כאן ועכשיו: האוצרת חן תמיר רוצה לחבר את ישראל לעולם
חן תמיר עזבה קריירה מצליחה בניו יורק כדי להפוך לאוצרת של המרכז לאמנות עכשווית. האג'נדה: לתווך בין אמנים מקומיים לעולם, לעורר מודעות לחרם התרבותי על ישראל ולהוכיח שדווקא במקומות הכי קשים צומחת אמנות מעניינת
לפני שנתיים וחצי נערכו חילופי אוצרות במרכז לאמנות עכשווית (CCA) שהתנהלו בשקט יחסי. מעיין שלף, מי שמשכה הרבה תשומת לב לאורך השנים, פינתה את מקומה לחן תמיר, שעד אז לא הייתה מוכרת כל כך לקהל הישראלי. נראה שמאז נכנסה תמיר לתפקיד, בגלריה מוצגות בעיקר תערוכות יחיד מושקעות של אמנים צעירים. בשבילם מדובר בהזדמנות נדירה לקבל תמיכה ליצירת עבודה חדשה ושאפתנית. תמיר (35) נולדה בתל אביב ובגיל 8 עקרה משפחתה לטורונטו. בבגרותה חזרה כמה פעמים לארץ – כשהתגייסה לצבא וכשהשתתפה בחילופי סטודנטים במסגרת התואר הראשון באמנות ובאנתרופולוגיה. את התואר השני למדה במכללת בארד בניו יורק, שמפעילה את אחת מתוכניות האוצרות המובילות בעולם. במשך שבע שנים פעלה בניו יורק כאוצרת עצמאית, בין השאר בפלאקס פקטורי – מעין קומונה של אמנים. לאמנות הישראלית התוודעה כשהחלה לעבוד בארגון ארטיס, שמוכר לכל אמן ישראלי שזקוק לסיוע בהצגת תערוכות בחו"ל. הפגישה איתה מתקיימת ערב חזרתה מיריד ארמורי שואו בניו יורק, שאליו הוזמנה כדי להשתתף בפאנל בנושא האמנות במזרח התיכון, שהשנה קיבלה פוקוס מכובד ביריד. לאחרונה נבחרה תמיר לאחת מ־15 האוצרים המבטיחים של המגזין האמריקאי “Art Slant". היא אוצרת צנועה, שקדנית ומסורה, מעט נחבאת אל הכלים, אולי בגלל אמונתה שמי שצריך להיות במרכז הבמה הוא האמן ולא האוצר.
עשית חיל בעולם האמנות בניו יורק הרבה שנים, למה חזרת לארץ?
"חזרתי בעיקר בגלל ה־CCA. מאוד רציתי את התפקיד הזה. הרגשתי שאני יכולה להפוך לגשר תרבותי בין ישראל והעולם. האמנות והעשייה הישראלית מסקרנת אותי מאוד. יש לי הרבה מה ללמוד ממנה וגם הרבה מה לומר עליה. טוב לי כאן יותר משהיה לי בניו יורק. ישראל הרבה פחות מאופקת, יותר משוחררת וקהילתית".
איך אפשר להיות חלק מעשייה אמנותית במדינה שהתקציב שלה לאמנות ולתרבות הוא אחוז אחד בלבד? המצב מתסכל, האמנים פה מיואשים.
"יש לי תיאבון גדול לאמנות ולתרבות. מה שכן תסכל אותי כשהגעתי לכאן היה חוסר המקצועיות שנובע מחוסר התמיכה. אבל מוסדות האמנות מתקיימים על אף הקשיים. הם מצליחים בגלל אנשים מסוימים שיש להם המון תשוקה, שהקריבו הרבה עבור החזון שלהם – גלית אילת במרכז לאמנות דיגיטלית, סרג'יו אדלשטיין ב־CCA".
פעלת בכמה מרכזי אמנות בעולם. איך את חווה את האמנות הישראלית? יש כאן מאפיינים מסוימים שאת יכולה להצביע עליהם?
"ישראל היא אי. אין לנו מגע עם השכנים שלנו. אנחנו די מנותקים בתור חברה – לא מוצאים את מקומנו, לא באירופה ולא בארצות הברית, על אף שאנחנו מנסים. זה דוחף אמנים רבים לנסוע לחו"ל. אתה יכול לחיות כל החיים בניו יורק ושתהיה לך קריירה בינלאומית. אפשר כמובן לעשות את זה גם בארץ, אבל בתור אמן מצליח, בכמה מוסדות פה אתה יכול להציג? אז הייתה לך תערוכה במוזיאון תל אביב ותערוכה במוזיאון ישראל. לאן אפשר להתקדם? חוץ מזה, האמנות הישראלית מעניינת מאוד, יש כאן הרבה על מה להגיב, יש התעסקות רבה בזהות. בקנדה האמנות די משעממת, וזה פרדוקס, כי יש שם הרבה תמיכה באמנות. בארצות הברית יש פחות תמיכה ציבורית בתרבות אבל יש שם שוק ענק ולכן האמנות מאוד מסחרית".
האוצרות הפכה בעשור האחרון לפופולרית מאוד, אבל גם לשטחית מאוד. העבודה של אוצרים רבים מסתכמת בליקוט עבודות ובהפקת אירועים.
"נכון, ואני לא רוצה להיות אוצרת כזאת. האוצרות שלי מגיעה מהאמנים, אני מגיבה להם. ברגע שאני מתחילה לעבוד עם אמן על תערוכה אנחנו 'נשואים'. אני לא שואפת לחבר רעיון ואז ליצור לו אילוסטרציה דרך יצירות אמנות".
את חושבת שיש צורך בלימודי אוצרות? הרי המורים שמלמדים במסלולים האלו בעצמם לא למדו אוצרות.
"בהחלט כן. בבארד למדתי דברים שלא ידעתי שאני לא יודעת. כמובן שיש אוצרים מצליחים שלא למדו אוצרות, הרי המקצוע הזה לא היה קיים עד לפני 20 שנה".
בידוד אקוסטי
בחודשים האחרונים פעלה תמיר בשיתוף קבוצת אוצרים, ובהם יהושע סימון ולאה אביר, בנושא החרם התרבותי על ישראל, שבשנים האחרונות מסלים ומאיים להפוך את המדינה למנודה ולמבודדת. חרם הוא כלי אפקטיבי ועוצמתי בכל העולם, אבל החרם על ישראל ייחודי כיוון שהוא לא מופנה פנימה, אלא החוצה. הוא מפעיל לחץ אלים על אמנים בינלאומיים שלא לשתף פעולה עם מוסדות ועם גופים ישראליים. בינואר האחרון קיימו תמיר וחבריה את הכנס "דלות החרם" שבו הציגו את תמונת המצב כפי שחווים אותה חוקרים, אמנים ואוצרים שפועלים בחו"ל, או כאלו שמנסים לארגן תערוכות משותפות לישראלים ולערבים. דוברי הכנס תיארו את המצב האבסורדי שבמסגרתו הם יוצרים – כשהם בחו"ל הם צריכים לפעול לפי תקנות החרם ובישראל הם נתקלים בבריונות ובסתימת פיות בכל הנוגע לעשייה שלהם.
הכנס שלכם היה סטירה מצלצלת לכל מי שחשב שהאמנות הישראלית זוכה להצלחה גדולה בעולם.
"אמנים ישראליים כן מצליחים מאוד בחו"ל, בלי קשר לחרם. העבודה שלנו (בארטיס, שבו תמיר עדיין פעילה, מ"ר) היא לעזור להם לעשות את זה. החרם הוא לא נגד אמנות ישראלית, אלא נגד הממשל הישראלי. זה חרם מתוחכם, כי הוא מכיר בהבדלים בין מימון ממשרד החוץ למימון ממשרד התרבות. ממשרד החוץ אתה לא 'רשאי' לקבל כסף, כי המטרה שלו היא ליחצן את ישראל. החרם תופס יותר ויותר תאוצה והרבה אמנים לא מוזמנים לתערוכות בעולם, לא בהכרח בגלל שהם ישראליים, אלא בגלל המימון של משרד החוץ. במקומות מסוימים לא רוצים להציג אמנים ישראליים כדי לא להעליב קהל מסוים. זה לא מוצדק, אבל זו המציאות".
לדעתי הבעיה בכנס הייתה שאף אחד מהדוברים לא הביע דעה או הציע פתרון ממשי.
"לא באנו לשם כדי לנקוט עמדה, אלא כדי לפתוח את הנושא. מדובר בשאלה כמעט קיומית שאני מתמודדת איתה, כי אני מרגישה סתירה: אני רוצה לראות כאן תרבות ולהביא לפה אמנים בינלאומיים, ומצד שני, אני רואה בחרם מאבק בלתי אלים במציאות פוליטית שמאוד קשה לי איתה. המדינה הזו הופכת להיות יותר ויותר עוינת כלפי חופש הביטוי והדמוקרטיה, והאמת שזה מדאיג אותי הרבה יותר מהחרם".
המרכז לאמנות עכשווית, צדוק הכהן 2
