היום, ה-24.12, הוא יום ההתרמה השנתי לאוטיזם של אותי – עמותה ישראלית לאוטיזם, ואלו"ט – אגודה לאומית לילדים ובוגרים עם אוטיזם. מבצע ההתרמה מתקיים השנה בסימן העלאת המודעות לאוטיזם בישראל ולעידוד חברה פתוחה, סבלנית ומכילה יותר.כאן בלינק תוכלו לתרום בקלות למטרה החשובה.הטור הבא נכתב על ידי ליאור רוטשטיין, צלם מקצועי שאובן על הרצף האוטיסטי, ונע בין צילומי חתונות לצילומים בכיכר החטופים.

את העובדה שאני על הרצף האוטיסטי הבנתי באמת רק כשהייתי בן 15. עד אז, לא הבנתי ואולי לא באמת רציתי להבין. עד גיל 4 לא דיברתי באופן רציף, ולאורך שנות היסודי הלכתי למספר אבחונים. אני זוכר את הקושי במציאת חברים, העובדה שהסתובבתי הרבה לבד, וגם את החרמות שעברתי. קצת לפני התיכון אמא שלי הושיבה אותי והחליטה לספר לי, הפעם באופן רשמי, שאני עם אספרגר, שיש סיבה לקושי במציאת חברים ושמירה על קשרים. רק שבמקום שחרור שאולי הייתי אמור להרגיש, אני בחרתי להסתיר את זה. ידעתי שילדים הם לא סבלניים, שגם ככה קשה לי למצוא את המקום שלי, אז עכשיו לתת להם עוד סיבה? לספר שאני עם אוטיזם?

ההסתרה ליוותה אותי גם שנים אחרי שסיימתי תיכון, את המפלט שלי מצאתי בצילום. מה שהחל כתחביב הפך לכלי התמודדות ובהמשך למקצוע. בהתחלה הייתי לוקח מצלמה ומצלם נטו עבורי, ועם הזמן הבנתי שזו הדרך הכי נוחה שלי לתקשר עם העולם ועם עצמי. ככה אני מדבר, ככה מבינים אותי. ככל שעבר הזמן הבנתי שצילום אירועים, וחתונות בפרט, זה התחום שמעניין אותי במיוחד. אתה פוגש זוג שהוא עולם ומלואו, מקבל הזדמנות לפגוש אותם ביום המרגש ביותר עבורם, והתפקיד שלך הוא לא רק לייצר להם מזכרת, אלא להצליח לתפוס את התחושות, החוויה והאווירה.

בהתחלה היה לי קצת קשה, היו סיטואציות שלא הבנתי עד הסוף, ניואנסים שלא תמיד שמתי אליהם לב, דבר שגם הקשה עליי בהתחלה בעבודה בצוות צלמים. עם הזמן סיגלתי לעצמי שיטות עבודה והתוצאות דיברו בעד עצמן. בעבודה עם זוגות חשוב לי להבין את הזוג – אני לא רואה "חתן וכלה", אני רואה את הזוג הספציפי שעומד מולי ורוצה להעביר בתמונות את המהות שלהם, זה היתרון היחסי שלי.

בגיל 27, אחרי המון שנים של התלבטויות, הגעתי להחלטה שאני סוג של חידה שהגיע הזמן לפתור, ובחרתי לעלות פוסט בפייסבוק על האוטיזם, ומאז חיי השתנו. בעיקר הבנתי שאני זה מי שאני, ואין לי שום רצון להסתיר את זה יותר. לפני שנתיים, כמו כל ישראלי, התעוררתי ב-7 באוקטובר למשמע האזעקות והחדשות, וחוויתי קשיים רבים. הפחד מהלא נודע, גם האישי וגם הלאומי, גרמו לי להתכנס בביתי. כמעט ולא יצאתי, אירועים כמובן בוטלו, והייתי במקום מאוד מורכב.

אחרי כמעט חודש, ביום ה-27, הרגשתי שאני חייב לעשות משהו, והכלי שאיתו אני מרגיש הכי בנוח הוא המצלמה. יצאתי עם המצלמה לכיכר החטופים. הגעתי נטו בשביל עצמי, מתוך מקום של סולידריות. אחרי סיבוב קצר בכיכר פגשתי חברה מהעבר שהתברר לי ש-3 מבני משפחתה נרצחו, ועוד 7 נחטפו לעזה. משם הגיעה ההבנה, שאם זה קרה למישהי שאני מכיר, אני חייב לעמוד שם לצד המשפחות. בחודשים הראשונים תיעדתי עבורי בלבד, בהמשך התחברתי לכמה משפחות ופשוט התחלתי לתעד עבורן, הבנתי את החשיבות. במהלך קיץ 2024 אחריי שעוד אנשים במטה הכירו אותי התחלתי להיות באופן רשמי הצלם של המטה.

לאורך כל התקופה חזרתי לצלם גם חתונות, הדיסוננס הזה, בין תיעוד הכיכר לצילום מתחת לחופה של זוג מאוהב ומשפחות נרגשות היה משמעותי. העצב, הכאב והדמעות האיומות מול השמחה, ההתרגשות ודמעות האושר. מהרגע שהתחלתי לצלם עבור המטה, הגעתי להחלטה שאני עושה איתם מה שאני עושה בחתונות – לומד את השמות, את הסיפורים ובעיקר רואה אותם כאנשים, ולא כ"אובייקט הצילום שלי".

אחת המשפחות הראשונות שליוויתי הייתה משפחתו של רון בנימין. במאי 2024 התברר כי רון נרצח כבר ב-7.10, נחטף לעזה, וצהל חילץ אותו והשיב אותו לקבורה. הייתי הצלם היחיד שצילם את טקס הקבורה. נשארתי בקשר עם אלמנתו והבנות שלו, ושנה לאחר מכן הוזמנתי לצלם את יום השנה לקבורה, וגם כאורח לחתונה של בתו של רון. לא האמנתי עד כמה התיעוד של המשפחה ברגעים הקשים ביותר שלה יכולה להיות משמעותית כל כך, ולהעניק להם כוח.

דוגמה נוספת לכך היא העובדה שבמשך חודשים תיעדתי כל דבר שקשור לדניאלה גלבוע, ליוויתי את המשפחה בעצרות ובפרויקטים שלקחו בהם חלק במסגרת המאבק להשיבה. 3 ימים לאחר שדניאלה חזרה התעוררתי להודעה מאמא שלה: "שתדע שסיפרתי לדניאלה עליך…", ואני חושב לעצמי: 'הבת שלך הייתה שנה ו-4 חודשים בגיהנום, יכולת לספר לה כל כך הרבה דברים ואת בוחרת לספר גם עליי?'. באותו רגע הבנתי איזה משמעותי הפכתי להיות לכמה מהמשפחות.

לאורך השנתיים האחרונות היו כל כך הרבה רגעים שילוו אותי לכל חיי, בעיקר ההבנה שלעיתים מספיק לעשות משהו קטן בשביל להיות משמעותי מאוד עבור מישהו אחר. בשבועות אחרונים ביקרתי בכיכר המתרוקנת, זה סימן עבורי סיומה של תקופה, שאני שמח שהסתיימה – אך לא נשלים את המאבק עד שרן גואילי ישוב לקבורה. מקווה שבדרכי שלי עשיתי שינוי קטן בתפיסה, ומקווה שאנשים ילמדו להסתכל על הבן אדם, מעבר לכותרת.

• יוצרים כותבים
• כיכר החטופים
• צילום
• אוטיזם
• הספקטרום האוטיסטי

• Facebook
• Twitter
• Email

"רואה החשבון" (בן אפלק) יודע לדבר עם מספרים, אבל לא עם בני אדם. הוא גאון ואוטיסט, חצי איש חצי מחשב, בדומה לדמויות שגילמו כריסטיאן בייל ב"מכונת הכסף", ג'וש הארטנט ב"משוגעים מאהבה" (2005) ויו דנסי ב"Adam"י(2009). בעוד סרטים תיעודיים על אנשים הנמצאים על הספקטרום האוטיסטי – כמו "החיים, סרט מצויר" ו"תפקוד גבוה" שהוקרנו בפסטיבל דוקאביב – מציגים תמונות קשות של התמודדות מפרכת עם החיים, הקולנוע העלילתי נוטה לעשות רומנטיזציה שלהם, ומציגם כדימוי לקשיי התקשורת בעידן המחשב שבו אנו חיים, ולכן קל לנו להזדהות איתם.

לאונרדו דיקפריו בן ה־19, שזכה במועמדות הראשונה שלו לאוסקר על גילום נער אוטיסטי ב"מה עובר על גילברט?" (1993), היה יוצא דופן בהציגו תמונה לא מרוככת ושוברת לב של אוטיזם. רוב הסרטים בוחרים לספר על גברים בעלי יכולות מתמטיות נדירות ומאיירים את האוטיזם שלהם כסוג של אקסצנטריות אטרקטיבית, שהרי כל הגאונים נתפסים כאקסצנטריים במידה כזו או אחרת. לא במקרה הם זיכו את כוכביהם במועמדויות לאוסקרים. ולא פעם מלוהקות לצדם נשים יפות וסבלניות – כמו אנה קנדריק ב"רואה החשבון" ורוז בירן ב"Adam" – שמוסיפות לגיבורים הלא חרמנים נופך רומנטי טהור ונטול מתח מיני. "אני רואה שאת עצובה אבל אני לא יודע מה לעשות", אומר אדם ולא מביט בעיניה של בת'. "אתה יכול לחבק אותי", היא מציעה. "כן", הוא עונה, ולא זז ממקומו. "אדם, אני רוצה שתחבק אותי".

בימים אלה מוקרנת בארץ גם הדרמה החקלאית הצרפתית הנעימה "נפלאות החושים", שהופכת את פייר, הלוקה בתסמונת אספרגר (בנג'מין לוורן בהופעה שובת לב), לגיבור רומנטי. לפייר יש זיכרון פנומנלי והשליטה שלו במחשבים מדמה אותו לקוסם ומגיד עתידות, אבל הוא מבוהל מהעולם ואינו יודע איך לתקשר עם אנשים, עד שהוא פוגש אלמנה במצוקה והופך לאביר שלה. בחברת לואיז היפה, שהתייאשה מגברים טיפוסיים, עיניו מתלחלחות ומעידות על רגשות עמוקים שנמצאים שם, גם אם הוא נרתע ממגע פיזי, ולכן האיחוד הרומנטי נזקק להרבה שדות מנצנצים בשמש. שמו העברי של הסרט, דרך אגב, נועד להזכיר לנו את "נפלאות התבונה" – הביוגרפיה ההוליוודית הרומנטית והמזויפת של המתמטיקאי זוכה הנובל שלקה בסכיזופרניה.

ביוגרפיה קולנועית שהואשמה באי דיוקים הוקדשה גם לאלן טורינג, המתמטיקאי שפיצח את מכונת הצופן של הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה, נחשב לאבי המחשב ומת בגיל 41 אחרי שהורשע בקיום יחסים הומוסקסואליים, שהיו אסורים בבריטניה של שנות ה־50. ב־2005 המתמטיקאי יואן ג'יימס כלל אותו בספרו על 20 דמויות היסטוריות שהפגינו תכונות של תסמונת אספרגר, וכך הוא גם אופיין ב"משחק החיקוי" (2014). התסריט זוכה האוסקר לא לגמרי מצליח להבהיר איך זה שלאדם אובססיבי שמתקשה לנהל שיחה פשוטה ומתנהג כבתול היו כמה מאהבים. הסרט מזכיר אותם, אך מתמקד בידידותו האפלטונית עם עמיתה יפהפייה (קירה נייטלי). תצוגת המשחק העילאית של בנדיקט קמברבץ', שעושה מטעמים מקשיי התקשורת של הגאון שבוכה רק כשלוקחים ממנו את המחשב, כמעט מצליחה להשקיט את התהייה הזאת.

בגבר ביישן שלא שולח ידיים יש משהו רומנטי. אישה על הספקטרום בקונטקסט רומנטי זה סיפור הרבה יותר בעייתי, ולכן אין כמעט סרטים על אוטיסטיות. סיפורה של חוקרת בעלי חיים שפיתחה בתי מטבחיים "הומניסטיים" שבהם הפרות הולכות אל מותן בשלווה, נשמע כמו נקודת מוצא מאוד לא מפתה, אבל "טמפל גרנדין" (2010) המבוסס על ספריה של גיבורתו מתאר ביושר יוצא דופן את התמודדותה העקשנית עם העולם, ואת האופן שבו הפכה את פחדיה מדלתות חשמליות ליתרון משום שהבינה מתוך הזדהות כיצד החיות חוות את העולם. הסרט שזכה בשבעה פרסי אמי, בהם אחד לקלייר דיינס המופלאה, מרגש מאוד בתארו גם את התמיכה שקיבלה ממשפחתה, ואין בו קמצוץ של רומנטיקה. בסצנה בלתי נשכחת היא באה עם אמה לכנס על אוטיזם, קמה ממושבה כדי להגיד לדובר המומחה שעל הבמה שאין לו מושג על מה הוא מדבר, ומסבירה כיצד בשביל אוטיסטים חיבוק מפחיד, אבל גלגול על הרצפה או כניסה לתוך "קופסת חיבוק" (פרי פיתוחה) מרגיעים.

נדמה שאי אפשר לכתוב על אוטיסטים בקולנוע בלי להזכיר את "איש הגשם", הדרמה הסכרינית מ־1988 שזכתה באוסקרים לסרט, לבמאי, לתסריט ולאוטיסט. הסרט מספר על סוחר מכוניות אנוכי בשם צ'רלי (טום קרוז) שאחרי מות אביו נודע לו שיש לו אח אוטיסט בשם ריימונד (דסטין הופמן), והוא מוציא אותו מהמוסד בתקווה להשתלט על הכסף שהאב הוריש לו. השניים יוצאים למסע שבמהלכו ריימונד, שנאחז בשגרה של פעולות והרגלים, מטריף את דעתו של צ'רלי עד שהוא מגלה שהוא גאון במספרים. צ'רלי מנצל את יכולותיו לגריפת רווחים בשולחן הבלאק ג'ק בלאס וגאס, שם הרעש, הצבעים וההמונים אינם מוציאים את ריימונד משלוותו, משום שזה לא מתאים לסיפור. הופמן מספק הופעה מרשימה, אבל זה בעצם הסיפור של צ'רלי וכיצד הפך לאדם טוב יותר כשלמד לקחת אחריות על אחיו הלא נוח. ברגע זכור לשמצה, צמד חליפות זהות מטשטשות לכאורה את ההבדלים ביניהם כמו היו תאומים.

"רואה החשבון" ו"נפלאות החושים", מחמישי (27.10) בקולנוע

• מה עובר על גילברט
• רואה החשבון
• הספקטרום האוטיסטי
• אוטיזם
• משחק החיקוי
• נפלאות החושים
• סרטים
• תרבות