריך לראות איך היא מתנהלת בעולם. היכולת הדוקומנטרית שלו מול מצלמה היא חריגה".
מלול: "ואני טוען שאין דבר כזה דוקומנטרי. ברגע שיש מצלמה ואתה מודע שמצלמים אותך, אתה מתנהג אחרת. אתה יכול להגיד שאתה מתנהג 'טבעי', אבל אין דבר כזה, אני כל הזמן שיחקתי. מבחינתי הדבר הכי מעניין בסרט זה התיעוד מול המשחק".
עוזיאל: "אבל חוץ מזה אנחנו כל כך נהנים בסרט וההרגשה הזאת עוברת חזק".
ובסופו אתם נראים ממש כמו זוג נשוי. איך הזוגיות שלכם?
"אפס אנד דאונס", הם עונים ביחד. "יש ריבים, אבל כן, יש שאיפה לתערוכה זוגית", מוסיף עוזיאל.
אחרי סיום עבודת העריכה של חומרי הגלם הרבים (על ידי יוני צרויה), השניים שלחו את הסרט לפיני שץ, עורך התוכן של הסינמטק. "הוא כתב לי שנראה לו שזה יכול לעניין רק אמנים ובאופן אישי אותו זה לא מעניין", אומר עוזיאל.
אז שוב חוויתם דחייה.
"כן".
מלול: "הוא אמר שהסרט לא מיועד לקהל הרחב. באותו שבוע ראיתי דוקומנטרי בסיטונות, ערמות של זבל. ראיתי למשל סרט על בחור שלוקח צוות צילום לניו זילנד לחוות מחדש את הטיול שלו אחרי הצבא. אם זה לקהל הרחב ושלנו לא, אז אני לא יודע מה להגיד. גלעד רטמן אומר שזה יהיה כמו 'החגיגה בסנוקר' של עולם האמנות".
"בובות", הקרנת בכורה ושיח בהנחיית גלעד רטמן, המרכז לאמנות עכשווית, צדוק הכהן 2 תל אביב, חמישי (6.10) 19:00, 10 ש"ח
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
במוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס בחולון יתקיימו מפגשים ופעילויות עם אמני קומיקס ישראלים ומכירת קומיקס במחירים מוזלים. מחיר הביקור – שקל אחד בלבד. אם אין לכם שקל או רצון להגיע לחולון, בחנויות "קומיקס וירקות" ו"קומיקאזה" יחלקו חוברות קומיקס והפתעות נוספות בחינם. רק אל תשכחו להגיע מוקדם.
המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס, ויצמן 61 חולון, שבת (7.5) 10:00־15:00 קומיקס וירקות, קינג ג'ורג' 40 תל אביב, שישי (6.5) 10:30־16:30 קומיקאזה, דיזנגוף סנטר, שישי (6.5) 9:00־15:00
2. Jane's Walk
סיורי Jane's Walk הם חלק מיוזמה שמטרתה לעודד אותנו לגלות את העיר בדרכים חדשות. יתקיימו סיור בין בתי הקולנוע הישנים של העיר, סיור משוררים לפנות בוקר, סיור קולינרי ביפו ועוד.
במשך יום העצמאות יהיו מוזיאון הרצלילינבלום, היכל העצמאות, מוזיאון ההגנה ובית הכנסת הגדול פתוחים חינם לקהל הרחב. נוסף על כך יתקיימו פעילויות לילדים, ובהן משחק חפשו את המטמון ושחזורים חגיגיים של הכרזת העצמאות.
שדרות רוטשילד, תל אביב, חמישי (12.5) 11:00־16:00
4. עצמאות בכיכר רבין
ערב של נוסטלגיה ישראלית בהשתתפות דפנה ארמוני, דיוויד ברוזה ולהקת צעירי תל אביב ובהנחיית עודד מנשה. ואם כל זה לא מדבר אליכם, אפשר להגיע ישר למפגן הזיקוקים.
כיכר רבין, רביעי (11.5) 20:30
5. בד קיימא
לקראת סגירת המסעדה יתקיים בבר קיימא יריד הקח־תן האחרון, ואיתו הזדמנות אחרונה לקחת נשימה עמוקה, לצלול אל ערמות הבגדים ולדלות מתוכן מציאות.
מקום לשבט, המשביר 22 תל אביב, שישי (6.5) 12:00
6. פרויקט הבועות הגדול
מי שיגיע לכיכר הבימה בשעות הצהריים של יום שישי עשוי להתפתות לרגרסיה נעימה אל הילדות במסיבת בועות הסבון שתיערך במקום. בתכנון: תחפושות, נצנצים וכמובן הרבה מאוד סבון.
כיכר הבימה, שישי (6.5) 12:30
7. פסטיבל ימי הונגריה
פסטיבל לתרבות הונגרית המאורגן על ידי עיריית תל אביב ושגרירות הונגריה בישראל. בפסטיבל ייכללו הופעות מוזיקה, מופע מחול מסורתי וכמובן דוכני אוכל. מישהו אמר קיורטוש?
מתחם התחנה, המרד פינת קויפמן, שישי־שבת (6.5־7.5)
8. להרגיש נגישות
הפנינג ביוזמת נגישות בישראל למען העלאת המודעות לספורט הפראלימפי המאפשר להתנסות בענפי ספורט בכיסאות גלגלים. העצלנים שבינינו יוכלו להשתתף בטעימה עיוורת של גלידה ולעשות קעקועים בשפת הסימנים.
נמל תל אביב, שישי (6.5) 11:00־15:00
9. עין הים
תערוכתה של יעל אפרתי מותחת את הקו המקשר בין צילום ופיסול. בתערוכה היא משחזרת פרטים מזיכרונות ילדותה בדירת סביה בחיפה, ובוחנת כיצד הזמן והאור משפיעים על דימויים אלו.
המרכז לאמנות עכשווית, צדוק הכהן 2א' תל אביב, שני־חמישי 14:00-19:00, שישי־שבת 10:00־14:00
10. מתחת לעור
תערוכת הצילומים של מירי מור יוצאת למסע בנופי רומניה ומפגישה את הנופים והמרחבים הפתוחים הרומנטיים עם המפעלים הנטושים והזנוחים והפועלים קשיי היום.
![מתוך התערוכה "קדם-קודם-קדימה" (צילום: דין אהרוני רולנד)](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2018/04/sizes/photo-by-Din-Aharoni-Rolland-8419_P_wo_500_367.jpg "מתוך התערוכה "קדם-קודם-קדימה" (צילום: דין אהרוני רולנד)")
!["הפליטים בלתי נראים בתקשורת". קנדיס ברייץ (צילום: Till Cremer)](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2017/03/sizes/Photo-Till-Cremer-_P_wo_500_679.jpg ""הפליטים בלתי נראים בתקשורת". קנדיס ברייץ (צילום: Till Cremer)")
!["סיפור אהבה" של קנדיס ברייץ](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2017/03/sizes/6_Interviewees_-_Baldwin_P_wo_500_207.jpg ""סיפור אהבה" של קנדיס ברייץ")
