• Facebook
• Twitter
• Email

סצנת הסטנד־אפ המקומית ידעה עליות וירידות לאורך השנים. תאורטית, מדובר בפורמט שהכי מתאים לישראל: אדם בודד עומד על במה – רק הוא, המיקרופון וחוש ההומור שלו, ומנסה לבדר את הקהל בין כמה דקות לשעה וקצת. קל יותר מלהרים הפקת תיאטרון, זול יותר מהופעת להקה ושמח יותר מטקסי שואה. אם בארצות הברית הסטנד־אפ בנה כותבים, בימאים, שחקנים וסלברטיז עוד במאה ה־18 (הידעתם? גם מארק טווין היה סטנדאפיסט), בישראל החל הסטנד־אפ לבלוט רק בשנות ה־80 והגיע לשיאו בשנות ה־90, עם מועדונים כמו הקאמל קומדי קלאב והופעות פריים טיים אצל מני פאר ודודו טופז.

כפי שקורה בתחומים רבים בארץ, הבעיה היא שבאותה המהירות שבה הז'אנר פרץ, כך הוא הפך לקלישאה של עצמו. יש פה מישהו מבת ים? טוב, אז בטח גם לו נמאס לשמוע שיש סיבה שהאוטובוס לשם מגיע ישירות לבית המשפט. הקהל הרחב אולי נהנה, אבל הז'אנר סובל מרידוד מוחלט: הפן האנרכיסטי שבבסיסו נדחק הרחק אחורה לטובת הומור עדתי ואינטראקציה עם הקהל.

בשנים האחרונות החלה התעוררות מחודשת של אותו פן מודחק: ילדים שלא גדלו על ברכיו השעירות של נאור ציון מתחילים לתפוס מיקרופונים ולנסות להצחיק בלי לחפש מישהו שמן בקהל. חלקם גדלו על קומיקאים אמריקאים, וחלקם גדלו בעיקר בתוך הראש של עצמם. שלל קבוצות סטנד־אפ, חבורות קומיות או סתם ערבי סטנד־אפ אקראיים שצצו בשנתיים האחרונות חשפו קולות כמו תום יער, תום אהרון, ניב מג'ר, גלית חוגי, תומר פישמן, תירסקסואל, ליאור אמסטרדמסקי, אריאל וייסמן, ירמי שיק בלום ועוד. לכל אחד אישיות בימתית שונה, אטיטוד אחר והכי חשוב – חומרים מקוריים ואישיים.

גם כותב שורות אלה התנסה בסטנד־אפ בחודש האחרון. לא כדי להפוך לסטנדאפיסט, אלא כדי לחדד את החוש הקומי, לאמן אותו כמו שריר. זה מאתגר, ומעניין, ולפעמים גם מדכא. זה בעיקר שונה. בשבילי, בשביל הקהל ובשביל כל מי שרגיל שהסטנדאפיסטים שלו ממשיכים להסתלבט על בת ים. עיר בת זונה, בסך הכל. הגיע הזמן לעבור הלאה, והדור החדש של הסטנדאפיסטים עושה זאת. ברגע שהוא יטפטף לתוך עולם הקומדיה העייף של המיינסטרים, נראה פה משהו מעניין. ותחשבו על זה.

• מיוחדים
• הצעת צחוק

• Facebook
• Twitter
• Email

לפני שיצאתי לפגוש את רבקה מיכאלי ישבתי עם חברה והשווצתי בזה שהיום אני הולכת להכיר את הגיבורה שלי. הדגשתי כמה אני שמחה שרבקה התפנתה ותמצא שעתיים לשתות איתי תה. סיפרתי לה כמה רבקה עסוקה, והחברה הלא מפותחת שאלה אותי בזלזול של צעירים פוחזים במה היא כבר עסוקה ומה היא עושה בימים אלה וכמובן את השאלה הנצחית: "מה זה, בת כמה היא כבר?".

אז קודם כל: נכון, רבקהל'ה מבוגרת, ודבר שני, רק שתדעי שהיא עסוקה מאוד. היא משחקת בהצגות, מצטלמת לסדרה ופעם בשבוע היא מגישה תוכנית ברדיו. תאמיני לי, אמרתי לחברה – אין לה רגע… ואז הבנתי מה עומד לצאת לי מהפה ואמרתי: "פנוי". אין לה רגע פנוי. ולקחתי מונית.

אנחנו יושבות בבית שלה, במטבח. לפני רגע נכנסתי עם שתי סופגניות צבעוניות מוגזמות והיא מכינה לי תה.

פגשתי מוקדם יותר היום את אורנה בנאי.

"אוי, נהדר. אני אוהבת אותה מאוד. הייתי בחתונה של ההורים שלה, הם היו החברים הראשונים שלי לפני יוסי בנאי ז"ל".

מתי זה היה?

"את עוד לא היית בתכנון או במחשבה, לפני 50 שנה אם לא יותר. הראיתי פעם לאורנה תמונה, עכשיו רק שלא תבקשי ממני למצוא אותה בדיוק אני זורקת דברים מהבית, מנסה להיפטר ממצבורים גדולים של חפצים. אני זורקת המון. אני לא צריכה צילומי רנטגן משנות ה־50 בבית שלי! וגם אותן תמונות בשבעה עותקים? זה פילמים, מי יפתח לי? וגם ספרים שלא אקרא, תולדות ישראל בשלושה חלקים!".

אם כבר דיברנו על זקנה, לקרוא את זה בהחלט יכול לקרב אותך למוות.

"נו בטח! אז מה אני צריכה? לא, היום הכל באינטרנט. אני נפטרת מהכל".

את מעודכנת מאוד, באמת. אומרים לך על זה כל הזמן "כל הכבוד" בהתנשאות?

"כן, כל הזמן, אבל אני באמת יודעת, אני הרי ברדיו. יש תוכנית תרבות כל שבוע. חייבת להיות מעודכנת במה שקורה. אני מקבלת כל הזמן מוזיקה וספרים כדי לדבר עליהם ברדיו, ואני מגלה דברים נהדרים. הקולקטיב, למשל, אדירים! ואיינג'לסי שהם פשוט גמרו אותי, הרסו אותי! להקת השנה. באמת מהממים. כל הזמן נחשפת לדברים והסקרנות לא נרגעת".

הסופגנייה הזאת מוזרה, קצת טיפשית. מה זה המזרק הזה פה?

"אני הצלחתי לא לאכול חודשיים לא לחם ולא מתוק ועכשיו באת לי עם זה".

למה אכפת לך? את לא תשמיני מסופגנייה אחת הרי.

"לא, אבל מה עם מה שבא אחריה ומה שאכלתי אתמול?".

היית פעם שמנה?

"לא, אבל תוספת שישה ק"ג זה משמעותי למי שנראה כמו קופסה. אני אוהבת את התחושה הזאת של משמעת. של להתגבר. ואני גם מדברת על זה כל הזמן. אף אחד לא שם לב לכלום, ואני ככה מתחילה שיחות 'תראה איך ירדתי, תראה איך עליתי'".

את יפה.

"אוי, שטויות. תודה. את יודעת, בלילות אני רואה אותי בערוץ 1 לפני 25 שנה ואומרת לעצמי: 'אני ממש בסדר, למה עיניתי את עצמי כל כך? למה התנכלתי לעצמי ככה?'".

למה באמת? את יפה. את צב יפה.

"כן, נכון!".

זה אחד הדברים המשותפים לכל השיחות שניהלתי עם שאר הבנות. זה משהו שאנחנו אוהבות להתעסק בו.

"זה גם אנשים שמצטלמים הרבה וגם זאת ההתעסקות, זה מחלה. מחלה מעניינת אבל מחלה".

זה לא בא ממקום של לתפוס את הגוף ככלי עבודה שחייבים לשמור עליו?

(עם סיגריה בפה) "אם הייתי מתייחסת בכבוד אז לא הייתי ככה. את יודעת, אומרים לי כל הזמן איזה יופי את נראית ואיך לא השתנית. אני מאוד מקווה שלא נראיתי ככה לפני 25 שנה".

כמה שנים את מעשנת?

"מגיל 17 עם הפסקה של שש וחצי שנים באמצע. תעשי את החשבון".

ממ… 412 שנה.

"הייתי עם מניפסטים: כמה זה פשוט להפסיק ואיזה שטויות זה. ואז השתתפתי בסרט סטודנטים והייתי צריכה לעשן שם סיגריה ואני אומרת לכולם על הסט: 'זה שטויות, אני ברגע הפסקתי, ביום אחד!'. ואני מעשנת בסרט וזהו ומשוויצה איזה קל זה. חזרתי הביתה באותו לילה. הלכתי לישון ובאחת בלילה התעוררתי בבת אחת והלכתי לקנות אצל באבא קופסת סיגריות. וזהו".

את מצחיקה כל הזמן?

"אני יכולה להיות נורא עצובה, בשיא הדיכאון, ואז נפלטים לי הדברים הכי מצחיקים. התעלפתי לפני חודשיים, כלומר די התמוטטתי כזה על הרצפה, לא החזקתי מעמד וממש קרסתי באיזה מקום. היה שם שלומי שבן והוא ישר רץ אליי: 'רבקהל'ה את בסדר? מה קרה?' ופתחתי עיניים ואמרתי לו: 'סתם, בטח קיבלתי'. ישר הוא צחק וצעק לכולם 'היא בסדר, היא בסדר'".

תעבדי עד השנייה האחרונה?

"הייתי מוכנה. חוץ מהנסיעות, זה מה שהורג אותי".

אני לא מודעת לגיל שלי.

"גם אני לפעמים לא. בעלי ואני בני 77. לא מזמן איזה שחקן שמשחק איתי בהצגה התייתם מאביו, ואני באה הביתה ומספרת לבעלי שאבא שלו מת ואז אני אומרת 'בסדר, נו. הוא היה איש מבוגר, בן 77' ואז היה איזה דאבל טייק כזה. שנינו הבנו מה אמרתי והתחלנו לצחוק".

לא מזמן קניתי ספה והתמקחתי בשיא החום עם מוכר בשוק הפשפשים. עברה אישה שרצתה לעזור לי ואמרה לו: "די, כפרה עליך, תן לה הנחה. מסכנה, חם לה, היא פה צועקת עליך והיא בהריון".

"אוי ואבוי! זה הכי נורא".

ומה שהעליב אותי בכך זה בכלל לא הבטן השמנה, אלא העובדה שהם חשבו שאני מספיק מבוגרת בשביל להיות אימא.

"את יכולה להיות אימא בהחלט, אבל את עוד צעירה. תחשבי, אם את נניח רוצה היום לשנות כיוון ולהתחיל ללמוד רפואה, את עדיין יכולה. פעמיים. לפני כמה שנים שתי חברות שלי נסעו באוטו, ועצרה לידם משאית והנהג משאית צעק להן: "איזה אימא יפה ואיזה בת מכוערת!", ונסע. נעלם. סיפור אמיתי! ההוא נסע, ועכשיו שתיהן באותו גיל והתחילו להתווכח באוטו למי הוא התכוון – מי היפה מי המכוערת ומי בעצם נראית זקנה יותר".

אני הייתי בוחרת להיות הבת המכוערת. מה אני צריכה להיות יפה וזקנה?

"נכון, גם אני. תחשבי שעד היום לא יודעים מי האימא ומי הבת, אבל אני חושבת שאני יודעת מי יפה ומי מכוערת".

אז "מי יותר זקנה" היא בעצם גם השאלה פה.

"השאלה היא מי עשתה פחות ניתוחים".

יש לי סוד. אני מאוד לא מתחברת לתיאטרון. הוא לא מושך אותי ואני חושבת שזה דבר ארכאי. אני עצמי טיפשה או שזה דור אחר פשוט? סרט טוב או סדרה ממש יזיזו בי משהו, אבל אני לא אוהבת תיאטרון וגם לא לקרוא.

"זה לא דור, זאת את, זה טעם נרכש, אני מכירה אנשים בגילך שכבר אוהבים תיאטרון והצגות וספרים. אין כמו תיאטרון. זה תמיד איכשהו קורה לכם בסוף".

תמליצי לי על הצגה. אבל מצחיקה.

"'אוי, אליאס אליאס'. כל כך צחקתי. תלכי לראות. תמליצי לי את".

לכי ל'מייקל', את חייבת. זה מעולה, יעוף לך המוח.

"אני יודעת, אני יודעת, אני רוצה. את רואה, את כן הולכת להצגות".

הלוואי שתעשי מופע. באמת, תעשי מופע שלך, אפילו תעלי כמה הצגות. רק תספרי את כל הדברים על הזקנה והכל וזהו, יצחקו ותלכי הביתה.

"את יודעת מה? לא הייתי הולכת בעצמי למופע בידור של אישה בת 77. לא הייתי יוצאת מהבית בכלל".

הייתי באה. מכינה לך גם תה אחר כך.

"את יודעת מה? זה מעניין. אולי היום, כשיש טלפרומטר. רעיון יפה. את יודעת, ברברה סטרייסנד הרי לא הופיעה שנים, וסיפרה שלפני עשר שנים היא הופיעה בפארק שלוש פעמים ושכחה את המילים ונשבעה שלא תופיע יותר. היא עשתה הופעה לפני כמה שנים ואמרה לקהל 'תסתובבו אחורה אתם רואים?' ויש טלפרומטר ענקי עם מילים. 'זה החזיר אותי לבמה' היא אמרה".

בת כמה היא בכלל?

"72".

ילדונת. אז מה איתך, יש סיכוי?

"אם יבואו לקחת אותי מהבית שלי ולא אצטרך לעשות שפגאט למעלה ולמטה לתוך הוואן הזה, אז אולי".

• מיוחדים
• תום יער
• הצעת צחוק
• רבקה מיכאלי

• Facebook
• Twitter
• Email

עם כל מה שעבר ולא עבר על אורנה בנאי לאחרונה, הדיאלוג איתה הוא הנעים, הנינוח והמרגש מכולם. תיאום הזמן לקפה, ההתכתבות ובעיקר השיחה עמה – בכל רגע איתה מרגישים מאוד וולקאם. אולי זו מחמאה משונה, אבל אורנה בנאי באמת נורא נחמדה. לפני שקבעתי איתה ידעתי בדיוק מה אני אוהבת בה ומה אני מוצאת בדמות הטלוויזיונית שלה (כרגע ב"מצב האומה"), ואפילו בדמות המתראיינת שלה, עם העיניים העצובות והמצחיקות בערך באותה המידה. היא כנה. הכי כנה שיש. אמנם לפעמים זה עולה לה בדם, אבל בהתנהלות שלה יש משהו סופר אותנטי. בשיחה שלנו רציתי להיזכר באורנה הבן אדם שאחרי אירועי הקיץ האחרון. את פניי קיבלו סופי וברונו שלה, שפתחו חזית מול כלב גדול מהם. אורנה ניגשת להרגיע את הרוחות.

בטח סופי וברונו עצבנו את הכלב הבריון ואז יוצאת לו אורנה בנאי והוא נרגע.

"ברור, כלבים מתים עליי. אני מאוד פופולרית אצלם במגזר. תדעי לך שהטייטל שאני הכי גאה בו הוא פעילה למען בעלי חיים. יותר מדוגמנית, נגיד".

או דוגמגישה.

"ונערת הגלגל. תגידי לי, את בת 27? יש בינינו 20 שנה. זה המון".

אבל לא מרגיש היסטרי, נכון?

"מרגיש, מרגיש. את ממש בתחילת הדרך. את מרגישה רעב?".

ברור. יש לי חבר טוב שכל הזמן אומר לי 'רגע, את לא היית אמורה להיות הבטחה? בינתיים עוברות שנים ואת עדיין מטגנת לי כרוביות'.

"אז למה לא באמת?".

מבשלים את זה לאט. אני לא מוצאת את עצמי בדברים הקיימים בטלוויזיה, אבל אני אוהבת את ההופעות ואת היוטיוב.

"אין מודעות בעיתון להופעה שלך, הא? זה מהמם ככה, מחתרתי כאילו. את חיה מוזרה טיפה".

גם את, בגדול.

"אני בנאדם רגיל לגמרי".

פתאום הכלבים רצים לקראתנו. בכלל לא שמנו לב שהם לא היו לידינו. "את מכירה את זה אצל כלבים, שפתאום הם רצים כאילו הם נורא ממהרים לאיזה מקום? כאילו יש להם פגישה והם באיחור. תכלס אין להם כלום. שום מטרה, למרות הפרצוף החשוב שהם עושים. הם מצחיקים אותי".

הם מושלמים, הכלבים שלך.

"הרוסה עליהם. הם הילדים שלי".

הגעתי לדבר עם אורנה בנאי, ותוך עשר דקות הציטוט: "הכלבים הם כמו ילדים שלי". אגב, את הסדרה "אימא'לה" הכי אהבתי.

"באמת? גם אני. עשיתי את זה בגיל 40".

את זוכרת מה זה להיות אנונימית?

"לא ממש. תביני, הגעתי לתוכנית של דודו טופז, פעם ראשונה בטלוויזיה, עשיתי שם את לימור ולתוכנית היה רייטינג של 90 אחוז. היו אז רק שני ערוצים. בקושי היה שלט".

ומה זה הכאב הזה שיש בך? מאיפה הוא בא?

"דימוי עצמי לא בשמים, ילדה בן כזאת עם דימוי נשי רע ביותר. תמיד רציתי להיות יפה. זה שטחי, אבל זה היה לי חשוב. רציתי שיאהבו אותי ויימשכו אליי, אז השגתי את זה בזכות ההומור ותמיד הרגשתי שהבמה היא מקום בטוח, בית. היה לי ברור שהייעוד שלי הוא להיות שחקנית ואז לא קיבלו אותי לאף בית ספר למשחק, כולל לבתי ספר מפוקפקים ללא רישיון שהמנהל בהם הוא סוטה מין".

הכי כואב. תמיד אמנים מספרים סיפורים כאלה כקוריוז.

"באותו רגע את מתה, זה סוף העולם. את לא מבינה ולא מאמינה שיקרו גם דברים טובים. את רוצה שיראו אותך, שיבינו את הטעות. או למות – גם אופציה, לא כל כך רעה האמת. בסוף הגעתי לניסן נתיב והיה לי מזל שהחליטו שם שאני מתאימה לקומדיה".

אפרופו כאבים, התאוששת מהעליהום של "צוק איתן"? מה זה פאקינג היה?

"לפני הטוקבקים הרגילים יש תגובות מהפייסבוק עם שם ותמונה, ומישהי שם כתבה: 'אני מאחלת לך להיאנס ושהילדים שלך ימותו מטיל'. זה באמת לא ייאמן. מילא טוקבק אנונימי. אבל ככה, חשוף. זה הרס אותי. הרשת יכולה להיות ביוב, הרבה קללות ושנאה, ודווקא ברחוב התגובות היו הפוכות, הרבה אנשים שמחזקים ואומרים 'כל הכבוד, תהיי חזקה'. לא רק בתל אביב. הייתי בכפר בלום וגם שם: 'איזה עוול, לא מסכים עם מה שאמרת, אבל איזה עוול', ואני רק רציתי להסביר שלא הובנתי כראוי. ממש, כמו שאומרים 'דבריי הוצאו מהקשרם'? אז ככה".

אז מה עושים?

"מסתגרים בבית ומנקים. את יודעת שגילה אלמגור משאירה לי פעם בשבוע הודעה קולית? 'אורנה, ערב טוב. שמרי נפשך, זו תקופה חשוכה'".

זאת תקופה חשוכה כי עוד אפשר להשאיר הודעות קוליות.

"אימא שלי משאירה לי הודעות ובסוף ההודעה היא חותמת 'יום טוב, אורנוש. אימא'. אני לא מצליחה להתקדם טכנולוגית ונורא בא לי. ויש לי בן האקר. ממש ככה תקשיבי, אמיר הוא כמו… איך קוראים לו? אחד מהם, סטיב…"

ג'ובס.

"כן! אין לו עכבות, הוא לא מפחד ללחוץ. הוא מקבל במחשב משהו וישר לוחץ. אני נבהלת. מה מצחיק? שאני אומרת 'לוחץ'? מה להגיד, מקליק?".

משהו באיך שאת אומרת הוא לא בסדר וקשה לי לשים עליו את האצבע. אבל זה לא בסדר.

"לא יפה לצחוק על מומים".

אורנה, את לא עד כדי כך מפגרת, זה בטוח.

"אני רוצה לדעת לצרף לינק. מתה לדעת דברים. למרות שמאוד התעייפתי. אני יכולה ללכת לישון?".

• מיוחדים
• תום יער
• הצעת צחוק
• אורנה בנאי

• Facebook
• Twitter
• Email

יצא לי כבר כמה פעמים להיפגש עם קרן מור ובכל פעם השיחה שלנו, שעוסקת בעיקר בכלום, גולשת לטמטום מזוקק. אין יותר כיף מזה. עזבו עכשיו אייקון אופנה, "החמישייה הקאמרית", שחקנית מדהימה וכל זה – קרן פשוט קורעת.

כשהגעתי אליה הביתה, הכניסה הייתה סופר כאוטית: אנשים יוצאים ונכנסים, מנשה נעמד פתאום ואחר כך ממשיך לנוע ממקום למקום, שיעור פרטי בלשון לילד, הדוד דולק! רגע, מי לא כיבה? רוטב ארטישוק לפסטה, אבל שיט, שכחתי את הפסטה! טוב, תטעמי את הרוטב. את אוהבת חריף? אנשים מצחיקים אוהבים חריף! טוב סתמי, בואי שבי פה. איפה את רוצה לשבת? אימא, אבל אני במטבח! טוב, בואו שבו בסלון. אוי, קיבלתי SMS. טוב, נשב במטבח. טוב, בעצם לא רוצות – ומעברים חדים בין כנות מטורפת לבין רגעי שקט כאלה חסרי פאנץ' סטייל 'החמישייה', שברגע שכבר התיישבנו מיד ידעתי – זאת הייתה טעות. סתם. ידעתי שיהיה מצחיק.

“הבית לא מבולגן, נכון?".

חמוד.

"מה זה חמוד? אצלך יותר נקי?".

אצלי מאוד נקי ומסודר, כן.

"אוי, אז את שקרנית! כל הסטנד־אפ שלך פיקציה!".

אבל לא אמרתי בסטנד־אפ שאני מטונפת.

"היה צילום שלך ב'Time Out' (צועקת לטלפון שמקליט: 'העיתון המדהים!') שאת מבולגנת עם פיצות כזה".

זה היה בשבחי הלא לצאת מהבית, לא בשבחי הבלגן.

"אבל הבית בתמונה היה מבולגן ומלא זבל!".

נו מה, קרן. זה נראה לך צילום של הבית שלי?

"אז מה את עושה?".

מה זה מה אני עושה? אני אוכלת סופגנייה וקוקו פופס וזבל, אבל אז אני מחזירה הכל למקום.

"אצלי הפוך. הבית ממש מבולגן והאוכל ממש בריא, אבל כבר לא טבעוני. הלוואי שהייתי מסודרת יותר. פעם ניסיתי Raw Food והלכתי לניצת הדובדבן שניסו לעשות דוכן טייק אוויי של סנדוויצ'ים ומיצים ועמדתי בתור והם עבדו מאוד לאט, השירות הכי אטי בעולם, ולידי בתור עמדה אישה נורא נורא רזה, שזה טוב, אבל היא הייתה כפופה ובצורה כללית של בננה. ואז היא ראתה אותי ואמרה ‘אוי, את איתנו? אנחנו אנשים נורא בריאים אבל נורא עצובים'. עשיתי אחורה פנה והלכתי משם".

ומאז אתם לא אוכלים כל כך בריא?

"את יודעת מה? מאז אנחנו אוכלים בעיקר טעים. את מבשלת?".

הרבה. כמעט כל יום.

"מה את אומרת לי. אני הייתי בטוחה שהעולם מתחלק לשתי קבוצות: אלה שמבשלים ואלה שמסדרים. טוב, את מושלמת כנראה. כנראה שאת כל כך נקייה ומבשלת, אז אולי בגלל זה את כל כך לא מצחיקה. כרואת חשבון, נניח, תהיי מעולה. כל מה שקשור למספרים, לסדר. תהיי… מפיקה טובה. אבל לא. לא מצחיק. לא אבל באמת, את לא מצחיקה. ראיתי אותך. מושלמת, מבשלת, נקייה. אבל מצחיק? לא כל כך".

מה את רוצה שנעשה?

"אני אגיד לך מלא ציטוטים כאלה טובים בבת אחת, ואת תכתבי אותם, ואז נעשן סיגריות ונדבר רגיל וזהו".

יאללה, דברי.

"אוי, את מראיינת נהדרת. התעלות הנפש! מרומם! אני חושבת שנשים צריכות לחתור נגד התופעה הנלוזה הזאת שאין מספיק נשים מצחיקות על המסך שלנו. להתחבר אחת לשנייה ולשנס מותניים. כן, ברור ש'החמישייה' זה הדבר הכי טוב שקרה לי. בתור ילדה (מעמידה פני בוכה) הייתי פוזלת ושמנה, וההומור? ההומור הציל אותי. כמובן. רציתי להיות שחקנית דרמטית, אבל תדעי לך שקומדיה זה הכי קשה, בכל צחוק יש אמת. אמרתי הכל? אה, וגם אימהוּת זה מדהים, ממליצה בחום. זהו, ושחררי אותי. בואי נשתה קפה וזהו. את תכניסי את זה?".

מילה במילה.

"גם את המילה הזאת? ואת זאת?".

כן.

"את דיברת רוב הראיון, רק אצלי או אצל כולם? אני מסכנה, את מבינה את זה? שתקת כל היום עם כל שאר הבנות ועכשיו את באה אליי הביתה ומתפרצת והכל יוצא ממך ואת לא מפסיקה לדבר פה! תסתמי קצת, מי שאל אותך? מה אכפת לי שאת נקייה? מי את?".

אני קרן מור.

"לא נכון. נו, מי הראשונה שרצית לראיין?".

חנה לסלאו. איזו שאלה.

"מקום שני?".

אורנה. ורבקה.

"ואז?".

אז היו בעיות, כי המון מוכשרות לא הסכימו.

"ואז?".

גילת אנקורי או אחינועם ניני.

"ואז?".

ריטה מדהימה בעיניי והיא אישה מצחיקה נורא.

"ואז?".

רציתי לראיין כמה חברות שלי, אבל בלי קשר.

"ו..?".

לא הסכימו, ואז אמרתי 'טוב, נו. מה, אני אבטל עכשיו? אה לא, אולי באמת זאתי מ'הכל תלוי', קרן מור. 'הכל הולך' משהו. וזהו, את היחידה שהסכימה.

"אחריי יש עוד מישהו שרצית?".

לא. את היית אחרונה. ברירת מחדל. אגב, ראית את הסרטון עם הבחורה שמדברת על הרכבת ונראית בול כמוך? (חפשו ביוטיוב: "תישבעו לי שזאת לא קרן מור").

"כמה צחקתי. צרחתי. זה היה ב'צינור לילה' ואחרי כמה חודשים פגשתי אותה! ראיתי אותה הולכת ברחוב וזיהיתי אותה וישר עצרתי את האוטו וקראתי 'היי, היי, זאת את!' נורא התרגשתי. הילדים שלי ראו את הסרטון ועפו".

הם צוחקים ממך?

"לא ממש. ממה הם יצחקו, נו? אני אימא שלהם. כל אחד בעניינים שלו, אנחנו קוראים להם הדיירים".

ומנשה?

"מה מנשה?".

אתם חברים הכי טובים?

"חברים. שלום, שלום. ברור שחברים, נו! (תוקעת סוכרייה בפה). איכס, זוכרת שהגיעו לארץ פעם סוכריות ליצ'י וכולם עפו על זה?".

כן, זה היה כזה נתקע לך בפה בחשבון במסעדה סינית.

"חשבתי שזה הדבר הכי טעים בעולם. זוכרת מ'החמישייה' את 'כולם רוצים לזיין אותי'?".

בטח.

"אז הייתי מסתובבת בעיר, נגיד סתם עם חברים, או נניח מאחורי הקלעים בהצגות, ולא הפסקתי: רוצה לזיין אותי? אתה רוצה? למה ת'ה רוצה לזיין אותי'? ואז ג'ו (אל דרור, מכותבי 'החמישייה הקאמרית' – ת"י) התחיל עם הסטנד־אפ, והכנו עשר דקות של זאתי, של 'כולם רוצים לזיין אותי', ועליתי שיכורה על הבמה במרתף בית ליסין. היה ערב סטנד־אפ שוילוז'ני הנחה, התרגשתי נורא וכנראה שקצת לחצתי מדי, ובאיזשהו שלב הוא אמר 'תורידו אותה, תורידו אותה', והורידו. ואז הוא בא לג'ו ואמר לו 'זאתי, שתבוא מיד עוד פעם. רק תעבדו על זה קצת עוד ושתבוא שוב. שלא תהיה לה טראומה ממה שאמרתי'".

בדרך כלל כשמישהו חווה טראומה ומי שעשה לו את הטראומה אומר "היי אבל שלא תהיה לך טראומה מזה, כן?", זה ממש פותר את הבעיה.

"זה כמו שאומרים לי רגע לפני משהו 'אה וקרן, מה שחשוב זה שתעשו את זה בפאן'. אוי נו, בפאן. למה לא אמרתם? עכשיו כשאת אומרת פתאום ממש נוח לי ואני בפאן".

רגע, ו"לא ללחוץ"? מזל שאמרת!

"תמיד שאלתי את אילן רונן (המנהל האמנותי של הבימה – ת"י): 'אילן, אם לא מצחיק, אז ללחוץ?' וזה נהיה הסלוגן שלי עם תיקי דיין. 'תיקי, אם לא מצחיק, אז ללחוץ?'".

בפאן.

"ראית 'הכל הולך?', 'מסיבת הכיתה הכושלת', כמו שכתבו. אז שתדעי שלא אכפת לי מה כותבים, כי זה כיף אדיר. באמת. אני מתנסה בדברים וזה פשוט פיצוי בשבילי על מסיבות כיתה שלא הייתי בהן".

אכפת לך בכלל מהביקורות האלה?

"את יודעת מה כתבו פעם? עשיתי דמות בשייקספיר והכותרת של הביקורת בעיתון הייתה 'קרן מור בהמה וולגרית'. ככה".

טוב, זה סלוגן מושלם. את חייבת את זה בתור מגנט.

"לא, עכשיו את מתה. יש לי אחד שאני חייבת בתור מגנט. זה היה בתחילת עידן הטוקבקים, אז אמרתי 'הו מעניין, בואי נראה מה אנשים חושבים'. זה לפני שהכל נהיה 'זונה/מלכה/חחחח/כלבה/חחח/זונה/מלכה/כלבה'. נכנסתי לקרוא טוקבק, וזה ציטוט: 'קרן מור שטוחה כמו הולנד המגעילה'".

אם הולנד שטוחה וקרן מור שטוחה אז בהכרח קרן מור מגעילה, או רק הולנד?

"את יודעת, שאלת על ביקורות. ביקורות טובות זה כיף, ממש נחמד, אבל בשלב מסוים זה משעמם כבר, כאילו מהמם, יופי, אבל משעמם. וביקורות רעות זה קשה אבל תמיד אחר כך זה סיפור טוב. אז זה עדיף, כי אין דבר יותר חשוב מסיפור טוב. מבינה? אגב, יש לי כבר מלא סיפורים טובים, אז תודה, אני מסודרת בעניין הזה".

• מיוחדים
• תום יער
• הצעת צחוק
• קרן מור
• הומור
• סטדנאפ

• Facebook
• Twitter
• Email

אני לא מפסיקה לדבר. כל החיים שלי. מדברת רצוף. בלי סוף. תמיד יש לי מה להגיד. כשאני ישנה את מעט השעות שלי בלילה, אני מדברת מתוך שינה. בסרט אני חייבת להעיר הערות, ואני פשוט לא מגיעה לעיקר אף פעם. תקראו לזה איך שאתם רוצים – חופרת, קשקשנית, מתישה. לא משנה. זאת אני. במשך שלוש וחצי שעות ביום שישי בבוקר, הייתי הכי שקטה שהייתי בחיים שלי. לא כי לא היה לי מה להגיד, להפך. פשוט כי חנה לסלאו אכלה אותי בלי מלח.

חנה היא אחת ההשראות הראשונות שלי בקומדיה – המחוות הגופניות, מעברי הקולות החדים, הדיוק שלה בחיקויים ובהנחת פאנצ'ים על שולחן – היא פשוט אלוהית. כשהגעתי אליה הביתה גיליתי כמובן אישה שמדברת בלי סוף, אבל בניגוד אליי, מדברת לעניין. חוץ מזה, הידעתם שחנה לסלאו מזמינה לעצמה זר פרחים כל יום שישי?

“למי אני אחכה? שמישהו יקנה לי? כל שבוע בא זר אחר, הם מכינים לי הפתעות כל פעם".

מה זה, למה את עם פאקינג משקפי שמש בבית?

"זה משקפי ראייה, טיפשונת. אני מתעצלת לעלות לפעמים למעלה".

אז את יושבת פה כמו איזה…

"דון קורליאונה".

השעה עשר בבוקר. היא לבושה בבגדי ערב מוקפדים עם תכשיטים, איפור, פן. מתוקתקת. אני מולה בטרנינג מלא בשערות חתול.

את לפעמים מתלבשת נוח?

"מה זה נוח? זה נוח לי!".

את לובשת חצאית וגרביונים וחולצה ותכשיטים ואת מאופרת ואת תמיד עם השחור והזהב והתכשיטז' והכל?

"אני לא ממש לובשת טרנינג, אבל בקיץ יש לי גלאביות, שזה יותר נוח, ובואי תראי איך אני מורידה וזה עדיין אותו דבר". היא מסירה את כל הזהב ומבלגנת את השיער. "הנה, תראי. זאת אני".

אני מתה על הפרצוף שלך. הוא ענקי וכל כך ספציפי.

"דרך אגב, את הפוכה ממני. יש לך פנים ארוכות יותר. הפוך! ממש הפוך! תסתכלי רגע!". היא קמה. "קומי רגע! לך יש…"

לי יש תחת שמן.

"נכון, בסדר. אבל יפה".

בסדר, ולך אין תחת. איפה התחת של חנה? שכחה אותו. ציצי יש לך דווקא, אבל קטן.

"הוא קומפקטי".

אני שונאת את הציצי שלי, הוא בעיניי גדול מדי ולא מצחיק לי איתו. לא בא לי עליו.

"מה, את מטורפת? למה את שונאת אותו?".

אני שונאת הכל.

"לא יפה ככה, תאהבי".

זה חלק ממני וממה שאני מדברת עליו על הבמה. בסופו של דבר אני משלימה עם עצמי וגם יש לי חבר שממש מרים לי את הביטחון כי הוא חושב שאני מושלמת.

"זה טוב. הוא אוהב אותך?".

אני מקווה, אחרת הוא ממש איש מוזר.

"אז זה בטח סוג של נרטיב שלך. את חייבת לשנוא, זה מין מנוע שלך. זה סוג ההומור. אם תרדי במשקל למשל, זה יהיה אסון. על מה תדברי? מה יהיה?".

נכון נו, אני כל הזמן מתעסקת בזה, למה אני ככה ולמה אני ככה.

"גם אני. תבואי היום להופעה שלי, תראי שאני מדברת על השומן שלי בבטן. אני קוראת לזה הבודהה שלי".

אוף, תראי מה זה. באתי לדבר עם קומיקאיות שאני אוהבת – נשים שהן הכי מצחיקות – ולנהל שיחה עמוקה על קומדיה וכמה מגיע לנו, ובסוף כל מה שדיברנו עליו זה בגדים וציצים.

"חכי! עוד לא דיברנו כלום".

זה לא ייגמר

ההופעה של חנה רצה כבר שנים. עכשיו יש לה הופעה חדשה, והיא לחלוטין עובדת, עומדת ורלוונטית. אורך ההופעה שעה ו־40, לא כולל הדרן בן רבע שעה של הדמות קלרה המנקה.

הדבר האהוב עליי בעולם הוא להופיע. מה אני אעשה? ברגע שאני עולה לבמה אני פשוט לא רוצה לרדת. החלום שלי הוא לעשות הופעה של שבע שעות. מנהלי ההופעה שלי טוענים שאחרי 55 דקות הקהל הצעיר ובעל בעיות הקשב והריכוז שלי מתחיל לזוז באי נוחות על התחת המתוחכם שלו. יש לי חומרים לשלוש שעות, בחיי, אבל אני מנסה להקל על הקהל. ישבתי בהופעה של חנה ובחיי שלא הרגשתי את הזמן בכלל. שישי בלילה, תיאטרון גבעתיים מלא אנשים, גם צעירים, וכמעט שעתיים חולפות בטיל. אני צוחקת בהערצה מההתחלה ועד הסוף. פנומנלית. אין מה לומר. אני מספרת לה שאני חייבת לקצר את ההופעה שלי בגלל דור הזיבי, ושאני רוצה הופעה ארוכה יותר.

"ארוכה יותר? מה פתאום. את מטורפת! תראי, יש לי טיימר פנימי. בול אחרי שעה וחצי אני אומרת לשירלי הבמאית 'או שזקנתי ואני צריכה הפסקה, או שזה ארוך מדי'".

הפסקה באמצע ההופעה?

"לא לקהל, לי! כשעבדנו על זה בחזרות הרגשתי שזה ארוך מדי. המופע עמד על שלוש שעות כי לא מדדנו זמן. שירלי אמרה לי 'עזבי, נמדוד אחר כך'. אני תמיד אומרת בסוף המופע – שעה ו־40 שרדתם. בשנת 2014, זה לא דבר פשוט ואני מתרגשת ותודה רבה".

את מדברת די ישיר לקהל, בתור חנה. עם מבטאים לפעמים, אבל בלי מחסומים.

"את יודעת כמה זמן לקח לי להבין את זה? זה נורא קשה בהתחלה. דיברתי בתור דמויות כי היה הכי קל והגיוני ככה. את יותר חכמה כי יש לך אינטרנט, אני הייתי רואה קלטות של וופי גולדברג ובילי קריסטל וזוכרת מילה במילה. הלכתי עם הלב שלי, עם מה שאני האמנתי שיהיה הכי מצחיק. היה לי מערכון בשנות ה־90 שבו התחפשתי לזין, ואמרו 'חנה לסלאו גסה'. מי היה שם לב לזה היום?".

יש משהו שאת אוהבת בטלוויזיה?

"את 'הפרלמנט', את 'מצב האומה', את אילן ויעל (פלד ופוליאקוב) הנהדרים. מה שדביר עשה עם 'רד בנד', זה היה יופי. אני גם רוצה לייט נייט".

וואי, אני מתה. הלוואי שיהיה לך.

"נו, בואי נעשה לייט נייט ביחד! רוצה?"

וואי, איך יקראו לו?

"זה לא ייגמר עד ששתי השמנות יצחיקו".

אנחנו לקראת סיום, ספרי לי סיפור.

"עשיתי המון דברים בעשר השנים הראשונות. קישקשתא ומיוזיקלס והקאמרי וכל מיני. ממש חלשתי על המון תחומים והרגשתי שאני צריכה להתמקצע במשהו אחד. נסעתי פעם במונית והנהג הסתכל עליי מהמראה ואמר לי: 'את לא זאת מה… מה… נו… ששרה… של הילדים, של הברנשים והחלומות?'. הבנתי שהוא לא יודע איפה למקם אותי בכלל. הבנתי שאני צריכה להתמקצע במשהו, ורציתי הרי להיות שחקנית דרמטית בהתחלה".

הרי.

"כן, זה לא כזה ברור היום. אבל אז, בגילך, זה נראה כמו הדבר ההגיוני. כל קומיקאי רצה להיות שחקן דרמטי ולהפך. עשיתי אז סרט לא כל כך ידוע – 'מגדלים באוויר', עם אבנר חזקיהו וטליה שפירא ז"ל, ושיחקתי מין דמות של מה שנקרא פרחה מבית שמש. בסוף הסרט הדמות של האבא של מי שהיא התחתנה איתו מת. בסצנת הסיום קוברים אותו ביום גשום. אני עומדת שם בלוויה ובוכה. הגעתי להקרנת הסרט בקולנוע ואיך שהתחילה הסצנה עם הלוויה בגשם – ואני בוכה שם כל כך ברצינות, מהלב – כל הקהל באולם פרץ בצחוק. שם הבנתי: אל תילחמי בזה. את קומיקאית".

• מיוחדים
• תום יער
• הצעת צחוק
• חנה לסלאו