זהו, אין יותר איך להדחיק את זה בדילוג בין מזגנים. הקיץ כאן בכל מובן, והשמש יוקדת לנו בפרצוף. זה מתיש, זה צורב בעור וזה גורם לנו לפקפק בשפיות דעתם של סו-קולד אנשי קיץ. ויש מי שאוהב לשבור את החום עם משקה צונן או אוכל קריר, אבל אנחנו מאמינים שכדי לצלוח את האש צריך לעבור דרכה – ולכן עונת הקיץ מביאה איתה גם שפע של מנות חריפות שפחות או יותר מתאמות את טמפרטורת הגוף שלנו עם החוץ. אנחנו לא רופאים, אבל נראה לנו שזה עוזר להתמודד עם החום, גם אם רק בהחלפה בחום מסוג אחר. היום אנחנו ממליצים על 3 מנות חריפות במיוחד.לא מתאים לכם? נסו אותנו ביום אחר

>>עובדים על זה: בתי הקפה הכי טובים לישיבה ארוכה עם הלפטופ

נאם טוק מו | קאב קם

למה כדאי:כי הבייבי ברודר של בית תאילנדי דוגל בשיטת חוסר רחמים בכל הנוגע לחריף לאורחים, ואנחנו מתחילים להעלות טמפרטורות רק מלחשוב על זה. מזל שהמזגן והאווירה מקררת אותנו בחזרה למקום. לא נעים להזיע בלוקיישן כל כך יפה.
מה חריף:הנאם טוק מו הוא דוגמה נהדרת לאכזריות של קאב קם, בדרגת ארבעה פלפלים אדומים מסוכנים – ברוסט חזיר צלוי בגריל בתיבול איסאן חריף אש עם נענע, כוסברה, בזיל תאי ואורז קלוי.
איך מתקררים:מזמינים פופיה טאלה – בצק אגרול במילוי לברק, עשבי תיבול, שרימפס ואטריות וון סן – שירגיע במעט את הבערה.
>> קאב קם, לינקולן 11 תל אביב

בופולו וינגס | לה מעלה

למה כדאי:עם כל הכבוד לתאילנדים (ויש כבוד, ועוד מקום בהמשך), אפשר לסמוך גם על המטבח המקסיקני שיספק את הסחורה בפלפלים. כנפי הבופולו היא אמנם מנה אמריקאית, אבל במסעדה המקסיקנית של מרכז בעלי המלאכה הופכים אותה לשלהם עם אקסטרה בערה.
מה חריף:כנפי עוף ברוטב בופאלו חריף בקשו את ערכת הרטבים המותססים מתוצרת בית שמכין שף נועם ביינארט – גוסט טרופי (אננס, ג׳ינג׳ר, מנגו), גוסט-פפר כוסבנרו (פלפל הבנרו ירוק, כוסברה, זרעי כמון) וחזנרו (חזרת הבנרו)
איך מתקררים:המנה מגיעה עם מטבל גבינה כחולה וסלרי, שעוזר לרסן מעט את גובה הלהבות, בעיקר כדי שתוכלו לחזור ולאכול עוד כנף.
>> לה מעלה, שביל המרץ 5 תל אביב

יאם סום או | קונתאי

למה כדאי:כי המסעדה של שף תומס זוהר ויוסי שטרית התחילה אי שם בעולמות הריאליטי, התגבשה לעולם האמיתי דרך מתחם DNA בעזריאלי (ועשתה שם שמות), ולבסוף מצאה בית באזור צפון יפו, עם תפריט מלא בסימוני פלפל ולא מעט מנות שידליקו לכם את הפה ביותר מדרך אחת.
מה לוהט:כמה חריף כבר יכול להיות סלט פומלה וקלמארי? מאוד מאוד, וזו גם המנה היחידה שמסומנת בארבעה פלפלים בתפריט. פרט לנ"ל יש במנה שאלוט, למון גראס, קשיו ושום פריך, וכשמערבבים הכול לביס אחד הפה מתמלא בטעם חמוץ־חריף משגע, שמצדיק את הסבל.
איך מתקררים:סטיקי רייס. חשבתם שנמציא מחדש את הגלגל? בשביל זה הוא שם.
קונתאי, ניצנה 20 תל אביב

• אוכלים שותים
• אוכל חריף
• חריף
• אוכל תאילנדי

אין לכם מה להתנצל, אהבת חריף היא לא טעם, היא אופי. זה הריגוש שעל קצה הלשון, הסיפוק שהתגברות על הבערה והאושר שמעבר למה ששורף לרגע. מי שבאמת רוצה לאכול חריף – אבל באמת באמת – לא צריך לחפש בפלפלים זרים. יש לנו את כל המנות החריפות גם כאן, רק צריך לדעת איפה לחפש. אנחנו מחפשים לפי איפה שיש אנשים עם פרצוף אדום, וכמה שיותר סימוני פלפל אדמדם בתפריט. אלו המנות הכי חריפות בתל אביב, שיהיה בערה נעימה.

>>תהרגו את השליח: כך ניסיתי להיגמל ממשלוחי וולט, ולגמרי נכשלתי

1. ראמן מיסו חריף | WABI

ביפן אולי היו מתפלצים, אבל אנחנו דווקא שמחים שבמזרח התיכון יש מקום לשילובים לא שגרתיים, אחרת לא היה נולד לנו הראמן החריף ברמות לא סבירות של שף דין שושני, מציר עוף סמיך עם טארה מיסו שמלא באומאמי ושמן צ'ילי. התוספות קצת יותר נאמנות למקור: חלבון לבחירה, באק צ׳וי, ביצה חצי רכה, אטריות ראמן דקות, בצל ירוק, נארוטו מאקי מתוצרת בית ושום טרי טחון, שיהיה למזל למי שטועם.65 ש"ח.
דה פיג'וטו 23

2. קוטייאו טום יאם שרימפס | גברת קוטייאו

עשרה קבין של גיהינום ירדו לעולם, תשעה לקח המטבח התאילנדי, וכולם כנראה מרוכזים במנה הזו: ציר על בסיס מחית טום יאם מתוצרת בית עם אטריות אורז, שרימפס, צ'ילי תאילנדי מותסס, ריבת צ'ילי וולוקצין גאי (כדורי עוף תאילנדיים). מעל לכל מונח קרקר וונטון, על תקן עלה תאנה שאולי יצליח לרכך קצת את המהלומה החושית.73 ש"ח.
יום טוב 1

3. קציצות עוף בלימון | בוטרגה

אל תתנו לשם להטעות אתכם, כי תיבול נדיב בפלפל שאטה, צ'ילי, פלפל שחור ושום הופך את כדורי העוף הלימוניים והתמימים של השפית פריאל שבו למראה לפצצות מצרר בוערות. מומלץ להצטייד במגבת לספיגת הזיעה. 75 ש"ח.
רבי עקיבא 20

4. סופר הוט אלבמה | פריז טקסס

עם כמות יחידות הסקוביל שנספרת במיליונים, הסופר הוט אלבמה הוא כנראה ההמבורגר הכי חריף בעיר: קציצה עסיסית ומעליה טופינגז אבוקדו, קורנדביף, רוטב סנטה פה מעושן עם פלפל קאיין וגבינת פרובלונה, וגם רוטב אלבמה חריף אש מפלפלי חלפניו, שוקולד הבנרו מעושן מעט וקרולינה ריפר אימתני. לאמיצים בלבד.78 ש"ח.
הרצל 4 // כצנלסון 59 גבעתיים

5. יאם סום או | קונתאי

כמה חריף כבר יכול להיות סלט פומלה וקלמארי? מאוד מאוד, וזו גם המנה היחידה שמסומנת בארבעה פלפלים במסעדה החדשה של שף תומס זוהר ויוסי שטרית. פרט לנ"ל יש במנה שאלוט, למון גראס, קשיו ושום פריך, וכשמערבבים הכול לביס אחד הפה מתמלא בטעם חמוץ־חריף משגע, שמצדיק את הסבל.72 ש"ח.
ניצנה 20

6. בופאלו וינגס | לה מעלה

אפשר לסמוך על המטבח המקסיקני שיספק את הסחורה בפלפלים, כמו במנה הבוערת בלה מעלה: כנפי עוף ברוטב בופאלו חריף עם מטבל גבינה כחולה וסלרי, שעוזר לרסן מעט את גובה הלהבות. לא מספיק חריף? בקשו את ערכת הרטבים המותססים מתוצרת בית שמכין שף נועם ביינארט – גוסט טרופי (אננס, ג׳ינג׳ר, מנגו), גוסט-פפר כוסבנרו (פלפל הבנרו ירוק, כוסברה, זרעי כמון) וחזנרו (חזרת הבנרו). נראה אתכם גיבורים.54/66 ש"ח (6/10 יחידות).
שביל המרץ 5

7. נאם טוק מו | קאב קם

הבר התאילנדי האהוב ידוע ככזה שאינו מרחם על האורחים, ונאם טוק מו הוא דוגמה נהדרת בדרגת ארבעה פלפלים אדומים מסוכנים – ברוסט חזיר צלוי בגריל בתיבול איסאן חריף אש עם נענע, כוסברה, בזיל תאי ואורז קלוי.92 ש"ח.
לינקולן 11

8. קים ג'ונג רול | פוד טרמינל

טייק אוף חריף על אגרול, שממולא בנדיבות בבשר מתובל, גבינה נמסה וחלפיניו – טריט חריף, פריך ומוגזם שמעלה אסוציאציות (משעשעות, יש לומר) לשליט צפון קוריאה השמנמן לא פחות. ביס לוהט מושלם למאנצ'יז ולסטורי.46 ש"ח.
דרך מנחם בגין 150

9. מחבת מולים חריפים | רופטופ 98

בגג של מלון מאייר האוס שף צביקה שטראוס מגיש מנה ישראלית־מקסיקנית שמגרשת את החורף: מחבת מולים חריפים ברוטבטקילה ועגבניות צלויות, כוסברה, סלרי והמון פלפלים חריפים. רצוי להזמין ליד מרגריטה תואמת לכיבוי האש.86 ש"ח.
דיזינגוף 98

10. יאם סי פוד | איסאן

לכאורה סלט אטריות שעועית עם שרימפס וקלמארי, עגבניות שרי, שום וכוסברה. בפועל: להביור שחורך את הנשמה. במסעדה תאילנדית עם שפית מתאילנד, כשמסמנים מנה בארבעה פלפלים וכותבים ליד "חריף אש" – כדאי להאמין.79 ש"ח.
רבי עקיבא 22

11. פרץ | סביח פרישמן

טיפ לוהט מידע אישי תורמת שחף סגל, אשת יח"צ ודיווה ובת זוגו של צלם האוכל שי נייבורג: "בסביח של פרישמן המקורי, זה שבפרישמן, יודעי דבר יבקשו ויקבלו גם פרץ אחד או שניים. מדובר בפלפלים חריפים מטוגנים כמו אצל המרוקאים שלא מוצגים בדיספליי, אלא מגיעים מאיפשהו במטבח מאחור. אנחנו צרכני חריף משוגעים, הגבוה ואני, ולא נבהלים בקלות. וזה חריף!". ולמה דווקא פרץ? כשתגיעו לשם תשאלו וספרו לנו, אם תצליחו להוציא מילה מהפה.

• אוכלים שותים
• אוכל חריף
• חריף
• אוכל אסייתי
• אוכל תאילנדי
• פריז טקסס

• Facebook
• Twitter
• Email

בין השפים, הטבחים והמסעדנים שהתמנגלו בטקס פרסי האוכל של Time Out התהלך אורח שביקר השנה כמעט בכל המסעדות. עד עכשיו הכרתם אותו כמעט רק בבית, אבל בזמן האחרון נראה שהפסיק להתבייש ויצא מהארון – החריף. הוא הגיע השנה לשיאים חדשים של נוכחות בעיר (ע"ע תאילנדית בסמטת סיני) והפך לתופעה שאי אפשר להתעלם ממנה. אם בעבר השימוש בו נועד להסוות חומרי גלם באיכות ירודה – היום אוכל חריף מקבל תו תקן של איכות קולינרית, והשימוש בו ניכר גם במסעדות שלא נכנסות לקטגוריה אסייתית.

"חריף תמיד היה כאן. כל עדה שעלתה לארץ, מאגן הים התיכון עד מזרח אירופה, הביאה את שלה: חזרת, סחוג, אריסה, פלפל צ'ומה. יהודים תמיד אכלו חריף", אומר השף חיים כהן ממסעדת יפו תל אביב. "בעבר חריף נחשב לאוכל ביתי ושויך למטבח המזרחי בלבד, ובקושי נתקלו בו במסעדות. היום לא רק שלא צריך להסוות, אלא דווקא מנסים להבליט את האיכות של חומרי הגלם, וחריף, במינון הנכון, עושה בדיוק את העבודה. אני מבשל אוכל שפורט על הנימים של הבית, ולכן עבורי חריף הוא לא הצהרה קולינרית חדשה. אבל אין ספק שהשפים היום מיישרים קו עם הטעם של הקהל ומבינים שחריף שווה ערך למרווה ולפרמזן איכותיות".

המוח זוכר

למרות דבריו של כהן, לא כולם אוכלים חריף. היו מי שהתעקשו שחריף הוא לא טעם אלא כאב, בעוד אחרים טענו שהוא טעם, אבל הוסיפו לו את התואר "נרכש". השף יובל בן נריה הצליח בשלוש שנות קיומה של מסעדת טאיזו להפוך את החריפות למרכיב אינטליגנטי עם תועפות של סטייל. מבחינתו הכל מתחיל ונגמר בזיכרון: "חריף הופך את האוכל למעניין יותר. הוא מעניק לו נופך נוסף על שאר הטעמים, והכי חשוב – חריף לעולם לא ישאיר אותך אדיש. החריפות מותירה בנו זיכרון שהמוח לא משחרר. לא תמיד תזכור אם המנה הייתה טעימה או לא, אבל את החריפות אף פעם לא תשכח, ולי כשף זה אלמנט חשוב מאוד".

אם מבקשים ממך פחות חריף, אתה נענה בשמחה לדרישה?

"אם יש דרישה, אנחנו יודעים להוציא את החריף מהרבה מנות, אבל יש מנות שאני לא מוכן להגיש אותן בלי חריף כי הן פשוט לא נכונות ככה. הפלפלים הטריים והמיובשים מלווים בארומות ובטעמים שונים, וברגע שמוציאים אותם מהמנה היא לא תהיה אותו הדבר".

כמו הריגוש בעשיית קעקוע או בקפיצת בנג'י, גם אכילת חריף מעוררת במוח את מרכזי הכאב ואת מרכזי העונג בו זמנית. "חריף זו התמכרות. אתה מתחיל להתאהב בסיטואציה והזיכרון לא עוזב אותך", מעיד יריב מללי, הבעלים של בית תאילנדי, מהמסעדות הראשונות שהגישו חריף בעיר. "לפני 14 שנה הכנסנו את הנאם־טוק, מנה חריפה מאוד מצפון מזרח תאילנד. אין אחד מחבריי התאילנדים שלא חשב שנפלתי על הראש, כולם היו בטוחים שאף מערבי לא יצליח לאכול את המנה הזאת. ואז הגיע שאול אברון, טעם, התמודד עם החריף בהדרגה ולבסוף הפיץ את הבשורה. הוא חזר כי המנה הטריפה אותו.

"בעשור האחרון סף החריפות בתל אביב עלה במאות אחוזים. אף על פי שאין כאן תרבות קולינרית מושרשת כמו שיש לצרפתים או לאיטלקים, ישראלים פתוחים מאוד לטעמים. הם מוכנים לנסות הכל, כולל מנות שעושות כווייה בפה".

אתה חושב שעם השנים הצלחתם לחנך את הלקוחות לקבל את המנות החריפות כמו שהן?
"ממש כמו שהן זה קצת קשה. ילד תאילנדי בגיל שנתיים אוכל חריף ברמה שאף ישראלי מבוגר לא היה מצליח להכניס לפה. אבל כן, יש התקדמות, יש יותר פתיחות היום. יותר לקוחות מזמינים מנות שמסומנות במספר פלפלים גבוה".

גם אלי שטיין, השף ממסעדת אדורה ביסטרו שספג ביקורת על כמות המנות החריפות בתפריט של מסעדתו החדשה, אומר שסף החריפות בעיר עלה בצורה ניכרת. "אני אוהב מאוד אוכל חריף. נראה שאי אפשר להתעלם מהעובדה שעבדתי במטבחים שמתעסקים בו, וכשף חשוב לי לבטא את מה שאני אוהב. עבורי חריף הוא לא כאב אלא טעם, וכשאני בונה מנה הוא הופך להיות ה־DNA שלה בלי שום כוונה לעדן או לאזן אותו. הדרישה לחריף נוצרה כי אנשים נפתחו, הם אוהבים את התחושה שהוא יוצר וחוזרים בגללה".

לא רק המסעדנים והשפים של מסעדות העילית זיהו את העלייה בסף החריפות. בשנה החולפת נכנס הצ'ילי לרשתות, לגלידריות ולמוצרי מדף קלאסיים כממרחים, חטיפים, גבינות, רטבים ואפילו מסטיקים. במקס ברנר למשל מוכרים פרלין שוקולד עם צ'ילי נוגט, שברי קורנפלקס וצ'ילי מצופה שוקולד מריר. ברשת אייסברג השיקו החורף גלידת שוקולד מריר בשילוב פלפל שאטה ופלפל תאילנדי. "החדירה של החריף לחיינו היא חלק מהאבולוציה של המטבח הישראלי, שמתעורר כל בוקר מחדש ומנסה לגלות מי הוא", מסכם חיים כהן. "אחרי שנים של התעלמות, השפים מגלים שהוא חלק בלתי נפרד מהתרבות הקולינרית הישראלית, בבית ובעיקר מחוצה לו".

• אוכלים שותים
• חריף
• מסעדות

אחד ההסברים הנפוצים למקור השם הספרדי לסלסת עגבניות חריפה – "פיקו דה גאיו" ("מקור התרנגול") – הוא קרבות תרנגולים. על פי פירוש זה, התרנגולים הם הגברים בכפרים של מקסיקו, שהיו עורכים ביניהם תחרויות אכילת סלסה עד השורד האחרון. עד היום מגדלים מסביב לעולם מנסים לשבור את הגבול העליון של סולם סקוביל (סולם אמפירי למדידת חריפות) ולגדל פלפלים שהם גאים במפלצתיותם, חסרי יישום קולינרי אמיתי, נטו בשביל התרנגולים המודרניים. לפלפלים החריפים מכולם שמות מאיימים: רוח הרפאים (מיליון בסולם סקוביל), עקרב טרינידד (1.2 מיליון), והשיאן הנוכחי – הקוצר מקרוליינה (1.5 מיליון). בספטמבר 2014 זכה תרנגול אמריקאי בשם ג'ייסון מק'נאב למקום בספר השיאים של גינס לאחר שזלל שלושה "קוצרים" בפחות מ־11 שניות.

ישראל אולי הפכה נהנתנית יותר עם השנים, אבל בתחום תחרויות האוכל נשארנו לבנטינים קמצנים. להוציא טבלת השיאנים של סביח עובד וכמה הבלחות פסאודו־אמריקאיות (כמו ההמבורגר רב הקומות של יומנגוס), אנחנו לא משחקים באוכל. בכל זאת, השף אבי לוי לקח על עצמו לארגן תחרות אוכל שכזאת ממש בלב תל אביב כחלק מקמפיין שיווקי להשקת חומוס חריף של סלטי צבר: שבע מנות ברמת חריפות עולה הוגשו במסעדה שלו, צ'יריפום. החוקים: בלי לחם, עם בקבוק מים אחד ועם מנחה שנראה כאילו נפלט מערוץ הקניות – בקבוק וחצי ג'ל בשיער וז'קט טוויד מעל טי שירט עם לוגו של סלטי צבר. בקיצור, מרחק הופעה של התקווה 6 מטקס יום העצמאות.

שישה מתחרים, מנצחי קמפיין פייסבוק כלשהו (הטוקבקים הזוכים שכתבו לסטטוס הגורלי הודפסו והונחו בפניהם על השולחן, כאילו היו דיפלומטים במליאת האו"ם) ישובים סביב שולחן עגול, גם הם בחולצות ממותגות (לוגו הצבר הופיע גם על אריזות הקלינקס, על בקבוקי המים ועל באנרים ברחבי המסעדה). סביבם – קהל מוזמנים, בגירים ברובם, שמצאו לנכון להקדיש בעידוד אדם שאוכל. כמו ברשימה לכנסת של מפלגת מרכז חדשה – המתמודדים נבחרו מתוך האובססיה הישראלית לייצר מיקרוקוסמוסים של החברה, אם צריך ואם לא צריך: נציג האשכנזים (ממושקף עם קוקו), נציג המזרחים (ממושקף עם קרחת), דתיית המחמד, הטבעונית, מיקי לוי ויואל רזבוזוב. רגע, התבלבלנו. שני האחרונים הם לא אוכלי חריף מקצועיים, הם חברי סיעת יש עתיד.

כמו דולפין בריף, גיא אוהב חריף

הוּשבנו בצד, זה מול זה, באווירה של שולחן ילדים בצהרון, וחיכינו למתקפת החריף. בפינה הימנית: רוסי גדל גוף וחובב חריף, מחכך ידיו בהנאה לקראת האש הפנימית הצפויה. הכנה: מכלול שנות ילדותו שכללו כמה מפגשים עם המטבח האוזבקי. בפינה השמאלית: אשכנזי שמנמן שממתין לחריף כמו לקולונוסקופיה. הכנה: ריפוד מקדים של הבטן בבננות, כך לפי תוצאה שלישית בגוגל של החיפוש "כיצד להתכונן לתחרות אכילת חריף". לו היה יכול, היה מצפה את לשונו בשעווה, כמו הומר סימפסון. בקיצור, לא כוחות.

"יאללה גברים, אל תצאו כוסיות, יש פה בנות!", מרעים המנחה לפני שמוגשת לשולחן המנה הראשונה ויורק את כל הסאבטקסט על מפת השולחן (בצבע ירוק. עם לוגו צבר). המנה הראשונה – סלט ירקות קצוץ דק, עמוס פלפל חריף ירוק, עם טחינה ועדשים. בתפריט הממותג (צבר!!!) היא נקראת "מתחילים ברגוע". שנינו צלחנו את המנה בקלילות. במקרה הטוב היה אפשר לקרוא לה בתיאור המרגיז "פיקנטי", וגם זה ביום חם. הסלט החריף הממוצע בפלאפלייה עולה עליה בכמה וכמה יחידות סקוביל.

המנה השנייה, שמיהרה להגיע לשולחן הילדים ברגע שניקינו את הצלחות מהסלט, הייתה מורכבת ממחית חצילים ברוטב חריף על לחם פריך שעזר לאזן את החריפות שניסתה להרים את ראשה. מילא שהרוסי לא הניד עפעף, אבל גם האשכנזי לא התקשה. למעשה נדמה שהמנה הזאת אף פחות חריפה מקודמתה. נראה שאבי לוי תכנן לנו ערב רומנטי ברוח הקרירה של אחד העם ולא תחרות אכילת חריף.

שתי המנות הבאות החלו סוף סוף לקיים את הבערה המובטחת: מרק סולת חם וחריף שהגיע בפינג'אן מיניאטורי ושליכטת חומוס עמוסת פלפל אדמדם וסחוג ירוק. סוף סוף חוק ה"אין לחם" החל לכאוב – לא בגלל החריף, אלא בגלל האפקט הפבלובי של החומוס, שאותו נאלצנו לאכול במזלג כמו שני חולי צליאק. בזמן שהאשכנזי הפך אדום כפלפל צ'ומה והחל להשתעל בעצבנות, ממצחו של הרוסי זלגה טיפת זיעה יחידה, משל היה דמות בסרט אנימציה יפני. בחלוף ארבע מנות, נראה כי לראשונה הכפפות הוסרו.

גם המתחרים לא התקשו יותר מדי לדחוס מנה אחר מנה, עד כדי כך שהמנחה ראה לנכון לערבב את הקלפים ולשנות את הטון מתחרות אכילה עם מנות מושקעות לפרק של "ג'אקאס". היות שלא היה נראה שבתחרות מסתמן מוביל, נזרקה לאוויר ההצעה להתנדב לאכול פלפל צ'ילי ירוק בשלמותו עבור התקווה הקלושה לעורר רושם בשופט (אדם שרצינותו התבטאה בעיקר בכך שהוא ישב לשולחן עם קלסר ועט), שכונה בתואר הבלתי מוכר אקדמית "חריפולוג". שני הקופצים על התרגיל היו גברים שבראש מעייניהם עמדה השאיפה "לא לצאת כוסיות", כאמור, והם דחסו מיד את הירק האלים לתוך הפה. הממושקף הקירח חיסל אותו פחות או יותר בנגיסה והניף את הזנב הערוף בגאווה השמורה לרוב לקוטלי דרקונים. בקהל האורחים המעודדים הונפו שלטים שאתגרו את מושג הסלוגן: "יותר חריפה מחריף", "גם בחריף – קודם כל טבעונית" והשלט החידתי מכולם: "כמו דולפין בריף – גיא אוהב חריף".

ואז הן הגיעו. שתי המנות האדומות הבוהקות: שקשוקת גיהינום וסיגרים ממולאים בכוונות רעות ופרגית. אלו היו מנות מהסוג שחששנו מהן בטרם ניגשנו לעבודה – מנות שכל ביס בהן הוא אגרוף צורב לחך, מנקה סינוסים ומעליב את הביטחון העצמי. השקשוקה שלחה סנוקרת של רעידות במורד הגרון, הסיגרים היו מכה מתחת לחגורה, שם גר האגו הנפוח ששלח אותנו לכאן מלכתחילה. לא הייתה לנו ברירה אלא להילחם בשכל הישר ולהישאר על הרגליים – אדומים, דומעים וגאים.

המנה הבאה, שכונתה בתפריט "מנת המחץ" (או בשמה המדעי: "חציל קלוי עם בשר כבש חריף אש") עמדה להגיע. "מנת המחץ היא החריפה ביותר?", שאלנו את המנחה שאלה מיותרת. "לכן קוראים לה מנת המחץ", הסביר בפסקנות, "אתם יודעים, השימוש הפוליטיקלי קורקט במילה". דעתנו אמנם שובשה מעט על ידי כל החריף הזה, אבל לא מספיק כדי שנחשוב שזה השימוש הנכון בביטוי "פוליטיקלי קורקט".

המנה האחרונה יצאה – ורק מגודל הצלחת, שחרג משמעותית מהמנות הקודמות, ידענו שאנחנו בצרות. בלי קשר לחריפות, בשלב הזה היינו שש מנות לתוך הארוחה, ואף שלא היה לחם – שבענו. אבל אם כבר הגענו עד לכאן – איזו ברירה הייתה לנו? במילותיו של לואי סי.קיי, "הארוחה לא נגמרת כשאני שבע. הארוחה נגמרת כשאני שונא את עצמי".

הנה נתון אחד אחרון על גברים ואוכל: לפי מחקר חדש ומדובר בכתב העת המדעי "Evolutionary Psychological Science", גברים אוכלים כ־87 אחוז יותר כשהם נמצאים בחברת נשים (מה נעשה עם כל הביטחון העצמי הזה?). אבל בשולחן הילדים שלנו לא היו נשים, רק שני גברים מותשים. נעצנו מזלגות במנה, מוללנו אותה קצת וגילינו שהיא: א. הרבה פחות חריפה מהמנות הקודמות. ב. הרבה פחות טעימה מהן. הבטנו זה לזה בעיניים, ובקוד של כבוד גברי סיכמנו שהתחרות הזאת מיצתה את עצמה. לפעמים ניצחון הוא לדעת שאין מנצחים. ואם זה נשמע לכם כמו אקט של כוסיות, אולי אתם צריכים לחשוב על הגבריות שלכם.

• אוכלים שותים
• אבי לוי
• חריף
• סלטי צבר
• חדשות האוכל

• Facebook
• Twitter
• Email

דצמבר 1978. גם דיוויד טראן מפליג לעתיד שבו הכול אפשרי. למזלו ספינת המהגרים שבה נמלט מווייטנאם הקומוניסטית עם עוד 3,317 מהגרים מצליחה במשימה ולא מוטבעת על ידי השלטונות. שנתיים מאוחר יותר טראן הוא מהגר ווייטנאמי עצבני שמסתובב ברחובות לוס אנג'לס ולא מצליח למצוא רוטב חריף נורמלי אחד לרפואה שיכניס קצת חיים למנת הנודלס היומית שלו, אז הוא מחליט להמציא אחד כזה.

טראן מסתובב ברחבי העיר עם ואן מסוג שברולט ומוכר את המוצר שלו למסעדות מקומיות. הטעם הלא סטנדרטי והמיתוג המוצלח מאוד – בקבוק אדום אש, פקק ירוק וכמובן לוגו התרנגול שמסמל את שנת התרנגול – השנה שבה טראן נולד (על פי הלוח הסיני), עושים את שלהם. למעשה עוד לפני שהתחילה היסטריית הסריראצ'ה העולמית, טראן כבר היה מיליונר. מ־2001 החברה שלו מכרה 6,000 טונות של רטבים מדי שנה וצברה הכנסות של מיליוני דולרים מדי שנה.

לפני חמש שנים התחילה חברת אביה לשווק את רוטב הסריראצ'ה המקורי בישראל. אמנון ברנט, אחד השותפים בחברה, מספר שבהתחלה היה קשה לקהל להיפרד מהטבסקו הוותיק ולעבור לתחליף המסתורי. היום, "אין יום שאנחנו לא מקבלים 20־30 טלפונים של אנשים ששואלים איפה ניתן להשיג סריראצ'ה". בישראל נמכר בקבוק של חצי ליטר ב־33 ש"ח.

חלק מהעיתונאים שניסו לחקור את סוד ההצלחה של רוטב התרנגול מציינים את שנת 2010 כנקודת מפנה: מגזין האוכל המוערך "בון אפטיט" בחר בסריראצ'ה כאחד המרכיבים הטובים של השנה וחשף אותו לעולם שלם של פודיז. אחרים טוענים שהמסעדן הניו יורקי המפורסם דיוויד צ'אנג – הבעלים של רשת מסעדות הנודלס מומופוקו – הכניס את הרוטב לתפריט שלו, וכך חשף את הרוטב לקהל "הנכון".

טראן מקים עסק וקורא לו על שם ספינת המעפילים שהבריחה אותו מווייטנאם – Huy Fong. הוא מתחיל לייצר באופן ביתי ולמכור לחבריו לקהילה האסייתית בעיר המלאכים רוטב שיגרום להם להתגעגע הביתה, אבל מכיל גם טוויסט אמריקאי מסתורי. הוא קורא לזה סריראצ'ה. זאת גרסה מתקדמת של רוטב סריראצ'ה המקורי שנוצר בכלל בתאילנד, בעיירת חוף קטנה בשם סרי ראג'ה, שם הוא קיים מאז 1930 על פי מתכון של אישה בשם Thanom Chakkapak. הייעוד המקורי שלו היה בכלל תיבול פירות ים ומאכלים אסייתיים המטוגנים בשמן עמוק, והוא עשוי פלפלים חריפים, חומץ, סוכר ושום.

[tmwdfpad]
במקביל צץ לו ז'אנר שלם של מוצרי מזון מבוססי סריראצ'ה. מלבד הפופקורן סריראצ'ה שנוצר בשיתוף פעולה עם Huy Fong, שאר המאכלים הם יוזמות של תאגידי מזון אחרים שרוכבים על ההצלחה של טראן: חטיף צ'יפס סריראצ'ה, חרדל סריראצ'ה, מלפפונים חמוצים בסריראצ'ה, אבקת צ'ילי סיראצ'ה, ריבה, בלאדי מרי, פיצה (כולל פיצה מיוחדת של דומינוס פיצה שמבוססת על סריראצ'ה) ועוד ועוד. כאמור, בקרוב אנו צפויים לראות חומוס סיראצ'ה שתיוצר על ידי Huy Fong. לאחרונה הודיעה היינץ כי בכוונתה להשיק קטשופ מתובל בסיראצ'ה – מעין כניעה של תאגיד המזון העצום. כל זה, להזכירכם, בלי מודעת פרסום אבל עם הרבה רוח גבית ופרגונים מכלי תקשורת.

למעשה רק באוקטובר 2013 החלו להתעורר סימני שאלה על המוצר בכלל ועל אופן הייצור שלו בפרט. "הסריראצ'ה שאתם אוהבים כל כך היא בכלל נשק כימי", נכתב בכותרת של אתר גוקר. בלי סימני שאלה. מתברר שתושבים מהעיירה אירווינדל בקליפורניה המתגוררים סמוך למפעל חדש לייצור סריראצ'ה התלוננו על כאבי ראש, על כאבי גרון ועל עיניים שורפות. התלונות הובילו לצו סגירה זמני מבית המשפט המקומי ולהיסטריה בקרב המעריצים שמיהרו להצטייד במלאי של רטבים, על כל מקרה שלא יהיה.

בעקבות גל השמועות והפרסום השלילי החליט טראן להסיר את מעטה החשאיות סביב תהליך ההכנה של הרוטב והכריז על מדיניות "בתים פתוחים" – אזרחים יוכלו לבקר במפעל הסריראצ'ה המשתרע על פני 650 אלף מ"ר ולראות מקרוב שלא נשק כימי ולא נעליים, בסך הכל פלפלים אדומים מסוג חלפיניו.

אולי בעקבות הסקנדל, אולי מסיבה אחרת, טראן – שיחגוג השנה יום הולדת 70 – החליט לחשוף גם את עצמו לציבור בסרט דוקומנטרי על המוצר שלו. בסרט חושף טראן את תהליך הייצור ומספר שהוא שופך סריראצ'ה על כל דבר שהוא אוכל. הדמות שמתגלה בסרטו של הבמאי גריפין האמונד היא חמודה וכובשת ובעיקר מעוררת השראה. טראן הצליח להגשים את החלום האמריקאי והתעשר ממוצר שמשקף בצורה מושלמת את ארצות הברית של ימינו: רוטב אמריקאי שהומצא על ידי מהגר וייטנאמי שמבוסס על מתכון תאילנדי שמכיל כימיקלים מפוקפקים ונמכר בכמויות מטורפות וחסרות פרופורציה בבקבוק עם לוגו של תרנגול מלוח השנה הסיני. אמריקה.

אז מה אפשר לאכול עם סריראצ'ה?

ארוחת בוקר

טוסט סלט אבוקדו עם סיראצ'ה

אבוקדו וסיראצ'ה – שני סעיפים אלמנטריים ברשימת "הדברים שאנשים לבנים אוהבים" ושילוב עם עשרות אלפי אזכורים חיוביים בגוגל. החריפות מתערבבת בטעם התעשייתי של סלט האבוקדו והביצים שקניתי בסופר, ומעניקה ארומה מקסיקנית לארוחת הבוקר העצובה שלי. התחושה היא שאני מפליג ליום שבו הכל אפשרי – כל עוד יהיה תא שירותים במרחק כמה מטרים ממני.

ארוחת צהריים

חומוס עם סריראצ'ה

מושא הניסוי שנבחר הוא חומוס מבאסם ביהודה הלוי – חומוסייה טובה מאוד שהמרקם הכבד של החומוס שלה נראה לי מתאים לשאת על גבו, פיזית ופילוסופית, לחיצת סריראצ'ה ארוכה. הזמנתי חומוס נקי, חיכיתי שהבעלים יסובב את הראש והשפרצתי כמות מכובדת. אלוהים אדירים, עליתי פה על משהו. לא פלא שהמוצר הבא מבית Huy Fong אמור להיות דווקא חומוס סריראצ'ה.

יש המקשרים בין הפופולריות של הרוטב לנסיקתה של תת התרבות ההיפסטרית באותן שנים (מאז הספיקה למות, למות שוב, ממש למות ואז להמציא עצמה מחדש כיאקיות). הסריראצ'ה הפך לפריט הכרחי להגדרה העצמית של ההיפסטר הממוצע, ממש כמו המוצרים של אפל, סקיני ג'ינס ופחית של דוקטור פפר. הרוטב זכה לכינויים כגון "הקטשופ של ההיפסטרים" ו"הטבסקו של ההיפסטרים", ותעשייה שלמה של מרצ'נדייז החלה להתפתח בעקבותיו: חולצות, תחתונים, כובעים, גרביים, כיסויים לאייפון, בקבוקי מים, מחזיק מפתחות עם בקבוק זעיר לשימוש מחוץ לבית ועוד. שני ספרי בישול מציעים מתכונים המבוססים על הרוטב – אחד בשרי ואחד מיועד לצמחונים. את הספרים כתב אחד המאמינים האדוקים ביותר של דת הסריראצ'ה – סופר האוכל רנדי קלמנס שאף רכש לרכבו לוחית רישוי עם השם של הרוטב. וזה לא הכל – חיפוש המילה סריראצ'ה יחשוף אתכם לעשרות שירים ווידיאו קליפים מצחיקים העוסקים ברוטב.

ארוחת ערב

מנה חמה עם סריראצ'ה

על פניו מדובר בשילוב שהוא צעד אחד לפני מה שמכונה "פצצה מלוכלכת". התוצאה בפועל היא שדרוג אדיר של נודלס ירקות (או לפחות "בטעם ירקות"). מי שיבחר להתעלם מתופעת הלוואי – כאב ראש עמום שמופיע כמה דקות אחרי סיום הארוחה – ימצא פתרון מהיר, זול וכמעט טעים לרעב.

5 עובדות שלא ידעתם על סריראצ'ה

1.ב־2013 נמכרו כמעט 20 מיליון בקבוקים של סריראצ'ה.

2.Huy Fong – החברה שמייצרת את הרוטב – מעולם לא השקיעה בפרסום המוצר ולו דולר אחד.

3.בכל שנה המכירות של סריראצ'ה עולות ב־20 אחוז.

4.ברחבי ארצות הברית מתקיימים מדי שנה פסטיבלי סריראצ'ה המציעים שילוב של הופעות חיות ומאכלים המבוססים על הרוטב.

5.סריראצ'ה הולכת עם כל דבר. איך אני יודע? בדקתי. במשך יום שלם שפכתי אותה על כל מה שאכלתי ושרדתי לספר.

• אוכלים שותים
• חריף
• סריראצ'ה
• חדשות האוכל