Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

חלום עכשיו

כתבות
אירועים
עסקאות

חלום עליכם: על מה התל אביבים חולמים בלילות ומה זה אומר?

חלום עליכם: על מה התל אביבים חולמים בלילות ומה זה אומר?

ביקשנו מגולשי אתר Time Out לשלוח לנו החלומות הכי מוזרים שלהם כדי להבין מה קורה בנפש של הקוראים שלנו. בחרנו כמה מעניינים במיוחד ושלחנו אותם למאיירים ולפסיכולוג אור נתנאלי. שורה תחתונה? אתם כל כך תל אביבים

השבועה הסודית של כת הלסביות
ק', בחורה בשנות ה־20

ישבתי עם חברים על ספסל ברחוב כשפתאום אחת החברות, נקרא לה נועה, קמה עם מבט מזוגג בעיניים ואמרה שהיא חייבת ללכת ושתפגוש אותנו בבר איסמי סלמה. הלכתי לשם לפגוש אותה וזה היה נראה כמו פלאפלייה בשוק הכרמל – ספסלי מתכת שמחוברים לשולחנות ואווירה של עמבה, אבל בחלום היה נורא ברור לי שמדובר באיסמי. לפתע נועה נכנסת למקום עם ארבע בחורות חסונות ומלחיצות, וכשאני קוראת לה היא פשוט מתעלמת ממני ומתיישבת איתן בלי להסתכל עליי. הייתה שם ממש אווירה של כת מטורפת של לסביות. הן התחילו לדבר על כל מיני דברים שנראו כמו איזו תוכנית מטורפת והיה נורא ברור שאחת מהן, שקראו לה שלי, היא המנהיגה של הכת. כולן לבשו טי שירטס וטרנינגים אפורים סטייל "כתום זה השחור החדש" וממש לא הבנתי איפה אני נמצאת ומה לעזאזל קורה פה, ואיך פתאום נורא ברור לי שכולן סביבי לסביות.

פתאום אחת מהחברות שהגיעו איתי מחליטה שהיא מצטרפת אליהן. הן הולכות מאחורי איזו דלת ויורדות למטה למקום שנראה כמו מכתש או שרידים של ארמון רומי בשילוב ים המלח. אני מסתכלת על כל מה שקורה שם דרך חלון שמשקיף למטה וכולן פשוט עמדו בשורה – נועה, החברה שהצטרפה ושלי המנהיגה. היה נראה ששלי משביעה אותן בשבועה הסודית של כת הלסביות. ראיתי אותה ממלמלת דרך החלון וידעתי שזה מה שהיא אומרת: "את לסבית ולכן את יותר טובה מכולן. אף אחד לא משנה, רק אחיותייך והקהילה". רצתי למטה לנועה ואמרתי לה: "צאי מזה בבקשה, את לא רואה שהן שוטפות לך את המוח? זה לא את, בבקשה תחזרי!", והיא פשוט הסתכלה וענתה לי שזה מה שטוב ושככה העולם צריך להיראות, במבט חלול ושטוף מוח.

איור: דורון פלם
איור: דורון פלם

הפרשנות:במשך החלום הזה התל אביבית מגלה שאינה "הנורמלית" אלא המיעוט שמסתכל מבחוץ על עיוותי החברה. אינני מכיר את האיסמי אז אני מרגיש מודר מאיזה ידע פנימי, אך גם התל אביבית מגלה שיש מרתף סודי יותר שממנו גם היא מודרת. ובטח מעטות הנשים בשם סלמה שביקרו שם. כך מצטייר שהתל אביביות מאורגנת במעגל סגור בתוך מעגל סגור בתוך מעגל סגור, וכל מעגל מדיר את המעגל החיצוני אך גם כמה להשתייך למעגל הפנימי יותר, תוך כדי חרדה שמא זה הארדקור מדי להתקדם ללב העניינים. חוסר הוודאות לגבי המקום – איסמי סלמה או פלאפלייה – אולי מסמל זהות ישראלית שמולבשת כפילטר נצנצים על זהות ערבית. שטיפת המוח של הכת הלסבית המסתורית בחלום, והעליונות של קבוצת השוות שבשבועה, מעלה את הפנטזיה שבמרכז המעגלים הללו ישנה איזו זהות אחידה ועילאית שבה לא סובלים יותר מהיחסיות של ההתמקמות החברתית.

למה מי זאת גל גדות?
ה', בת 29

חלמתי שגל גדות היא אחותי והיא באה לארץ לביקור מהוליווד, אבל אני לא מרגישה בנוח איתה כי היא כוכבת אז אני חצי מתעלמת ממנה כדי שלא תחשוב שאני עפה עליה (למרות שאני קלירלי עפה עליה כי היא מושלמת). הלכנו, בני משפחתה, לאסוף אותה משדה התעופה בלימוזינה ומלא כתבים וצלמים מקיפים אותנו אבל אני מתעלמת מזה ומדברת אליה די בהתנשאות. יש עוד בת משפחה שמכרכרת סביבה ואני לא מפסיקה לחשוב איזה פתאט זה.

גל גדות. צילום: גטי אימג'ס
גל גדות. צילום: גטי אימג'ס

הפרשנות:גל גדות מצליחה לנוע מעבר לים, בין הישראליות לבין הוליווד, ולחבר בין שתי הגדות המרוחקות בלי מאבק. לעומת זאת נראה לי שהחולמת מתנשאת על עצמה. היא לא מצליחה לפרגן ולהתגאות בגדות. התל אביביות המשתקפת כאן היא של שיק סכום אפס שבו מי שיותר עילאי ומתנשא בא על חשבון המגניבות של הזולת. האם מגניבות זו עדיין מילה שאומרים? אני לא יודעת. החלום מלמד שככל שמנסים יותר להיות אין – מרגישים אאוט.

אימת המסטיק הוורוד

מ', בת 19

זה חלום שחלמתי מגיל 6 עד גיל 9 פעם בחודש לפחות: אני ואימא שלי בורחות מגוש מסטיק ורוד לעוס וענקי שרודף אחרינו בעודנו בלונה פארק. אני זוכרת שהמסטיק בלע את כל מי שנתקל בו בדרך.

איור: יובל רוביצ'ק
איור: יובל רוביצ'ק

הפרשנות:המסטיק הרודפני אולי מסמל אחדות בולענית של הדיאדה אם־בת. ממצב של חיבור בין דורי, ישנם אובדן צלם אנוש וקריסה לכדי הומוגניות דביקה.

ירידה לצורך עלייה
ב', בת 22

החלום הראשון קרה לי לפני כמה שנים. אני ואחותי הקטנה היינו בכאסח תמידי, כמו כל זוג אחיות במשפחה סמי נורמלית. אולי זה המקום לציין שתמיד הייתה לי קצת משיכה לנשים אבל בחיים לא ירדתי למישהי. אני לא זוכרת מה הוביל למה, רק שפתאום הפרצוף שלי היה בתוך כוס של מישהי. לא יודעת למה, זרמתי עם זה. כשהרמתי את הראש פתאום ראיתי שזאת אחותי. קפצתי מבהלה ומזה התעוררתי. התחלתי לחפש באינטרנט באטרף מה זה אומר.

פרויד אמר שלפעמים אנחנו חולמים חלומות מיניים על קרובי משפחה כי תת המודע שלנו מנסה לשדר לנו שאנחנו רוצים בקרבתם. זה לא הפך את זה לפחות מטריד. לפני כמה חודשים זה קרה לי שוב. חלום הזוי, שום דבר לא קשור לכלום, ופתאום הראש שלי בתוך הכוס של אימא שלי. גם הפעם קפצתי והייתי מזועזעת, ואפילו לא הייתי בריב עם אימא.

איור: יותם פישביין
איור: יותם פישביין

הפרשנות:נדמה לי שגילוי העריות כאן הוא שוב משאלה לטשטש את ההבדלים בין בני המשפחה ולחזור לאחדות בראשיתית. במקום ליצור קשר עם האחות אפשר רק להתנגש או להתרגש איתה. מה, כבר אי אפשר לחבק ולהגיד שאוהבות וסליחה? הכנסת הראש חזרה לתוך האם מסמלת אולי חזרה למקור שממנו באתי. בדרך זו אפשר לחוש זהות טוטאלית שחולשת גם על מה שמגדיר אותה, ולא רק זהות סמלית חמקמקה שמוגדרת על דרך ההבדלים וההתייחסות זה לזה.

חי בסרט
ד', בן 29

העולם היה פוסט אפוקליפטי. איכשהו הגעתי להופיע בסרט שמגיש טלוויזיה מפורסם ביים, הגעתי לסט והתלבשתי בבגדים שנתנו לי – הנעליים היו שוות ממש, כמו של טימברלנד. כשהגיעו הבמאי ושאר השחקנים הבנתי שמדובר בסרט פורנו בהשתתפות ילדים. לא הסכמתי להשתתף ויצאתי משם עם הנעליים השוות לרגליי, לא לפני שהמגיש המפורסם שלף מתוך התיק שלי חלק מהסכום שהייתי חייב לו על הסרט (הייתי אמור לשלם לו משום מה). לאחר מכן ביליתי את שארית החלום בעולם פוסט אפוקליפטי בורח ממגיש הטלוויזיה והבריונים שלו.

הפרשנות:השם ד' מזכיר לי מתלוננת. הפירוש הראשוני שלי נוגע לשאלה מה אירוני ומה חד משמעי. אינני בטוח אם ההתייחסות למגיש הטלוויזיה המפורסם ולטימברלנד היא רצינית, והאם העובדה שאלה הדברים ששרדו בעולם פוסט אפוקליפטי הופכת עולם כזה לאוטופי או דיסטופי. לעומת חוסר הבהירות הזאת ניכר מטקסט החלום שהשתתפות בסרט פורנו פדופילי הוא טאבו ברור. אם כן מתגבשת לנו דמות של "תל אביבי חי בסרט", שעבורו הרבה דברים הם הפוך על הפוך בקטע מודע לעצמו, אך בדבר אחד הוא יכול להישבע: שאינו פוגע מינית בילדים. יופי. והאשמה לגבי גנבת הנעליים מוחלפת בחוויית נרדפות על ידי בריונים.

הנה באה הרכבת
נ', בת 25

חלמתי שאני נמצאת במדינה ליד הודו, לא ברור איזו. היה שם פארק מים שלא היה מיועד לילדים אלא למבוגרים. הייתה שם רכבת הרים ענקית בצבע אדום שכל כולה על טוהרת המים (לא ברור כל כך איך זה עובד). אני וחבר הסתכלנו על האופן שבו בודקים את הרכבת שזה הרגע הסתיימה בנייתה. הטיסו בתוכה עצמים לא מזוהים שהוציאו אור, משהו שנראה כמו ברקים. זה קרה פעמיים. אחר כך הגיעה הנסיעה הראשונה ברכבת, כלומר אנחנו חנכנו אותה, ואני והחבר עמדנו בתור לעלות אליה. עלינו לרכבת והתלבטנו איפה לשבת. החלטנו להתיישב בשורה השנייה (כלומר, לא במושב הראשון שבו הכי מפחיד). היו איתנו עוד חברים, אבל משום מה הקרון שלנו היה צריך לזוז במהירות אז יצאנו לדרך עם קרון ריק ברובו.

איור: מיכל רוט
איור: מיכל רוט

התעקשתי לוודא שיש לי חגורת בטיחות. זה לא היה קרון סגור אלא פתוח, כמו רכבות הרים. התחלנו את הנסיעה ברכבת המימית וראיתי אותנו עולים את העלייה המפחידה של הרכבת. החבר שלידי אמר שזה לא נראה לו כזה מפחיד. ואז הגיעה הירידה הגדולה והרגשתי פיזית את עצמי עפה בחלום. זו הייתה ציפה ובשונה מנסיעות ברכבות הרים אמיתיות זה לא היה מפחיד, לא פחדתי. היו לי חפצים מתחת לרגליים שפחדתי שיעופו, אבל על עצמי לא פחדתי. אני לא זוכרת את סוף הנסיעה.

הפרשנות:החולמת חלמה על מדינה רחוקה במזרח כדי לחפש את עצמה. הקרון שלה חצי ריק, אולי כמשל ליהדות החילונית שתורמת את החצי הריק לתרבות היהודית בישראל. התיישבותה במושב השני, המפחיד קצת פחות, מזכירה שוב את היחסיות של ההתמקמות מול החוויה – תמיד יש מישהו הארדקור יותר שלפיו החוויה שלנו מובנית. והפחד שלה על החפצים שיעופו אבל לא על עצמה, אולי מבטא נון אטצ'מנט בודהיסטי, כי העצמי הוא לא באף אחד מהחפצים שיכולים להישמט.

פסיכולוגיית הזהויות

החלומות מצביעים על דבר עיקרי – התל אביבים מחפשים זהות

בשנים האחרונות עמיתיי ואני אוספים חלומות של תל אביבים שסופרו במפגשים פומביים, מנסים לפרש את צורות החשיבה שעולות מתוכם ולהבין מה השאלות החברתיות שהם מבטאים. ההשראה שלנו בפרויקט זה הוא ספרה של העיתונאית שרלוט ברדט "הרייך השלישי של החלומות" שיצא לאור ב־1966 ואיגד בתוכו חלומות של יהודים שנשארו בגרמניה בשנות ה־30 עד השואה. ברדט מתארת בספרה את התבססות הפשיזם בתודעת הסובייקטים שסומנו כאויבי המדינה. הרעיון הוא שכל אחד מהחלומות הפרטיים הוא פיסת פאזל של הלא מודע החברתי.

בימינו, במפגשי "חלימה חברתית" שאנחנו עורכים במתנ"סים וגלריות, אנחנו מבקשים מעשרות אנשים להעלות זה מול זה חלומות ואסוציאציות, ויחד אנחנו מחפשים קווי מתאר משותפים שהחלומות משרטטים לחרדות, משאלות, ושאלות חברתיות. נושא שמעסיק אותי במיוחד בפירוש החלומות הללו הוא המוטיב הצורני של חיבור פורה בין ניגודים משלימים, שנועד להוביל לסינתזה אך למעשה מוביל לרמה נוספת של קונפליקט.

פירוש החלומות השונים של קוראי Time Out, לצד האסוציאציות שלי, מעלה אצלי בעיקר את השאלה מי הם החולמים התל אביבים. ראשית ברור שהם מחפשים זהות משלהם. בכמה חלומות הופיעו גאים וגאות כגיבורי תרבות, שאולי מגלמים פנטזיה ליברלית על זהות פוזיטיבית, כלומר יש משאלה לזהות תל אביבית מוגדרת וקונקרטית שתהיה כמו הזהות הגאה, ולא רק זהות מרובת היבטים שנחווית כריקה. כולם רוצים לצאת מהארון עם משהו. העיסוק בתעופה (ברכבת הרים, על גל גדות) ובירידה (למרתף, לאחות ולאימא, ברכבת הרים) אולי קשור לאמביוולנטיות לגבי ירידה מהארץ, שמושכת ומפחידה.

הסקס ברוב החלומות הוא בעיקר עניין של שליטה וחרדה הקשורה באובדן שליטה, אבל פחות כרוך באינטימיות, ואולי אנחנו למדים מכך שהחיות התל אביבית נמצאת בריגוש ולא ברגש. נדמה לי שהעיסוק בטאבו של גילוי עריות ופדופיליה כגבול מוסרי משותף לכל ה"סמי נורמלים", ומגלה ניסיון לשמור על "אנחנו" לכיד שבכל זאת קורס כל פעם מחדש – כשהאחדות התגלתה כבולענית, בריונית, דביקה ובסופו של דבר – מדירה ומרוקנת.

אם נראה לכם שהאסוציאציות שלכם יותר טובות משלי ואתם מעוניינים לפענח יחד את השאלות החברתיות שחלומות מגלים, אתם מוזמנים לפגוש אותנו בכנס החלומות במצפה רמון, בתאריכים 7-9.3, או להצטרף לקבוצת חלימה חברתית בפייסבוקשבה אנחנו מפרסמים אירועים שאנחנו עורכים בעיקר בתל אביב.

אור נתנאלי, פסיכולוג קליני ומאמן אישי. נכתב בשיתוף עם חנן סבח טייכר, חני בירן ויהודית עזרא

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

ביקשנו מגולשי אתר Time Out לשלוח לנו החלומות הכי מוזרים שלהם כדי להבין מה קורה בנפש של הקוראים שלנו. בחרנו כמה...

מאתמערכת טיים אאוט26 בספטמבר 2022
עוד יום במפעל. (צילום: יולי גורודינסקי)

החלום ושברו: החלום התל אביבי נגמר. מת. תשכחו ממנו

החלום ושברו: החלום התל אביבי נגמר. מת. תשכחו ממנו

פעם החלום היה להיות משורר דלפון בדירת חדר וחצי, היום כולם רוצים להיות מנהלי מוצר בהייטק עם מינוי לחדר כושר. פעם קראו לעיר הזו תל אביב, היום היא לגמרי TLV. איך זה קרה? החלום ושברו - הגרסה התל אביבית

עוד יום במפעל. (צילום: יולי גורודינסקי)
עוד יום במפעל. (צילום: יולי גורודינסקי)

"גרה בשינקין, שותה בקפה תמר", כתב בסוף שנות ה־80 יאיר לפיד, אז סופר ועיתונאי פופולרי והיום פוליטיקאי של מפלגת אמצע שציבור בוחריו כולל בעיקר שכבות שמנת בחברה הישראלית. במובן מסוים לפיד ושינקין הם שני קווים מקבילים: הם החלו את דרכם עם מוניטין של עיתונות בוהמיינית, תל אביבית, עירונית, ברנז'אית. בניינטיז אנשים הגיעו לשינקין כדי לכתוב, כדי להתחכך, כדי לראות ולהיראות. עם השנים הדימוי השינקינאי נסדק, ואחרי המחאה החברתית נשבר לגמרי. "אחיי העבדים", כתב לפיד בטורו בידיעות אחרונות כשהוא פונה אל מעמד הביניים, כשברקע עובר שינקין שיפוץ מהיסוד שכיבה את שאריות הזוהר שעוד נותרו בו. ב־2019 הפוליטיקאי והרחוב נראים ומתנהגים באופן זהה: אסתטיים, ממותגים היטב ופונים למי שיכול להרשות לעצמו. מה קרה לנו, שאל לפיד בזמנו. כעת תורנו לשאול.

מאז ומתמיד הייתה תל אביב עיר שאינה דומה לשום עיר ישראלית אחרת, עיר ששואבת השראה ממודל אורבני גלובלי, מערבי יותר. עוד בשנים שלפני קום המדינה נשאה החברה הישראלית עיניים אל הבוהמה התל אביבית, אנטיתזה לישראל החלוצית של אז, שהתרכזה בבתי הקפה הרבים ששולחנותיהם מילאו את מדרכות דיזנגוף ובן יהודה. בתי הקפה הידועים, למשל כסית ושטרן, התאפיינו בקהל קבוע שהשתייך לתחום תרבותי מסוים – פילוסופים, עיתונאים, משוררים. לאחר שהועם זוהרו של רחוב דיזנגוף כמעוז הבוהמה עברה הבמה בהדרגה דרומה יותר לכיוון לב העיר, ואחרי כמה שנים של אפרוריות עירונית כללית הפך רחוב שינקין לסמל התל אביביות הצעירה והבועטת.

עד לפני כעשור נתפס האתוס השינקינאי בחברה הישראלית כמייצג את החלום של כל מה שמי שעובר לתל אביב: חיי רוח ובוהמה והתערות בקרב אנשים מחוגים תרבותיים שונים או סתם סלבס מקומיים. הגשמת חלום זה כמוה כנסיעה בקו 5 – הרבה עושים את זה, התחנות ידועות מראש וקיימת סולידריות בין הנוסעים. היום, לעומת זאת, משהו השתנה. האתוס הזה כמעט נשכח, קפה תמר ומוסדות נוספים נסגרו, ורחוב שינקין עצמו עבר שיפוץ ומתיחת פנים כוללת והוא היום רחוב שניתן להשיג בו פחות רוח ויותר חומר. מגיעים אליו כדי לקנות מגפיים שווים מסטורי ולא ספר טוב, שעה קלה של הפסקת קפה ועיתון או מפגש מקרי עם בן שיח מעניין על גבול ההזוי.

"אני חושב שהדבר שהשפיע יותר מכל הוא כמויות הכסף שנכנסו לעיר אז לעומת היום. היה פחות כסף בעיר וזה יצר סביבה ואווירה אחרת, זה יצר אפשרויות אחרות לאנשים", אומר יהלי סובול, המתגורר בעיר מילדותו. סובול הוא סמל לתל אביביות הישנה שהולכת ונכחדת מהעיר בחלוף השנים. "באותה תקופה זה היה ריאלי לחלוטין שאפילו שגדלתי בתל אביב וההורים שלי גרו ברחוב מלצ'ט, בגיל 21 כבר שכרתי לי דירה ברחוב חיסין. לא הייתה לי בעיה להישאר לגור בשכונה בדירות די דומות לדירה שבה גדלתי, אבל עם שותפים שגם הם היו מוזיקאים. העובדה הזו יצרה את האפשרות להתגבשות של מין קהילה של מוזיקאים, של יוצרים שגרים ועובדים בשכנות. אני מניח שגם היום זה קיים, אבל לא באותו אזור, כנראה הרבה יותר דרומה. היינו קהילה בלי לעשות מזה עניין, בלי להבין שאנחנו קהילה", הוא אומר וממהר להדגיש: "לנו היה יותר קל כי כל העסק היה יותר זול לעומת היום. הכסף שנכנס לעיר דחק את האפשרות לעשות את הדבר הזה – לצד כל מיני דברים טובים שהוא כן עשה לעיר. זאת התנועה שקרתה, אני חושב".

מוויצו לסוסו

קו פרשת המים היא תקופת המחאה החברתית, נקודת רתיחה שהשרתה על העיר תחושה של סולידריות, אחווה וחלום על עתיד משותף טוב יותר. נראה כאילו זה היה מזמן, אבל זה היה בסך הכל ב־2011. שדרות רוטשילד התמלאו אוהלים וקבוצת צעירים בהובלת דפני ליף שמאסו ביוקר המחיה, בשכר הדירה מרקיע השחקים ובמחיר הקוטג' עשו רושם של מהפכה אמיתית.

"לפני שהפכה המחאה למשהו רחב וכלל ארצי, היה מדובר בחבורה של צעירים שמבינים שזה הרגע האחרון להילחם על החלום התל אביבי", נזכרת שיר נוסצקי, שהייתה חלק מהחבורה שהובילה את המחאה. "בשיא המחאה הייתה תחושה שהצלחנו לעשות את זה, אבל עם פינוי המאהלים הבנו שלא הצלחנו להילחם בכוחות האלה וזה סתם את הגולל על התקווה. מבחינתי הצעירים האלה הם הסיפור המקורי של המחאה", היא אומרת.

המחאה הייתה מגוונת. מתי שמואלוף, משורר שעזב את תל אביב לפני שנים אחדות לטובת ברלין, יצא גם הוא לרחוב והפגין נגד יוקר המחיה שדחק הצדה את האמנים ואנשי הרוח שביקשו להתגורר בעיר. "גרתי בתל אביב מסוף שנות ה־90 וזאת הייתה עיר זולה. יכולנו לגור במרכז שלה", הוא אומר, "אני חושב שזה עניין של מדיניות. העיר בחרה ללכת למודל של בורגנות, של עושר, בלי שום רגולציה לכל התהליך החברתי של ג'נטריפיקציה. למשל לא השקיעו בדיור ציבורי או בפיקוח על שכר הדירה, שהם דברים שקורים פה, בברלין. אני חושב שהייתה אז, בתקופת המחאה, הרבה מודעות ותקווה שאפשר לשנות את המצב. הייתה תקווה והיה גם שבר: המחירים עלו, לא היה קל להחליף את הממשלה, שוב עלתה ממשלת ימין אחרי המחאה. עם הזמן גם איגוד המשוררים שהקמנו באותה תקופה התפרק", נזכר שמואלוף בעצב. "גורמים כלכליים, חברתיים, פוליטיים – כל אלה גרמו לשברו של החלום התל אביבי בשבילי".

נוסצקי מחזקת את דבריו. "לא אפשרי כבר להיות התל אביבי הזה שאנחנו זוכרים. אני גרה בשינקין תשע שנים, ואני יכולה להעיד שבעבר הבניין היה מלא באמנים וסטודנטים. עם השנים רואים איך כל הבניינים עוברים תמ"א, יש יותר ג'יפים ומרצדסים ברחוב ובשכונה. גם בבניין המתפורר שלנו מתגוררים יותר ויותר אנשים בני 30 ומשהו שעובדים בהייטק", היא אומרת ונוגעת בנקודה שכל מי שגר בעיר יותר מחמש שנים שם לב אליה: המעמד היצירתי החדש הוא אנשי ההייטק. כולם רוצים לעשות UX/UI, לתכנת, לעבוד במשרד חדש ויפה עם אנשים צעירים ויפים. עיתונאים ומשוררות אאוט, מנהלי מוצר אין. אמנות רחוב הפכה מעניין מחתרתי לפרסומת לנדל"ן, ברים קטנים פינו את מקומם לתדר, ובתי קפה אמיתיים כמו הנסיך הקטן הם סוגה נכחדת.

"כמעט לא אפשרי לצעירים לחיות פה, יש קהל אחר שיכול להרשות לעצמו את החיים בעיר. מי שלא יכול להרשות לעצמו לא נעשה פחות בוהמייני אלא פחות יכול לגור בלב העיר. במקרה הטוב הוא יכול לגור בפלורנטין, ולא מעט ויתרו בצער על המגורים במרכז תל אביב ועברו למזרח העיר או לגבעתיים".

אף שהמחאה לא עצרה את עליית יוקר המחיה, בעיניה של נוסצקי העיר עברה לפחות שינוי חיובי אחד. "פעם, לפני שתל אביב הפכה להיות כל כך מאתגרת כלכלית, ה־DNA שלה היה הדוניסטי. בניגוד ליתר מדינת ישראל, כאן היה מגניב להיות הדוניסט. אני חושבת שהמחאה במובן הזה גרמה לתל אביב לעבור לפאזה פוליטית יותר והגבירה את החשיבות של מודעות חברתית", היא אומרת.

צליל אברהם, עיתונאית בכאן שמגישה את הפודקאסט "חיות כיס" ושפרסמה לפני שנים אחדות סדרת כתבות מדוברת במאקו על דור ה־Y, רואה תמונה אחרת. "אם פעם החיים המגניבים היו חיי דלות, היום זו צרכנות אחרת. יש רמת חיים שמוכתבת על ידי ההייטק וכולנו מאמצים אותה. פעם כדי להיות בעניינים היית צריכה מינוי לסינמטק, היום את צריכה לאכול את ההמבורגר הכי טוב בעיר. הדברים המגניבים הם הדברים הכי יקרים. המגניבות לא תהיה לקנות בביגודית של ויצו אלא לאכול במקום די יקר".

אברהם, בת 32, נזכרת בדימוי על תל אביב שהיה לה כשהייתה בתחילת שנות ה־20 לחייה. "היה לי דימוי שבעיר יש חיים מאוד חופשיים ואורבניים וצפופים ומעניינים, מתוך התבוננות מתווכת על ידי מקומונים וסצנה היפסטרית. חלק מהדימוי הזה, אם תחשבי על ההיפסטרים של 2010, זה דימוי עני. ללבוש בגדי יד שנייה, להתבדח שכולם נראים כמו הומלסים, להיות עורכי וידיאו ואמני אינדי. מין גלגול של הדימוי של הסבנטיז, אמן זרוק ומאושר. אני מנסה לחשוב מה קרה מאז", היא אומרת ומשתהה. "נפל אסימון מהדהד לכולם, גם לתלמידי תיכון וגם לבני 20 פלוס, שאורח החיים שהיה פעם, שאתה חי מפה ומשם, זה כבר לא מספיק, נהיה קשה לבנות מזה חיים. בין 2010 ל־2014 בערך, כשהעיתונות התכווצה, פיטרו המון אנשים ומקומונים נסגרו. המון אנשים שחיו אורח חיים בוהמייני כבר לא יכלו לחיות ככה. ומאז קרה משהו ששינה את הדימוי: נהייתה בועת הייטק נורא גדולה".

צליל אברהם
צליל אברהם

איפה הכסף?

באופן אירוני המחאה החברתית הייתה שירת הברבור של חיי הבוהמה של פעם. אותם חיים הוחלפו בשאיפה בורגנית יותר המקושרת להצלחה אישית. כדי ליישר קו עם החיים בעיר, על התל אביבי הממוצע להתפרנס באופן שיאפשר להחזיק דירה וכלב במרכז העיר, להתאמן בחדר הכושר הסמוך ולצאת למקומות הנכונים. אפילו החלום הזה כבר פיתח מוטציה: בית עם גינה בשכונה פרברית של תל אביב או יציאה מהעיר לגמרי. שלושה ילדים, כלב וגדר לבנה – הקאמבק.

"כשהייתי סטודנטית אמרו לי: אל תלמדי מדעי הרוח, כי מה תעשי עם זה? תמלצרי. היום זה לא נכון. הרבה בוגרים של תחומי הרוח עובדים כאנשי סושיאל, שיווק, כותבי תוכן במשרות הייטק. הסבר אחד שאני יכולה לחשוב עליו הוא הסבר כלכלי – הבוהמיינית הזרוקה פינתה את המקום שלה לדבר אחר, או מצאה את עצמה עובדת בהייטק", אומרת אברהם.

סובול מסכים. "פעם היה מגניב להיות מהורהר, מלנכולי ודיכאוני, זה היה מאוד באופנה והביא איתו גם לא מעט יומרנות, זו הייתה מין נקודת מוצא כזאת", הוא אומר, "היום לדעתי אנשים לוקחים את עצמם קצת פחות ברצינות. אולי באופן טבעי כשיש שפע קשה לך יותר לראות את עצמך כמרכז העולם. כל כך הרבה דברים השתנו. אני אישית מאמין ששום דבר לא משנה את התרבות יותר מטכנולוגיה, והטכנולוגיה הביאה איתה את כל השינויים האחרים, החברתיים והתרבותיים".

בתקופה שבה אפשר לפתוח אפליקציה ולעלות על קורקינט חשמלי שממתין בפינת הרחוב, קו 5 הולך ומאבד מהרלוונטיות שלו. מעיר של קהילה, של חברה שמפגינה אחווה, הפכה תל אביב לעיר שאליה מגיעים במטרה להצליח בגדול מתוך הרצון לעמוד ביוקר המחיה שדורשים החיים במרכז העיר. האם מדובר ביישור קו עם ערים גדולות – פריז, ניו יורק ודומותיהן? ייתכן. מה שבטוח הוא שסגנון החיים התל אביבי העכשווי הוא סגנון חיים שלא קל לממן בשביל מי שעוד שבוי בקונספציה שהייתה רלוונטית בעשורים הקודמים, ואינו מתאים למי שחי את חיי הרוח ולא מסתמך על מקור פרנסה יציב ומשכורת של חמש ספרות לפחות. כשלפיד נכנס לפוליטיקה הוא שאל מעל כל פודיום "איפה הכסף?". הוא בינתיים עבר לססמאות אחרות, אבל התל אביבים עדיין שואלים את זה. התשובה, מתברר, היא בהייטק. חבל.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

פעם החלום היה להיות משורר דלפון בדירת חדר וחצי, היום כולם רוצים להיות מנהלי מוצר בהייטק עם מינוי לחדר כושר. פעם...

מאתנעה עמיאל לביאושחר גולן24 באוקטובר 2019
תל אביב של החלומות (קולאז': מיכל רוט)

הכל אפשרי: כך תיראה תל אביב של החלומות שלנו

הכל אפשרי: כך תיראה תל אביב של החלומות שלנו

תל אביב של החלומות (קולאז': מיכל רוט)
תל אביב של החלומות (קולאז': מיכל רוט)

למה להסתפק ברחובות נקיים ושכר דירה הגיוני כשאפשר לחלום בגדול? תעצמו את העיניים ותדמיינו: כך הייתה נראית תל אביב אם הכל היה אפשרי. והאמת, למה שלא יהיה?

תל אביב תמיד חלמה להיות במקום אחר. העיר העברית הראשונה זה סיפור נחמד לשיעור מולדת, אבל האמת היא שכבר בתחילת דרכה פנטזה תל אביב על שטראסה פה ובולווארד שם, בניינים אירופיים שנחתו כמו חלליות אל תוך החולות ומתוכם פרצו חייזרים חיוורי פנים וחבושי מגבעת והמהמו לעצמם שכן, זה מקום טוב מאוד לבנות בו הזיה קונטיננטלית בטעם אוריינטלי, וכך היה.

השנים הפכו את זה לאובססיה עירונית: החל משנות ה־60 הגיעו לעיר השמועות על החיים התוססים בלונדון, פריז וניו יורק ומלאכת השעתוק החלה. תל אביב רצתה להיות כל זאת ועוד. אחר כך הגיעו גם ברלין, אמסטרדם וברצלונה כמודלים לחיקוי, ובניינטיז הגיעו הדברים לשיא כשהעיר כולה הסריחה ממאמץ להיות במקום אחר, מקום קוסמופוליטי וגלובלי, ולמעשה כל מקום שאינו כאן. כל מקום שאינו ישראל.

היו אלה ראשית ימי "מדינת תל אביב" כקונספט, ימי אוסלו ורצח רבין שהחלו למקד שנאה ותיעוב לאומי כלפי העיר שצמחה מן החולות ותושביה המשונים. ובתוך העיר ישבנו וחלמנו לכרות תעלה עמוקה שתקיף את העיר ותוצף במי ים ותנתק אותה מן הארץ השונאת. חלמנו להכריז עצמאות. חלמנו להיות אי ששט לאטו לכיוון מרכז הים התיכון תוך שהוא חולף על פני קפריסין ומנופף לה לשלום. שקלנו לבקש מהניו זילנדים שייתנו לנו לבנות תל אביב חדשה באיזה חור. הכל רק לא להיות כאן.

והנה, כמו בחלום, אנחנו כאן. תל אביב צברה ביטחון עצמי וכעת היא אחת הערים היקרות בעולם. קשה יותר לחלום בה והיא עצמה מפנטזת פחות על מקומות אחרים ויותר על עצמה, עפה על עצמה, חשה את עצמה פורמט מקורי, יותר ישראלית מכל אבן ירושלמית. החלום על המערב – ואולי היה זה סיוט – הולך ודוהה בשמש הצורבת. אנחנו בכלל מן הון, סתם אוכלים לנו פה עראייס סבידה עם טחינה ועמבה בנרגילה לצלילי דודו טסה והכוויתים ואסיד ערב, כיף אל חאל? וואלה אנא מבסוט. עיר חלום.

שלישיית גשר הירקון הנקי

דמיינו את זה: שבת שמשית, הורים צעירים משחקים עם בנם הפעוט על שמיכה לגדת הירקון, ברווזים שטים לתומם ולצדם נערים ונערות קופצים לתוך הנחל, עושים תחרות שחייה עד שבע טחנות. בהמשך הנחל, מעט מערבה, אישה זורקת כדור והכלב קופץ בחדווה לתוך המים הכחולים־ירוקים. שני בחורים עושים אומגה ומזנקים בשאגה לתוך הנחל. מופרך? זה כבר כל כך מובנה בנו שזה נראה לנו הגיוני לגמרי: נחל ארוך ויפה, מוקף צמחייה, ואי אפשר לשחות בו. בקיץ 2011 קפץ רון חולדאי למים כדי להוכיח שהם ראויים, אבל יש מישהו שיעז לעשות זאת אחרי הביוב שהוזרם אליו, אסון המכבייה והזיהומים החוזרים? אפילו שבחלקים מסוימים בירקון הדיגומים מראים על איכות מים טובה או סבירה, מי האמיץ שיקפוץ ראש? מתי יבואו הרשויות ויגידו: יש כאן נחל נקי ובטוח – תיכנסו? חלומות באספמיה.

דייגים בפארק הירקון (צילום: שאטרסטוק)
דייגים בפארק הירקון (צילום: שאטרסטוק)

נא לא להפריע

חוק עזר עירוני יקבע שבכל רדיוס של ק"מ העירייה צריכה לספק עשר קפסולות קטנות לשנ"צ ציבורי באמצע היום.

שלג על עירי

אח, פתיתים שמתחילים לרחף בין ערביים ומחייבים היערכות עם את חפירה לפתיחת צירים בבוקר ורכישה מסיבית של שימורים. יותר כאלה, פחות ימי מעלות בקיץ.

כולנו משוגעים כאן

לכל תחום רפואי ונפשי יש מומחה שמכיר את הסימפטומים, את הקשיים ואת נקודות האור, אז איך זה שבתל אביב, שנכתבו עליה כל כך הרבה דברים וצמחו מהכאבים שלה יצירות מופת, אין דוקטור או דוקטורית לנפש שיתמחו בעיר הזאת ממש? איך אין מטפל/ת שיבינו לעומק את הכמיהה ללכת לים או לישון עוד כי יש תמ"א בבניין ממול מול האילוץ להגיע למשרד או למשמרת מלצרות נוספת? מטפל שיידע להעלים את החרדות שנובעות מעלייה מתמדת ממחירי השכירות, מההגעה לתדר או לפורט מבלי שיש לך בגדי יד שנייה מניילון?

דרושה פה הכרה מקצועית נפשית על החוויות שתל אביב מספקת לתושביה. איך אנחנו אמורים לעבד לבד את כל הלופ של "טוב-רע-טוב-מצאתי דירה-נפתחה מסעדה-נסגרה מסעדה-יש השקה בכולי-יש אפטר בבלוק-אני בכלל לא אדם של מסיבות"? הנה הצעה: הסבסוד יינתן לפי הוותק – ככל שהאדם נמצא בעיר יותר זמן כך הוא צריך לקבל הנחה גדולה יותר. הגדילו נא את מכסת הטיפולים בכרטיס העירוני, זה שווה הרבה יותר מהנחה במינוי לקאמרי.

מני פאר

הגיע הזמן למכוני מני פדי שפועלים כל הלילה ומספקים גם דרינקים. את מסיימת יציאה, מורידה את הנעליים ויכולה להמשיך בכיף לעשות פדיקור תוך כדי שתיית קוקטיילים או שמפניה.

אי ירוק בים

דמיינו תור המשתרך מן המרינה לכיוון חוף גורדון, ובקצהו ימאים נעלצים עוסקים במרץ בשינוע בליינים לעבר אי בתולי סמוך, במחיר נסיעה במונית שירות. תנאי השיט הצפופים, בקבוצה של עד ארבעה משתתפים, הופכים קרקע פורייה לרקימת חברויות חדשות, חלקן יוסיפו להירקם גם על האי עצמו.

נתון תחת ריבונות תל אביבית, האי אינו מתיישר לפי החוק הישראלי, אולם כאן במקום מעצרים מינהליים מנצלים זאת עבור צריכה מבוקרת של משני תודעה, ורק במידת הצורך, גם ברישיון להרחקת אנשים אלימים מגבולותיו. תיירים מגיעים אליו מכל העולם, אך את כספיהם מנצלים רק לטובת השמירה על הטבע הייחודי המאפיין אותו. כך או כך, אין עליו מלונות פאר או דירות Airbnb. מי שרוצה יכול להסתפק בערסל.

עלה ירוק

פארק הירקון, פארק דרום, מדרון יפו – עד מתי תימשך אפליית הפארקים של מרכז תל אביב? עץ פה ועץ שם זה לא מספיק, ולא, קריית ספר זה לא פארק. גם מקום זה לא בעיה – יש כבר תוכנית לקירוי איילון, רק צריך להוציא אותה לפועל ולדאוג שהקומה השנייה של העיר לא תתמלא שוב בבניינים בלבד.

מסתכלים עליכם מלמעלה

רכבל שיחבר בין צפון העיר לדרומה לא באמת נחוץ, אבל איזה כיף יהיה לשייט בקו הרקיע של תל אביב ולהביט על העיר מלמעלה?

ולנו יש טעמייה

זה באמת חלום: טעמייה, קציצות פלאפל מצריות, בדרך כלל מוארכות ועשויות פול, שיימכרו בקונוסים של קרטון עם מכלים קטנים של טחינה נוזלית ושליכטה של חריף. סרטי משטרה יחצצו בין כל דוכן למדרכה עם שלטי אזהרה וצ'קלקה מהבהבת למען אלרגים לפול שיורחקו מהמקום.

שאנז אלנבי

לאלנבי יש את כל הפוטנציאל להפוך לרחוב אופנה מוביל שייתר את הקניונים המחניקים והמבאסים. רק צריך להוסיף לחנויות המוכרות של הרחוב בגדי מעצבים ישראלים לצד רשתות גדולות.

שרים בכיכר

למה רק באירועים שממומנים על ידי אדידס? כיכר רבין צריכה להיות מלאה באמנות רחוב, יונים ואנשים שמחים בכל ימות השנה.

קפצו

מסלול טרמפולינות לצד מסלולי האופניים (שגם הם בעצם חלום) שיאפשרו התקדמות בעיר בקפיצות. נחמד, לא?

סטרייק

על חורבות אחד ממפעלי הרפאים באזור התעשייה משתלטת חבורה מובסת של מילניאלים, ובמאמץ אחרון להפיק משמעות לחיים משיבה לתל אביבים זכות ראשונה במעלה: הזכות לאולם באולינג בתחומי העיר. הקמת האולם מביאה לירידה חדה במספר הרווקים והרווקות בעיר, שכן לדייטים ראשונים יש כעת סיכוי אמיתי לשרוד את חצי השעה הראשונה.

יש חבר מועדון?

כן, יש כרטיס ב־AM:PM, אבל הוא כמעט חסר משמעות. אנחנו רוצים ארבע בירות ב־20 ש"ח, נוטיפיקציות על הנחות רגעיות ("בשעתיים הקרובות כל הפירות בחצי מחיר") וירקות טריים לחברי מועדון.

ארקייד פייר

היו זמנים שבהם אף מרכז מסחרי לא היה שלם בלי מתחם המשלב ג'ימבורי לילדים ומכונות משחק (עם ובלי כרטיסים שאפשר לאסוף כדי לקבל פרס) לאחיהם הגדולים. כדי לשרוד את הסביבה העוינת של 2019 ייאלץ הארקייד התל אביבי לפנות לשני קהלים עיקריים: בני 30 מוכי נוסטלגיה ובני תשחורת.

בצדו האחד של המתחם יוקם דיינר בסגנון רטרו מיושן על גבול הקיטשי עם אוכל קליל ובר רחב ידיים, שיאפשר בילוי של ערב שלם לזוגות, לחברים ולבודדים – כולל משחקי מכות קלאסיים לצד מכונות חדשות לגיקים המעודכנים. בצד השני יפעל מתחם בעיצוב פי-אלף-יותר-ניינטיז – הרבה ניאון וצבעים, פוסטרים זוהרים בחושך של "ספרות זולה" וג'אנק פוד באריזות יפות. נערים ונערות ישלמו מחיר סמלי כדי להצטלם לאינסטגרם עם בובה ענקית של פיקצ'ו וימשיכו משם למשחקי הוקי אוויר בניסיון לאסוף אלף כרטיסים צבעוניים שיוחלפו במנורת לבה.

מיניגולף

יש כאן כדורעף חופים, פטנק ולא מעט סוגי ספורט אזוטריים נוספים. אז שלא יהיה מיניגולף?

בסוף נגיע

המצב הקיים שבו קווים 24 ו־25 מגיעים לאוניברסיטה אחרי יותר מחצי שעה של נסיעה, כשהם דחוסים עד חוסר יכולת לזוז בסטודנטים אומללים, אינו סביר בעליל. אפילו בחלומות שלנו אנחנו לא מעלים על הדעת רכבת קלה שמגיעה מדרום העיר לאוניברסיטה בעשר דקות, אז נסתפק במסלול חדש עם פחות תחנות שייצא כל חמש דקות בשעות השיא ויתוכנן כך שלא ייתקע בכל פקק אפשרי. במקום שכל שכונה מיפו עד רמת אביב תידחף לאוטובוס אחד, מספר קווים ייתנו מענה יותר זריז ומקוצר מאזורים שונים בעיר. גם השקר שהוא רכבת האוניברסיטה צריך פתרון ומהר – למשל, הסעות מסודרות בתכיפות גבוהה שיותאמו לשעות הגעת הרכבות ולשעות תחילת השיעורים, או מעלית/מדרגות נעות שיקלו על נוסעי הרכבת להגיע ברגל לקמפוס.

כאן מתרחצים בכיף

ג'קוזי, סאונה, חמאם, מרחצאות יפניים – אנחנו צריכים עוד דרכים להירגע כאן.

באים מאהבה

כמה הבטחה טמונה בתל אביב. הבטחה לקריירה, לתרבות, לאוכל טוב, לחופש להיות מי שאתם וחשוב לא פחות, הבטחה לאדם אחד מתוך 443,939 התושבים בה שיגנוב לכם את הלב. הציפייה להינעל במבט עם זר באוטובוס או ברחוב מתחלפת בתבוסה אל מול מבחר אפליקציות ההיכרויות. אנחנו בוחרים בקפידה את תמונת הפרופיל שלנו בטינדר, יוצאים למספר מביך של דייטים ולרוב אפילו לא טורחים להתעכב על למה "זה לא היה זה" או "לא התעלפתי". הרי יש עוד 443,938 שרק מחכים שנכיר אותם, לא? אז איפה הם לעזאזל?

מסאז'יסטים על החוף

בסבסוד העירייה כמובן.

עלה לנו

ידיעה מרעישה: תל אביבים עושים סמים. בערים כמו ליסבון ומלבורן מוצבות בכניסה לפסטיבלים גדולים ומועדונים עמדות לבדיקת סמים כדי שאלה שכבר מחליטים לעבור על החוק לפחות לא ימותו מאקסטה רעילה. זה צעד הומני ששם לפניו את בריאות התושבים בעיר והתיירים המבקרים בה. האירווזיון הבא עלינו לטובה יכול להיות נקודת התחלה מצוינת לפיילוט. תמיד אפשר לתפוס ולהעניש על אחזקה וסחר, אבל חיים של בני אדם אי אפשר להשיב.

הצהוב צהוב הזה

דוכני אננס מקולף בכניסה לחופים. למה רק בסרי לנקה?

שחיתי לאהוב

ובחלומנו המוני הצעירים בעיר הכי כיפית בישראל לא צריכים לשלם 50 ש"ח במקרה הטוב בשביל זכות השכשוך בבריכה. והבריכות המתחבאות מאחורי גדרות של מגדלי יוקרה רק עושות לנו עיניים, אז אל תדליקו אותנו.

לב לב לב

תל אביב מוקפת במתחמי קולנוע מוגזמים עם 600 מסכים שמקרינים סרטים שאף אחד לא שמע עליהם. אין לנו צורך באחד כזה, אבל האולמות המסחריים של תל אביב מיושנים ולא עומדים בסטנדרט שהציבו הקומפלקסים המתחרים. העיר זקוקה לבית קולנוע חדש ומאובזר. בקולנוע החלומות הזה לא תהיה זליגת סאונד בין אולם לאולם, השורות יהיו מדורגות כדי לאפשר בהייה נוחה ללא הסתרות (או נקע בצוואר) והמקרינים יתודרכו לאזן את בהירות המסך בהקרנות תלת ממד כדי שהמשקפיים לא יהפכו כל סרט לפילם נואר. גולת הכותרת תהיה מסך איימקס גדול שהופך כל בלוקבאסטר גנרי לחוויה, מהסוג שכרגע צריך להרחיק עבורו עד ליס פלאנט ראשון לציון.

מדעי הבריזה

רילוקיישן של גילמן למרכז העיר, איך זה נשמע לכם?

לא שומעים ולא רואים

קמפיין ה־BDS יכול ליהנות מתשורה אחת שמספקים לו הציונים וזה היעדר וניו נורמלי להופעות חו"ל. במשך יותר מדי שנים אין כזה בעיר. היכל התרבות מאפשר אירוח מסוג מסוים של הופעות, כאלה שמצריכות ישיבה וכללי נימוסים. היכל מנורה וגני התערוכה הם מקומות היברדים שנועדו לשרת סוגים שונים של אירועים ולכן בהופעות בוקע מהן לרוב סאונד בוצי.

המענה היחיד של תל אביב להופעות גדולות, כאלה שיש בהן יותר מ־1,000 מבקרים (כלומר לא ניתן לערוך אותן בבארבי), הוא פארק הירקון, שגם הוא משתנה בהתאם להפקה וסובל מליקויים (החל מהמיקום, דרך הסאונד ועד הלחות). זו הסיבה שבחמש השנים האחרונות מרבית הופעות החו"ל מתקיימות בערים כמו רעננה וראשון לציון, ולא בעיר שאמורה לשמש כמרכז התרבותי של ישראל.

תל אביב אמנם צפופה, אך יש בה אזורים "מתים" כמו אזורים תעשייתיים שאפשר להמיר להיכל שכל ייעודו הוא לארח הופעות מוזיקה בינוניות וגדולות. זה כל כך מופרך לדמיין במה שתיראה היטב מכל אזור בהיכל, סאונד שמימי, אוטובוסים שעוצרים בתחנה סמוכה ופועלים כל הלילה, מתחם ישיבה אחורי, טמפרטורה נעימה ואלכוהול זול?

פוד טראקס

לא באמת צריך להרחיב, נכון?

שקט שיהיה פה

מטקות – בחוף ייעודי שיוקצה להן, בקצה הצפוני ביותר של קו החוף.

שימו חמידות בקלפי

דמיינו תל אביב מופלאה ובה כל חתולי הרחוב מוצאים בית, ואת מקומם תופסים הסנאיים. כל הסנאיים. הסנאי האפור. הסנאי הדואה. הסנאי אדום הגרון. אפילו המרמיטה, אם תרצה. שיבואו בהמוניהם. שיתהלכו בין רגלינו כשאנו שורצים בבתי הקפה. שיקפצו בין העצים כשאנו מבקרים בפארק הירקון. שיעסיקו ילדים בפארק קריית ספר. שיתרוצצו בגינת אליפלט החדשה. שיבואו אפילו לכיכר דיזנגוף אם זה נוח להם. שיאכלו את אגוזינו וחרקינו. שיבנו קנים במרומי העצים הזקנים של תל אביב, שוודאי ישמחו לידידים חדשים, ושישליכו בלוטים על ראשי התל אביבים. הצביעו לסנאיים!

עלה ירוק 2

אסף הראל, בקמפיין שלך זרקת משהו על לגליזציה מקומית בתל אביב. זוכר?

ניקיון, כפיים

כמה אפשר להתפעם מהמראה של ערים נקיות? מה כבר יש להתפעם מניקיון? זה לא אמור להיות חלק מהדיל? איך עיר עשירה כל כך משאירה אחריה סימני אשפה, במקום להתנקות בכל פעם שמשהו מפר את האיזון הסטרילי היחסי? פעם היו זיהומים, היום יש אקונומיקה ומשמידי חיידקים. נדמה שזה תקף בכל מקום שיש בו כסף, למעט בתל אביב. בברלין – מפעים. בברצלונה – מפעים. בשטוקהולם – מפעים. למה זה מפעים? מה מפעים בלהביט במדרכה האפורה ולראות את צבעה? למה זה מרגיש כל כך טוב להתהלך על אספלט שאינו מרוח צואה ומסטיקים שהתקשו ושיבשו את צורתו? מה מפעים בפחים צבעוניים שלא ניזוקו מפירות העצים?

תל אביב היא עיר מלוכלכת ומצחינה. גם בחלקיה המטופחים והנידחים יותר, הצפון והצפון הישן, היא לא מתקרבת לקרסוליה של ראשון לציון. במרכזה הביוב עולה על גדותיו, בדרומה יש ערמות של פחים ורפש. משלם הארנונה מקבל לא מעט בתמורה לכספו, אבל לא יודע מרחב נקי מהו. תל אביב לעולם לא תהיה סטרילית – לא באופייה ולא בחזותה – אבל היא כן חייבת לסגל שגרה של מקלחות יומיות.

חבל שאי אפשר ללכת עירומים

תגדרו אותו, תעשו מה שאתם רוצים, אבל הגיע הזמן שיהיה כאן חוף נודיסטים ראוי.

שאבעס!

מוניות השירות 4 ו־5 ממש לא מספיקות. תקודם תחבורה ציבורית בשבת לאלתר.

שקט שיהיה פה 2

נכון שיש דברים שמתרגלים אליהם, אבל צפירות הן לא מסוג הדברים האלה. אם סוגרים את החלון ואם הוא פתוח, אם בדיוק חוצים את הכביש או עומדים על המדרכה, ליד אתרי בנייה וליד רמזור שלא עובד, בשעות העומס וכשהתנועה זורמת – תמיד יש צפירות ברקע. למה? למה הם חושבים שזה עוזר למישהו? הרחוב פקוק, ההפגנה מתקיימת, והצפירה לא תעזור לכם לזוז יותר מהר על הכביש, היא רק אגו שמתחבא מאחורי שמשת מכונית מאובקת, אגו מפוחד ומדוכא שבתוך המכונית נדמה כמינימום אלוף העולם בג'ודו.

צפירה אמורה להיות סימן שמפעילים בעת סכנה ממשית, לפחות ככה מלמדים בספרי התיאוריה, ובכל זאת בתל אביב מדובר בפעולה שמשביתה כל פיסת אסקפיזם. החלום בהתגלמותו הוא גלאי מיוחד שיופעל על כלי הרכב בעת הכניסה לעיר וישקיט את הצופר המעצבן שלהם. ולא רק זה, במקום הצפירה תישמע בתוך המכונית הצרחה המעצבנת של סרטוני הספאם שאמורים לגרום לך להאמין שאתה צופה במישהו מחליק על בננה או בכלב מסתפר בשלג, ופתאום – צרחה. סתם ככה, כי מגיע להם להרגיש את הבהלה ואת העצבים המתמידים מהרעש הבלתי נסבל הזה.

השתתפו בפרויקט: גיא פרחי, גל פרייליך, נדב נוימן, נועם כהן, נעה עמיאל לביא, נעמה רק, עדי סמריאס, שחר גולן, שי סגל, שירי כץ ושני מויאל

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

למה להסתפק ברחובות נקיים ושכר דירה הגיוני כשאפשר לחלום בגדול? תעצמו את העיניים ותדמיינו: כך הייתה נראית תל אביב אם הכל...

מאתמערכת טיים אאוט10 ביולי 2021
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!