האם עמוק באדמה עמדה במבחן הזמן? ועוד שאלות בוערות

נפלה עטרת ראשנו: להקת הבנים וואן דיירקשן מתכננת לצאת לפגרה בשנה הבאה, אחרי שיצא האלבום הבא שלהם. כיצד נכון להרגיש לגבי עניין זה?

במבט לאחור נראה שכאשר להקת בנים מתפרקת זה בדרך כלל טוב עבור הקהל. הוכחה מס' 1: רובי וויליאמס. הוכחה מס' 2: ג'סטין טימברלייק. בשני המקרים מדובר באמנים שחברותם בלהקת הבנים פגעה באינדיבידואליות שלהם וסירסה אותם מכל סקס אפיל וכישרון, ואלה פרצו החוצה ברגע שיצאו לקריירת סולו. סביר להניח שזה גם מה שיקרה להארי סטיילס, הכוכב הבלתי מעורער של וואן דיירקשן. ובכל זאת, הפירוק המתוכנן של הלהקה ישאיר חור עמוק בתעשיית המוזיקה. בניגוד לגל של שנות ה־90, כיום אין עוד להקת בנים שחולקת מקום בצמרת עם וואן דיירקשן. מכיוון שהם (או האנשים העומדים מאחוריהם) הצליחו לעדכן את תופעת הבוי בנדס למאה ה־21 – הם חיוניים.

[tmwdfpad]גם אם כל פיפס שלהם הוא רק עוד מהלך שיווקי מתוכנן היטב על ידי סיימון קאוול ושאר מהנדסי ההצלחות, במבחן התוצאה וואן דיירקשן הצליחה לעשות מה שאף להקת בנים לא עשתה בעבר: לשכנע גם את קהל הציניקנים הבוגרים, ולא רק מעריצות מתבגרות, שהם אותנטים. אולי זה מפני שהם בריטים, אולי מפני שלכל אחד מהם אישיות מובחנת ואף חבר בלהקה לא נעלם ברקע, אולי כי הם לא ממש יודעים לרקוד ויכולים לסיים בלדה מרגשת על הבמה בלהוריד להארי את המכנסיים. כך או כך, וואן דיירקשן מצליחים ליצור תחושה שהם באמת נהנים להיות ביחד, נהנים לעשות מוזיקה ואינם בובות על חוטים באגרופם של מנהלים תאבי בצע. היה ברור לכולם – גם לבנים עצמם – שלסיפור הזה יש תאריך תפוגה. אבל למה הוא צריך להיות כל כך קרוב?

עם הגעתה של מריה קארי לישראל, אביב גפן פרסם פוסט שתוהה איפה ה־BDS כשצריך אותו. והוא לא היחיד שמתמרמר כשאמנים פחות רלוונטיים מגיעים לארץ. למה זה מעצבן אותנו כל כך?

בלי להיכנס יותר מדי לפרופיל הפסיכולוגי של הישראלי הממוצע, שתמיד שמח להזדמנות להרגיש שדפקו אותו, הגישה הקולקטיבית לאמנים ותיקים שמגיעים להופיע בארץ די צורמת. נכון, לעתים נופלות עלינו כמה הופעות ברצף של מאובנים מוזיקליים כמו אייר סופליי, אבל בסך הכל המצב לא רע. תראו את רשימת האמנים הפעילים והרלוונטיים שהגיעו לכאן לאחרונה ושיגיעו לכאן בקרוב: פיוריטי רינג, קניה ווסט, ג'וליאן קזבלנקס, ג'סטין טימברלייק, טורו אי מואה, אריאל פינק. לא רק שאנחנו לא מקופחים בגזרת האמנים העדכניים, אנחנו גם לא מסומנים על ידי אמנים ותיקים כמדינת אשפה שתשמח לאכול להיטים עבשים ותבקש עוד.

עם כל הכבוד לתחושת הנחיתות היהודית, אף אמן לא מגיע לישראל במיוחד אלא כחלק מסיבוב הופעות באזור, כלומר גם המדינות השכנות מקבלות מינון של אמנים ותיקים ולעתים לא רלוונטיים לצד חדשים ולוהטים. אם תסתכלו על הליינאפים של כמה מהפסטיבלים הגדולים בעולם, תראו שהמצב לא שונה גם שם. כל זה, חלילה, לא אומר שאי אפשר לרחם על עצמנו, אבל כדאי למצוא סיבות טובות יותר.

האינטרנט געש השבוע בחגיגות עשור לפרק הסיום של "עמוק באדמה" – סדרה שרובנו זוכרים עם מהדורת חדשות של ערוץ 2 פלוס ברייק פרסומות תקועים באמצע. האם מדובר בנוסטלגיה נטו או ביצירה טלוויזיונית ששורדת את מבחן הזמן?

רובנו חוטאים מדי פעם בצפיית מרתון של קלאסיקות מסוף שנות ה־90 ומתחילת שנות ה־2000 ("אוז", "סופרנוס"). מדובר בתקופה לא רעה לטלוויזיה האמריקאית (בעיקר ל־HBO), שהניבה לא מעט סדרות קאלט. הדרמטיות שבהן שורדות ביתר קלות את מבחן הזמן, בעוד שינויים דרסטיים במבנה הז'אנר גורמים דווקא לסיטקומים של התקופה להיוותר מאחור. גם אם נחמד לחזור אחורה, לעתים התלבושות, המוזיקה, העריכה ובעיקר הרפרנסים התרבותיים והדיגיטליים מזכירים לנו שאנחנו רק מתרפקים על העבר. מהבחינה הזאת "עמוק באדמה" שונה.

גם היום, עשור לאחר סיומה, אפשר לקרוא לה פורצת דרך. למה? מאותה הסיבה שבגללה כמעט לא מדברים על "עמוק באדמה". מאותה הסיבה שבגללה קשה לצפות בסצנת הסיום שלה בלי למרר בבכי. מאותה הסיבה שבגללה אפילו הכתיבה עליה פתאום מעוררת את אותה אי נוחות שעוררה הצפייה בה. גם בפעם הראשונה וגם בצפייה חוזרת. מאז "עמוק באדמה" לא היו יצירות שהתמודדו עם מוות בצורה ישירה כל כך ובכל זאת הצליחו לשגשג בלב המיינסטרים. בשנים האחרונות אפשר לחשוב רק על "אהבה", סרטו של מיכאל הנקה, שהצליח לתקוע את הנושא כמו עצם בגרון וגם לזכות לאהדה בקרב הקהל הרחב. הסיבה שסצנת הסיום של "עמוק באדמה" הייתה ועודנה הטובה ביותר בתולדות הטלוויזיה, היא ההודאה בכך שלא ממש משנה מה קרה לדמויות, מה עלה בגורלן אחרי שעזבנו אותן או אפילו איך אנחנו נסתדר בלי שגרת הצפייה שלנו. בסופו של דבר כולנו – דמויות וצופים כאחד – נהיה מזון לתולעים. זו מחשבה מבעיתה שרק למעטים יש אומץ לנסח בצורה בוטה כל כך.