Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

וואן דיירקשן

כתבות
אירועים
עסקאות
ריאן גוסלינג והז'קט האיקוני מ"דרייב"

ללבוש ולא לשכוח: הסיפור הנוסטלגי של ז'קט המזכרת

ללבוש ולא לשכוח: הסיפור הנוסטלגי של ז'קט המזכרת

הוא נולד בסוף מלחמת העולם השנייה ביפן, וחוזר לאביב הנוכחי כפריט החם והמעניין של התקופה - חובבי אופנה, הגיע הזמן שתכירו את ז'קט המזכרת

ריאן גוסלינג והז'קט האיקוני מ"דרייב"
ריאן גוסלינג והז'קט האיקוני מ"דרייב"

באופנה לא צריך לדעת הרבה כדי להתאהב. "חיבור מידי על בסיס מראה עין אינו פחות אמיתי מחיבור אינטלקטואלי", אמר המעצב האמריקאי מרק ג'ייקובס. לקראת אביב 2016 האמירה שלו מהדהדת מתמיד. לא מעט מעצבים, שמטבעם הם אנשי חזון ויזואלי, מתקשים להסביר את מקורות ההשראה שלהם, ולא פעם מתארים את הבסיס ליצירה שלהם כ"אינסטינקט בריא". אבל יש מקרים שבהם דווקא הנבירה בנבכי ההיסטוריה היא חוויה מעניינת ומעשירה. ז'קט המזכרת (Souvenir Jacket) הרקום והצבעוני הוא דוגמה מובהקת.

אז קצת היסטוריה

בשנת 1945, עם תום מלחמת העולם השנייה, התכוננו חיילי הצבא האמריקאי שבסמוך לטוקיו לשוב למולדתם. רבים מהם יצאו לעיר הקרובה כדי לרכוש מזכרות, כאשר רובם חיפשו כלים ופריטי לבוש מקומיים. לאחד מאנשי חיל האוויר היה רעיון אחר: לקחת את ז'קט הטיסה שלו לחייט מקומי, שירקום עליו מוטיבים אוריינטליים, ואת שמו ביפנית. המזכרת האישית, ששילבה בין המדים המערביים לבין הרעיונות האסתטיים של יפן, הפכה במהרה לסחורה חמה – הן בקרב החיילים, והן בקרב החייטים המקומיים, שמצאו בכך חיזוק מוראלי לאחר התבוסה במלחמה.

ז'קט מזכרת של דיזל
ז'קט מזכרת של דיזל

פעמים רבות עוטרו הז'קטים בסמלים יפניים מסורתיים כגיישות, מניפות, עצי במבוק או עצי דובדבן פורחים, אך לעתים הם קושטו דווקא במפות צבאיות מפורטות, ולפיכך היו נתונים במחלוקת במחוזות מסוימים. המלאכה נעשתה ברובה באזור יוקוסוקה, וזיכתה את הז'קט בכינוי המסוקס "סוקוז'ן". הפריט האופנתי הצליח לפלס את דרכו גם אל ארצות הברית בשנות ה־50־60 והפך סמל למגניבות אין קץ. ביפן הוא הפך לחביב במיוחד על בני נוער מרדניים, שהפכו במרוצת השנים לחברי כנופיות, ובהמשך – גם על קולנוענים מערביים שהתיימרו לתעד חבורות פושעים אסייתיות.

בצבא האמריקאי המשיכו לפלרטט עם ז'קטי המזכרת במשך שלושה עשורים נוספים, הפעם הודות למלחמה הקרה. אז גם החלו להשתנות התמות של הרקמות – מסמלים נאיביים לססמאות אנטי מלחמתיות, אזכורים של חברים שנהרגו במלחמה, וכיתובים אופטימיים נוסח "כשאמות אגיע לגן עדן, בגיהינום כבר הייתי".

הז'קט של וואן דיירקשן

"זה היה בעצם המפגש הראשון של אופנת רחוב מערבית עם המזרח, והיה בו משהו אפל מאוד. באותם הימים נהגו ילדי הפרחים לרקום על הז'קטים שלהם סמלים של שלום בחוטים צבעוניים, בזמן שבני גילם שיצאו למלחמה מחו על האכזריות שלה תוך שימוש באותה טכניקה בדיוק", מסבירה המעצבת אביגיל קולקר, בעלת מותג חולצות הטי הרקומות AKA, שחוקרת במשך שנים את התפתחותם של הז'קטים: "בשלב הזה מתחילים לראות שינוי בחומרים שהז'קטים עשויים מהם – את בד המשי העבה החליף בהדרגה הניילון, ועבודות הרקמה העמלניות הומרו בטכניקות תעשייתיות. בהדרגה הפכה הצללית אמריקאית יותר – האלמנטים האסייתיים נדחקו החוצה לטובת מאפיינים של ז'קט הבייסבול, שהוא אבן דרך אופנתית עד היום". קולקר – שבעבר רקמה לעצמה גרסה עצמאית על ז'קט צבאי ישן – החליטה לא לשלב את הקונספט במותג שלה: "אני לא אוהבת את הקטע ההיפסטרי הזה של לקחת משהו שיש בו כל כך הרבה משמעות והיסטוריה ולרוקן אותו מתוכן. לא בא לי להתערב בהיסטוריה באופן מסחרי כל כך".

אביגיל קולקר. צילום: אורן זיו
אביגיל קולקר. צילום: אורן זיו

אבל ההיסטוריה הזאת בהחלט נסחרת. כיום הז'קטים האלה, ובעיקר המקוריים מיפן, נחשבים לאוצר בקרב אספני וינטג' כבדים, ומחיר פריט שמור היטב יכול להגיע בקלות ל־2,500 דולר. חלקם מוצאים מחסה בארכיונים של בתי האופנה הגבוהים, שהחלו להחיות מחדש את הקונספט. המעצב שיצר את הפרשנות החדשנית והמשכנעת ביותר לסוקוז'ן הוא קים ג'ונס, העומד בראש קו הגברים של בית האופנה לואי ויטון. כאחד מבעלי אוספי הווינטג' הרציניים ביותר בתעשייה, ג'ונס לא יכול היה להתעלם מז'קט המזכרת בקולקציית האביב הטרייה שלו. בגרסה שלו, שכבר הספיקה להפוך למשאת נפשם של חברי להקת וואן דיירקשן וקייטי פרי, בין היתר, אפשר למצוא עבודות רקמה מרהיבות הנושאות את שם בית האופנה בכתב מחובר שאפיין את הסוקוז'ן המקורי. מנגד הציגו בתי אופנה כפרינגל אוף סקוטלנד פרשנויות ססגוניות פחות אך קלות יותר לעיכול, ואילו מעצבים אנונימיים יותר בחרו ללכת עד הסוף גם אם הדבר כרוך במחיר כבד.

"גדלתי באזור מיוער בצפון שבדיה, אבל ספגתי הרבה מהתרבות האמריקאית דרך מוזיקה וקולנוע, כך שהז'קטים הללו תמיד נחשבו לפריטי הווינטג' האהובים עליי", מספרת המעצבת השבדית־לונדונית מירייה רוזנדל, שז'קט המזכרת הוא עבורה פריט מפתח כמעט מדי עונה בשלוש השנים האחרונות. עם זאת, היא אומרת, "עבור מעצבים עצמאיים העלות של ייצור ז'קט כזה, על עבודת הרקמה הסבוכה שלו, היא אסטרונומית".

ז'קט מזכרת בתצוגה של לואי ויטון
ז'קט מזכרת בתצוגה של לואי ויטון

המסלול המהיר

מה שקשה למעצבים עצמאיים קל לרשתות המהירות: הרבה מאוד מעילי בייסבול וז'קטים קלים שבהם משולבות רקמות תעשייתיות מככבים בקולקציות הקיץ של אימפריות אופנה מהירה דוגמת זארה, טופשופ ואסוס. את בד המשי האיכותי אמנם מחליף לרוב אריג פוליאסטר, ואילו עבודת הרקמה מתורגמת לעתים להדבקת טלאים, אבל למרות החסרונות – עדיין מדובר בדרך אפקטיבית להשיג את הלוק במחיר שהוא חלקיק מהדבר האמיתי. מותגי ביניים כטומי הילפיגר ודיזל מציעים גרסאות משכנעות יותר, שמגיעות אף הן בגזרה המותאמת לגוף הנשי או בצללית יוניסקס לכל הפחות.

ז'קט של זארה. תחליף זול אך אפקטיבי
ז'קט של זארה. תחליף זול אך אפקטיבי
ז'קט מזכרת של ASOS
ז'קט מזכרת של ASOS

פרשנות נוספת הוצגה בז'קט שלבש ריאן גוסלינג בסרט "דרייב" משנת 2011. הז'קט, המבוסס על גרסה שמקורה בקוריאה של שנות ה־50, נוצר במיוחד עבור הסרט ועוצב בשיתוף גוסלינג עצמו. גוסלינג אף התעקש על רקמת עקרב בהשראת סרטיו של הבמאי החלוצי קנת' אנגר ובהשפעת המשל "העקרב והצפרדע", שסימל בעיניו את התמורות שחלות בדמותו במהלך הסרט. הביקוש שנוצר בעקבות הסרט הוביל למכירה של זכויות היוצרים של הז'קט לסיטונאית אופנה אמריקאית, שמייצרת פריטים בהשראת תלבושות איקוניות מהקולנוע, כך שכיום אפשר לרכוש גרסאות שונות שלו בפלטפורמה הלא סקסית בעליל – אמזון. מי שמעוניין לרכוש את פיסת המזכרת הזאת בתקציב קטן יחסית, יכול לנסות את מזלו באי.ביי ובאטסי, שם אפשר לעתים לאתר מציאות ב־100 דולר – השקעה טובה עבור ז'קט אביבי שאפשר לגלגל עליו שיחה שלמה.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

הוא נולד בסוף מלחמת העולם השנייה ביפן, וחוזר לאביב הנוכחי כפריט החם והמעניין של התקופה - חובבי אופנה, הגיע הזמן שתכירו...

מאתבלה גונשורוביץ25 בפברואר 2016
מתוך "עמוק באדמה"

האם עמוק באדמה עמדה במבחן הזמן? ועוד שאלות בוערות

האם עמוק באדמה עמדה במבחן הזמן? ועוד שאלות בוערות

האם מותר לאנשים מבוגרים ורציניים להיות עצובים בגלל הפירוק של וואן דיירקשן? למה אנחנו מקטרים כשהדינוזאורים של עולם המוזיקה מופיעים בישראל? והאם "עמוק באדמה", שירדה מהמסך השבוע לפני עשור, עומדת במבחן הזמן? השאלות הבוערות של השבוע

מתוך "עמוק באדמה"
מתוך "עמוק באדמה"
25 באוגוסט 2015

נפלה עטרת ראשנו: להקת הבנים וואן דיירקשן מתכננת לצאת לפגרה בשנה הבאה, אחרי שיצא האלבום הבא שלהם. כיצד נכון להרגיש לגבי עניין זה?

במבט לאחור נראה שכאשר להקת בנים מתפרקת זה בדרך כלל טוב עבור הקהל. הוכחה מס' 1: רובי וויליאמס. הוכחה מס' 2: ג'סטין טימברלייק. בשני המקרים מדובר באמנים שחברותם בלהקת הבנים פגעה באינדיבידואליות שלהם וסירסה אותם מכל סקס אפיל וכישרון, ואלה פרצו החוצה ברגע שיצאו לקריירת סולו. סביר להניח שזה גם מה שיקרה להארי סטיילס, הכוכב הבלתי מעורער של וואן דיירקשן. ובכל זאת, הפירוק המתוכנן של הלהקה ישאיר חור עמוק בתעשיית המוזיקה. בניגוד לגל של שנות ה־90, כיום אין עוד להקת בנים שחולקת מקום בצמרת עם וואן דיירקשן. מכיוון שהם (או האנשים העומדים מאחוריהם) הצליחו לעדכן את תופעת הבוי בנדס למאה ה־21 – הם חיוניים.

[tmwdfpad]גם אם כל פיפס שלהם הוא רק עוד מהלך שיווקי מתוכנן היטב על ידי סיימון קאוול ושאר מהנדסי ההצלחות, במבחן התוצאה וואן דיירקשן הצליחה לעשות מה שאף להקת בנים לא עשתה בעבר: לשכנע גם את קהל הציניקנים הבוגרים, ולא רק מעריצות מתבגרות, שהם אותנטים. אולי זה מפני שהם בריטים, אולי מפני שלכל אחד מהם אישיות מובחנת ואף חבר בלהקה לא נעלם ברקע, אולי כי הם לא ממש יודעים לרקוד ויכולים לסיים בלדה מרגשת על הבמה בלהוריד להארי את המכנסיים. כך או כך, וואן דיירקשן מצליחים ליצור תחושה שהם באמת נהנים להיות ביחד, נהנים לעשות מוזיקה ואינם בובות על חוטים באגרופם של מנהלים תאבי בצע. היה ברור לכולם – גם לבנים עצמם – שלסיפור הזה יש תאריך תפוגה. אבל למה הוא צריך להיות כל כך קרוב?

עם הגעתה של מריה קארי לישראל, אביב גפן פרסם פוסט שתוהה איפה ה־BDS כשצריך אותו. והוא לא היחיד שמתמרמר כשאמנים פחות רלוונטיים מגיעים לארץ. למה זה מעצבן אותנו כל כך?

בלי להיכנס יותר מדי לפרופיל הפסיכולוגי של הישראלי הממוצע, שתמיד שמח להזדמנות להרגיש שדפקו אותו, הגישה הקולקטיבית לאמנים ותיקים שמגיעים להופיע בארץ די צורמת. נכון, לעתים נופלות עלינו כמה הופעות ברצף של מאובנים מוזיקליים כמו אייר סופליי, אבל בסך הכל המצב לא רע. תראו את רשימת האמנים הפעילים והרלוונטיים שהגיעו לכאן לאחרונה ושיגיעו לכאן בקרוב: פיוריטי רינג, קניה ווסט, ג'וליאן קזבלנקס, ג'סטין טימברלייק, טורו אי מואה, אריאל פינק. לא רק שאנחנו לא מקופחים בגזרת האמנים העדכניים, אנחנו גם לא מסומנים על ידי אמנים ותיקים כמדינת אשפה שתשמח לאכול להיטים עבשים ותבקש עוד.

עם כל הכבוד לתחושת הנחיתות היהודית, אף אמן לא מגיע לישראל במיוחד אלא כחלק מסיבוב הופעות באזור, כלומר גם המדינות השכנות מקבלות מינון של אמנים ותיקים ולעתים לא רלוונטיים לצד חדשים ולוהטים. אם תסתכלו על הליינאפים של כמה מהפסטיבלים הגדולים בעולם, תראו שהמצב לא שונה גם שם. כל זה, חלילה, לא אומר שאי אפשר לרחם על עצמנו, אבל כדאי למצוא סיבות טובות יותר.

האינטרנט געש השבוע בחגיגות עשור לפרק הסיום של "עמוק באדמה" – סדרה שרובנו זוכרים עם מהדורת חדשות של ערוץ 2 פלוס ברייק פרסומות תקועים באמצע. האם מדובר בנוסטלגיה נטו או ביצירה טלוויזיונית ששורדת את מבחן הזמן?

רובנו חוטאים מדי פעם בצפיית מרתון של קלאסיקות מסוף שנות ה־90 ומתחילת שנות ה־2000 ("אוז", "סופרנוס"). מדובר בתקופה לא רעה לטלוויזיה האמריקאית (בעיקר ל־HBO), שהניבה לא מעט סדרות קאלט. הדרמטיות שבהן שורדות ביתר קלות את מבחן הזמן, בעוד שינויים דרסטיים במבנה הז'אנר גורמים דווקא לסיטקומים של התקופה להיוותר מאחור. גם אם נחמד לחזור אחורה, לעתים התלבושות, המוזיקה, העריכה ובעיקר הרפרנסים התרבותיים והדיגיטליים מזכירים לנו שאנחנו רק מתרפקים על העבר. מהבחינה הזאת "עמוק באדמה" שונה.

גם היום, עשור לאחר סיומה, אפשר לקרוא לה פורצת דרך. למה? מאותה הסיבה שבגללה כמעט לא מדברים על "עמוק באדמה". מאותה הסיבה שבגללה קשה לצפות בסצנת הסיום שלה בלי למרר בבכי. מאותה הסיבה שבגללה אפילו הכתיבה עליה פתאום מעוררת את אותה אי נוחות שעוררה הצפייה בה. גם בפעם הראשונה וגם בצפייה חוזרת. מאז "עמוק באדמה" לא היו יצירות שהתמודדו עם מוות בצורה ישירה כל כך ובכל זאת הצליחו לשגשג בלב המיינסטרים. בשנים האחרונות אפשר לחשוב רק על "אהבה", סרטו של מיכאל הנקה, שהצליח לתקוע את הנושא כמו עצם בגרון וגם לזכות לאהדה בקרב הקהל הרחב. הסיבה שסצנת הסיום של "עמוק באדמה" הייתה ועודנה הטובה ביותר בתולדות הטלוויזיה, היא ההודאה בכך שלא ממש משנה מה קרה לדמויות, מה עלה בגורלן אחרי שעזבנו אותן או אפילו איך אנחנו נסתדר בלי שגרת הצפייה שלנו. בסופו של דבר כולנו – דמויות וצופים כאחד – נהיה מזון לתולעים. זו מחשבה מבעיתה שרק למעטים יש אומץ לנסח בצורה בוטה כל כך.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

האם מותר לאנשים מבוגרים ורציניים להיות עצובים בגלל הפירוק של וואן דיירקשן? למה אנחנו מקטרים כשהדינוזאורים של עולם המוזיקה מופיעים בישראל?...

מאתמיכל ישראלי25 באוגוסט 2015
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!