סולטנה: לא שווארמה ולא עראייס. אבל טעים
הראל זכאים ויתר על שיפוד השווארמה הטבעונית האימתני שהסתובב בסולטנה, ומי שסובל מחסך טבעוני באוכל רחוב ישראלי (או מגעגוע לתחושה החמקמקה של אכילת התקף לב בבצק) יהנה שם עכשיו מאוד
לפני כשנה וקצת נפל דבר באבן גבירול כשנפתחה ״סולטנה״ ובה שיפוד השווארמה הטבעוני הראשון. יהודי שעבר במקום נתקל בתור עצום עם מוזיקה מזרחית רועשת ו״שמח״ במטבח. השף, הראל זכאים, עשה לאוכל הרחוב הטבעוני את מה שאייל שני עשה לאוכל הרחוב הבשרי: הפך אותו לבלתי נסבל.
המקום זכה להצלחה והייפ, אך אני מוכרח להודות שאת טעם השווארמה עצמה – לא אהבתי. ולמרות זאת, היה ברור שמבחינה ויזואלית החיקוי מוצלח ונותן מענה לטבעונים שהתגעגעו לתחושה החמקמקה של אכילת התקף לב בבצק. לפני מספר חודשים זה נגמר. זכאים טען שהשיפוד עצמו לא כלכלי ושהוא מכיל סויה, מוצר שהוא לא מאמין בו. ניצלנו את צהרי שישי לבדוק מה המצב עכשיו.
אם בעבר יהודי נתקל בתור עצום עם מוזיקה מזרחית, כעת הדלפק היה יתום ממזמינים. הראל זכאים, אולי השף הראשון שפתח מסעדת שף טבעונית ומצליחה, עמד בעמדת ההכנה ונראה היה כעוס. כרגיל אצל טבעונים, החשד ישר מופנה למחסור בברזל, b12, וחברים. מאחורינו החל להשתרך תור קטן אך הראל עדיין לא הרים מבט. לאחר כמה דקות הזמנו שווארמה בפיתה, עראייס וצ׳יפס, והלכנו להמתין.
עשרות דקות ארוכות עברו ונראה שהמקום איכשהו מצליח לקרוס. הראל והטבחית/קופאית צעקו מדי פעם מהדוכן מי הזמין מה. ״מי הזמין צ׳יפס?״ אנחנו. הצ׳יפס במקום הוא שריד ממסעדת השף של זכאים, ״זכאים״ (על שם שרי הממשלה. אהבתם?). צ׳יפס ״קרוע״ ונפלא, פריך, חם ושמן. הוא הגיע יחד עם קטשופ ואיולי טבעוני מוצלח. נשנשנו בזמן שאנו ממתינים למנות, עד שהצ׳יפס נגמר אך מנות עדיין אין.
בערך חצי שעה עברה מאז ההזמנה, הלכנו להראל ושאלנו מה עם המנות. ״מה הזמנתם?״ הוא שאל, שזה המשפט הכי נורא שמסעדן יכול להגיד. זו המקבילה של רופא כירורג ששואל ״רגע, איזה אשך?״. ״שווארמה ועראייס״. נראה היה שהראל מופתע.
מעט זמן אחר כך קיבלנו את השווארמה. השווארמה הנוכחית עשויה משיפוד פטריות יער שעולה על האש ולאחר מכן נקצץ עם ירקות, ונכנס לפיתה עם עמבה, טחינה (ויתרנו), חריף מתון וכתר בדמות עגבניה שרופה. למרות שהיה לחוץ, הקדיש הראל זמן להרכבת המנה והיה ברור שהוא ממלא אחר הנחיות ברורות של עצמו.
השווארמה במתכונתה הנוכחית אמנם פשוטה יותר, והליך הרכבתה מגרה פחות מגירוד של שיפוד, אך היא טעימה יותר. אני לכשעצמי לא מוצא הגיון גדול מדי בפיתה עם פטריות צלויות, אבל כל המסביב מדמה חוויה שווארמית. בהחלט שנאתי את עצמי בזמן שאכלתי אותה. וסך הכל היה טעים. לעומתי, התגובה מצד הישות הצמחונית שסעדה עמי הייתה נלהבת הרבה יותר.
בערך חצי שעה עברה מאז ההזמנה, הלכנו להראל ושאלנו מה עם המנות. ״מה הזמנתם?״ הוא שאל, שזה המשפט הכי נורא שמסעדן יכול להגיד. זו המקבילה של רופא כירורג ששואל ״רגע, איזה אשך?״
בשלב זה שני דברים קרו: שלומי סרנגה התיישב לידנו והראל ניגש לשולחן שלנו והתנצל. הוא לא הספיק להכין את העראייס, הוא מבקש שלא נשלם על הארוחה, ובנחמדות שיא מסביר שפשוט הבריזו לו היום.
פתאום הכל נעשה ברור: העצבנות של הראל, הבלאגן בשירות והפער התפיסתי בין קיומנו כצרכנים לבין מהותנו כיצרנים. פתאום לא היינו לקוחות שמרגישים שהשירות שלהם לוקה בחסר, אלא אנשים עובדים ממש כמו הראל, שולמן בעל כשרון שנלחם בבירוקרטיה ובעמל רב הוא מגשים את החזון שלו, כשפתאום בבוקר שישי העובד הבןןןןןן שלללללללל @#$%^$%₪$#₪@ מבריז לו.
מסכן הראל. איזה חמוד. ביקשנו לשלם על הארוחה ולהמתין בכל זאת לעראייס, שבגרסה הטבעונית שלו מגיע כחציל עם עגבניות, רכז רימונים ולימון כבוש, בתוך פיתה משוחה בשמן וצלויה על גריל. המנה הגיעה על מצע של טחינה. קשה להגיד שהעגבניה הורגשה, מדובר היה בטוסט משוכלל עם חציל מטוגן. זה לא הזכיר עראייס, אבל זה היה טעים, אפילו מאוד, אבל מעט שומני מדי. צלחת שהייתה יכולה לתפקד נהדר כמנת בארים, וכעת מומלץ לחלוק אותה כראשונה אם אתם יותר משניים. שמחנו שחיכינו לה.
החוויה בסולטנה טעימה, אבל שונה מאוד עבור סועד בשרני וסועד צמחוני. מי שסובל מחסך טבעוני בתחום אוכל הרחוב הישראלי יהנה שם מאוד, ואם העובד המנ-מנ-מניאק יחליט להגיע, אז בכלל.
כוכבים:שלוש וחצי
טעים:לאוכלי בשר כן. לטבעונים כנראה יותר
וייב:כמו המזנון רק בלי הבשר ובלי השמח
טבעוני:רק טבעוני
מחיר:26 לצ'יפס בינוני, 39 לשווארמה בפיתה, 42 לעראייס
סולטנה, אבן גבירול 52, א'-ה' 23:00-12:00, ו' 16:00-12:00
